צבא ההיי-טק וצבא הפרשים

צבא ההיי-טק וצבא הפרשים

גיא חזות

מודן, מערכות ומשרד הביטחון, 2024 | 376 עמ'

המבקש להבין את התהליך בן עשרות השנים שהוביל ל-7 באוקטובר, ובפרט את התהליכים שעברו על צה"ל והפכו את הפלישה והטבח לתרחיש שהשאלה לגביו אינה אם הוא יקרה, אלא מתי – טוב יעשה אם יקרא את ספרו של תת-אלוף גיא חזות. ספר שנכתב לפני המלחמה, ופורסם במהלכה בתוספת פרקי פתיחה וסיום חדשים.

בכתיבה בהירה וקולחת, המשלבת הבנה וניסיון צבאיים עם תובנות נוקבות על דרך ההתנהלות של מערכות ושל בני האדם הפועלים בתוכן, ואף של החברה הישראלית, מציע חזות סקירה של כל ההיבטים העיקריים בכשלי צה"ל. לא הכשלים קצרי הטווח, כמו העדר הכוננות בלילה שלפני, אלא הכשלים המערכתיים ששורשיהם נטועים עוד בכישלון הפנמת הלקחים ממחדל מלחמת יום הכיפורים. ההיבטים הללו זוכים להתייחסויות רבות ועל גבי במות רבות, כולל במת השילוח: הסתמכות יתר על טכנולוגיה, הזנחת צבא היבשה המתנוון והתמכרות לברק של "צבא ההייטק", הדרת "סוסים דוהרים" ("בנדיטים" בלשונו של חזות) מדרגות הפיקוד הבכיר, ועוד. הספר שלפנינו מתייחד בכך שהוא מטפל בכולם ומשלבם בהצלחה בתוך תמונת מצב כללית ואחידה (ויש להוסיף, עגומה ומרתיחה).

לאורך הספר מצביע חזות על שלוש בעיות-על, המקפלות בתוכן גם את ההיבטים הנזכרים לעיל: ראשית, התמכרות צה"ל לפתרונות הגנתיים ועתירי טכנולוגיה, לצד תפיסת לחימה של "אש מנגד" (דהיינו ירי מסיבי מטווח רחוק ובטוח), אף שאלו לא סיפקו מענה ראוי לאיומים הרלוונטיים, שדרשו יוזמה והתקפיות; שנית, התרככות החברה הישראלית, המטפחת ערכים שאינם הולמים מלחמת קיום: יחס לחיילים כאל "הילדים של כולנו", תקינות פוליטית וכו'; שלישית, הזנחת צבא היבשה, שהפך לגוף שאינו מסוגל לבצע את תפקידו במקצועיות.

הנקודה הקרובה ביותר לליבו של חזות, ואשר הופכת משום כך לקרובה ביותר גם לליבו של הקורא, היא הזנחת צבא היבשה. הרושם הבלתי נמנע מקריאה בספר הוא שההזנחה נובעת מתשוקתה העזה וארוכת השנים של החברה הישראלית פשוט לברוח, כמה שאפשר, מהאילוץ לנהל כאן מלחמה אמיתית על קיומנו. צבא היבשה הוא צבא התמרון ההתקפי, הזרוע שמסכנת יותר מכול את חייליה, אך גם היחידה שמביאה את הקרב, באופן יזום וחסר מעצורים, אל שטחו של האויב. ישראל ביקשה לקיים את מלחמותיה בדרך סטרילית יותר, וכך, גם כשכולם ידעו שצבא היבשה הצה"לי הוא גוף הנשען על יסודות רקובים, מעטים היו מוכנים לפצות פיהם בנושא, וכשעשו זאת – לא היה מי שיקשיב.

שלא כנביאי זעם אחרים, חזות מצייר תמונה שאינה שלילית לגמרי. לצד ההצבעה על הכשלים של צה"ל ושל החברה הישראלית, הוא משכיל להבליט גם את האיכויות שלהם, שמהן יצמחו הפתרונות והשיקום. הכישלונות לדידו נובעים אומנם מרשלנות, העדר אומץ לב ציבורי, תרבות כסת"ח, הקטנת ראש, יהירות, אך פגמים אלה אינם משויכים לאיש זה או אחר שלוּ היה מוחלף אולי הכול היה בסדר. רוח הזמן, המערכת, החוכמה המקובלת, הם שיוצרים את הפגמים הללו – והתיקון, על כן, תלוי בתיקון חברתי וארגוני כללי. זו נקודה חשובה: חזות מותח ביקורת נוקבת, אך מקפיד שהתקווה לשינוי תישאר תמיד ברקע. כך הקורא מתמלא לא בחרדה ובמחשבות על הגירה, אלא בנחישות לתרום להשבתו של צבא היבשה הישראלי לגדולתו וליוקרתו.