ההיסטוריה עוזרת / קריאה שנייה, פברואר 2022

המניע של שטפן צווייג לכתוב ב-1938 את האפוס על מגלה-העולם מגלן עמוק כנראה מכפי שהוא היה מוכן להודות. הוא ידע את מה שניסח ניטשה: כיצד ההיסטוריה עוזרת לחיים וכיצד היא עלולה להזיק

א

לאיזה ז'אנר שייכת היצירה היפה הזו מ-1938 (המתורגמת היטב בידי ליה נירגד ורואה אור ב'מודן'), היצירה המספרת את קורות המסע הנועז והחלוצי, רב התהפוכות והתלאות, שערך הימאי הפורטוגלי פֶרְנאוֹ דה מגֶלָאיש – או בצורה המלוטנת: מָגֵלָן – בשליחות מלך ספרד מסביב לעולם?

ואיזה סיפור זה! חמש ספינות יצאו לדרך מסביליה בפיקוד מגלן ובשירות הכתר הספרדי ב-20 בספטמבר 1519 ועליהן 265 איש. שלוש שנים אחר כך, ב-6 בספטמבר 1522, שבה לסביליה ספינה אחת בלבד ועליה שמונה-עשר אנשי צוות כחושים. אך המסע מסביב לעולם הושלם.

אבל, אכן, איזה סיפור זה? מאיזה ז'אנר?

האם מדובר בביוגרפיה של מגלן? זהו ז'אנר ששטפן צווייג התמחה בו. הוא כתב ביוגרפיות רבות, בין היתר של המלכות מארי אנטואנט ומרי סטיוארט. אלא שב'מגלן' המעשה הנועז הוא שניצב במרכז הטקסט ולא קורות חייו של עושהו, המִשניים ביחס אליו.

האם מדובר ביצירת סיפורת? אלא שהאירועים כאן אירעו באמת, וצווייג כפוף למקורות ולמאורעות ההיסטוריים שמהם הוא אורג את הנרטיב שלו.

אז אולי, בפשטות, מדובר בספר היסטוריה? אך תשומת הלב הרַבה אשר מורגש שמוקדשת כאן לניסוח ולליטוש המשפטים, וכן לבניית ה"דמות" הראשית ולאחיזה הדוקה במושכות העלילה, גורמת לטקסט לחרוג מספר היסטוריה רגיל. אך בעיקר תורמת לתחושת החריגה הזו מהכתיבה ההיסטורית המדעית ההתפעלות הגלויה של צווייג ממעשהו של מגלן.

כי זו יצירה מתפעלת, מתפעמת. וההתפעמות הזאת רומזת על הז'אנר שנראה לי שאליו כיוון צווייג, הלא הוא האפוס, קרי עלילת-הגיבורים. צווייג ביקש לכתוב ב'מגלן' אפוס מודרני, הצועד באופן ספציפי בעקבות 'האודיסיאה' ההומרית (המוזכרת כמה פעמים לאורך הטקסט, בהקשרים שונים). אך מדובר אכן בכוונה לכתוב אפוס מודרני, כלומר באפוס שבוחר לו כנושא עלילה יוצאת דופן אך אמיתית ומציאותית, ובניסוחו של צווייג: "אמת שקשה להאמין בה".

בעת ששחזרתי בנאמנות את האודיסיאה של מגלן על בסיס כל מסמך שהצלחתי להניח עליו את ידי, הייתה לי תחושה משונה שאני מספר משהו בדיוני, מתאר את אחד החזיונות הגדולים, את אחת האגדות הקדושות של האנושות. אך אין טוב מאמת שקשה להאמין בה! דווקא משום שמעללי הגבורה הגדולים של האנושות חורגים כל כך מן המקובל, לעולם דבק בהם משהו בלתי נתפס; אך רק בזכות הישגים שלא ייאמנו מצליחה האנושות להשיב לעצמה את אמונתה בעצמה. (עמ' 8)

ב

המשפט האחרון שולח אותנו לסוגיית המוטיבציה לכתיבת 'מגלן'.

בפתח היצירה חש צווייג שאכן יש להסביר מדוע הוא חוזר ב-1938 אל אותו מעפּל היסטורי בן למעלה מ-400 שנה. הוא מספר על נסיעתו ב-1937 בספינת תענוגות לדרום אמריקה ועל הבושה שחש כשהשווה את התנאים המפנקים של השיט שלו עם אלה של מגלי הארצות הגדולים של המאות ה-15 וה-16.

כתיבתו של ספר יכולה לנבוע מרגשות שונים עד מאד. לעיתים הוא נכתב בתנופת התפעלות, לעיתים בהכרת תודה – אך בה במידה יכולים להצית את להט הרוח גם מרמור, זעם ורוגז. לעיתים מקורו של הדחף בסקרנות – ברצון להסביר לעצמנו בעצם הכתיבה אנשים או אירועים – אך לעיתים קרובות מדי הוא ניזון ממניעים מפוקפקים כגון יוהרה, תאוות בצע והנאה מההשתקפות העצמית. על כן ראוי שעם כל ספר חדש הסופר ייתן לעצמו דין וחשבון מהו הצורך האישי, מהם הרגשות שגרמו לו לבחור בנושא שלו. בספר שלפניכם המקור הפנימי נהיר לי לחלוטין. הוא נולד מרגש חריג מעט, אך דוחק ביותר: הבושה. (עמ' 5)

לטעמי, זו דוגמה קלסית לכך שהפרשנות שמעניק היוצר ליצירתו אינה בהכרח הפרשנות הנכונה ולבטח לא המעניינת ביותר. זאת משום שמגוף היצירה עולה תשובה אחרת לחלוטין לשאלה מדוע בחר צווייג ב-1938 לשוב למגלן.

את המפתח לשאלת המוטיבציה של צווייג מעניין להציג באמצעות הטקסט המופתי של ניטשה, "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים". יש להניח שצווייג, שכתב רבות על ניטשה, הכיר את הטקסט הזה, הרלוונטי מאוד לטעמי להבנת 'מגלן'. אך גם אם אין מדובר כאן בהשפעה ישירה, הניתוח של ניטשה עולה בקנה אחד עם כוונותיו של צווייג הגלומות ביצירה, כפי שאטען.

היצירה המוקדמת הזו של ניטשה מונה שלוש סיבות ללימוד היסטוריה, ובהתאם שלושה סוגים של היסטוריה: "היסטוריה מונומנטלית", "היסטוריה אנטיקווארית" ו"היסטוריה ביקורתית". לפי ניטשה, את ההיסטוריה יש ללמוד לא לשם לימוד גרידא, אלא כדי שתשמש אותנו בהווה, כלומר לצורכי החיים, לצורכי הקיום:

ההיסטוריה שייכת לאדם החי בשלושה הקשרים: באשר הוא פועל ושואף, באשר הוא מקיים ומכבד, באשר הוא סובל וצריך ישע. לשילוש זה של יחסים מקביל שילוש של סוגי ההיסטוריה: במידה שהרשות בידינו להבחין בין היסטוריה מונומנטאלית, אנטיקווארית וביקורתית. (בכרך 'דמדומי שחר / כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים', בתרגום ישראל אלדד ובהוצאת שוקן, עמ' 25)

מה שניטשה מכנה "היסטוריה מונומנטלית" הינו פנייה לעֵבר ההיסטוריה, לעבר העָבָר, על מנת לשאוב ממנו השראה. לעיתים אנו מתבוננים סביבנו, באנשי ההווה, במעשיהם ובהשקפות עולמם, והם לא מעירים בנו התלהבות. ואילו ההיסטוריה יכולה וצריכה להיות מאגר של דוגמאות מופת ואנשי מופת, אשר ממחישים לנו למה מסוגלת הרוח האנושית, ובהתאם לכך מדרבנים אותנו להגיע להישגים יוצאי דופן שכמותם איננו מוצאים בבני זמננו.

ואילו "היסטוריה אנטיקווארית" פירושה היסטוריה שנלמדת כדי לבסס תחושת שייכות. אנו לומדים את ההיסטוריה של העם, העיר או המשפחה שלנו, כדי לחוש חלק משלשלת גדולה יותר, להרחיב את קיומנו מעבר לאופקים המוגבלים של שבעים – או אם בגבורות – שמונים שנותינו בעולם הזה.

ולבסוף, ב"היסטוריה ביקורתית" כוונתו של ניטשה ללימוד היסטוריה שנועד לשרש שגיאות עבר המעיקות על ההווה. אנחנו, לעיתים, יורשים מהעבר תפיסות עולם או מוסדות או מנהגים שממררים את חיינו. כדי לתקן את ההווה עלינו להבין את מקורותיהם ושורשיהם – למען נוכל לעוקרם מיסודם.

ג

'מגלן' של צווייג נענה לשלוש הסיבות הללו לפנייה אל ההיסטוריה שניטשה מונה.

ב-1938, כאשר ספריו של צווייג היהודי-האוסטרי כבר נשרפים בגרמניה, והציוויליזציה האירופית צועדת בעוז לקראת ענני סערה אימתניים, לקראת מלחמת עולם נוספת, תוצאת עלייתה של השקפת עולם אנטי-מודרנית, אנטי-רציונלית, שבטית, פרימיטיביסטית, חוזר צווייג אל שורשיה של התרבות האירופית ההומניסטית (ובמובן הזה 'מגלן' קרוב לספרו של צווייג מ-1934 'ארסמוס', על ההומניסט בן המאה ה-16). הוא חוזר אליהם הן כדי לשאוב מהם השראה ("היסטוריה מונומנטלית"); הן כדי לחוש בשייכות לציוויליזציה מפוארת בעלת ותק ("היסטוריה אנטיקווארית") ולהתנחם בכך בעת משבר שפוקד אותה; הן כדי לברר את שורשי הטעות שאולי אירעה בעברהּ של אותה ציוויליזציה ומסבירה את מאורעות ההווה ("היסטוריה ביקורתית").

מעשה הגבורה של מגלן נארג בידי צווייג לתוך "העת החדשה" בהיותו אכן אחד ממבשריה. הקפת העולם הינה אחד ממבשרי "העת החדשה" בגלמה ערכים הומניסטיים מובהקים: את יכולתו של האדם להבין את עולמו ולהפוך מעבדו של הטבע לאדונו; ואת ההשתחררות של בני האדם מעול אוטוריטות עריצוֹת, סמכות העבר או הדת.

הנה התמצות החגיגי של הישגי מגלן בפרשנותו של צווייג לקראת סוף הספר:

כאש המתלקחת נפוצה בינתיים בכל אירופה הבשורה על שיבתם, מעוררת תחילה תדהמה אינסופית ואחריה התפעלות אינסופית. מאז מסעו של קולומבוס לא היה אירוע שהפעים עד כדי כך את בני התקופה. הכול ברור עכשיו. הספק, אויבו המר ביותר של כל ידע אנושי, הובס בתחום הגיאוגרפיה. מרגע שספינה אחת יצאה מנמל סביליה ושבה לנמל סביליה בנסיעה רצופה, הוכח אחת ולתמיד שהארץ היא כדור עגול ומסתובב, וכל הימים אינם אלא ים מחובר אחד. הנה סוף-סוף הותירו מאחור את הקוסמוגרפיה של היוונים והרומאים, אחת ולתמיד הופרכה עמדת הכנסייה, ואיתה התבדתה גם האגדה על האנטיפּוֹדים המהלכים על ראשיהם. היקף כדור הארץ נקבע לעד, וכך הושג סוף-סוף ידע ברור על גודלו של היקום הארצי. מגלים נועזים אחרים עוד יכולים להשלים, ואף ישלימו, פרטים כאלה ואחרים בתמונת העולם – אך הצורה הבסיסית התגלתה בזכות מגלן, והיא שרירה עד עצם היום הזה ולכל הימים שעוד יבואו. הארץ היא אם כן אזור תחום, והאנושות כבשה אותו. … בחצי יובל בלבד למדה האנושות על מקום משכנה יותר מכפי שגילתה במשך אלפי ואלפי שנים קודם לכן. והדור שחווה את השינוי הזה בהתרגשות ובחדווה בימי חייו ממש, חש בלא משים: הנה החלה תקופה חדשה, העת החדשה. (עמ' 215­–216)

מעשהו של מגלן הוא, לפיכך, דוגמה ל"היסטוריה מונומנטלית". מגלן הוא דמות מופת הומניסטית, לפי צווייג, מי שיצא "ללחום את מלחמת הקודש של האנושות בלא נודע … לאחר אלף שנה של חקירות שווא, זכתה האנושות כולה באומדן מחודש של כוחה. גודל המרחב שנכבש גרם לה לתפוס בחדווה ובאומץ חדשים את גדולתה שלה. המתנה הנשגבת ביותר שיכול אדם להעניק היא לעולם המופת האישי שלו: ואם לבחור מעשה כזה, הרי מעשהו של מגלן, שכמעט ונשכח, הוכיח לעולמי עד כי רעיון אחד, הנישא על כנפי החזון ומבוצע בלהט נחוש, יכול לגבור על כל איתני הטבע" (עמ' 224–225). מגלן מדרבן אותנו למעשים גדולים, חסרי סיכוי לכאורה, ומזכיר לנו את גדולת האדם, את יכולתו להפתיע לא רק אחרים, כי אם גם את עצמו.

באופן ממוקד יותר, מעשהו של מגלן הוא "מונומנטלי" כי הוא מזכיר את הסירוב ההומניסטי של האדם לכוף את ראשו בפני איתני הטבע ("הארץ היא אם כן אזור תחום, והאנושות כבשה אותו") ובכך הוא מהווה משקל נגד לתפיסות פסוודו-דרוויניסטיות שהזינו את הפשיזם והנאציזם.

אך מעשהו של מגלן הוא גם דוגמה ל"היסטוריה אנטיקווארית". החזרה אליו ב-1938 נועדה להזכיר לאירופים בני זמנו של צווייג את המורשת המפוארת והנועזת שהם יורשיה, לעודד את רוחם כאשר נראה שהציוויליזציה האירופית עומדת לכלות את עצמה בעקבות סטייה נוראה ממורשתה.

ד

אבל מגלן קשור גם מכיוון נוסף לרגע הרה גורל בתולדות אירופה, להיבט פחות מחמיא של תולדות אלה. לא זה של האירופים כמגלי ארצות נועזים, כמי שמדגימים למה מסוגלים בני האדם, כמי שמשחררים את בני האדם מדעות קדומות, אוטוריטות כוזבות ופחדים לא רציונליים. אלא לאירופים ככובשים ומנצלים, כקולוניאליסטים.

צוויג יודע זאת היטב:

הספינות הפורטוגליות הראשונות שהפליגו במורד הטז'וּ בדרכן למרחקים לא נודעים שימשו לתגליות. הצי הבא עוד חתר למסחר בדרכי שלום עם מחוזות הכיבושים החדשים, ואילו השלישי כבר היה חמוש למלחמה. ב-25 במארס 1505 [צווייג מתאר כאן פרק מוקדם בחייו של מגלן] מתחיל אותו מהלך משולש שיטתי שיאפיין את כל העידן הקולוניאלי אשר בפתח. מאות בשנים יחזור על עצמו אותו הרצף: תחילה מקימים תחנת מסחר, אחריה את המבצר הנחוץ כביכול כדי להגן עליה. תחילה מנהלים סחר חליפין עם השליטים הילידים, אחר כך, מרגע שהוצבו מספיק חיילים, פשוט מפקיעים מהם את אדמתם וזוכים בסחורה כולה. (עמ' 31)

לפיכך צווייג מדגיש שבחר במגלן כי הוא שונה בתחום הזה ממגלי ארצות מפורסמים אחרים. לא, מגלן אינו צדיק תמים. ואחד הרגעים שממחישים זאת הוא התיאור האכזרי (ראו עמ' 144) של שבייתם הנכלולית של כמה מבני פטגוניה שהועלו בכוח על הספינות כדי לשמש מוצגים חיים עם השיבה המיוחלת לספרד (ומתו על האונייה, כמו רבים מהמלחים). ובכל זאת, חשוב לצווייג להדגיש כי באופן יחסי מגלן הוא דמות שונה:

בניגוד מובהק לקורטס ופיסארו ודומיהם – המשלחים מייד את כלבי הציד שלהם, טובחים במקומיים בברבריות ומשעבדים אותם, וכל דעתם נתונה רק לביזה המהירה והאכזרית ביותר של המקום – מגלה הארצות הזה, שהיה אנושי יותר והיטיב לראות את הנולד, חתר לאורך כל מסעו  להתפשטות בדרכי שלום בלבד. (עמ' 183)

גם בסוגיית המרת הדת של הילידים לנצרות, מדווח לנו צווייג מפי ההיסטוריון החובב שנלווה למסעו של מגלן ומרשימותיו נודעו לנו פרטי המסע, דרכו של מגלן נאורה באופן מעורר התפעלות:

המפקד אמר להם כי אינם צריכים להתנצר בגלל פחד מפנינו או כדי לשאת חן בעינינו, ואם הם מבקשים באמת ובתמים להיות נוצרים, עליהם לעשות זאת מרצונם שלהם ומאהבתם לאלוהים. אך גם אם אינם רוצים להיות נוצרים לא יאונה להם כל רע, אם כי אלה שיתנצרו יזכו ליחס מועדף. אז קראו כולם פה אחד כי ברצונם להתנצר לא מפחד ולא על מנת לשאת חן, אלא מרצונם החופשי. מעתה הם בידיו, ועליו לנהוג בהם כמו שהוא נוהג בפקודיו. אז חיבק אותם המפקד ודמעות בעיניו. (עמ' 183–184)

על אף שצווייג מדגיש וממחיש את שונותו של מגלן, ניתן להניח שבחזרה הזו ב-1938 לראשית הקולוניאליזם יש – ולו בלא מודע – גם מטעמה של ה"היסטוריה הביקורתית".

צווייג חוזר לרגע מפתח בציוויליזציה המערבית, כדי לאתר אולי את הפנייה המוטעית, זו שמתגלמת כעת, בסוף שנות השלושים, בתאווֹת מלחמה וכיבוש ואלימוּת חדשות, באיומים חדשים על השמדות עמים. אולי הטעות שיש לשרש ותיקה מאוד ושורשיה בסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16?

ה

בדיונו ב"היסטוריה הביקורתית" מעיר ניטשה הערה מאלפת: עמים או תקופות שמבקרים בחריפות את עברם ומשתמשים לשם כך ב"היסטוריה הביקורתית" הם עמים ותקופות שבריריים מאוד, המציבים את עצמם בפני סכנות חמורות. הסיבה לכך היא פשוטה: בהיותנו תוצרים של העבר שלנו, גדיעת חלקים ממנו פירושה גם הסתכנות בגדיעת החלקים שמקיימים אותנו. הנה, כך מנסח זאת ניטשה:

זהו תמיד תהליך מסוכן, דהיינו, מסוכן לחיים עצמם: ובני אדם או תקופות, המשרתים את החיים באופן כזה, שהם דנים ומשמידים איזה עבר, הם תמיד בגדר בני אדם או תקופות המסכנים אחרים ושרויים עצמם בסכנה. כי מכיוון שכבר נגזר עלינו להיות תוצאותיהם של דורות קדומים, הננו גם תוצאותיהם של תעיותיהם, תשוקותיהם, שגיאותיהם, אכן, אף פשעיהם: מן הנמנע הוא להשתחרר לגמרי משרשרת זו. אם אנו מרשיעים היתעויות אלה ומדמים עצמנו כמשוחררים מהם, עדיין בזאת לא הוסרה העובדה, שמוצאנו מהם. במקרה הטוב ביותר אנו מצליחים להביא לידי התנגשות בין טבענו המונחל, מורשה מגזע, ובין הכרתנו; אכן, גם לידי מלחמתו של גידול חדש וחמור נגד מה שמוטבע מקדמת דנה; אנו שותלים הרגל חדש, אינסטינקט חדש, טבע שני, כך, שזה הראשון קמל. זהו ניסיון כלוּ להעמיד לעצמנו בדיעבד עבר, שהיינו רוצים להיות צאצאיו בניגוד לזה שהננו צאצאיו למעשה: – תמיד-תמיד ניסיון מסוכן הוא, מפני שכה קשה הדבר למצוא את הגבול בשלילת העבר ומפני שהטבעים השניים על פי רוב חלושים יותר מן הראשונים. (עמ' 37)

אנחנו מצויים בעידן שבו אזהרתו של ניטשה, במסתו זו שלא בעיתה (המסה על ההיסטוריה כלולה בקובץ שניטשה קרא לו "עיונים שלא בעיתם"), היא דבר מה שבא בעיתו. הנטייה שלנו – הן בהקשר הישראלי, הן בהקשר המערבי – למתוח ביקורת על העבר נוטה אצל חלקנו לעבר הביקורת הגורפת, הביקורת מסכנת החיים. איננו יודעים תמיד "למצוא את הגבול בשלילת העבר" כך שאנו מעמידים את עצמנו בסכנה: סכנת התפרקות וכליה.

'מגלן', בין שאר מעלותיו, הוא גם המחשה לדרך המדודה שבה אנחנו יכולים להתבונן בעברנו. יש הרבה ממה להתפעל בהישגי המערב, טוען צווייג באמצעות הספר, גם אם אין להסתיר את הפשעים שנעשו בעבר. העבר הוא רימון – אם להשתמש במשל של חז"ל, הנוגע ליחסו של ר' מאיר לאלישע בן אבויה, רבו שהתפקר – תוכו נאכל וקליפתו נזרוק. כלומר, בדוגמאות המופת נשתמש ונשאב מהן השראה ותחושת זהות, ואילו את הקלקולים נוקיע ומהם נתרחק. וכפי שמציין ניטשה, נעשה זאת בזהירות, שלא נגזור כליה על הציוויליזציה שברצוננו לשפר ולא להחריב.

תמונה ראשית: In the Straits of Magellan, המאה ה-19. באדיבות: ויקימדיה.