איך לחשוב על מלחמה

ככל שהמלחמה עם ארגון הטרור חמאס נמשכת, גוברים הקולות הקוראים לסיומה. קולות אלה באים לא רק מהשמאל הישראלי, המעדיף את שחרור החטופים גם במחיר המשך שלטון חמאס ברצועה. נכון כי יותר מהימין השמאל מצביע על המחירים הבין-לאומיים שהמלחמה גובה ממדינת ישראל ועל המחיר ההומניטרי הכבד המושת על אוכלוסייתה האזרחית של עזה. אך גם בימין יש מי שדוחקים בהאצה של המאורעות, אם כי מטעמים אחרים. אין זה סוד כי הצבא הסדיר מתוח וצבא המילואים שחוק. רבים בימין סבורים כי את כיסי חמאס הנותרים היה צריך להכריע, עוד אתמול. בהתאם לכך הם קוראים לחתור מהר לסיום המלחמה לפני הבחירות בישראל ולפני בחירות האמצע בארצות הברית.

אף שהרצון בסיום המלחמה נראה כקונצנזוס ישראלי, חילוקי הדעות בין הימין לשמאל מלמדים על תהום עמוקה בין המחנות. שני הצדדים לא רק מבינים אחרת לגמרי מושגים כגון דמוקרטיה ומשפט. והמחלוקת ביניהם בנושא המלחמה אינה מתמצה בהיבטים הפרטיקולריים המדוברים תדיר, והחשובים בפני עצמם, כגון היחס לראש הממשלה, ההערכות השונות לגבי השפעתן של עסקאות חליפין עם ארגוני טרור, העמדה כלפי הרשות הפלסטינית וכלפי מדינה פלסטינית, מרכזיות האסלאם ככוח המכריע המניע את אויבי ישראל, או החשיבות התודעתית של החזקה בשטחים והתיישבות יהודית. שכן נוסף על כל אלה הימין והשמאל חושבים על עצם מושג המלחמה בצורה שונה. שונות זו מזמנת השלכות מרחיקות לכת על שרידותה של מדינת ישראל במרחב, ולכן כדאי להתוודע אליה בשיטתיות.

שבעה הם ההבדלים הרעיוניים.

ראשית, שמרנים עומדים על כך שהשלום, לא המלחמה, הוא הדורש הסבר כתופעה יוצאת דופן. כשם שצמיחה כלכלית ועושר – ולא עוני ודלות חומרית – הם היוצאים מן הכלל בהיסטוריה הכלכלית של האנושות, כך גם תקופות של שלום הן בגדר היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל בשדה היחסים הבינלאומיים. מלחמות ועימותים צבאיים אינם אנומליה. בטח שלא במזרח התיכון. השלום הוא התופעה החריגה והשברירית. עמים נלחמים על דברים שחשובים להם. רק לעיתים רחוקות הם מצליחים לגשר על חילוקי הדעות ביניהם באמצעות הסכמים ופשרות. במובן זה, התמיהה האומנם לנצח נחיה על חרבנו היא חסרת פשר לדידו של השמרן. כל קהילה פוליטית נדרשת לחיות על חרבה במוקדם או במאוחר. שימור עצמי הוא עקרון היסוד בחיי הפרט אך עוד יותר מכך בחייהן של אומות.

שנית, בעיני השמאל ניתן למגר או לפחות לצמצם מלחמות כחלק מפרויקט נרחב יותר של קדמה ונאורות אנושית. מבעד לעדשה הפרוגרסיבית, המלחמה היא רק פתולוגיה חברתית אחת מבין פתולוגיות חברתיות שונות, שריד משלבים פרימיטיביים של המין האנושי. כשם שממשלות נחושות "נלחמות" בעוני ובאפליה, כך מוסדות בין-לאומיים וחוק בין-לאומי יכולים "להילחם" במלחמות עצמן.  בעיני שמרנים, לעומת זאת, מחשבות מן הסוג הזה הן לא יותר מאגדות: נאורות שהתאהבה בשקרים של עצמה. בעיני השמרן, מלחמות הן תוצר מצער, אך בלתי-נמנע, של טבע אנושי קלוקל, הכולל מאפיינים בלתי ניתנים לריסון מוחלט: שאיפה לעוצמה, כבוד לאומי, פחד קמאי וחשש מתמיד מפני שחקנים יריבים בזירה שהינה אנרכית. מלחמות הן מנת חלקו של המין האנושי. תמיד היו ותמיד יהיו.

שלישית, רבים בשמאל מאמינים כי מלחמות הן לא אחת קנוניה של מנהיגים פוליטיים כושלים ומניפולטיביים המבקשים להסיט את מבטו של הציבור מבעיות פנימיות וללכדו על ידי יצירתו של אויב משותף. המשך המלחמה בעזה, לצורך העניין, מתואר כמזימה פוליטית שמטרתה שימור שלטונו של בנימין נתניהו. המלחמה בחמאס, לפי תפיסה זו, יותר משהיא הכרח ביטחוני, היא הכרח פוליטי של הממשלה. וכך, אותם אנשים עצמם המאשימים את הממשלה באוזלת יד ובאפס מעשה לנוכח בניית הכוח של חמאס לאורך שנים – מאשימים אותה במלחמה מיותרת נגד אותו חמאס.

רביעית, טיעון שמאלני שכיח הוא שמלחמה בחוץ מלווה תמיד במלחמה עוקבת מבית. לפי קו מחשבה זה, מלחמה מולידה בַּרְבַּרִיזציה בזירה הפנימית שעיקרה סימון אויבים מבית, השתקת קולות ביקורת ומשטור החברה האזרחית. במקום שבו שמרנים רואים התגייסות פטריוטית הכוללת הקרבה נאצלת, הרואיזם והתנדבות למען טוב משותף, פרוגרסיבים מזהים השחתה והתבהמות.

חמישית, בתפיסה הפרוגרסיבית מלחמה יכולה להיות צודקת רק כאשר לא נותרה לצד המותקף ברירה אלא להשיב מלחמה שערה, וגם אז תוך הפעלה מינימלית ומידתית של כוח. רק כאשר החבל נכרך סביב הצוואר מותר לקרוע אותו, בנחישות ובתקיפות אם צריך. לעומת זאת, שמרנים עומדים על כך שבאיומים יש לטפל בנחישות ובנחרצות כשהם קטנים, שמלחמת מנע עדיפה על מלחמת הגנה, וכי לא אחת יש לטפל בסיבות השורש שהולידו רוע מפלצתי. תאוריות מופרכות של צדק הן בעצמן לא צודקות בשמשן מגן אינטלקטואלי לשחקנים מנוולים בזירה הבינלאומית.

שישית, בעוד השמאל נוטה להתנגד לחלוקה דיכוטומית של טובים ורעים, כחלק מחיפוש מתמיד אחר סיבות עומק או גורמים מערכתיים שהוליכו למעשי איבה, שמרנים מתעקשים על בהירות מוסרית: על הבחנה בין טובים לרעים. פרוגרסיבים נבוכים למשמע תיאור המלחמה בפי הימין כ"מלחמה על נפשו של המערב" או כעימות בין "ברבריות לציביליזציה"; בתפיסת העולם הפרוגרסיבית העולם השלישי הוא הקורבן האולטימטיבי כשם שהמערב הלאומי והנוצרי הוא אבי אבות הטומאה.

כל זה מוליך אותנו להבדל השביעי והאחרון, והוא שבעיני השמאל מלחמות לא יכולות ואף לא צריכות להסתיים בניצחון, ובטח שלא בניצחון מוחלט. "ניצחון מוחלט" הוא סימנם של קנאים או בורים שאינם מבינים שאי אפשר לנצח רעיון או לגבור על ארגוני גרילה. לשמאל, כל מלחמה היא שידור חוזר של המפלה האמריקנית בווייטנאם. שמרנים, להבדיל, סבורים שיש להניח למלחמות למצות את עצמן. המשך המלחמה, לפי קו זה, עדיף לא אחת על פני הסכם רע. מלחמות הן התגוששות בין רצונות, עד שצד אחד מכריז "מספיק". גם אם לא ניתן למגר רעיונות, ניתן גם ניתן לשנות משטרים, לפגוע ביכולות, לעודד מהפכות ולהרוס את כוחו הצבאי של האויב.

צורת המחשבה של השמאל על מלחמה מפתה כשם שהיא שגויה. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לאמצה בסביבה מוקפת אויבים. קץ ההיסטוריה עדיין לא הגיע.

תמונה: דו"צ, באדיבות ויקימדיה