כך למדנו

כך למדנו

מבטים אל ראשית החינוך העברי בארץ ישראל

נאוה דקל

פרדס, תשפ"ו | 112 עמ'

בדברה על "ראשית החינוך העברי בארץ ישראל" מכוונת המחברת ד"ר נאוה דקל לאגף המודרני והציוני של החינוך המתחדש בארץ. זה שיצא מהחדר אל הכיתה ואף אל השדה. זה שתפקידו ההיסטורי הבולט ביותר היה הנחלת הדיבור העברי לדורות של ילדים, הצעד המכריע בהחייאת העברית כשפת דיבור. השנים הן שלהי המאה הי"ט ובעיקר ראשית המאה העשרים.

החינוך המתחדש בארץ היה ראש חץ חלוצי במהפכה הציונית. רובנו, כמדומה, רגילים לחשוב עליו כעל תופעה מיושנת עד אקזוטית, עם מוסכמות חינוכיות קפדניות ועבשות, דרישות משמעת נוקשות, ומורה שמכה במקל, בסרגל ובמה שבא ליד. ד"ר דקל הופכת את הדימוי הזה. בעיוניה הנושאיים הקצרצרים, הטבולים בציטטות מן העת ההיא, ניכר בעיקר כיצד בתוך ההקשר התקופתי השונה, העברית הכבדה והצחה והמצוחצחת, תנאי הקיום המסוגפים והמציאות הלא-ריבונית – מתקיים עולם חינוכי עם חשיבה חדשנית ונטייה פרוגרסיבית (במובן החינוכי של המושג – ג'ון דיואי ושות') המתמודד עם בעיות המטרידות גם את מחנכי זמננו. בראשן, מפתיע ואולי לא, בעיות משמעת וחוצפה ואובדן סמכות. אך עונשים ישנים, כגון עונשים גופניים או כליאה בבית הספר עד הערב, מוסָרים מעל הפרק, ופופולריות צובר עונש ההוצאה מהשיעור.

השפה של הימים ההם אחרת, הארץ כה שונה, העולם לכאורה אחר, ובכל זאת החינוך העברי בארץ שואף למה שקרוי בעגה העכשווית "למידה משמעותית" ויצירת "הנעה ללמידה". הפסיכולוגיה המודרנית מככבת בפדגוגיה המתהווה, וב-1914 מדבר המורה דוד אידלסון מרחובות על אידיאל "ידיעת המורה את אשר בלב תלמידיו". בירושלים מתקיים מ-1921 בית ספר פתוח, שהתלמידים קובעים במידה רבה את סדר יומו, בהנהלת העולה מארה"ב דבורה קלן, ומורה שם מעיד על התלמידים כי "אהבתם לבית הספר מגיעה עד לידי שיגעון" והם מנסים להגיע גם כשהם חולים. בבתי ספר רגילים יותר מופצת גישה כגון זו של שמחה וילקומיץ, מנהל בית הספר בראש-פינה, שאמר באספת מורי ארץ ישראל הראשונה בזיכרון-יעקב 1903: "המורים המנוסים יודעים להשתמש בערמומית מותרת להביא את האמונה בלב התלמידים כי הם עושים כל דבר לא על פי רצון מורם, כי אם על פי רצונם הם; ולהפך, מורם הטוב רק עזור יעזור להם למלאות את רצונם".

דקל מקדישה פרקים קצרים לנושאים כגון "מורה לחיים", "חינוך מקצועי", "כיתות סרדינים" (זה הגיע אז לכדי חמישים תלמידים בכיתה; לידיעת המתאוננים חובבי הנוסטלגיה), או "טכנולוגיה חינוכית": הפצת אמצעי העת ההיא ובראשם הרדיו. על ראש שמחת החינוך בימים ההם היו תחומים הזוכים אף הם לפרקים משלהם: "חינוך מוזיקלי", עם שיעור הזמרה שנחשב כלי ראשון במעלה להנחלת ערכים, "חינוך גופני", ו"הטיול השנתי", שבמוסדות מסוימים כלל הליכה בת שבועיים ושלושה עד קצווי הארץ ומעבר לגבולות ימינו; בתנאי הימים ההם, באין כמעט תחבורה פרטית וציבורית, הטיול היה הזדמנות יחידה לחלק מהתלמידים לצאת מעירם.

הספר דק וקליל והקריאה מהנה ומחכימה. הוא היה דק אף יותר אלמלא הייתה המחברת מנדנדת בגינוני "מחנכים ומחנכות", "תלמידות ותלמידים", "מורות ומורים" ומזל שלא "הורות והורים"; אומנם צריך כנראה למצוא בקעה להתגדר בה בהפגנת פרוגרסיביות העולה על זו שנתגלתה בקרב מחנכינו בימי העות'מאנים, אבל הסיפורים והציטטות בספר ממילא מגיעים מפי ישויות בעלות שמות גבריים ושמות נשיים גם יחד, שכן החינוך בארץ היה פרי מאמצים הרואיים של בני ובנות שני המינים והמינות.