ואנקמה / רועי שרון

בספרו של רועי שרון על הטרור היהודי יש הרבה צבע ומעט עומק ותובנה. הישענותו היתרה על מקורותיו בשב"כ, והיצמדותו לסיפור הרבני-אידיאולוגי, מציירות תמונה חסרה וחד-ממדית | יגיל הנקין

וְאִנָּקְמָה

כנרת זמורה דביר, 2023 | 256 עמ'

'ואינָקמה', ספרו של רועי שרון המוכתר בכותרת המשנה "סיפורו של הטרור היהודי", מתחיל כמעט בסופו של הסיפור, לפחות נכון לזמן פרסומו: "האמצעים המיוחדים" שהופעלו, לראשונה בתולדות המדינה לפי הספר, נגד נחקר יהודי, והובילו להודאתו ברצח משפחת דוואבשה.

שני עמודים עוסקים בכך, רגע לפני שהספר מתפנה להגדרה קצרה מאוד של הטרור, ועובר לסיפורים על מקרים שונים; ושני עמודים אלה מקדישים הרבה יותר מקום לשב"כ ולשיקוליו מאשר לנחקר עמירם בן-אוליאל עצמו. וכך, כבר בתחילתו של הספר, אנו מתוודעים לאופיו: לא פחות ממה שהוא "סיפורו של הטרור היהודי", הוא "סיפורה של החטיבה היהודית בשב"כ במאבק נגד הטרור היהודי".

'ואינקמה' מתאר מקרים שונים של טרור יהודי ומציג את ההיגיון שהנחה אותם. נראה שהתזה שלו היא שהגם שרוב המתנחלים סולדים מטרור יהודי, הטרור הנ"ל מקבל תמריץ מהתבטאויות לא אחראיות של מנהיגי ציבור ורבנים (ומנעם פדרמן, שהספר מקדיש לו מקום רב מאוד תוך שהוא מקפיד להדגיש שדבר לא הוכח). מסיבות שיידונו בהמשך, הספר בוחר לציין ברפרוף בלבד את הטרור היהודי שקדם לשנות התשעים ולהסכם אוסלו. ואזי, הוא מתחיל לפרט: האחים קהלני, טבח מערת המכפלה, מקומו של הרב יצחק גינזבורג בהגות קיצונית ובתמיכה בטבח שביצע ברוך גולדשטיין, מקרים שונים וידועים פחות או יותר של פשיעה לאומנית (גור המל, מחתרת בת-עין, ג'ק טייטל, הרציחות במטרה לסכל את ההתנתקות, תג מחיר, רצח מוחמד אבו-ח'דיר), וגם סיפורי צד כמו מאבק המוחות בין נעם פדרמן לשב"כ. גם מקומם של סיפורים על המחבר עצמו לא נפקד: תחושת הבחילה שלו כאשר הגיע לידיו סרטון מחתונה שבה הרוקדים דוקרים את תמונתו של התינוק עלי דוואבשה, קניית הספר 'תורת המלך', קבלת הקלטה של סוכן שב"כ המנסה לגייס מקור, עשרות נערי גבעות שצעקו עליו והיכוהו בעקבות חשיפותיו, ועוד.

כדרכה של כתיבה עיתונאית טובה, הספר קולח ומהנה לקריאה. יש בו גם חשיפות שיהיו כנראה חדשות  לרוב הקוראים לפחות. וכך, זו הייתה הפעם הראשונה שבה התוודעתי להודאות המפורטות של חלק מחברי 'מחתרת בת-עין' על כך שתכננו להרוג חפים מפשע באמצעות מטעני חבלה. חשיפות אחרות חשובות פחות אבל משעשעות יותר. השימוש של חוקרי שב"כ בהקראה בקול של מוסף הספרות של הארץ כאמצעי לחץ פסיכולוגי הוא דוגמה בולטת, הגם שניתן לחשוב על כמה כתבי עת אקדמיים שיניבו תוצאה טובה עוד יותר. אני יכול להזדהות גם עם תודתו של רועי שרון לריטלין שאִפשר לו להשלים את כתיבת הספר.

ניכר כי לשרון גישה נרחבת למקורות. עמדו לרשותו לא רק ראיונות שערך עם חלק מהמעורבים בתפקידו ככתב, וחומרים שאסף בשקדנות, אלא גם, ללא ספק, שיתוף פעולה נרחב מצד גורמים בחטיבה היהודית, המאפשר לו לצטט באופן נרחב, ואולי חסר תקדים, מחקירות השב"כ של חשודים יהודים בטרור. זאת, לצד ציטוטים נרחבים מראיונות ומקורות שונים. מי שיחפש פירוט נרחב מאוד על הפרשות השונות הנסקרות בספר, לא יתאכזב: בחלק גדול מהמקרים הללו, דומה שספרו של שרון הוא המקיף ביותר, וסביר שיהפוך לתיאור המקובל שלהם.

נכס זה, אחת מנקודות החוזק של הספר, הוא אולי גם אחת מנקודות החולשה הגדולות ביותר שלו, שכן הוא מוביל לשתי הטיות: הטיה כלפי סיפורים שיש לגביהם מקורות מן השב"כ, והטיה לסיפורי גבורה של החטיבה היהודית בשב"כ במאבקה נגד הטרור (כמו גם לכמה סיפורים על כישלונות מתסכלים שלה במאבק זה, רובם באשמת מישהו אחר או מגבלות משפטיות). אין לדעת אם הדבר תרם לכך שהספר מעדיף לספר אנקדוטות מאשר לנתח את התופעה, בניגוד למשתמע משמו. לספר אין אפילו פרק סיכום; הוא מסתיים בדיווח על מצב התיק העוסק בחשד לרצח עיישה א-ראבי ב-2018 (נדמה שתיק זה עדיין פתוח), וזהו. לא מדובר בספר 'מטעם' של המחלקה היהודית, אולם נראה שהטיית המקורות יצרה הטיה גם בתיאור, וכמעט תמיד 'לטובת' המחלקה היהודית.

החולשה בניתוח התופעה פוגעת מאוד בספר, והיא אשר גורמת לכך שאיננו עומד בציפיות שיוצר שמו. אם מדובר בסיפורו של הטרור היהודי, היה אפשר לצפות שהספר יסקור התפתחות רעיונית או השפעה. בפועל הוא מעלה הרבה שאלות מעניינות, אך במקום לענות עליהן הוא מעדיף לספר על עוד פגישה, עוד אנקדוטה על נחקר פלוני או קיצוני פלמוני, ועוד הישג (או, נפוץ יותר, היעדר הישג) של החטיבה היהודית.

וכך, כמה מקרי רצח שלא פוענחו זוכים בהתאם להתייחסות מרפרפת ביותר, ללא התייחסות כמעט להשפעתם או לחשיבותם – בעוד פרק בן כמה עמודים מוקדש לשלושה בריונים שתקפו יהודי כי חשבו שהוא ערבי, אירוע שהמחבר עצמו אומר כי איננו טרור ואפילו החטיבה היהודית לא עסקה בו, אך יש לו קשר עקיף למקרה אחר שבו היה חשד לניסיון פעולת טרור של ממש (שלא הבשיל לכתב אישום משום מה, אולי כיוון שנטען במקום אחר שכל הנושא נולד מסוכן פרובוקטור של השב"כ).

לפעמים גם קשה להבין מדוע ולמה זכה סיפור להיכנס לספר: כך למשל עמודים 60–61, תחת הכותרת "הפיגוע במרכז הרב: 'דעת תורה שתגיבו'", מוקדשים לפרסום של הערוץ הראשון על כוונת נקם בעקבות הפיגוע בישיבת מרכז הרב, סיפור על התוועדות שערך הרב יצחק גינזבורג ולמעשה לא נאמר בה שום דבר, ובסוף – הכחשה "נדירה" של המשטרה והשב"כ שלפיה כל הסיפור לא היה ולא נברא. אם לא היה טרור ולא היה דבר, למה מצאה כפולת העמודים הזו את מקומה בספר? התשובה היא כנראה שלא בשל מה שכתוב בה אלא בשל מי שמוזכר בה: היא מזכירה נאום של הרב יצחק גינזבורג.

התחום מתרחב, היכולת מידרדרת

הרב גינזבורג הוא אחד משני הגאונים המרושעים לפי הספר: הראשון מספק תשתית רעיונית קיצונית, והשני, נעם פדרמן, מספק את ההנחיות והשיטה כיצד להתמודד עם השב"כ. בהתאם לכך, נראה שכל אמירה ונאום של הרב גינזבורג לאורך השנים זוכים להבלטה, אף כי שרון אומר לבסוף שדבריו אינם קשורים לדור הנוכחי של הקיצוניים, שאיננו פונה אליו להדרכה, והשאלה כמה השפיעו דבריו בעבר נותרת ללא מענה מספק.

אין ספק כי הרב גינזבורג מחזיק באידיאולוגיה קיצונית, ולא רק בנושא זה. מאמרו על ברוך גולדשטיין היה מתועב בעיניי, ולאבי זצ"ל, הרב יהודה הרצל הנקין, היו כמה ויכוחים הלכתיים עזים עם תלמידיו, מחבריו-לימים של ספר 'תורת המלך', עוד בשנות התשעים. למיטב ידיעתי אבי גם היה הרב היחיד שטרח לסתור הלכתית את טענותיו של הרב עדו אלבה בחוברת המוזכרת בספר על 'בירור הלכות הריגת גוי' (ומן הצד השני גם התנגד להעמדתו לדין על הדיון ההלכתי הנ"ל, כיוון שלטעמו לא היה פסיקה או קריאה למעשה). אך נושא הספר הוא הטרור היהודי, לא הקיצוניות היהודית, ובכל התעסקותו ברב גינזבורג (למעט אולי בדיון בפעולות 'תג מחיר' בשנים 2014–2015, שהרב גינזבורג זלזל בהן, והספר חושף כי הדבר היה בעקבות אזהרה ישירה של השב"כ) הוא מתקשה להראות השפעה בפועל של קיצוניות זו. לא תמיד פשוט להציג השפעה ישירה של הגות, אולם כאשר הספר מקדיש מקום כה מרכזי לרב גינזבורג, ראוי היה  לבסס את הקשר הנרמז.

הספר מקדיש מקום נרחב גם לתיאור מאבקו של נעם פדרמן בשב"כ. פדרמן מוצג בו כארכי-אויב של השב"כ, מומחה לחשיפת סוכנים ומשתפי פעולה, ומחבר חוברות הדרכה שהפכו את חקירות שב"כ (עד עינוייו של בן-אוליאל) ללא אפקטיביות, ואפשר שגם סייעו לחלץ טרוריסטים יהודים מידי רשויות החוק.

כמובן, ולו מסיבות משפטיות, כמעט כל הטענות כלפי פדרמן הן עקיפות, וחלקן הגדול מתייחס להפרעותיו לשב"כ. פדרמן "נעצר עשרות פעמים, זוכּה כמעט בכל הליך משפטי", ומן הסתם היה תובע כל מי שייחס לו מעורבות בטרור. האם היה מעורב? הספר עושה כמיטב יכולתו כדי לרמוז שכן בלי לומר זאת ובלי להביא ראיות לכך. לכן, גם כאן קשה לדעת אם חטאו של פדרמן הוא השפעה (ישירה או עקיפה) על מבצעי טרור, או ששנאתו לשב"כ היא הבעיה המרכזית.

מכל מקום, גם הדיון ברב גינזבורג וגם בפדרמן הוא דוגמה לקשיים העומדים בפני מחבר בבואו להתייחס לתופעת הטרור היהודי: בהינתן כמות ההרשעות וההודאות האפסית, כמעט בלתי אפשרי להוכיח קשר בין פעולות טרור לבין אנשים שהמחבר רומז כי תרמו במעשה או באמירה לביצוען – גם אם המחבר מאמין בקשר כזה בכל ליבו.

כמות ההודאות וההרשעות האפסית מציגה בבירור בעיה העולה מתוך הספר: החטיבה היהודית, למרות כל הסיפורים והשבחים ומאבקי המוחות, מתקשה כנראה לסכל פיגועי טרור יהודיים בהיעדר מזל יוצא דופן או הודאות – והודאות אינן מתקבלות מרצון בדרך כלל. הרושם העולה מתוך הספר הוא ש'האמצעים המיוחדים' הם המפתח היחיד שיאפשר לשב"כ לפענח מעשי טרור יהודי.

דומה כי מדובר בתהליך מעורר תהיות של הידרדרות ביכולת הפענוח והסיכול. בתחילת הספר מוזכר ניסיון הפיגוע של האחים קהלני, שסוכל כיוון שהשב"כ הצליח לעקר את כלי הנשק שלהם בטרם הפיגוע. ואילו עד שמגיעים לסוף הספר, פוגשים בשלל כישלונות והצלחות מקריות: החולייה בעלת פוטנציאל הרצח הגדול ביותר, מחתרת בת-עין, שנלכדה במקרה; ג'ק טייטל, שנלכד בשל דגימת דנ"א שנמצאה על המטען שהכין במטרה להתנקש בפרופ' זאב שטרנהל, שנים לאחר שמידע נגדו לא הוביל לדבר; גור המל, רוצח מעורער שהודה ברצח מיד לאחר שביצע אותו; מקרה אחַר מקרה שבהם הראיות לא הבשילו לכתב אישום, או שהחשודים סירבו להודות; ולבסוף – הרצח של משפחת דוואבשה, שבו חשוד אחד הודה והורשע לאחר 'אמצעים מיוחדים' וחשוד שני זוכה (גם כן לאחר 'אמצעים מיוחדים'). אפילו כאשר יש מה שמתואר כראיות מוצקות נגד מציתי כנסיית הלחם והדגים – עקבות דנ"א, צילום של מצלמת אבטחה המציגה שני "פעילים" ממלאים קרטוני חלב בבנזין, ו"טכנולוגיה חדשה" שאפשרה לאתר את הרכב הרלוונטי – עדיין רק אחד (ינון ראובני) הורשע, ואילו החשוד השני זוכה וזיכויו נותר על כנו בערעור. הראיות לא היו כה מוצקות, מסתבר.

כללו של דבר, אנו מגיעים בתוך עשרים שנה ממצב שבו השב"כ הוא בעל יכולת איסוף מידע וסיכול פיגועים מראש, למצב שבו הוא כושל פעם אחרי פעם בהתמודדות עם חשודים שאפשר שאכן היו מעורבים בפיגועים.

אומנם, יש להודות שמעשי הטרור היהודי מעטים ביותר: רצח משפחת דוואבשה היה ב-2015, וכמותו לא נראה מאז (אפשר שיסתבר שמותה של עיישה א-ראבי נגרם מיידוי אבנים של יהודי, אולם הדבר שונה מאוד – כפי שיעיד יחסם של צה"ל והמשטרה למיידי אבנים ערבים, הקל בהרבה מיחסם לערבים מבצעי פיגועי דקירה, הצתה או ירי). סדרת הרציחות של תחילת שנות האלפיים לא נשנתה, וגם פיגועים דוגמת פיגועי שנות התשעים אינם נפוצים. האם מיעוט המעשים נובע מהצלחה מבצעית של השב"כ שהרתיעה את המפגעים העתידיים? אולי, אך אם כן אין לכך ראיות ברורות בספר.

שרון מניח שכך הוא, וכותב כי "בזכות פענוח הפיגוע בדומא שנת 2016 הייתה אחת השקטות בפעילוּת הטרור היהודי", הגם ששורה-שתיים לפני כן הוא אומר שהשאלה אם חקירות דומא סיכלו תשתית טרור "שנויה במחלוקת גם בשב"כ", וש"לא ידוע על פיגועים נוספים שנמנעו בעקבות המעצרים". האם ייתכן שכל אותן הצתות רבות במשך השנים בוצעו פשוט בידי מספר חד-ספרתי של פעילים, שבסופו של דבר נעצרו או פרשו מסיבות שונות ומשונות, וש"תשתית המרד" שעליה מדבר שרון –  קומץ קיצונים שהציגו תוכנית שנועדה לחולל מהפכה במדינת ישראל באמצעות מרד – הייתה גם היא מעט קיצונים חסרי השפעה ההוזים לעצמם ותו לא? גם כן, ייתכן וייתכן שלא, אבל הספר לא מצליח להראות שמדובר היה בתופעה רחבה יותר.

שרון עצמו אמר בראיון שמספר פעילי תג מחיר "מגיע ביום טוב ל-200 איש", ולא נראה שהוא מגזים כלפי מטה.

רמז אולי אפשר למצוא בציון העובדה ש"בשנים האחרונות הורחבו גבולות הגזרה של אנשי החטיבה היהודית, ובניגוד לעבר שבו עסקו בעיקר בפעילות אלימה וחשאית, הם עוסקים גם בחקירות של אירועי אלימות המתבצעים לאור יום, לעיתים במסגרת הפרת סדר גלויה" (עמ' 179). במילים אחרות, בשנים האחרונות השב"כ עוסק הרבה יותר בדברים שאינם 'טרור' קלאסי, אלא חתרנות או אירועי אלימות או אפילו התפרעויות – כל זמן שיש מאחוריהם מניע לאומני כלשהו. נורת'קוט פרקינסון המנוח, מחבר 'חוק פרקינסון', היה כנראה רואה בזאת דוגמה לכך שהשב"כ מתקשה למצוא מעשים שהם טרור קלאסי. אולם גם בלי צורך בתפיסה צינית זו, סביר שלהרחבת גבולות הגזרה יש השפעה על המשאבים המוקדשים ליעדים ה'קלאסיים' ועל היכולת לתפוס אותם, לצד הסיבות הנוספות המוזכרות בספר.

אם מסתכלים על שתיים מהדוגמאות המוזכרות בספר כביטוי ל'דור החדש' של הטרור היהודי (או האידיאולוגיה מאחוריו), הרי שחוברת 'מלכות הזדון' של משה אורבך אכן הייתה מדריך לפגיעה ברכוש ולאלימות, עד כדי הצתת בית על יושביו (ב'סתם' אלימות היה אורבך קצת יותר זהיר, והמליץ, לפי המצוטט בפסק הדין, "להוציא כמה שיותר פצועים ברמה חמורה יחסית", אך "צריך להיזהר לא להרוג כי זה כבר יותר מסובך"), והיא מהסוג של מדריכי טרור שניתן למצוא באינטרנט, החל מ'קלאסיקות' כמו ה'מיני-מדריך לגרילה האורבנית' של קרלוס מריגלה וכלה באינספור יוזמות פרטיות אחרות (נראה שהטרוריסטים היהודיים הפוטנציאליים לא קוראים אנגלית). לעומת זאת מניפסט 'המרד' של מאיר אטינגר הוא פמפלט ילדותי ולא אפוי, המכיל בעיקר רעיונות על "ערעור יסודות המדינה", אך לא על ידי מחתרת אלא על ידי הצפת הסתירות שבתוכה עד אשר "היהודים חייבים להכריע האם הם חייבים במהפכה או בדיכוי המרד". בלי שינויים רבים יכול היה 'המרד' להישמע כמו כל מניפסט אנטי-קפיטליסטי של תלמיד תואר ראשון בכל אוניברסיטה במערב בעשור האחרון. האם היה לאטינגר, צעיר בשנות העשרים המוקדמות לחייו ובלי בסיס תמיכה רחב, סיכוי לחולל 'מרד' כזה? קשה להבין זאת מהספר.

מכל מקום ברור כי השב"כ מתקשה מאוד כיום לגייס סוכנים בקרב אנשי ימין קיצוני, ובהתאם לזה מתקשה גם בתחומים שבהם הגיע בעבר להצלחות מבצעיות. מאחורי מסך השבחים ומבעד לנקודת המבט של חוקרי השב"כ עולה מהספר תמונה לא מחמיאה של החטיבה היהודית, המתקשה מאוד מאוד לעמוד ביעדיה (ואחת היא על מי האחריות לכך). יש פער בין ההצהרות הגדולות ותיאורי המתח בספר לבין ההצלחות המינוריות למדי.

אפשר היה לטעון כי מדובר דווקא בהצלחה של השב"כ המובילה לצמצום אירועי הטרור היהודי (לצד הרחבה ניכרת של המעשים הנופלים תחת ההגדרה), אולם אם הייתה הצלחה נרחבת כזו – ולא פענוח מקומי פה ושם – קשה למצוא אותה בספר. המחלקה שהצליחה לתפוס את אנשי המחתרת היהודית ואת יונה אברושמי ואת האחים קהלני (אך נכשלה כמובן במניעת טבח מערת המכפלה ופיגועים אחרים) הפכה מאז ובעקבות טבח מערת המכפלה לחטיבה – אולם לפחות לפי המתואר בספר, גידול ארגוני זה לא לווה בגידול ביעילות. שרון מסביר בצדק כי מידע מודיעיני שב"כי איננו 'ראיות' במשפט הפלילי, אולם אם במשך שנים יש מידע שאי אפשר לתרגמו לראיות וגם לא מצליחים להשתמש בו כדי למנוע פיגועים, ייתכן שהגדלת תחומי אחריותה של החטיבה היהודית לא הייתה הצעד הנכון ביותר.

ארגון נקי מרבב

תקלותיו של הארגון אינן מובלטות. גם כשהמחבר מציין בעיות ואף מעשים פליליים בארגון, הוא איננו מתמקד בהם. מדובר למשל בניסיון תפור בצורה גסה לגרום לרוצח ג'ק טייטל להודות ברצח במועדון הבר-נוער, שאותו לא ביצע, הגם שברור מהתיאור שהחוקרים היו מודעים לכך שהודאתו מפוקפקת; בניסיון מעקב שכשל כיוון שהנעקבים החליפו את הרכב, והשב"כ לא היה ערוך לכך; ובניסיון – בשנות השמונים, אומנם – להשתמש בנערת פיתוי לגיוס אזרח ישראלי שאינו חשוד בדבר. מהאזכורים של אירועים אלה בספר עולה הרושם שהאחריות להם לעולם אינה של השב"כ, אלא היא רובצת על השופטים, על החוקים שאינם מאפשרים עינויים חופשיים אך מאפשרים שמירה על זכות השתיקה, על רבנים ומי לא.

פרשיות מפורסמות, כגון זו של אשת סוכן שב"כ שגילתה שבעלה נשא אותה רק לצורך עבודתו, אינן מוזכרות כלל. הדבר מגיע לשיא באזכורי-האגב של אבישי רביב. רביב, סוכן השב"כ 'שַמְפַּניה', נודע בשל קרבתו ליגאל עמיר (כזכור, הוא זוכה מאשמת אי מניעת פשע בפרשה) – אולם גם, ובמיוחד, כסוכן פרובוקטור. רביב ביים טקסים שלוּ היו אמיתיים היו ודאי מוצאים מקום בספר, לקח אחריות על פיגועים נגד ערבים (שהיו למעשה אירועי אלימות בין ערבים), והרבה בהתבטאויות קיצוניות של עידוד אלימות. שרון מזכיר אותו, למשל, בציטוט מפי פרופ' אהוד שפרינצק משנת 1992 המונה את רביב בין הבולטים בפעילי הימין הקיצוני.

ועדת שמגר פירטה חלק מהבעיות הרבות בהפעלתו של רביב, וציינה שפרובוקטורים כמוהו (אכן, הוא לא היה היחיד) מובילים ל"פגיעה באמון בשירות, המקבל תווית של ארגון חשאי העוסק בפרובוקציות פוליטיות". שרון מזכיר בספר "דה-לגיטימציה" לשב"כ ופגיעה ביכולתו, אך כמדומה איננו מקשר את הדברים כלל לרביב או לפרובוקטורים אחרים. שרון אף טורח לקבוע כי הסברה שהשב"כ שלח את סוכנו רביב להפגין מול בית ראש השב"כ היא "תיאוריות קונספירציה". מבחינת שרון, הבעיה לא הייתה כנראה בצורת הפעלתו של רביב, אלא ב"חשיפתו", ש"הפכה את אנשי הימין לסגורים וחשדנים מאוד" (קשה להבין מהספר למה), ולדברי ראש החטיבה היהודית בתחילת שנות התשעים (לא בדיוק מקור נטול פניות, לאור האמור לעיל) הפסיקה את ה"טונות של מידע ערכי וממוקד" שהביא רביב, ואף שמה קץ ל"זהוּת [ה]אינטרסים בין השטח לבין השירות".

מבין השורות עולה האפשרות שאולי חלק מבעיות השב"כ היו תוצר של פעולות בעייתיות שלו-עצמו, ועימה השאלה אם פעולות אלו פגעו בטווח הארוך ביכולתה של החטיבה היהודית למנוע חלק מסוגי הטרור היהודי ולהציל חיים של חפים מפשע. העובדה שבשנת 2001–2002 נרצחו שמונה ערבים בשבעה פיגועים המיוחסים ליהודים ואיש לא נתפס, היא דוגמה לכך. אפשר ששרון בחר לא לעסוק ברביב כיוון שכפי שכתב בתחילת הספר, פרשת רצח רבין סופרה כבר מספיק; אם כך, בחירה זו כמדומה פגעה בסיפור עצמו.

ייתכן שהחוק הפלילי הרגיל מתקשה להתמודד עם פושעים אידיאולוגיים; אולם נראה מן הספר שיש עוד הורים לכישלון.

הרחק ממרכז הערוגה

הספר מעמיד במרכז את מאבק השב"כ בפשיעה לאומנית בעלת מצע אידיאולוגי נרחב, שאפשר לנסות ולקשר לתנועה כלשהי. אך כעולה מן המסופר בו, אין זה הסוג היחיד או העיקרי של פשיעה לאומנית יהודית. ישנם פושעים 'צדדיים': אנשים שחלקם בעלי אידיאולוגיה אך הם 'זאבים בודדים'. כזה היה ג'ק טייטל, כנראה הפורה במפַגעים היהודים, שהיה אחראי במהלך תריסר שנות פעילות לעוד שתי רציחות לפחות, ועוד הרבה ניסיונות רצח. כאלה היו גם עדן נתן זאדה או אשר ויזגן, רוצחים שניסו לסכל את ההתנתקות, או גור המל, איש אלים ולא יציב בנפשו. וישנם גם מפגעים מקבוצות אוכלוסייה שבעבר לא היו מעורבות כמעט במעשי רצח לאומניים: שלושת רוצחי מוחמד אבו-ח'דיר, שהיו חרדים.

מתוך דפי הספר עולה התמונה כי הסוגים ה"אחרים" הולכים ותופסים את מקומו של הסוג הראשון, האידאולוגי-קלאסי. אומנם, הספר לא תמיד מתעמק בסיבות לכך, והמחבר עצמו השמיע בראיון עיתונאי דעה מנוגדת. השינוי ההדרגתי בזהות האחראים לטרור יהודי חופף את השינוי במעשים והרחבת ההגדרות של טרור יהודי הנתון לאחריות השב"כ. אנשי 'המחתרת היהודית", בתקופה מוקדמת מזו שהספר עוסק בה, היו בחלקם הגדול אנשי מיינסטרים בציונות הדתית. גם בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים העשבים השוטים גדלו לא פעם במרכז הערוגה. אולם בשנות האלפיים חל שינוי.

אנשי "תג מחיר" ויעדי השב"כ בעשור שלאחר מכן באו, כך עולה מן הספר, מערוגות אחרות לגמרי: הם היו צעירים ולפעמים צעירים מאוד, לעיתים קרובות לא שירתו בצבא, לעיתים גם מנוכרים למשפחתם, במקרה אחד חלקם חרדים.

עם זאת, מקומם של מפגעים כמו דניאל מורלי ואלירן גולן – הראשון רצח, השני ביצע כמה ניסיונות פיגוע  – נפקד לגמרי, ושניהם, לא דתיים ולא מתנחלים, והראשון ביניהם אף צל"שניק, אינם מתאימים כלל לפרופילים המתוארים בספר. הם הולמים סוג של פיגוע לאומני חילוני שהיה נפוץ יותר בשנות השמונים והתשעים המוקדמות – אצל רוצחים דוגמת ניר עפרוני ואלי וענונו, דוד בן-שימול, דני אייזנמן, גיל פוקס ומיכל הלל.

קשה לדבר על הסיפור של הטרור היהודי כאשר חלקים ממנו אינם מופיעים, והמעבר מ-א' ל-ב' איננו מוסבר דיו. איך מתוך מעוזי ה"ממלכתיות" של שנות התשעים יצאו כמה מפגעים (שלא לדבר על הוגים) שדחו את הממלכתיות הזאת?

איך מתיישבת העובדה שאנשי 'תג מחיר' כבר אינם נדרשים לשום רב כדי לבצע את מעשיהם, עם הטענה על חשיבותה של האידיאולוגיה המסודרת? וכיצד מסתדרת האמונה שרועי שרון מביע בראיונות איתו כי הציבור הדתי נרמל בשנים האחרונות את הכהניזם כדי כך שספק אם מנהיגיו היו מוכנים לגנות כיום את 'חתונת השנאה' – עם טענתו כי מדובר בקבוצה קטנה ולא מייצגת כלל? אם הציבור הדתי אכן נרמל את התופעה, למה גיבוי הספר מגיעים יותר מהשוליים מאשר בעבר? ואם אכן יש לגיטימציה כזאת, למה אין היא מתבטאת בריבוי יחסי של פיגועים קטלניים כפי שאירע בכמה תקופות בשנות השמונים, התשעים והאלפיים?

בהיעדר תשובות לשאלות אלו ודומות להן, הספר הוא אסופת סיפורים מרתקים על מחבלים יהודים, פשיעה לאומנית יהודית, אידיאולוגים קיצוניים עם או בלי השפעה, ואנשים שאינם אוהבים את החטיבה היהודית והיא איננה אוהבת אותם (באחד מהפרקים מתאר שרון 'תג מחיר' של פינוי ברוטלי במיוחד נגד נעם פדרמן, ומציג זאת כנקמה של השב"כ). נצטרך לחכות לספר שאכן יצליח לחבר את כל החוטים יחדיו ולספר את סיפורו של הטרור היהודי.

ד"ר יגיל הנקין הוא היסטוריון צבאי. עמית במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, ומרצה בתוכנית אסטרטגיה, דיפלומטיה וביטחון (אדי"ב) של המרכז האקדמי שלם.

תמונה עליונה: Rogers Fund, 1922, באדיבות ויקימדיה