אתגר זמננו: ג'ושוע מיטשל וההסבר התאולוגי לנעוֹרוּת | שגיא ברמק

המאה העשרים הייתה מאה של מאבק בין אידאולוגיות גדולות. הפשיזם, המרקסיזם, הנאציזם והליברליזם התחרו על נאמנותם של מיליונים. כשוך המלחמה הקרה נראה היה לרגע כי העולם הגיע ל'קץ ההיסטוריה', מושג שיש להבינו כניצחונו של הליברליזם הדמוקרטי והקפיטליסטי בשדה הקרב הרעיוני-אידאולוגי. ואולם כיום ברור לכול כי לא הליברלזים הדמוקרטי והקפיטליסטי ירש את הארץ. אידאולוגיה אחרת, העוינת אותו במופגן, ­תפסה אחיזה בקרב חוגים משכילים במערב. לאידאולוגיה זו קוראים אידאולוגית הווק (woke; ובחלופה העברית הלא רשמית: אידאולוגית הנעוֹרוּת).

הנעורות היא, בעיקרה, פוליטיקת זהויות אגרסיבית המאמצת את השיח המחלק את העולם, על פי זהויות קבוצתיות, בין מדכאים למדוכאים. היא זורעת פילוג חברתי ברחבי המערב, בייחוד בצפון אמריקה, והיא כיום הכוח הרדיקלי המרכזי שאת השפעתו המזיקה יש לבלום. כיהודים וציונים צריך להיות לנו עניין מיוחד בהבנת התופעה, שכן המחזיקים באידאולוגיה מגלים עוינות מיוחדת לציונות (בעיניהם: תופעה קולוניאליסטית) וליהדות במובנה המסורתי (לתפיסתם: שורש התרבות והציביליזציה המערבית). התופעה נוגעת לנו גם משום שמאפייניה העיקריים נעשו חזון נפרץ גם בישראל. לא נרחַק מן האמת אם נטען שאידאולוגיית הווק היא, ברמות משתנות, נחלתה של האליטה הליברלית הישראלית באקדמיה, בעולם התקשורת ואף בעולם הכלכלה.

לפי מדען המדינה אריק קאופמן, הווקיזם הוא אידאולוגיה העוטה קדוּשה על קבוצות מיעוט גזעיות, מגדריות ולאומיות שחוו לאורך ההיסטוריה דיכוי והדרה. מכאן עולה הדרישה לא רק להעדפה מתקנת, אלא גם ל"הגוונה" ושוויונאות בייצוגים תרבותיים ובפורומים כלכליים, אקדמיים ואחרים. סוציאליזם תרבותי – קרי דרישה לשוויון תוצאתי, ולא רק שוויון הזדמנויות, לא בשדה הכלכלה אלא בשדה החברה והתרבות – גם הוא אם כן רכיב מרכזי באידאולוגיה זו. לכך מתווספת הדחייה של סממנים שמרנים ובראשם דבקות דתית, המסורות היודאו-נוצרית, המשפחה המונוגמית, ההיסטוריה של המערב כסיפור של קדמה ושגשוג, הקפיטליזם ומדינת הלאום. סממנים אלה מפורשים ונתפסים כ"בורגניים", פרי יצירתו של "האדם הלבן" ועל כן כמבנים דכאניים שיש לפרקם. אידאולוגית הווק דוחה אם כן את התרבות הבורגנית, הלאומית, הדתית והמסורתית שכוננה את המערב. היא מנסה לחתור תחתיה, לפרקה, לפוררה ולהחליפה בסדר חברתי חדש המבוסס על "אמנציפציה" של קבוצות מקופחות ומדוכאות.[i]

לצמיחת אידאולוגית הווק ולשאלת שורשיה מוצעים הסברים שונים.

הסבר אחד רואה באידאולוגית הווק צורה עכשווית "משודרגת" של מרקסיזם.[ii] שלא כמו המרקסיסטים המקוריים שחילקו את החברה האנושית למעמד מדוכא (מעמד הפועלים) ולמעמד מדכא (המעמד הקפיטליסטי) על פי קריטריון כלכלי נוקשה, חסידי הנעורות מחלקים את החברה האנושית למדוכאים ומדכאים לפי קריטריונים לא כלכליים ובראשם זהות מינית ושייכות גזעית. דמויות כמו מרקס ולנין אומנם לא מצאו עניין בא-בינאריות, בהומופוביה או בפשעי האדם הלבן, אך הם כן סיפקו להוגים רדיקליים שהגיעו אחריהם את המסגרת המושגית של מאבק דיכוטומי בין קבוצת מדכאים לקבוצת מדוכאים. אנשי הנעורות נטשו את מעמד הפועלים עקב סלידתו מרדיקליזם, ובמקום זאת כבשו את האוניברסיטאות והפכו אותן למעוזי "התנגדות" לסדר החברתי הקיים.

הסבר אחר לתופעת הווק רואה אותה לא כבת המרקסיזם, אלא דווקא כתוצאה של ליברליזם שאיבד את בלמיו ויצא מכלל שליטה.[iii] לפי הסבר זה אידאולוגית הווק היא המסקנה הלוגית של מה שנכון לכנות כליברליזם שמאלני פרוגרסיבי עקבי. את שורשי הווק אפשר לזהות בדחף הליברלי המתמיד לאמנציפציה מתמדת של היחיד, ובשיח ההומניטרי הליברלי. אם בעבר ליברלים רצו לשחרר את היחיד מידה החונקת של הכנסייה, מתביעותיו המכבידות של המלך ומעולה השוחק של המסורת, הינה ליברלים בני זמננו רוצים לשחרר את היחיד מחלוקות מגדריות, מהשפה המקובלת ומהתרבות המערבית עצמה. ואולם בשיח הליברלי עצמו חל שינוי ניכר לאורך השנים. לא רק שההתמקדות בשדה הכלכלי פינתה את מקומה לשאלות של תרבות וזהות, גם הפרט כיחידת מוצא נורמטיבית פינה את מקומו לקבוצה בעלת המאפיינים המובחנים שאינה זוכה להכרה ושוויון הראויים לה.

גם לפי ההסבר המרקסיסטי וגם לפי ההסבר הליברלי, אם כן, תומכי אידאולוגיית הנעורות זנחו את הקטגוריות המקובלות של אידאולוגיות אלה – אנטגוניזם מעמדי-כלכלי במקרה המרקסיסטי ואינדיבידואליזם כלכלי נורמטיבי במקרה הליברלי – וביקשו לצעוד מעבר להן. הדגש בהשקפת העולם של הווק הוא על קבוצות מדוכאות, לא על היחיד האוטונומי או מעמד הפועלים, ושחרורן מצדיק שימוש בכל אמצעי מדינתי, כולל שימוש שאינו עולה בקנה אחד עם מדיניות ליברלית קלאסית.

ג'ושע מיטשל, שמאמרו המתורגם מוגש כאן לקורא הישראלי, דוחה את שני ההסברים שלעיל. מיטשל, מהחוקרים השמרנים המאתגרים כיום ומחבר הספר נעורות אמריקנית: פוליטיקת זהויות ומכאובים נוספים בני-זמננו, סבור כי השמרנים עומדים חסרי אונים מול אידאולוגית הווק משום שאינם מבינים נכון את מהותה.[iv] במובן זה, מאמרו מכוון מעל לכול ולפני הכול לקהל השמרני, ומכאן ייחודו. השמרנים נוחלים מפלות בהתמודדות עם האתגר החדש, שכן אינם מצליחים לעמוד נכונה על טיבו. המבקשים להתמודד עם טענותיה של פוליטיקת הזהויות ועם כוח המשיכה של אידאולוגית הווק צריכים להפנים כי המרקסיזם והפרוגרסיביות אינם התבניות המתאימות ביותר לתיאור יריביהם. התבנית הדתית מתאימה יותר.

לפי מיטשל, כדי להתמודד עם האתגר הגדול של זמננו צריכים השמרנים להכיר את שורשיה הפסבדו-נוצריים של פוליטיקת הזהויות: "כשם שאדם הראשון וכל צאצאיו נושאים על פי האמונה הנוצרית את החטא הקדמון, כך גם המעוול נושא עליו אות נצחי. הוא עצמו אולי לא תרם דבר לפשעים שקדמו לו בעשרות שנים ואף במאות. אבל אין זה חשוב. הוא מגלם את סך הפשעים המקושרים לזהותו". השמרנים רוצים אולי לדבר ולהתווכח על כלכלה או על מסורות, אך הדיון חדל מלהתקיים במה שניתן לכנות כ"זירות מקובלות". היות שאנחנו, לדברי מיטשל, "נמצאים עתה בעולם נוצרי המחלק את העולם לאנשי עוול ולחפים מפשע – אף כי בדרך מסולפת ומסוכנת", שדה הדיון הוא עתה תאולוגי-פוליטי. כדי להבין את פועלו של השמאל בשדה התרבות והחברה עלינו להכיר בכך שמדובר בניסיון מתמיד להכריז על חפות; במאמץ סיזיפי להתנער מחטא קדמון. יותר משהאליטה שלנו "מאותתת על סגולותיה" (virtue-signaling), היא מאותתת על חפותה מכל עוול בלתי נסבל (innocence-signaling). אלא שבמציאות מחולנות נטולת אלוהים, אין מי שיסלח לאדם על חטאיו. האות לא יוסר מקין, הגבר הלבן ההטרוסקסואל.

שלושת ההסברים לשורשיה של תופעת הווק אינם מוציאים זה את זה אלא משלימים זה את זה, ועל כן טוב נעשה אם נלמד אותם היטב. עלינו לא רק להמשיך ולעמוד על החולשות שבמרקסיזם ועל ההגזמות המסוכנות שבליברליזם. עלינו, לא פחות מכך, לחלן מחדש את השיח הפוליטי, לצקת משמעות ישנה-חדשה בדתות המסורתיות מתוך הבנה שרק הן יכולות לענות על צרכיו הרוחניים של האדם, וכן להזכיר לעצמנו כי קנאות במסווה של מיגור עוולות היא עדיין צורה של קנאות. חשוב לא פחות: כיהודים – וכאן אני חורג כמובן ממאמרו של מיטשל – עלינו לרתום את ההבדלים התאולוגיים שבין היהדות לנצרות כאמצעי למאבק בעיוות המוסר הנוצרי שמחוללים חסידי הווק. אך לשם כך עלינו להתחיל בניתוח שלפנינו.

הפיתוי הדתי של פוליטיקת הזהויות

פוליטיקת הזהויות החליפה את הפרוגרסיביות והמרקסיזם כפיתיון הרוחני ההורס את המערב. היא מציירת עולם המחולק בין חפים שהרחמים חלים עליהם תמיד, לבין מעוולים מעצם היוולדם. אל מולה, השמרנים נלחמים את מלחמת האתמול

לאורך ההיסטוריה נחלק המין האנושי לאומות – לסוגים שונים של עמים, שיש להם מורשות שונות. לא כל כך מזמן, עד שנות השישים, עוד זיהינו את עצמנו בדרך הזאת. "הוא אמריקני". "היא איטלקית". זאת, לא רק לשם אבחנה בין מדינות מוצא; גם לדתות התייחסנו כך. "הוא פרוטסטנטי". "היא רומית-קתולית". גם אבחנות אתניות וגזעיות נעשו בדרך כלל על אותה דרך.

אלא שאז החל כובש את מקומו מונח חדש, ובשנות התשעים הוא כבר חדר אל אוצר המילים היום-יומי: "זהוּת". המונח הזה משמש היום כמעט בכל מקום – לפעמים במתכוון, לפעמים פשוט מפני שהוא סמוך וזמין. מעתה, אני לא פשוט "אמריקני", אלא "יש לי זהות אמריקנית", או "הזהות המגדרית שלי היא גבר", או "הזהות הדתית שלי היא פרוטסטנטי", או "הזהות האתנית שלי יוונית". מה מתרחש כאן? למה להוסיף את המונח "זהות" באותם מקומות שרק לפני שנות דור הסתדרו בלעדיו?

בשימושו התמים, המונח "זהות" הוא פשוט המקבילה המשודרגת והאופנתית למה שכינינו פעם "סוג". להיות בעל זהות אמריקנית הוא מה שבעבר היה מתואר במילים "להיות אמריקני". כאשר נשמעת ביקורת על המונח "זהות", ונטען שהוא מיותר או אף זדוני, התגובה השכיחה מפי אנשים שמבינים "זהות" כ"סוג" היא שלכל אורך ההיסטוריה האנושית הייתה לאנשים זהות, ולכן אי אפשר לבטל את המונח, וטיפשי להתלונן עליו. אפשר להבין את התגובה הזאת – אבל רק אם "זהות" מובנת כמילה נרדפת ל"סוג" ואין לה מובן נוסף.

אבל יש ל"זהות" מובן נוסף, אחר לגמרי, והוא לב מה שקרוי "פוליטיקת הזהויות". בלי המובן האחר הזה, המונח זהות לא היה קונה אחיזה בשנות התשעים. תפיסה זו של זהות איננה רואה אותה כמציינת סוג, אלא כמציינת יחס; וליתר דיוק, יחס טעון מבחינה מוסרית מסוימת. הזהות, בהבנתה ככזאת, היא מושג שיש לו הדהוד דתי מובחן; היא מציינת חוב בלתי ניתן להחזרה שסוג אחד של אנשים חב לסוג אחר כתוצאה מעוול שאין עליו מחילה. היא מתארת יחס שבין תוקפן לקורבן.

כש"זהות" היא רק מילה נרדפת ל"סוג", זהות צרפתית היא סוג אחד וזהות אלג'ירית היא סוג אחר, ואין צורך לומר דבר מעבר לכך. אבל כשהזהות מקבלת את מובנה השני, מתקיים כאן דבר אחר לגמרי. "צרפתי" ו"אלג'ירי" עומדים עתה ביחס מסוים זה כלפי זה: האחד הוא המְעַוֵּול (עושה-העוול) הפוגע, ואילו האחר הוא הקורבן החף מפשע. יתרה מכך, צרפתי ואלג'ירי (או אמריקני ומקסיקני, או צפוני ודרומי, או אינספור צמדים אפשריים אחרים) נושאים עימם את מערכת היחסים הזאת לא רק ברגע המפגש ביניהם, אלא לצמיתות.

כשם שאדם הראשון וכל צאצאיו נושאים על פי האמונה הנוצרית את החטא הקדמון, כך גם המעוול נושא עליו אות נצחי. הוא עצמו אולי לא תרם דבר לפשעים שקדמו לו בעשרות שנים ואף במאות. אבל אין זה חשוב. הוא מגלם את סך הפשעים המקושרים לזהותו. אם להמשיך בשימוש המעוות בסמלים נוצריים: המעוול, כמוהו כישו הנוצרי, הוא גם ממלא מקומם של החפים לכאורה, והוא מכפר ומחפה על הכתמים שדבקו בהם, כך שהזהות שלהם לעולם לא תעמוד לדין.

מובן שני זה של הזהות הוא בדרך כלל זה שמתכוונים אליו כיום כשמדברים על פוליטיקת זהויות. פוליטיקת הזהויות אינה יציר כפיו של אדם אחד; יותר ממה שהיא תאוריה היא מחלקה גדולה של תאוריות, גג שתחתיו מסתופפות כמעט כל התאוריות המודרניות של הקורבנוּת, משום שכולן מנופפות ביחסים שבין עוול לחפות. היא התחילה לחדור ללשוננו בשנות התשעים, אבל מאותה עת והלאה, בקצב מסלים והולך, עוד ועוד קבוצות טוענות מתוך מודעות עצמית שגם להן יש זהות – בשאיפה לחשוף בפני חברה אטומה ומקרבנת את העוולות שסבלו קבוצות חפות-מפשע אלו.

בזירה מעין-דתית זו, רק קורבנות חפים-מפשע זוכים בהילה; הם לבדם מקבלים את מה שאפשר לקרוא לו הכרה ב"נקודות חוב". קולם של האחרים אינו לגיטימי, גם אם מעמדם המשפטי, הכלכלי או החברתי מלמד אחרת. אכן, עונשם כמעוולים הוא להקשיב לחפים, ואחריותם הציבורית בפולחן הפוליטיקה של הזהות היא להסכים כי לחפים יש זכות להחריב את מקדש התרבות שבנו המעוולים, נוגשיהם, במשך מאות בשנים בדמם של החפים, בדמעתם ובזעתם.

כל מה שהחפים רוצים להשיג בפוליטיקה הוא לגיטימי, כי הבסיס ללגיטימיות פוליטית הוא חפות. העבר שייך למעוולים, שהיום הם שריד ארכאי ומביך. העתיד הפוליטי, הכלכלי והחברתי שייך לחפים מפשע. אין פלא שהמעוולים הראשיים – גברים הטרוסקסואלים לבנים, שבעולם שפוליטיקת הזהויות מַבנה אין להם שום דבר חשוב לומר – תוהים בסופו של דבר שמא גם הם קורבנות, ומתחילים למנות את פצעיהם.

הגיונה של מסגרת מוסרית ופוליטית זו, שעודה חדשה, אינו היגיון מתבקש. אבל חיוני הוא שנכיר אותו, כי כבר עתה הוא משנה את אופייה של הפוליטיקה בארצות הברית ומחוצה לה. לדור הצעיר בפרט, היא מציעה מערכת מושגי-יסוד חדשה לחיי הציבור. השמרנים מתקשים להגיב לה, מפני שאינם מבינים אותה.

פוליטיקה של חוב מוסרי

איך הגיבו השמרנים בארצות הברית להופעתה של פוליטיקת הזהויות? בעליבות-מה. התנועה השמרנית המודרנית שהופיעה בשנות החמישים נשארה מקובעת על שני האיומים התאומים, "פרוגרסיביות" ו"מרקסיזם". בתגובה לפרוגרסיביות היא מזכירה לציבור, בהצלחה מוגבלת, את המגבלות שהאבות המייסדים של ארה"ב העמידו בפני הממשל הפדרלי באמצעות החוקה. בתגובה למרקסיזם היא מזכירה לציבור, בהצלחה צנועה, שהרעיונות השמרניים על מסחר, סחר, מסורת, משפט, אלוהים וחופש אינם מתיישבים עם עקרונות המרקסיזם, אותה תנועה פוליטית מבעיתה בת המאה העשרים שקציר הדמים שלה נספר בעשרות מיליונים.

הדבק שליכד את התנועה השמרנית משנות החמישים ואילך היה קואליציה רופפת של קבוצות ששאבו מאדם סמית ומפרידריך האייק את תפיסותיהן בתחום המסחר, מאדמונד בֶּרק את גישתן למסורת, מתומס אקווינס רעיונות על "משפט הטבע", מג'ון קלווין רעיונות בדבר ההתגלות המקראית, ומאברהם לינקולן את התפיסה שארצות הברית היא אומה ייעודית המתמסרת להשגת שוויון לכול. מערך כביר זה של הוגים, שלא בין כולם יש הרבה מן המשותף, סיפק לתנועה מאגר עצום של מושגים וטיעונים שבעזרתם התמודדה עם הפרוגרסיביות מבית ועם המרקסיזם מחוץ עד קץ המלחמה הקרה ב-1991.

מאז 1991 החלו להיראות סדקים פנימיים ומתחים בתנועה השמרנית ובמפלגה הרפובליקנית שתנועה זו ראתה עצמה מובילתה. אחרי בחירות 2016 המתחים הפנימיים בין הזרמים האינטלקטואליים והתאולוגיים השונים נעשו לבקעים. היכן שהייתה פעם הסכמה שלא להסכים, נותרה כעת רק אי הסכמה. בקיצור, ה"מיזוגיות" שהצליחה בעבר איבדה את כוחה.

בשלב הנוכחי של המערכה על נפשה של אמריקה, מאז 2016, אותה נבחרת הוגים שהזכרנו – סמית והאייק, ברק ואקווינס, קלווין ולינקולן – כבר לא צעדה תחת הדגל הרפובליקני, לא כקבוצה וגם לא כיחידים. הקרב כעת נסוב לא על רוחות הרפאים של הפרוגרסיביות או המרקסיזם, אלא על פוליטיקת הזהויות – זו שרוב השמרנים מתעלמים ממנה, או, אם היא מציקה להם, מקווים שהיא תיעלם איכשהו. דרושה אפוא אסטרטגיה אחרת. אין בכך כדי לומר שהרעיונות שהיטיבו לשרת את השמרנים במאה העשרים איבדו רלבנטיות. אדרבה: אלה הם מקורות רבי-עוצמה לתובנות במערכה נגד סכנה חדשה. אבל צריך יהיה לרתום אותם ליעד החדש, וזאת בצירוף מקורות נוספים ומתוך הבנה ברורה של הסכנה. הבנה כזאת חסרה בשלב זה לשמרנים, ובעוד הם מגששים באפלה מטיפי פוליטיקת הזהויות כבר מתקדמים בחזיתות רבות.

שתיים מן החזיתות הללו טעונות תשומת לב מיוחדת מצד השמרנים, משום שהן עמוד השדרה של הניסוי האמריקני עצמו: הלגיטימיות המשותפת של שווקים חופשיים וסחר חופשי (סמית והאייק) ושל המסורת (ברק) – או ליתר דיוק, מורשתם של האבות המייסדים. המסחר והמסורת שניהם יעדים מרכזיים למתקפות מצד פוליטיקת הזהויות, וזאת בדרכים שאנו יכולים ללמוד מהן רבות.

השמרנים ממשיכים להגן על כלכלת השוק ועל המסורת מפני רוחות הרפאים של הפרוגרסיביות והמרקסיזם, אך הגנה כזאת אינה מגינה מפני פוליטיקת הזהויות. על פי ההסתכלות השמרנית על סוגיית המסחר, אזרחים עובדים ביחד לבנות עולם, ומקבלים תגמול על מה שהם משיגים. התגמול הוא מוחשי, והוא מופיע בספרים שמנהלים רואי החשבון. הימנעות מתשלום לעובד על עבודתו היא עוול. עוול הוא גם סירוב לתת לו ליהנות מפרי עבודתו. השוק מקיים מבחינה זו את כללי המוסר, אבל בליבו נמצאת תפיסת צדק שמעדיפה רווחה חומרית וקדמה חומרית. אם עולה על הפרק סוגיה כגון פיצוי מוסרי על העבדוּת, סוג הפיצוי הרדיקלי ביותר שהשוק יכול לשער בדעתו הוא פיצוי חומרי. פיצוי כזה יכול אולי לרפא את העוול אם הוא מנוהל כיאות, אך כמעט בלתי אפשרי לנהלו כיאות.

פוליטיקת הזהויות נסובה כולה על פיצוי מוסרי, אבל מסוג אחר. היא שוקלת ומודדת "נקודות חוב" שהקורבן זכאי להן, שאינן כספיות ואינן נראות לעין – ואז מזכירה לחייבים, בכל פעם שהם מבקשים שקולם יישמע, כי מושת עליהם חוב נצחי שאינו תלוי במידת היכולת שלהם. הוא מעוגן בהכרה בעוול מוסרי, במעשה של תקיפה שלעולם לא יתוקן ולעולם לא יכופר, ועל כן הוא יעצב מעתה ועד עולם את מערכת היחסים שבין התוקפן לקורבן. פוליטיקת הזהויות משתיקה את המעוולים, מקשיבה לחפים-מפשע, ומעודדת "אקטיביזם" מזדמן בשם החפים נגד המעוולים. הקדשת קשב לחפים השקופים היא האמצעי האמיתי ל"צדק חברתי".

את המסתורין המצועף של "נקודות חוב" אלו אי אפשר לבטא במונחים של ערך מונטרי, ולא בתרגום של החמלה הנשגבת לשורות חשבונאיות. שמרנים המגינים על השוק החופשי מבינים רק מחירים במטבע עובר לסוחר ותחרות חסרת רחמים. ההגנה שלהם על הרפובליקה הסוחרת של המעמד הבינוני, על אזרחים בעלי יכולת הבונים יחדיו את העולם, אינה מסוגלת להשיג את מידת החמלה הנחוצה. השמרנים מספרים על עולם של תשלומים שבו נמרים מתחרים זה בזה, והגדיים נאחזים בתקווה שגם הם יגדלו להיות נמרים. פוליטיקת הזהויות הופכת את העולם הזה על פיו. מעתה חייבים הנמרים להקשיב לגדיים ולרוממם. חזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו קם ונהיה. "צדק" הוא תחשיב של תשלומים מוחשיים, ואילו "חמלה" אינה נמדדת בכסף. השמרנים מגינים על הצדק מן הסוג הראשון: על הדין. פוליטיקת הזהויות, בדברה על "צדק חברתי", מתכוונת לצדק מן הסוג השני, לרחמים. ורחמים אלה אינם מעשה חד-פעמי של פיצוי, אלא היפוך גמור  במערכת היחסים, היפוך שרק אם הוא נצחי יש לו משמעות.

המתח בין תפיסות אלו של דין ושל רחמים ליווה אותנו תמיד. מדוע אם כן התגלע לאחרונה קרע כזה ביניהם בעולם הפוליטי? מה קרה ביובל השנים האחרון שהפך את המתח הבריא לקרע? פתח ראשון לתשובה נותנת לנו אבחנתו של טוקוויל כי כאשר מוסדותיה של החברה אינם יכולים עוד לטפל בנושאים הנוגעים להם (או יכולים לטפל אך אינם עושים זאת), הנושאים הללו מועברים מן המישור החברתי אל המישור הפוליטי. הגיונה המוסרי של פוליטיקת הזהויות הוא תגובה לשינויים שחלו במוסדות חברתיים. שינויים אלה גלויים במיוחד כאשר בוחנים מה קרה לאורך יובל השנים הזה במשפחה ובבית התפילה.

מהשלמה לחלופה

בתהליך שיש הרואים כטבעי ויש המפרשים כמוכוון, המשפחה הגרעינית כיום מתרחקת עוד ועוד מן המודל הישן שלו: מאותו מאזָן עדין ורוטט בין אב קר רגש, המטיל משמעת בעצמו ובילדיו (ומתמסר כמעט לחלוטין לגישת ה"תשלום"), לבין אם-ורעיה רחומה המרעיפה על הילדים, על השכנים ועל החברים אהבה וחסד בלי לדאוג לעלות הכספית. זהו מודל שבו מידת הרחמים משלימה את מידת הדין. כדי שנישואים מסוג זה יצליחו (ורבים מהם עדיין מצליחים כיום), נדרשת קדימות-מה לדין ה"פטריארכלי", כלומר עולם התשלומים של האב, במובן פשוט: לפני הכול, את החשבונות צריך לשלם. ועם זאת, נישואים שבהם הדין והתשלום הם חזות הכול הם נישואים אומללים. שהרי מעבֵר לדין, למעלה מן הדין בעצם, נמצאים הרחמים שהרעיות והאימהות מספקות כהשלמה חיונית. הרחמים הינם רחמים – מתת שאין לה מקום בעולם הדין והתשלום – רק על רקע עולם של דין ותשלום, ורק אחריו. עולם הדין הוא העולם הפטריארכלי, שרבים כל כך מבקשים כיום להכרית. אבל אם תכריתו את הדין לא יוכלו הרחמים להתקיים אפילו שעה אחת.

העולם נטול-האב של השמאל – אם יורשה לנקוט ביטוי כזה – מקובע כולו ברחמים. זה שורש אי-אפשריותם של ה"גרין ניו דיל" הסביבתי היקר, של הדרישה לביטוח בריאות חינם או לימודים אקדמיים חינם, ושל הסוציאליזם, שבפיו של הדור החדש אינו אלא שם נרדף לשלילת עולם התשלומים ה"קפיטליסטי". קריאה חסרת-אב זאת לעולם חלומי של ארוחות-חינם היא תוצאתו של הבלבול בין השלמה לבין תחליף – בלבול שאם ימומש ייצור חלום בלהות פוליטי. כי אין ארוחות חינם. ישנם חסד ורחמים של מתת, הנענים ברגשי הודיה – וישנו, להבדיל, המאמץ המעוות לבטל את עולם התשלומים, המוליד נפשות התובעות הכול.

הערותיי אלו על אבות ואימהות יעוררו בוודאי את חמתם המובנת של שוויונאים מושבעים. לדידם, אלו הן הבחנות שאין בהן ממש. כולנו עכשיו הורה 1 והורה 2. אבל עם מה שאומַר עתה נוכל כולנו להסכים: רעיונות מתגשמים רק דרך התנסות חיה בגבולות העולם ובהבטחות הגלומות בו; ולכן, אם נישואים המכילים אבות קרי רגש ואימהות עתירות חמלה הם אכן עולם הולך ונעלם, נופל אחד מעמודי התווך של ההבנה כי הרחמים הם השלמה לדין ולא חלופה לו. הפלתה של הבנה זו היא מיעדיה של פוליטיקת הזהויות. לא במקרה היא מופיעה כמיזם פוליטי בשעה שבמוסד הנישואים, שהוא מוסד חברתי, מתפוררת אבן-הראשה, מודל אב-הדין ואֵם-הרחמים.

הנישואים הם אחד מכמה וכמה עמודי תווך מוֹסדיים המטמיעים באזרחים את יחסי ההשלמה שבין הדין והרחמים. גם הכנסיות ובתי הכנסת הם כאלה – ולאורך מחצית-המאה החולפת גם הם נתונים להרס. ככל שגדלו קצבאות ה"רווחה" כך קטן חלקם של הצדקה והחסד שנסכו בקהילותינו מוסדות הדת. צדקה היא מתת עתירת רחמים. קצבה, לעומת זאת, היא תשלום. הצדקה והרחמים של הכנסיות ובתי הכנסת היו תמיד ההשלמה החיונית לעולם הפטריארכלי של המסחר. לכול יש מחיר, על פי הגיון סחר השוק. בלי הכלל  הנוקשה הזה לא היו באים אל חיינו השיפורים שהעניקה להם המודרנה, שיפורים שראוי כי נהיה אסירי תודה עליהם. אבל על פי הגיונם של הכנסייה ובית הכנסת, לצדקה ולרחמים אין מחיר. ובלי הכלל הרך הזה הייתה החברה בת המשק החופשי בלתי נסבלת.

בעולם שבו לכל דבר יש מחיר, יהיו אנשים שאינם יכולים לשלם. כאשר אנשים מקהל המתפללים לוקחים את כספם שלהם והופכים אותו למתת, הם עונים לתפילתו של העני. אבל עד מהרה הם מגלים כי אף על פי שמתנתם הקלה את הנטל מכתפיו של הדל, "לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". הצדקה והחמלה של אנשי הקהילה הדתית יכולות – ומוכרחות – להשלים את עולם התשלומים, אבל הן לעולם לא תשמשנה לו תחליף; ועולם זה, עולם שבור ופצוע, יישאר כזה עד אחרית הימים.

ההבנה הכאובה הזאת בדבר ההכרח שבצדקה ובדבר מגבלותיה, הבנה הצומחת מתוך השותפות בקהילה הדתית, הולכת לאיבוד כשהמדינה לוקחת אחריות על התחום ומחלקת קצבאות עוני. מהו מקומָם של החסד והרחמים כאשר המסתורין של "לא יחדל אביון מקרב הארץ" נהפך לשאלה של מדיניות שאפשר לפתור בתוספת תשלומי רווחה בלי צורך בהשלמה כלשהי? איננו יכולים לסלק מחיינו את הצדקה והרחמים; הם אמת שעולם התשלומים איננו יכול לדעת. אך בהילקח מאיתנו אותו עמוד תווך של הכנסייה או בית הכנסת, מקום שם לומד האזרח המתפלל דרך ליבו כיצד משלימים הצדקה והחסד והרחמים את הדין, אין פלא שליבו של האזרח קורא לו להחליף את הדין ברחמים ולבטל לחלוטין את עולם הדין והתשלום.

כמידת ההתמוטטות של המוסדות החברתיים המלמדים אותנו שהרחמים הם השלמה לדין – כן מידת עלייתו של המיזם הפוליטי המבטל את הדין ומציב את הרחמים כתחליף לו. השמרנים מרבים לדבר על חשיבות המשפחה ובית-התפילה, אך מנקודת מבט המזהה את הסכנות להם בפרוגרסיביות ובמרקסיזם. הם אינם קולטים שצורך השעה הוא לשקם את ההבנה הבריאה של היחס בין דין לרחמים – ולכן אינם תופסים שהטיעון שיש להשמיע כעת בזכות המשפחה ובית התפילה הוא שבמסגרות אלו לומד האזרח שהרחמים צריכים להשלים את הדין אך אינם יכולים להחליפו. משלמדנו זאת, אנו יכולים להגן על רעיון המסחר בשוק: לא מתוך רצון לדחוק את הדין, אלא מתוך הבנה שבאמצעות הדין יכולים אזרחים לבנות עולם יחד, בתוספת הרחמים שאנו חייבים להפגין במשפחה, בבית התפילה, בקהילה ובמדינה.

כולם חטאו

אם ההגנה השמרנית על השוק החופשי אינה מתמודדת עם אתגר פוליטיקת הזהויות, באה ההגנה השמרנית על המסורת להראות לנו שתמיד יכול להיות גרוע יותר. שמרני השוק החופשי ממעטים ממילא להגן על המוסדות ואורחות החיים המסורתיים, אלא אם הללו תורמים להון החברתי הנחוץ לשימון גלגלי הסחר. השמרנים התרבותיים במפלגה הרפובליקנית, המרבים לחלוק על עמיתיהם שמרני השוק החופשי, מרבים להגן על המסורת כיוון שבלעדיה אין ציוויליזציה.

אבל, שוב, מאמצי ההגנה שלהם מופנים אל איומי האתמול של הפרוגרסיבים והמרקסיסטים. הפרוגרסיביות מערערת את המסורת בהעדיפה חדשנות, נסיינות, ותכנון יעיל שבא מלמעלה. המרקסיזם מערער את המסורת מפני שבעיניו כל ההסדרים החברתיים שבאו לפניו יוצרים שעבוד וניכור. מגיניה השמרנים של מורשת-העבר טוענים כי המסורת היא באר מים חיים של חוכמת דורות מצטברת. אזרחים ממשיכים לעשות דברים בדרך מסוימת כי כך עשו קודם לכן וזה הצליח. הפרוגרסיביות חסה על המסורת רק במקרים שיש בהם סיבות מיוחדות להמשיך ולהפטיר כאשתקד; ברירת המחדל שלה היא שלילת הדרכים הישנות. המרקסיזם לעולם אינו חס על המסורת, כי הוא מחויב למהפכה שעניינה הוא הפיכת כל מצב קיים.

פוליטיקת הזהויות הופכת גם היא מצבים קיימים על פניהם, אבל הערעור שהיא מציגה על המסורת הוא תוקפני וסבוך הרבה יותר. המסורת איננה מורשת שעל יסודה מתקיימת הציוויליזציה. לא ולא. המסורת היא כתב אישום גדוש עוולות. העבדות באמריקה הצפונית, הקולוניאליזם האירופי באמריקה הלטינית, באפריקה, במזרח התיכון, בדרום אסיה ובמזרחה – הם-הם המשמעות האמיתית של המורשת ההיסטורית המהוללת של המערב. העבר שאנשי המסורת קושרים לו כתרים נקנה בדמם של החפים מפשע. זה כל הדרוש לנו לדעת כדי לחרוץ דין. הפרוגרסיביות חשבה שהמסורת היא מכשול בדרך לעתיד. כך גרס גם המרקסיזם, אף כי מִטעמים אחרים. לא זו ולא זה חשבו על המסורת בדרך שחושבת עליה פוליטיקת הזהויות: ככתם השולל לחלוטין את הלגיטימיות של המורשת. לדידה, יותר ממה שהמסורת היא מכשול בדרך לעתיד, היא מום המוטל בהווה, ועל כן דינה להיפסל.

איך מגיבים השמרנים להאשמת מורשת המערב על כרעיה ועל קרבה בידי פוליטיקת הזהויות? בינם לבין עצמם הם מספרים בשבחם של המערב ושל מייסדי ארצות הברית, בגֵו זקוף ובפה מלא. אך כאשר עומדים יריביהם הפוליטיים ומאשימים בפומבי כי מסורת המערב מוכתמת לנצח בדם חפים מפשע, שותקים שמרנים אלה באימה פן יבולע להם והם ייצלבו בכיכר העיר בגלל אמונתם ומוצא פיהם. המסמרים המקבעים אותם אל צלב ההוקעה הם מילים כגון "גזען", "הומופוב", אסלאמופוב", "פשיסט", "נאצי", "מפיץ שנאה" (הֵייטֶר) ו"מכחישן".

בשמם של החפים מפשע, שאֵי-מכבר היו בעצמם שעירים לעזאזל ונצלבו בידי עוכריהם, מוקיעים וצולבים עתה את העוכרים הללו. היפוך זה מוציא אותנו מתחומה של הפוליטיקה. אנחנו נמצאים עתה בעולם נוצרי המחלק את העולם לאנשי עוול ולחפים מפשע – אף כי בדרך מסולפת ומסוכנת.

אכן, הרעיון שהמורשת מוכתמת עד בלי מתום הוא רעיון נוצרי מובהק, ומאז ימי לותר וקלווין במאה ה-16 הוא פרוטסטנטי בבירור. היוונים הקדומים האמינו בירידת הדורות. הם גרסו, למשל, שהעולם הידרדר מעידן הזהב לעידן הברזל. הרעיון שההיסטוריה כולה מוכתמת, כבר מתחילתה, פותח מאז עד מאוד. פרוטסטנטים שהתנגדו לכנסייה הרומית-קתולית – שהייתה מה שהייתה בין היתר בגלל מסורת ארוכה של תורות הכנסייה – חבטו ללא הרף בטענה שהמסורת היא בעלת ערך. כדי למצוא תחמושת רטורית בברית החדשה, הם לא היו צריכים לחפש הרבה. הם מצאו אותה כבר באיגרת פאולוס אל הרומים: "לפיכך, כשם שעל ידי אדם אחד בא החטא לָעולם, ועקב החטא בא המוות, כך עבַר המוות לכל בני אדם משום שכולם חטאו" (ה, 12; תרגום החברה לכתבי הקודש). כולנו יורשיו של אדם הראשון. בגלל חטאו הקדמון, כולנו מוכתמים. וכך גם כל מעשינו.

פוליטיקת הזהויות חוזרת על ההכרזה הפרוטסטנטית הקדומה בדבר הכתם המוטל בעולם ובמסורת – בחלקה. היא חורגת ממנה בארבעה היבטים חשובים, והם המקנים לה את אופייה הפוליטי. ראשית, בעוד הפרוטסטנטים מזהים את ישו כאדם היחיד שהוא באמת חף מפשע, פוליטיקת הזהויות מייחסת חפות גמורה לקבוצות שלמות של בני תמותה. אכן: התגלמות האלוהות בבשר. ההבדל השני נגזר מהראשון: לא כל צאצאיו של אדם הראשון מוכתמים, אלא רק אלה מהם השייכים לקבוצות הרוב הפריבילגי. השאר אינם מוכתמים – וככל שזהותם רחוקה מזו של הגבר הלבן ההטרוסקסואלי, כך אפשר לראותם כטהורים יותר.

שלישית, כפי שכבר ציינו, בעולמה של פוליטיקה הזהויות אין מחילה על עוול, וזאת משום שהזירה שהעוולה והחפות מתנהלות בה היא זירה פוליטית, לא דתית. ורביעית, פוליטיקת הזהויות, כמוה ככמה מן הפרוטסטנטים הראשונים, סבורה שלמרות קלקולו של האדם יש לתקן את הבריאה ולמחות את הכתם שהאדם הותיר בה. אכן, אין להתעלם מהדמיון בין קריאה זו לבין הקריאה השמרנית-ליברלית לאדם לבנות את העולם עם בני אדם אחרים. אלא שאצל פוליטיקת הזהויות הקריאה לשיקום הבריאה נעדרת סממנים ליברליים. היא מצהירה, למשל, כי הכתם של "שינוי האקלים בגלל הגורם האנושי" חייב להימחות – אם על ידי פירוק העולם שהגברים הלבנים ההטרוסקסואלים חוללו באנרגיה "מלוכלכת", אם באמצעות קיום עולם זה באנרגיה ירוקה "נקייה" בלבד.

הפרוטסטנטים הראשונים יצאו מנקודת הנחה שהאדם ועולמו מקולקלים. הם עבדו ביעילות וביקשו את חסד האל, שיחזור ו"יושיע את העולם". פוליטיקת הזהויות יוצאת מנקודת הנחה שהגברים הלבנים ההטרוסקסואלים מקולקלים, וכמותם מקולקל העולם שהם בנו, ועל כן היא מבקשת, בלי עזרת האל, "להציל את כדור הארץ" מידי המעוולים שקלעו אותו לסכנה. העולם הרחום לכאורה שפוליטיקת הזהויות מבקשת לברוא חייב לטהר את כל המוכתמים, הטמאים והפגומים. על כן עליו להרשיע את כל מי שקשור בעולם התשלום, המסורת וצורות האנרגיה "המלוכלכת" מבוססות הפחמן. גאולת העולם, בשמם של החפים נטולי הקול, אינה יכולה להסתפק בפחות מכך. אי-אז בימים, אלוהים דיבר דרך ההתגלות ובעזרת המוסדות שהתלכדו סביב דבריו. כיום הוא מדבר מבעד לפוליטיקת הזהויות, שהיא לבדה מטהרת אותנו מטומאותינו ומקלה מעלינו את המשא.

לא בהמות ולא אֵלים

כתב האישום שפוליטיקת הזהויות מטיחה במורשת המערבית הוא רב-היקף. כתמי העבדות והקולוניאליזם הם "החטא הקדמון" המכתים את כל מורשת המערב, לא פחות ממה שחטאוֹ של אדם הראשון מכתים על פי הנצרות את כל צאצאיו, בלי תלות במעשיהם. הישגי המדע, הפילוסופיה, האומנות, התאולוגיה, הפוליטיקה והכלכלה שהינם מורשת המערב אינם גורעים ולו שמץ מן החוב שהמעוולים לא יוכלו להחזיר לעולם.

עכשיו, כשההיסטוריה הארוכה של העוול מתקרבת אל קיצה, אנו נדרשים על פי פוליטיקת הזהויות למלאכת שיקום המסורות המושתקות של החפים מפשע. זהו מפעל מקיף. הוא החל כאשר הרב-תרבותיות הקנתה ערך שווה לכל המסורות. המשכו המיידי הוא בפוליטיקת הזהויות. זו השלימה את ההיפוך: היא ביטלה את שוויון הערך בין התרבויות כדי להוקיע את המסורת של המעוולים. השמרנים אינם מעזים לתקוף חזיתית את ההתנכרות הזאת לתרבות המערב, מפני שהם עוד לא תפסו את שאיפתה המדהימה של פוליטיקת הזהויות: להבחין בבירור בין המעוולים לחפים, להשתיק את הראשונים, ולהקשיב ל"קולות" של האחרונים.

משל החיטה והעשבים הרעים בפרק יג (פסוקים 24–30) בספר מתי בברית החדשה הוא אולי הדרך הטובה ביותר להבין את המפעל המהמם הזה:

מלכות השמיים דומה לאיש הזורע זרע טוב בשדהו, והנה כשיָשנו האנשים בא אויב, זָרע עשבים רעים בין החיטים והלך לו. כאשר צמחו הגבעולים ועשו תבואה נראו גם העשבים הרעים. אז ניגשו עבדי בעל הבית ואמרו אליו, "אדוננו, הלא זֶרע טוב זרעת בשדך; מניין יש בו עשבים רעים?" אמר להם, "איש אויב עשה זאת". שאלו העבדים, "האם אתה רוצה שנלך ונלקט אותם?" השיב בעל הבית, "לא, שמא בלקטכם את העשבים הרעים תעקרו איתם גם את החיטים. הניחו לשניהם לגדול יחד עד הקציר". בעת הקציר אמר לקוצרים: לקטו בראשונה את העשבים הרעים ואגדו אותם לאלומות כדי לשורפם, ואת החיטים אספו לאסם שלי".

המשל מספר לנו על עולם שהוא תמיד מעורב: טוב ורע משמשים בו בערבוביה. המעוולים (העשבים הרעים) והחפים (החיטים) לעולם אינם מופרדים אלה מאלה לגמרי. ההפרדה יכולה להיעשות בקציר, שאת זמנו אין לדעת מראש. האדם (העבדים) אינו רוצה לחיות בעולם מעורבב כזה, והוגה תוכנית להבחין בין החיטים לבין העשבים הרעים. פוליטיקת הזהויות היא התוכנית הזאת.

אבל יש במשל הזה גם פתח תשובה לסתור את הגיונה של פוליטיקת הזהויות. המשל אומר לנו שהאדם אינו יכול לטהר את העולם. העולם מקולקל, והמסורת היא בהכרח מעורבת; כל מסורת שהיא. דחיית מסורת אחת בשמה של מסורת אחרת – למשל, באמצעות שִכתוב ספרי ההיסטוריה כך שיציירו את החפים "שהודרו" כטהורים ונטולי כתם – לא תגאל את העולם המקולקל.

שום דבר בתוך העולם אינו יכול להביא את גאולתו של העולם. החלופה למפעל ההרסני של פוליטיקת הזהויות היא התקווה התובענית לחיות בעולם מקולקל, עולמה של מורשתנו, ולהוקיר אותו למרות הסִיגים המעורבים בו. אנחנו חיים בעולם שבור, אבל איננו נשברים. מסורות, כמוהן כמשפחות, לעולם אינן טהורות לגמרי. ובכל זאת, אלו הן המשפחות שלנו  והמסורות שלנו, וגם אם איננו אוהבים זאת, אנחנו חיים בתוכָן ובאמצעותן. לחיות בלעדיהן הוא, כפי שכתב אריסטו בימי קדם, להיות "או בהמה או אל".

האדם איננו בהמה ואיננו אל. והפוליטיקה שלו מוכרחה להכיר בכך. אבל כדי לבנות פוליטיקה כזאת, המבקשים להתמודד עם טענותיה של פוליטיקת הזהויות צריכים קודם כול להבין אותן ואת כוח המשיכה המוסרי שלהן. השמרנים בפרט צריכים להתחיל להבין שהמרקסיזם והפרוגרסיביות כבר אינן התבניות המתאימות ביותר לתיאור יריביהם. גם אי-אלו מושגים ותיאורים שתוקפם הקצר כבר פג, כגון רב-תרבותיות, מבלבלים את השמרנים. מגיניהן של המסורת ושל תפיסת הרחמים כמשלימיו של הדין יוכלו לשׂרות עם האתגר הגדול של זמננו רק אם יכירו את שורשיה הפסבדו-נוצריים המסולפים של פוליטיקת הזהויות.

ג'ושוע מיטשל הוא פרופסור לתאוריה פוליטית באוניברסיטת ג'ורג'טאון ועמית-אורח במחשבה פוליטית אמריקנית במרכז ב' קנת סיימון לעקרונות ופוליטיקה במכון הריטג'. המאמר פורסם בגיליון קיץ 2019 של 'אמריקן אפיירז'.

תמונה: Rolf Kranz, באדיבות ויקימדיה

[i] עוד על כך ראו אצל הלן פלקרוז וג'יימס לינדזי, תאוריות ציניות, מאנגלית: אלחנן שפייזר, גבעתיים: שיבולת, תשפ"ב.

[ii] להרחבה ראו במאמרו של יורם חזוני Yoram Hazony, “The Challenge of Marxism”, Quillette, 16 Aug 2020. זמין במרשתת.

[iii] להרחבה על הסבר זה ראו במאמרו של אריק קאופמן Eric Kaufman, “Liberal Fundamentalism: A Sociology of Wokeness”, American Affairs, Winter 2020, IV:4. זמין במרשתת.

[iv] Joshua Mitchell, American Awakening: Identity Politics and Other Afflictions of Our Time, Encounter Books, 2020.