אידאולוגיה מול מתודולוגיה: מדינת לאום או מדינת לאומים?

במִבצע מחקרי מקיף מראה דמיטרי שומסקי כי מנהיגי זרמיה השונים של הציונות לא היו רחוקים כל כך זה מזה בחזונם, וכי כל עוד פעלו בעולם של אימפריות רב-לאומיות ראו גם את עתיד היהודים כחלק ממערכת זו | ישראל ברטל

דימיטרי שומסקי

האם הציונות ביקשה להקים מדינת לאום?

הדמיון המדיני הציוני מפינסקר עד בן-גוריון (1882–1948)

ירושלים: מאגנס, תשפ"ד | 279 עמ'

מחקר תולדות הרעיון הלאומי היהודי בכלל, ולימוד ההיסטוריה של הציונות בפרט, נוצרו והתפתחו במקביל לסיפור קורותיה של תנועה פוליטית. מבחינה זו אין ההיסטוריוגרפיה הציונית, על אף ההכרה הברורה במאפיינים ייחודיים למקרה היהודי, שונה מאסכולות היסטוריוגרפיות לאומיות רבות שפרחו באירופה החל מראשית המאה התשע-עשרה. הסמיכות בין 'כתיבת' היסטוריה ל'עשיית' היסטוריה בהיסטוריוגרפיה הלאומית, בין שהיא איטלקית, יוונית, פולנית או יהודית עשתה, עושה, ותמשיך לעשות את מלאכת ההיסטוריון הביקורתי לזירת התמודדות רוויית מתחים.

אמנה סיבות אחדות לכך. ראשית, היסטוריון המזהה עצמו עם הלאומיות, וגם נוטל חלק בהגשמת המיזם של תנועתו, נבחן כל העת על אמינותו המקצועית, העומדת, כביכול, בסתירה לדבקות בהשקפה פוליטית. שנית, אין לך בעת החדשה ולו תנועה לאומית אחת שלא נמצא בתוכה גוונים שונים ופלגים אחדים. אלו לעיתים מתנגדים בבוטות, או פוסלים את עצם השייכות של זרם פוליטי זה או אחר לתנועה הלאומית, ומנהלים ביניהם עד עצם היום הזה קרבות נייר ומלחמות מרשתת. שלישית, כיוון שבליבת מקצוע ההיסטוריה נמצא המעקב אחרי השינוי וההתפתחות, בעוד שאחד מצירי המחשבה הלאומית הוא הטענה לרצף ולהמשכיות. וכך נתון ההיסטוריון הלאומי תחת מתקפה מתמדת מצד הפוליטיקאי הלאומי. אם השינוי מפעֵם את מחקרו, יואשם ברדיקליזם פרוגרסיסטי נוסח "לא כלום אתמול, מחר הכול". אם התמדת רעיונות, דבקות באמונות אבות ואימהות והשתמרות ארגונים חברתיים נושנים הוא עיקר עניינו – יתויג כשמרן.

שיחק מזלה של האסכולה ההיסטוריוגרפית היהודית הלאומית שעמדה בכבוד במבחן הפוליטי יותר ממאתיים שנה. ראשוני "חוכמת ישראל" בגרמניה, ואחריהם דורות של היסטוריונים יהודים באירופה, באגן הים-התיכון ובארצות שמעבר לאוקיינוס, ניווטו בין מסריה האוניברסליסטיים והבטחותיה הפוליטיות של הנאורות המערבית, לבין הדבקות השמרנית במורשת העבר, מורשת גדולה ומגוונת שאותה פירשו ברוח הרומנטיקה הלאומית האירופית. הברית הפוליטית בין שמרנים ו'משכילים', שיסודותיה הונחו עוד בשלביה הראשונים של תנועת חיבת ציון בימי העלייה הראשונה, תפקדה היטב בשבעים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

הברית הַנְּפיצה הזאת התאפשרה הודות להסכמה שלא להסכים, לפי שעה, על עתיד לאומי אחד. אולם היה גורם נוסף, שחוקרי התנועה הלאומית היהודית כבר כתבו עליו לא מעט: הזרם הדתי-לאומי בחיבת ציון הושפע לא במעט מזרם 'ההשכלה המתונה', ויכול היה לחיות בשלום עם לאומיות יהודית שוחרת שינוי. דוגמה מובהקת ניתן לראות בתנועת 'הפועל המזרחי' וב'קיבוץ הדתי', שנולדו במרכז-מזרח אירופה ואשר רוחם עדיין מפעימה בישראל של היום חברות וחברי קבוצות משמעותיות בציבור הדתי-לאומי בן-זמננו.

דימיטרי שומסקי, חוקר התנועה הלאומית היהודית מן האוניברסיטה העברית בירושלים, חותם את ספרו המתמודד עם השאלה "האם הציונות ביקשה להקים מדינת לאום?" בהצהרה חד-משמעית בדבר מקומו כהיסטוריון בזירת ההתמודדות העכשווית בין היסטוריה לפוליטיקה: "אף כי שאלות מסוג זה [בדבר דמותה העתידה של מדינת ישראל,  י"ב] עולות באורח בלתי נמנע אגב העיסוק האקדמי בחקר העבר היהודי, אין זה מתפקידם של ההיסטוריונים לספק להן מענה". אכן, חיבור זה, המוסיף נדבך חשוב להיסטוריוגרפיה של הציונות, מאתגר כמה מן המוסכמות השולטות בשיח הפוליטי בישראל כבר שנים רבות. הוא עשוי בהחלט לתרום במשהו גם להנמכת גובה הלהבות המילוליות בחיים הפוליטיים הסוערים שלנו.

אך, לדעתי, תרומתו הגדולה של הספר להבנת הרעיון הלאומי היהודי והמדיניות הציונית איננה נמצאת דווקא באתגור מוסכמות השגורות בפי פוליטיקאים. חידושו הגדול בעיניי מצוי בחשיפת מורכבות הסיפור ההיסטורי הגדול של הדרך למדינה, ובשילובו המתועד היטב עם ספרות המחקר העדכנית על הלאומיות של הסוציולוגים, הפילוסופים, של המשפט ואנשי מדע המדינה וחקר היחסים הבינלאומיים. זאת על בסיס קריאה שיטתית באוצרות המסמכים ההיסטוריים במגוון לשונות שהותירו לנו מתווי הדרך המובילים בתנועה הציונית יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון.הרצל

*

עד לפני כמה עשרות שנים משלה בכיפת הדיסציפלינה הרב-תחומית הקרויה "תאוריות לאומיות" התפיסה כי תנועות לאומיות שחתרו להשגת יעדים מדיניים ביקשו לממש את הגדרתן העצמית – מימוש ריבונית פוליטית מלאה במדינת לאום. בלשונו של חוקר הלאומיות ארנסט גלנר: "לאומיות היא בראש ובראשונה עיקרון פוליטי הטוען כי היחידה הפוליטית צריכה להיות חופפת ליחידה הלאומית". ההשקפה הזאת עלתה בקנה אחד עם התפיסה השלטת בהיסטוריוגרפיה הציונית, שלפיה יעדה הראשון במעלה של הציונות היה להקים בארץ ישראל מדינת לאום ריבונית עצמאית.

בשנות השבעים של המאה שעברה, כאשר פרסמתי את עבודותיי הראשונות בחקר תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל, תהיתי על מידת תקפותן של התפיסות, שהזינו האחת את חברתה. כבר אז הצבעתי על הקשר הבעייתי בין השיח הפוליטי-תרבותי החוץ-אקדמי בן הזמן לבין קביעות אנכרוניסטיות שהושלכו אל שלביו המוקדמים של המיזם היישובי הציוני בארץ-ישראל. במשך השנים נִבעו סדקים בדעה הרווחת בדבר מרכזיות השאיפה למדינת לאום ורציפותה מימי הראשית של תנועה הציונית.

לרוע מזלם של ההיסטוריונים הפכה שאלת המרכזיות של רעיון מדינת הלאום בשיח הפוליטי של הציונות לנושא שנוי במחלוקת בתוך הפולמוס הפוליטי ארוך הימים בין היסטוריונים ציונים להיסטוריונים וסוציולוגים שוללי הלגיטימיות של מדינת ישראל. אולם, לא על רציפותו והתמדתו של רעיון מדינת הלאום חָלקו הצדדים, ועודם חולקים: ציונים ואנטי-ציונים מסכימים דווקא בעניין זה. המחלוקת ביניהם נסבה על שאלת ההערכה האתית ומתן הלגיטימציה לציונות כתנועת השחרור הלאומי של עם ישראל. כך או אחרת, מדיון ביקורתי על שלביה ההיסטוריים השונים של הלאומיות הפוליטית של הציונים גלש הפולמוס לכדי האשמת מבקרי האנכרוניזם ההיסטורי של ההיצמדות לדגם מדינת הלאום ב"אנטי ציונות".

שומסקי יוצא נגד הערבוב בין עמדה פוליטית לבין ניתוח היסטורי של התמדת דגם מדינת הלאום, וקובע חד-משמעית: "חשיבות רבה להבנת שורשי דטרמיניזם-מדינת הלאום בחקר הציונות יש לעובדה כי ההיצמדות לדגם מדינת הלאום כתבנית הפרשנית העיקרית, שלא לומר הבלעדית, לתפיסת רעיונות ההגדרה העצמית הציונית, איננה תלויה בעמדה פרו-ציונית, אנטי-ציונית או פוסט-ציונית. אין זו תופעה שמקורותיה אידאולוגיים כי אם מתודולוגיים".

שלוש בעיות מתודולוגיות מזהה המחבר בהתמדת מה שהוא מגדיר "הנרטיב המדינתי-לאומי של ההיסטוריה הפוליטית של הציונות": כשל האנכרוניזם, היינו השלכת המאוחר על המוקדם; דבקות במסלול 'המדינה שבדרך' שגרם, ועדיין גורם, לזיהוי מרכיבים מן העבר היישובי כמבשרי מדינת הלאום שנוסדה בשנת 1948; וניתוק פרקים שלמים בתולדות הרעיון הציוני מן ההקשר ההיסטורי הרחב של התנועות הלאומיות של עמים שכנים באימפריות הרב-לאומיות טרם מלחמת העולם הראשונה ומדינות הלאום בין שתי מלחמות העולם.

ברוח הביקורת המתודולוגית הזאת בוחן שומסקי את תולדות המושגים "מדיני" ו"לאומי" בהגותם ובעשייתם הפוליטית של חמשת הנציגים המובהקים של הזרם המרכזי בציונות שהוזכרו קודם.

יהודה לייב פינסקר (1821–1891) נפל קורבן לקריאה חלקית של חיבוריו, משום שרוב פרסומיו בעיתונות היהודית-הרוסית לפני פרוץ הפרעות בשנת 1881 לא היו ידועים לחוקרים עד השנים האחרונות. לקוראים שחונכו בבית הספר התיכון הישראלי לראות ב"סופות בנגב" קו-שבר היסטורי-פוליטי, פינסקר המוקדם מתגלה כלאומי שלא הטיף בראשית דרכו הפוליטית להתבוללות מוחלטת (אגב, ההיסטוריון בן-ציון נתניהו היה הראשון שעמד על כך). דווקא פינסקר, מנהיגה של תנועת חיבת ציון, היה מי שדגל בשימור זהות לאומית-יהודית מובהקת במסגרת אימפריה רבת לאומים.

שומסקי מצביע על דבקותו של מחבר ה'אוטואמנציפציה' – החיבור שנחשב כמניפסט המכונן של עקרון ההגדרה העצמית הטריטוריאלית בלאומיות היהודית המודרנית – בהשקפות לאומיות שפיתח כבר בשנות השישים והשבעים – שני העשורים שקדמו הפרעות גם בתקופה ה'לאומית' שלו. והוא כותב: "המרתו של פינסקר לציונות הייתה קרוב לוודאי פתאומית פחות מכפי שמקובל להניח". ומה אמור היה להיות מעמדה המדיני של המולדת הלאומית הטריטוריאלית שלה ייחל פינסקר? שומסקי מזכיר לנו כי ב'אוטואמנציפציה' צפה המחבר את ייסודה של יחידה יהודית אוטונומית במסגרת אימפריה רבת-לאומים (האימפריה העות'מאנית) או לחילופין 'טריטוריה' בארצות הברית של אמריקה! הטריטוריה הלאומית הייתה, מבחינתו של פינסקר, כלי שחרור לבני הלאום שיוותרו בתפוצות. יחידה משלהם בתוך אימפריה מרובת-לאומים.

תאודור הרצל (1860–1904) נחרת בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כ'חוזה' המדינה. שומסקי מחלץ את שני מסמכי היסוד של הציונות המדינית ההרצליאנית – 'מדינת היהודים' ו'אלטנוילנד' – מכבלי הייצוג האנכרוניסטי הרווח עד עתה בהיסטוריוגרפיה הציונית, ומרחיקם מן הדטרמיניזם של "מסלול המדינה שבדרך". זאת הוא עושה תוך שהוא מעגן את המושג "מדינה" שבפיו של הרצל בהקשר האימפריה ההבסבורגית הרב-לאומית. מדינת היהודים שאליה התכוון הרצל לא הייתה מדינת לאום עצמאית. מחבר אלטנוילנד חזה מחוז טריטוריאלי אוטונומי במסגרת אימפריאלית קיימת. חזונו שיקף דפוסי חשיבה מדינית ומושגי הגדרה עצמית שרווחו במזרח-מרכז אירופה בשלהי המאה התשע-עשרה.

המרכיב התרבותי במחשבתו הלאומית של הרצל בא לידי ביטוי בהצגת חזון לשוני – אימוץ השפה האימפריאלית (גרמנית במקרה זה) כשפה לאומית – חזון שדמה למה שביקשו מנהיגי תנועות לאומיות אחדות לממש באומותיהם. הרצל טבע במדינת היהודים את המושג "השתלה", שבו התכוון להעתקת דפוסים ותפיסות תרבותיים שמקורם בעבר הקרוב ובמרחב הקיום הפזורתי המובהק של היהודים, והחלתם מחדש במרחב המדיני-לאומי החדש. דפוסים אלה, הנטולים מעברם הקרוב של יהודי מרכז אירופה ומזרחה, הכילו בתוכם יסודות שקיבלה הלאומיות היהודית החדשה מן הנאורות האירופית. לדברי שומסקי: "אנו עדים כאן ללב ליבו של המהלך התרבותי ההרצליאני. עיקרו מעין יצירה מכוונת של כפל מולדות; מסגור המולדת הישנה בתוך מולדת חדשה".

אחד העם (אשר גינצברג, 1856–1927) שולב בסיפור ההיסטורי המקובל של תולדות הציונות כמגלם אנטי-תזה נטולת ממד פוליטי-קונקרטי – רעיון "המרכז הרוחני" – לחזון ההרצליאני המדיני-פוליטי. קריאה ביקורתית במכלול כתביו של ההוגה הציוני מאודסה מלמדת כי הדיכוטומיה המקובלת הזאת איננה עומדת במבחן. כמו שהוסיף שומסקי לדיון בחזונו של הרצל את הממד התרבותי שזנחו החוקרים לפניו, ועיגן אותו בהשפעות האוטונומיזם באימפריות הרב-לאומיות, כך צירף לחזון התרבותי-רוחני של אחד העם את הממד הפוליטי-מדיני שנעלם כמעט לחלוטין מן המחקר ההיסטורי. מהשוואת מודל "המרכז הרוחני" של אחד העם עם החזון התרבותי במדינת היהודים העלה שומסקי כי גם לאחד העם היה חזון מדיני-פוליטי לכל דבר ועניין. חזון, אשר במקביל לחזון המנוגד כביכול של הרצל, ינק גם הוא מדפוסי חשיבה פוליטית לאומית-טריטוריאלית שאפיינו את התנועות הלאומיות הלא-יהודיות במרחב התלת-אימפריאלי של סוף המאה התשע-עשרה.

יתרה מזאת, שומסקי חושף טקסט מדיני-פוליטי מובהק שחיבר אחד העם אחרי הצהרת בלפור ונשמט כמעט לחלוטין מן המחקרים הקודמים: "הקדמה להוצאה החדשה" של 'על פרשת דרכים'. באותה הקדמה שרטט אחד העם "חזון מדיני דו-לאומי מובהק של היחסים בין היהודים והערבים בארץ". לדעת שומסקי, "[…] העמידה על זיקתו המורכבת של טקסט זה להשקפותיו הלאומיות הפוליטיות של אחד העם מתקופת האימפריות שלפני מלחמת העולם הראשונה" היא בין הדברים אשר "קובעים את מקומו של מייסד הציונות הרוחנית-תרבותית כאחד התורמים החשובים והמקוריים למחשבה הפוליטית הציונית בכל הנוגע לשאלת ההגדרה העצמית ודמות המדינה העתידית".

זאב ז'בוטינסקי (1880–1940) ודוד בן גוריון (1886–1973) – יריבים פוליטיים מרים – פעלו, כל אחד במחנהו הרעיוני, להקמת ישות לאומית יהודית בשטחי ארץ-ישראל. שומסקי מצביע במחקרו על הכשל ההיסטוריוגרפי המובנה במחקר, שנגרם מניתוק כמעט מוחלט בין דפוסי מחשבתם של שני מנהיגים יוצאי האימפריה הרוסית בעידן הטרום-מנדטורי, לפני שקרסו האימפריות הרב-לאומיות בעשור השני של המאה העשרים – לבין דפוסי מחשבתם של השניים הללו בתקופת המנדט הבריטי בארץ-ישראל.

מעיון וניתוח של שורת מאמרים ארוכה בעיתונות הרוסית, אשר רובם ככולם לא נחקרו בעבר, משחזר שומסקי את שיטתו המדינית-לאומית של ז'בוטינסקי הצעיר. עיקרה של זו: הפרדה בין "לאום" (אתני, טריטוריאלי, או מפוזר) ל"מדינה" (מרובת לאומים אתניים). את הדגם הזה השליך המנהיג הפוליטי הצעיר על האימפריה העות'מאנית אחרי הפיכת הטורקים הצעירים (1908). מודל רב-לאומי לישות-על פוליטית, שבתוכה ניתן יהיה לייסד יחידה מדינית יהודית, ראה ז'בוטינסקי באימפריה האוסטרו-הונגרית.

בתקופת המנדט הבריטי, הגם שהמשיך להשתעשע ברעיון הפיכת ארץ-ישראל ל"דומיניון השביעי" של האימפריה הבריטית (דוגמת קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד), שינה את עמדתו לחלוטין. הוא הטיף חד-משמעית להקמת מדינת לאום יהודית ריבונית. אולם, דמותה העתידית האזרחית-לאומית הפנימית של המדינה שצפה המשיכה להצטייר בעיניו על פי דגם "מדינת הלאומים" שבו דגל לפני מלחמת העולם הראשונה. במילים אחרות: מדינת הלאום היהודית העתידית (במקרה זה, מעין "אימפריה בזעיר-אנפין") תכיל בתוכה מיעוטים לאומיים שייהנו מכל הזכויות שציפה כי תוענקנה ליהודים במסגרת האימפריות הרב-לאומיות. ראוי לציין כי הדגם הז'בוטינסקאי הזה עמד לעיני מנחם בגין כאשר הסכים להקמת אוטונומיה לתושבים בחבלי הארץ שהיו בשלטון ישראלי מאז יוני 1967.

גם בן-גוריון, האיש שהכריז על הקמת מדינת ישראל בה' באייר תש"ח, תמך ערב מלחמת העולם הראשונה בהמשך קיומה של האימפריה העות'מאנית במתכונת רב-לאומית. כמו ז'בוטינסקי, גם הוא העתיק בתקופת המנדט הבריטי את דגם "מדינת הלאומים" מן ההקשר העות'מאני אל חזון דמותה העתידה של מדינת הלאום היהודי בארץ-ישראל שבו דגל בהמשך דרכו הפוליטית. בן-גוריון סבר כי כפי שהיהודים במדינות העולם ייהנו ממלוא הזכויות האזרחיות האישיות והקולקטיביות, כך גם במדינת היהודים שתקום ייהנו כל האזרחים משוויון זכויות אזרחי, וגם מזכויות לאום קולקטיביות.

הוא ויתר על השקפה זו לאחר שפרץ המרד הערבי ופורסמו מסקנות ועדת פיל (1937) על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות. לדעת שומסקי הייתה זו הפעם הראשונה שבה דיברה התנועה הציונית על ייסוד מדינת הלאום היהודי, בלא נוכחות ערבית כלאום בעל זכויות קולקטיביות. אולם בן-גוריון נטש סופית את רעיון המדינה היהודית המכילה את הקיום הקבוצתי-לאומי הערבי רק לנוכח התרבות הידיעות המחרידות על השמדת יהדות אירופה. מפנה דרמטי זה בא לידי ביטוי במלוא חריפותו בתוכנית בילטמור (מאי 1942). ועידת ציוני אמריקה בניו-יורק הכריזה על החלטה שהתקבלה בתמיכת בן-גוריון בדבר "כינון ארץ-ישראל כקהילייה יהודית מעורה במבנה הדמוקרטי החדש של העולם".

בשנים הבאות טרח בן-גוריון להמעיט במשמעותו של המפנה, מסיבות טקטיות. אולם, בסופו של חשבון, קובע שומסקי, "בעולם שלאחר תקופת הטיהורים האתניים ורציחות העמים מסוף שנות השלושים עד סוף שנות הארבעים, עולם שבו הזיקה בין 'מדינה' ל'לאום' (אחד ובלעדי) הפכה למובנת מאליה הרבה יותר מבעבר, אימץ בן-גוריון מודל מדיני-לאומי חדש לעם היהודי".

*

ההיסטוריוגרפיה הציונית, שהייתה כבר מראשית ימיה שק חבטות אקדמי למתנגדיה הרעיוניים, מואשמת בהמצאת עבר יהודי שלא היה ולא נברא. העמדה הסובייקטיבית והמעורבות הפוליטית שנחשבו לגיטימיות, ואפילו מומלצות או מחייבות אצל היסטוריונים מרקסיסטים, לא זכו מצד מתנגדיה ומבקריה של התנועה הלאומית שלנו ליחס סלחני דומה.

טעותם של מבקרי ההיסטוריוגרפיה הציונית (טעות שהיו מודעים לה היטב, אך הצניעו אותה בשולי כתיבתם) הייתה, ועודנה, הבלבול בין ספרות המחקר ההיסטורי לבין הכרזותיהם הנמהרות של פוליטיקאים. כי זאת יש לדעת, חד-ממדיות השיח הפוליטי, המשרתת מטרות קצרות-טווח, איננה מייצגת בשום פנים ואופן את עומקה ועושרה של ההיסטוריוגרפיה. נהפוך הוא, לעיתים מזומנות מתנגשים הפוליטיקאים עם ההיסטוריונים. זאת בעיקר בשל כך שפוליטיקאי נשען על חיבור היסטורי מיושן, שממצאיו התקבעו בזיכרון הקולקטיבי, אך נדחו מתוך השיח האקדמי עם התקדמות המחקר.

ספרות המחקר ההיסטורית הציונית העניקה תשתית איתנה למפעל התחייה הלאומי של העת החדשה, תוך שהיא חותרת לשלב באורח ביקורתי בין מחקר מורשת העבר לבין חשיפת השינוי והבנת המהפכה. אך, לפי מיטב שיפוטי כהיסטוריון ותיק, לא הייתה ספרות זו מעולם כלי תעמולה בידי תנועה פוליטית. אכן, כמו בתנועות לאומיות אחרות, כתיבת ההיסטוריה מילאה תפקיד מכונן בהבניית התודעה הלאומית החדשה ובמיזמי בניין האומה. דורות של היסטוריונים, מבן-ציון דינור (1884–1973) איש תנועת העבודה הציונית ויוסף קלוזנר (1874–1958) מן הימין הלאומי ועד חוקרי העבר היהודי בני דורי, תרמו ותורמים להתוודעות למורכבותה ולרבגוניותה של התנועה הלאומית היהודית ולהבנת תהליכי השינוי שעברו על הרעיון הציוני בהקשריהם ההיסטוריים והגאופוליטיים.

בשנים האחרונות נשכח, לאסוננו, כמעט לחלוטין סיפורה המלא של הציונות. מה שנותר ממנו בשיח התקשורתי ובאמירות הפוליטיקאים מביך ומקומם. מי זוכר היום את הליברליזם הלאומי של זאב ז'בוטינסקי, שבו דגל כל ימיו ראש ממשלת ישראל המנוח מנחם בגין? להיכן נעלמו שתי השורות משירו של מייסד בית"ר 'שמאל הירדן', "שָׁם יִרְוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע, מֵאֹשֶׁר, / בֶּן עֲרָב, בֶּן נָצֶרֶת וּבְנִי"? הפרק על רעיון המדינה של זאב ז'בוטינסקי בספר עשוי להחזיר אולי משהו מתורתו של מנהיג הימין הציוני לשיח התרבותי העכשווי.

בליבי מפעמת תקווה, אולי תמימה מדי, כי ההיחשפות אל אוצר המקורות הציוני השלם תעורר בציבור מודעות לכך שמה שמכונה היום בישראל "לאומי" רחוק ביותר ושונה לחלוטין מן הלאומיות היהודית ההיסטורית שגיבורי ספרו של שומסקי האמינו בה והפיצוה. וגם, אני תולה תקוות בהשפעה הממתנת שיש לטשטוש הניגודים בין הזרמים הפוליטיים השונים בתנועה הציונית שמציג שומסקי, ניגודים שהובלטו והועצמו שנים רבות בהיסטוריוגרפיה. הבנת הרקע התרבותי והגאו-פוליטי שהיה משותף למתווי הפוליטיקה הציונית בעבר חיונית לקיום שיח פוליטי מאחד בחברה הישראלית המשוסעת ונקרעת בין עמדות קיצוניות פשטניות.

ספרו של דימיטרי שומסקי הוא חוליה חשובה, חדשנית וביקורתית, בשלשלת ההיסטוריוגרפיה הציונית. הוא משחזר את חלקם של מנהיגי התנועה בהפיכת היהודים, אומה אתנית-דתית פזורתית ששכנה בגבולותיהן של אימפריות רבות-לאומים, ללאום מודרני במדינת לאום ריבונית. שומסקי מעגן את תולדות התנועה הלאומית במציאות הגאו-פוליטית הפזורתית ומצביע על התמורות הרעיוניות בציונות שגרמו השינויים שהתחוללו במפת העולם בין השנים 1880 ו-1948. חזון 'מדינת היהודים' משנת 1896 לא היה זהה עם חזון 'המרכז הרוחני' של אחד העם – אך גם לא היה רחוק ממנו כפי שסברו רבים בשעתם. בן-גוריון הצעיר הגה בייסוד אוטונומיה יהודית במסגרת האימפריה העות'מאנית. רק שלושים שנה מאוחר יותר, לנוכח הידיעות על שואת יהודי אירופה, אימץ לגמרי את רעיון 'מדינת הלאום' היהודית. חזון 'מדינת הלאום' שהגו ראשוני התנועה לא נרקם במושגי שנת 1945, אלא פותח בהקשרי האימפריות הרב-לאומיות בשלהי המאה התשע-עשרה. דגם ה'מדינה' שעליו דיברו וכתבו לא היה בדיוק הדגם על פיו נוסדה מדינת ישראל בשנת 1948. "המדינה בדרך" שקיים היישוב החדש בארץ-ישראל המערבית לא הוליכה ישירות למציאות הפוליטית שהייתה עם תום מלחמת העצמאות. הדרך הייתה רצופת תמורות. מנהיגי התנועה והיישוב השכילו לסגל את החזון למציאות הפוליטית שהשתנתה בקצב מהיר בארץ ובעולם. זה היה, ככל הנראה, סוד הצלחתה ההיסטורית של התנועה. קשת הדעות, מגוון ההשקפות וריבוי התפניות בהגות הציונית ובמעשה הפוליטי זכו בספר זה להארה, לבחינה, להשוואה ולפרשנות.

לשלמות התמונה הציונית הגדולה ראוי היה שייערך מחקר עומק דומה, ובכללו חזרה אל טקסטים מקוריים שנשכחו, הושכחו או נגנזו, גם למנהיגי הזרם הדתי-לאומי. מאורות התנועה הזאת, רובם ככולם החלו גם הם את דרכם אל הציונות שנואת נפשם של החרדים באחת מן האימפריות הרב-לאומיות. עיגונם המחקרי הביקורתי של אישים אלה  בהקשרים הרעיוניים, הגאו-פוליטיים וההיסטוריוגרפיים החוץ-יהודיים עדיין מצפה לגואלו.

בהקשר זה, סוד גלוי הוא לחוקרי הציונות הוותיקים שכתביו של הוגה מופלא כרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865–1935) עברו עריכה יצירתית בידי אלו הרואים עצמם כתלמידי תלמידיו. מה שאנו קוראים היום במהדורות הנדפסות אינו בדיוק, בלשון המעטה, מה שיצא מעטו. ואין צריך לומר שפרשנות הגותו חסרה ומוכוונת על-פי שיח ההווה. הרוצה להתעדכן במסכת השכתוב האנכרוניסטית רבת השנים, כדאי שיקרא ביקורת של פרופ' דב שוורץ, איש אוניברסיטת בר-אילן, חוקר מוביל במחשבת ישראל, על ספר העוסק בכתיבה ההיסטורית באורתודוקסיה היהודית, שהתפרסמה בכתב העת 'ציון'. שוורץ דן בפרשה, הנמשכת כבר למעלה משלושים שנה, של השמטות, קיצורים ושינויים בכתבי הרב קוק. בספר המבוקר יש דוגמאות לצנזורה של כתבי הרב ושל כתבי בנו, הרב צבי יהודה קוק (1891–1982), המעלימות את השפעתם של הוגים וסופרים לא-יהודים מן האימפריה הרוסית על מי שהיה לימים מורה דרך משפיע בציונות הדתית בת זמננו.

כך, למשל, כתב הרב צבי יהודה ב–1910 על סופר לא-יהודי גדול שהגותו השפיעה ביותר על זרם מרכזי בתנועת העבודה הציונית: "אותו אדם הגדול והנפלא, החסיד האמיתי שבאומות העולם, הממולא בקדושה וצדקות וקרבת אלוהים טולסטוי שליט"א". אלא שבנוסח מצונזר של הספר אור לנתיבתי (1989) לא נותר זכר למשפט זה. על מחיקת העובדה שרב נערץ, וגם ציוני נלהב, למד מכתבי סופר רוסי לא־יהודי — ובכלל שקרא ספרות רוסית — יוכל ללמוד כל אדם אם יקום החוקר שיערוך מבצע מחקרי נוסח שומסקי בתולדות הזרם הדתי-לאומי.

*

בשלהי שנות התשעים של המאה הקודמת נערך ביד יצחק בן-צבי בירושלים כנס בהשתתפות היסטוריונים וסוציולוגים ישראלים מובילים. גם אני הרציתי בו. אמינות מחקריה של האסכולה הציונית אותגרה באותם ימים רחוקים מבית ומחוץ על ידי סוציולוגים והיסטוריונים שתויגו כ"חדשים". שאלות המחקר של הכנס נוסחו במילים הבאות: "הציונות החזירה את היהודים להיסטוריה – האומנם? בשיח הציבורי הייתה מקובלת ההנחה שמאז תקופת בית שני היו היהודים פסיביים מבחינה פוליטית. הם נלחמו על קיומם ועל זהותם, אך רק עם עליית הציונות, ובעיקר עם הקמת מדינת ישראל, החלו לפעול שוב בהיסטוריה העולמית ככוח פוליטי עצמאי. לאיזו היסטוריה החזירה הציונות את היהודים? האם הציונות הייתה התנועה הראשונה בעם היהודי, בתקופה המודרנית, שניסתה להתמודד עם שאלת מקומם של היהודים בהיסטוריה 'הכללית עולמית' ולהחזירה לתוכה?"

תשובות רבות לשאלות הללו הוצגו בכנס. הרצאותיו זמינות לקוראים בכרך 'הציונות והחזרה להיסטוריה, הערכה מחדש', בעריכת ש"נ אייזנשטדט ומשה ליסק (ירושלים, תש"ס). מרבית המרצים סברו כי הציונות לא הייתה התנועה היהודית המודרנית היחידה אשר חתרה להחזיר את היהודים להיסטוריה העולמית. בפרפרזה על כותרת הכנס ההוא ניתן לומר כי שומסקי החזיר בספרו את הסיפור הציוני של חזרת היהודים להיסטוריה העולמית אל ליבת העשייה המחקרית של ההיסטוריוגרפיה הישראלית.

ישראל ברטל הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים ולשעבר דקאן הפקולטה למדעי הרוח.

תמונה: לע"מ