במערכה על הציוויליזציה

הכוחות המפרקים את המערב מבפנים הם גם המובילים את ההתגייסות למען חמאס ונגד ישראל בשעתה הקשה. 'השילוח', במאמרי הגיליון הזה במיוחד, מתייצב להיענות לאתגרים הללו ואף למנפם

"רמה גבוהה של השכלה", כתב ההיסטוריון הנודע רוברט קונקווסט, "נכשלה לא פעם בהגנה על אזרחי המאה העשרים מפני סטיות רצחניות או התאבדותיות". "סטיות כאלה", הדגיש קונקווסט, "יוצרו לא אחת על ידי אנשים משכילים מאוד. ולעיתים קרובות נבטו זרעי הפורענות במכללות ובאוניברסיטאות דווקא".[1]

באמתחתו של ההיסטוריון השמרן, שחשף את פשעי המשטר הסובייטי ואת השפעתו המשחיתה של הקומוניזם על המערב, לא היו מילים חמות לא למרצים ולא לסטודנטים. על הראשונים כתב בבוז כי "צריך רק להתבונן במצבן של המחלקות לאנגלית באוניברסיטאות רבות כדי לחוש בשידפון המנטלי שהכה בהן, הנושא עמו, יחד או לחוד, ריקנות יומרנית ורשעות פוליטית".[2] על הסטודנטים הצעירים העיר בביטול כי הם "גולמיים יותר, נוחים יותר להשפעה, רגישים יותר ל'אידיאליזם' שבסיסו העובדתי לוקה בחסר". מוזר למדיי, כתב קונקווסט, שהקנאים הצעירים אינם שוקלים ברצינות את העובדה "שעם התבגרותם נעשים אנשים שהיו כמוהם בדיוק לקנאים לשעבר".[3]

הבחנותיו של קונקווסט נכתבו בסוף שנות התשעים, אך כוחם של הדברים לא תש, כפי שלימדו אותנו מופעי הבורות ושנאת ישראל ששטפו לאחרונה את הקמפוסים האמריקניים. אדרבה, כוחם התגבר. הרקב שהתפשט מכל המקומות דווקא באוניברסיטאות ממחיש שאנחנו חיים בעידן של בלבול רעיוני אדיר ממדים בעולם המערבי. "מִקְדְשֵי התבונה", המוסדות האֲמונים על מחקר והוראה, נלכדו בתהליך ארוך טווח על ידי כוחות וגורמים רדיקליים ואנטישמיים. הניסיונות למסגר את המחאות כאנטי-ציוניות אך לא אנטישמיות הם לא יותר מתרגיל שקוף. כפי שציין לפני עשור הפרשן השמרן צ'רלס קראוטהמר, "ישראל היא המדינה היהודית היחידה בעולם, ולכן מי שמחיל עליה מוסר כפול שאיננו מחיל על שום מדינה אחרת, מי ששופט עם אחד על פי חוקים שאיננו מחיל על שום עם אחר, מי  שבוחר לגנות ולנדות רק עם אחד, חוטא באפליה גסה. ולאפליה נגד יהודים יש שם משלה: אנטישמיות".[4]

*

ברדיקליזם הפרוגרסיבי והניאו-מרקסיסטי השוטף את המערב, ואשר מכוון את חיציו במיוחד לישראל, יש להיאבק בכמה וכמה חזיתות. אחת מהן היא החזית החינוכית, המתחילה כבר בבית הספר היסודי. במאמרם המופיע בגיליון זה מציעים אריק כהן ומיטשל רוקלין מזור לנוכח מה שהם מכנים "התרוקנותו המוסרית של המערב" בדמות שיבה לעקרונות החינוך היהודי הקלאסי. "שליחותם של היהודים בעולם", טוענים המחברים, "היא לעזור לאנושות לרדת מהמסלול הניהיליסטי שעלתה עליו: להציע תרופות עבריות להפרעות התרבותיות החמורות שלנו. דרוש אור יהודי להאיר את הדרך … יהודים שיביאו את החוכמה היהודית אל זירת הציוויליזציה, ואשר ימסכו בחייהם היהודיים את המיטב שבתרבות המערב". כהן ומיטשל טוענים כי רק דרך חינוך יהודי קלאסי נוכל כיהודים לקחת אחריות כלפי המערב שכן המערב "צריך תיקונים יהודיים להפרעות הציוויליזציוניות שלו".

חזרה ליסודותיו של החינוך הקלאסי מהווה זה שנים היבט מרכזי בתפיסת העולם השמרנית, החווה בימים אלה תמורות עמוקות. אלו נידונות בהרחבה במאמרִי "הימין החדש: השמרנות הפוסט-ליברלית באמריקה". שמרנים המסתכלים על מצבה של האומה האמריקנית לאחר ארבעה עשורים של הגמוניה ליברלית מזהים שלל נורות אזהרה שאי אפשר להתעלם מהן. בין אם מדובר בהתבססותה של תאוריית הגזע הביקורתית במערכת החינוך או בשיח מגדרי שיצא משליטה, בניסיונות לשכתב את ההיסטוריה האמריקנית או בכניסתם באין מפריע של מיליוני מהגרים לא חוקיים דרך גבול פרוץ – המגמה ברורה ומטרידה, ועיקרה דעיכה לאומית. בעיני הימין החדש, אמריקה בת־זמננו היא מקום שבו כל הבחנה בין מה שנתפס עד לא מזמן כנורמלי למה שהובן כאקסצנטרי ומגונה מוטלת בספק. יותר מהדימוי הוותיק של עיר מהוללת על הגבעה, ארה"ב נתפסת כרומא רגע לפני נפילתה הסופית.

לנוכח תופעות אלו, אנו עדים ברחבי אירופה ובארצות הברית לעלייתה של שמרנות המבקשת לבדל את עצמה לא רק מן הרדיקליזם הפרוגרסיבי אלא גם מן הליברליזם. השמרנות הלאומית החדשה חושפת את חולשתו הפילוסופית, הפוליטית, הכלכלית והתרבותית של הליברליזם, ומדגישה במקום זאת את מדינת הלאום, ריבונות העם, המסורות הלאומיות והדת היהודית או הנוצרית. תופעה זו פוגשת את הימין השמרני בישראל במקום נוח, שכן להבדיל מהשמרנות האמריקנית המצויה במשבר וארגון מחדש, השמרנות הישראלית המתהווה בימים אלה היא שמרנות לאומית מיסודה. בישראל, תחושה חזקה של שייכות לאומית, דבקות במסורת היהודית, אהבת המולדת ואורח חיים המציב במרכז את התא המשפחתי אינם דברים שיש להחיות מחדש, אלא הישגים שיש לשמר. במובן זה, השמרנות הישראלית היא דגם ששמרנים לאומיים במרחב האנגלו־אמריקני יכולים וצריכים לחקותו.

בימים של מלחמה, היבטיה הריאליסטיים של השמרנות בשדה היחסים הבינלאומיים זוכים לתשומת לב קפדנית מחודשת. שלא כמו הליברליזם המעלה על נס את "קץ ההיסטוריה", "החוק הבינלאומי" או מרותם של מוסדות בינלאומיים, השמרנות מדגישה את חשיבותן של העוצמה וההרתעה הצבאית. היחסים הבינלאומיים הם עדיין מלחמת הכול-בכול, ומטבע הדברים כל מדינה חותרת לעוצמה. חוקי ההיסטוריה אכזריים ואינם נותנים מנוחה לאומות חלשות. היציבות בעולם אינה נשמרת מעצמה. מושכלות יסוד אלו חשובות במיוחד למדינת ישראל, אומה קטנה שקיומה מאוים בלי הרף, שכן היא המדינה היחידה בעולם ששכניה מכריזים בגלוי שעצם קיומה מנוגד לחוק, למוסר ולדת, והשמדתה היא יעדם הלאומי העליון.

בהקשר זה מציע אלעד נחשון בגיליון זה אסטרטגיה שמרנית חדשה, התקפית באופייה, למדינת ישראל. לפי נחשון, פרדיגמת 'קיר הברזל' הז'בוטינסקאית אינה הולמת עוד את צרכיה של מדינת ישראל. כחלופה הוא מציע אסטרטגית שונה המושתתת על ארבעה אדנים: (א) החלפת ניסיונות ההסברה במלחמת תעמולה מלאה שמטרתה לשבור את רוחו של האויב. על ישראל, כותב נחשון, "להצטיין בלוחמה פסיכולוגית כפי שהיא מצטיינת בסוגים אחרים של מלחמה", (ב)  ביסוסם של קשרים עמוקים וארוכי טווח עם שחקנים לא מדינתיים במזרח התיכון ובראשם הכורדים וארגוני אופוזיציה איראניים, (ג) ייזום מלחמות מנע שכן "כל קו הגנה עתיד להיפרץ בשלב כלשהו" על ידי אויבינו, ו-(ד) עידוד נמרץ של מגמת ההגירה מעזה שמתרחשת ספונטנית כבר עתה.

לצד אימוצה של אסטרטגיה שמרנית חדשה, הכלכלן ניסן אברהם קורא במאמרו לשינוי יסודי במדיניות הכלכלית הישראלית. לדעתו, מלחמת 'חרבות ברזל' מספקת הזדמנות חד-פעמית לגמול את המשק הישראלי מפועלים פלסטינים ואת המשק הפלסטיני מתלות בענפים ישראליים מסוימים. מן הזווית הישראלית, אברהם מראה כי הסתמכות על עובדים פלסטינים פוגעת בתמריצים להשקיע בהון פיזי בענף הדיור ובכך גובה מחיר מפריון העבודה, פוגעת בעובדים מקומיים בעלי השכלה נמוכה (בעיקר בערביי ישראל) וגובה מחיר כלכלי ניכר מהצרכן עקב התנודתיות הרבה במספר העובדים הפלסטינים הנובעת מעימותים ביטחוניים. גם המשק הפלסטיני, הוא מראה, נפגע. אריבות חיבוק הדוב שבין ענפי הבנייה והחקלאות לעובדים הפלסטינים יש להתיר אפוא על ידי הטלת הגבלות נוקשות הרבה יותר על העסקתם של עובדים פלסטינים בשטחי ישראל.

המתקפה הרצחנית בשבעה באוקטובר שינתה במידה ניכרת את משוואת האיזון בין ביטחון הציבור לבין חירויות הפרט. מטבע הדברים, נוטה כעת המטוטלת אל הראשון. אך מגמה מובנת זו טומנת בחובה גם סכנות, כפי שמראה ד"ר טל מימרן במאמרו הדן באתגר שמציבה טכנולוגיה מתקדמת בתחום הסייבר ההתקפי, רוגלות ואמצעי זיהוי מתקדמים לחירות וזכויות הפרט. כדי למנוע ניצול לרעה של אמצעים אלה בידי הרשויות, ולאור המצב הקיים המתאפיין בחוסר שקיפות מצד רשויות האכיפה, מימרן קורא "להגדיל את אמון הציבור בגופים שאמורים לפקח על כוחות הביטחון – ובפרט הכנסת, ולחזק את הסמכויות שלה".

למרות ההתמקדות במלחמה ובהשלכותיה, נושאים אחרים לא נפקדו מתשומת ליבנו בגיליון זה, ובראשם סוגיית הדמוקרטיה. הקורא יוכל למצוא בגיליון זה מאמר מתורגם חשוב מאין כמותו מאת רוברט א' דאל, מגדולי התאורטיקנים של המשטר הדמוקרטי במאה העשרים, בצירוף הקדמה מאירת עיניים מאת יונתן גרין. מאמרו של דאל, המדגיש כי מהות הדמוקרטיה טמונה ביכולתו של ציבור האזרחים לקבוע את גורלו בהצבעה שבה כל הקולות שווים, מציע תרומה חשובה לשיח הציבורי בישראל בעידן שלאחר המשבר החוקתי שחווינו. לנוכח ריבוי הקולות של משפטנים חוקתיים הדוגלים בצורה נאורה של יוריסטוקרטיה, ומגדירים את הדמוקרטיה כמסירת מפתחות המדינה לשומרי סף לשם מימוש זכויות, דבריו של דאל מציעים חזרה מבורכת למושכלות יסוד.

סקירה קצרה זו אינה ממצה את כל עושרו של גיליון 37 הנמצא בידכם. הקורא יוכל להתרשם גם, בין היתר, מהשנינות והרלוונטיות של אחד מאבות הציונות, ישראל זנגוויל, במדור הקלאסיקה, לתת את דעתו על הביקורת המנומקת של אלון שלו על ספרו החדש של מיכה גודמן, ועוד ועוד.

*

באמצע שנות השישים, בעיצומה של המלחמה הקרה ולנוכח התנופה הקומוניסטית ברחבי  העולם, שאל ההוגה השמרן ג'יימס ברנהם מדוע המערב מתכווץ. ההסבר, טען ברנהם, אינו יכול להיות חומרי, שכן מבחינת כוח ומשאבים פיזיים לא היו למערב מתחרים. יתרה מכך, מחסור במשאבים כלכליים או בכוח צבאי ופוליטי גולמי לא מנע את התפשטות הקומוניזם ברחבי העולם. לאור זאת מסקנתו של ברנהם הייתה כי הסיבה העיקרית להתכווצות היא אינטלקטואלית, מוסרית ורוחנית. "קהיליית האומות המערביות החזיקה באמצעים החומריים שבהם יכלה להשתמש כדי לשמר ואף להרחיב את עליונותה המוחצת ולהביס כל קורא-תיגר", הצביע ברנהם, אך "היא לא השתמשה באמצעים הללו … המערב חסר את הרצון להשתמש באמצעים שהיו זמינים לו".[5]

התכווצותו האינטלקטואלית, המוסרית והרוחנית של המערב לא פסקה. בעיצומו של שפע חומרי יוצא דופן בתולדות ההיסטוריה האנושית, מלחמת תרבות שוטפת את המערב ובכלל זה את מדינת ישראל. מבחינת כוח ומשאבים פיזיים, ישראל היא המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון. ואולם כדי לשרוד ולשגשג, האליטה המובילה את המפעל הציוני מוכרחה להיות בעלת עומק אינטלקטואלי, בהירות מוסרית וכוח רצון, ועליה להחזיק במיטב התובנות שיש למחשבה השמרנית להציע לה. מלחמת התרבות אינה פוסחת עלינו, ולכתב העת 'השילוח' מקום מרכזי בעימות רעיוני זה.

למדינת ישראל ולעם היהודי תפקיד חשוב ומרכזי במלחמה על עתיד המערב. כפי שציין אריק כהן, בעודו מנסה לשרטט את תווי ההיכר של שמרנות יהודית חדשה, "היהודים אומנם לא יקבעו את עתיד המערב – אך גורלם הוא השתקפות חדה של גורלו".[6] לפי כהן, "למקום שהיהודים הולכים, המערב הולך. היהודים אינם יכולים להציל את המערב, אך הם ישרתו אותו על הצד הטוב ביותר אם יעמדו על נפשם. אחריותם הראשית של היהודים היום, והמתת הגדולה ביותר שבידם להגיש לעולם, היא ההגנה על הציוויליזציה היהודית מפני חורשי רעתה מבית ומחוץ". משימה זו של הגנה מחייבת אותנו להתבונן במציאות כהווייתה.

מדינת ישראל והעם היהודי יתקשו לשרוד ולשגשג בעולם שנכבש על ידי רעיונות פרוגרסיביים ואידיאולוגיית ווק. זה זמן רב, ועתה ביתר שאת, שהפרוגרסיביות ברחבי תבל לא רק מתנגדת לישראל אלא מעמידה את שלילת הרעיון של שיבת העם היהודי לארצו בבסיס מפעלה האידיאולוגי. השמאל הליברלי, שעבר בשנים האחרונות הקצנה חסרת תקדים, שואף להחליש את מדינת הלאום כשם שהוא מבקש לחזק את כוחם של מוסדות וארגונים בינלאומיים; שואף לנוע אל "מעבר למוסר" המסורתי בתחומי המשפחה והדת; מבקש להגביל את כוחם של פרלמנטרים על ידי העצמתם של בתי משפט ומוסדות בירוקרטים וטכנוקרטים; ובהקשר הישראלי מבקש לנוע אל "מעבר לציונות" לקראת הסדרים אוטופיסטים עם אויבינו הרצחניים.

'השילוח', שנפלה בחלקי לאחרונה הזכות להובילו, הוא חלק מרכזי מהמאמץ לחולל תפנית במשנתם הפוליטית של היהודים. כתב העת מתנגד לפרוגרסיביות בכל המרץ המוסרי והאינטלקטואלי העומד לרשותו, ומבקש להעניק לקוראיו סדר-יום חיובי וטיעונים בדבר הדרך הנכונה ביותר לחיזוקה של העמידה היהודית בפני אתגרים פנימיים ואויבים חיצוניים. אנו מאמינים בריבונות העם ובחשיבותה של מדינת הלאום ומתנגדים לניסיונות להחלישה; אנו עומדים על חשיבותם של מוסדות דתיים וחברתיים מסורתיים; אנו מכירים בכך שכוחה של כל חברה מתורבתת טמון בשלמות משפחותיה, ושיש לשמר את רעיון המשפחה היהודית הגדולה והמשגשגת; אנו דוגלים ביכולתו היצירתית של השוק החופשי לחולל שגשוג כלכלי; אנו מאמינים בדמוקרטיה הנובעת מהעם, על ידי העם ולמען העם, ומבקשים להבטיח את חירות הפרט ואת הגבלת כוחו השרירותי של השלטון. יותר מכול בשעה מאתגרת זו, אנו מתייצבים להגנתה של מדינת ישראל מתוקף היותה מפעל הרואי אשר החייה את הציוויליזציה היהודית במולדתו העתיקה של העם היהודי.

"כדי להתמודד עם העתיד בעיניים פקוחות", כתב דניאל ג'ונסון בגיליונו הראשון של 'השילוח', "עלינו לחזור אל העבר: להקשיב לאבות ולנביאים, לקולות הקדומים של ספרותנו, לפתוח לרווחה את מאגרי ההיסטוריה האינטלקטואלית שלנו, ולצקת מברזל צדקתם הלוהטת של גדולי העבר את נשק המגן מפני שבטי הזעם ומלכויות החשכה השועטים עלינו לכלותנו". מילים כדורבנות.

תמונה: Eugene ivanov, באדיבות ויקימדיה

[1] רוברט קונקווסט, "התשובה היא ההשכלה", בתוך קונקווסט, הרהורים על מאה רבת מכאוב, מאנגלית: יניב פרקש, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2005, עמ' 220.

[2] שם, עמ' 226.

[3] שם, עמ' 231.

[4] צ'ארלס קראוטהמר, "כיצד להילחם בקנאות האקדמית", בתוך קראוטהמר, מבחר מאמרים, מאנגלית: צבי חזנוב, תל-אביב: ספריית שיבולת, 2020, עמ' 193.

[5]ג'יימס ברנהם, התאבדות המערב, מאנגלית: יובל סימן טוב, ירושלים: ספריית שיבולת, 2022, עמ' 42.

[6] אריק כהן ואלענה מייזל, "על חיוניותה של שמרנות יהודית באמריקה", השילוח 6, ספטמבר 2017, עמ' 78–79.