מול הלבנון: סיפורה של אהבה נכזבת
|
Getting your Trinity Audio player ready... |
מראשית הציונות עוררה לבנון פנטזיה על שכנות נעימה עם מדינה פרו-מערבית. במציאות היה זה תעתוע מההתחלה: לבנון הייתה ונשארה אוסף של משפחות מסוכסכות, ונלקחה בשבי על ידי אש"ף ואחר כך חיזבאללה. מסע היסטורי לצד זרם הליטני
גדר טובה. תחנה של מחווה אנושית. האויבים של אתמול — שאולי מעולם לא היו אויבים של ממש, אלא מכורח נסיבות שנכפו עליהם — מבקשים להיכנס אל שטח ישראל, לתחום המטעים המפוארים של מטולה. מבקשים להגיע אל שני הצריפים הנכספים של המרפאה, שבאחד מהם יושב איש במדי צבא. מתחת למדי הזית שלו יושב רופא. מושיע. האיש שבכוחו לסלק ייסורים, לפתור בעיות ותחלואים. לעתים קרובות — האיש שייתן להם במתנה את חייהם.
[…] אינך יודע מה יקרה מחר ולמה. אבל בינתיים נותנים תפוחי מטולה ניחוחם ורעמי הקטיושות עדיין נצורים במחסן הזיכרונות. וליד הגדר הטובה ממלמלים אזרחים לבנוניים מלות תודה – על לחם שניתן להם, על תרופה שסופקה להם, על חיים חדשים שהוענקו להם מעברו המזרחי של פישפש שנקרע בגדר הגבול.
(מנחם תלמי, 'גדר טובה וניחוח תפוחים', מעריב, 17.9.1976)
תראה, אני אגיד לך את האמת, ברצינות, גם אני לא הייתי בעניינים עד אתמול. אבל אתמול הביאו לנו איזה דוקטור מזרחן והוא נתן לנו איזה הרצאה וזה הולך ככה:
הנוצרים שונאים את הדרוזים ואת השיעים ואת הסונים ואת הפלסטינים. והדרוזים שונאים את הנוצרים.
לא… כן… הדרוזים שונאים את הנוצרים ואת השיעים ואת הסורים.
הסונים שונאים את מי שהראיס שלהם אמר להם לשנוא. השיעים, דפקו אותם כל השנים, אז הם שונאים את כולם. והפלסטינים שונאים אחד את השני. חוץ מזה שהם שונאים את האחרים.
עכשיו לכולם יש מכנה אחד:
כולם מה-זה שונאים, שונאים אותנו הישראלים. הם היו רוצים לפוצץ לנו את הצורה אם הם היו יכולים. אבל הם לא – בגלל צה"ל…
טוב, לא כל צה"ל – רק הפראיירים שנמצאים בלבנון.
(ג'ורג'י, מטוליסט, מתוך הסרט 'שתי אצבעות מצידון' בהפקת דובר צה"ל, 1986)[1]
משחר ימיה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ולאורך מרבית המאה הקודמת היוותה לבנון מושא לחלום של ידידות ושל שיתוף פעולה בינה לבין הישוב היהודי ולימים מדינת ישראל. בעשורים האחרונים היא הפכה מושא לפחד קמאי ומשתק האוחז בישראלים בכל פעם שהם מפנים מבטם צפונה.
המדינה הלבנונית הוקמה בידי שלטונות המנדט הצרפתי בספטמבר 1920 כדי לשמש בית לאומי לבני העדה המרונית, העדה הגדולה במדינה באותן שנים. ככזאת היא נתפסה בעיני התנועה הציונית כבעלת ברית-טבעית, בבחינת חוליה מתבקשת בשרשרת של עדות מיעוט במזרח התיכון שהיא שאפה לכונן עימן "ברית מיעוטים" למול הרוב הערבי הסוגר עליהן. אלא שמאמצים חוזרים ונשנים של התנועה הציונית ולימים מדינת ישראל לכונן ברית כזאת עלו בתוהו.[2]
ביוני 1982, שעה שישראל יצאה למלחמת לבנון הראשונה, נראה היה כי חלום זה של ידידות לבנונית-ישראלית קרוב להתגשם: אחד מיעדיה של המלחמה היה לכונן בלבנון ממשל ידידותי לישראל בהנהגתו של בשיר אל-ג’ומאייל, בן למשפחת נכבדים מרונית ששימש מפקד "הכוחות הלבנוניים", המיליציה הצבאית של הנוצרים המרונים במדינה. אלא שהחלום ושמא האשליה בדבר ידידות ישראלית-לבנונית נופץ עד מהרה לרסיסים. לא רק משום שבשיר אל-ג’ומאייל נרצח בידי הסורים מעט לאחר שנבחר כנשיא לבנון, אלא משום שעוד קודם לכן התגלו הוא ותומכיו כמשענת קנה רצוץ שאין לסמוך על מילתם וממילא על ידידותם.[3]
חלום הברית הישראלית-לבנונית הפך זה מכבר לעניין של העבר משום שהנוצרים-המרונים שעליהם השליכה ישראל את יהבה לאורך השנים איבדו את מעמד הבכורה שלהם בלבנון וממילא את הרצון והיכולת, ככל שהיו להם אי פעם, לקדם יחסי ידידות ושלום עם ישראל. בשנות השבעים והשמונים קראו עליהם תגר בני העדות הסונית והדרוזית בתמיכתו של ארגון אש"ף, ואילו מאז שנות התשעים, ארגון חיזבאללה השיעי הוא שהפך לגורם הכוח המוביל בלבנון.
למען האמת גם בעבר, ואפילו בעבר הרחוק, לא היה ברעיון הברית הישראלית-לבנונית ואף זו הציונית-מרונית כל ממש. אלא שישראל אשר חיפשה נואשות אחר ידיד ובעל ברית במרחב הערבי הסובב אותה העדיפה לעוף על כנפי הדמיון וללכת שבי אחר חלומות שלעולם לא יתגשמו.
היו בעבר שראו בישראל ובלבנון שתי מדינות בעלות קווי דמיון, כאלו המקדשות את השונות והגיוון ומתאפיינות בחופש ופתיחות. אבל למען האמת לבנון היא ההפך הגמור של ישראל, היינו היא כל מה שישראל אינה רוצה להיות ולעולם לא תהיה. לבנון היא "לא מדינה", ומעולם לא תפקדה כמדינה אמיתית. היא הייתה מראשית ימיה מסגרת רעועה, אוסף של עדות ומשפחות נכבדים, נעדרות כל מכנה משותף, המסתתרות מתחת לסיסמאות דוגמת "חיה ותן לחיות", או "בלבנון אין מנצחים ואין מנוצחים" אשר כיסו על רִיק ואף על ריקבון.
סיפורה של לבנון הוא סיפור של טרגדיה ידועה מראש של מדינה שבניה החריבו אותה במו ידיהם ולמעשה מעולם לא טרחו להקים ולבנות אותה. אף סיפור מערכת היחסים שבין ישראל לבין לבנון הוא סיפור של טרגדיה שבו שקעה ישראל בביצה טובענית משום שהתעלמה מן הכתובת שהייתה רשומה על הקיר ולא התרחקה מלבנון כמו מאש.
אחרי כל זה, לבנון של העשורים האחרונים היא לבנון שונה מזו שחשבנו שהכרנו לאורך המאה הקודמת. זו מדינה הניצבת בצילה של איראן המבקשת להשתיל בה ראש ואף גוף זר לה – את ארגון חיזבאללה – ובכך לשנות מן היסוד את זהותה ואת אופייה. קשה לדעת אם הניסיון הזה יצלח; רבים בלבנון מטילים יהבם על אופייה הכאוטי של לבנון שגבר בעבר על כל ניסיון לכפות עליה זהות ודרך זרות לה.
אבל גם אם ינוטרל יום אחד איום החיזבאללה, על ישראל להפנים כי אין לצפות לדבר מלבנון, אותו אוסף של עדות ומשפחות-נכבדים. לבנון הציעה ואולי תציע גם בעתיד מעין אי של הנאות החיים, הזדמנויות לעסקים, נוף מרהיב ואתרי סקי במזרח התיכון, אבל היא אינה יכולה להציע דבר מעבר לכך. למרבה הצער, ישראל המפוכחת צריכה להפנות את גבה ללבנון, ישות שמהותה אינה ידידות אמת או ידידות בכלל. את לבנון אין לכבד. בלבנון יש תמיד לחשוד.
א. מגעים ראשונים, התחלות חדשות
ב-17 במאי 1896 נוסדה המושבה מטולה על אדמות שנקנו כמה שנים קודם לכן. עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה הועברה מטולה לתחום שלטונו של המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון, ובמהלך מאורעות תר"ף אף הותקפה בידי פורעים ערביים וניטשה בידי תושביה. הללו שבו אליה בסוף שנת 1920. אך הגבול בין השליטה הצרפתית לשליטה הבריטית, שנמתח בתחילה בקו גס, עבר תיקונים, ובסופו נקבעה המושבה כחלק משטחה של ארץ ישראל המנדטורית. התנועה הציונית ביקשה אגב לקבוע את נהר הליטני, גבולה הגיאוגרפי הצפוני של ארץ ישראל, כגבול מדיני של הארץ, ועד למלחמת העולם הראשונה גם עסקה באפשרות ליישב מתיישבים יהודים בשטח שמדרום לליטני. אלא שהבריטים והצרפתים העדיפו להותיר את אזור דרום לבנון של ימינו בשטחה של לבנון מכיוון שהיה מאוכלס ברובו בבני העדה השיעית[4] – אף שתוואי הגבול ששורטט כך, ומוכר לנו כיום, נעדר היגיון גיאוגרפי או היסטורי.
בין מתיישבי מטולה לבין השכנים השיעים בדרום לבנון, בהנהגת משפחות אל-אסעד מן הכפר טייבה ועבדאללה מאל-ח'יאם, התקיימו קשרי שכנות טובים אבל אינטרסנטיים: הנכבדים השיעים העניקו חסות והגנה לשכניהם היהודים בתמורה לתגמול כספי נדיב. ביטוי לכך נמצא בהיחלצותם של השכנים השיעים לעזרת מגיני תל-חי בעקבות התקפת דמים של פורעים בדואים על היישוב ב-1 במרץ 1920, שבה קיפח את חיו יוסף טרומפלדור. בעקבות ההתקפה התפנו מגיני תל-חי לכפר-גלעדי, ויום לאחר מכן, ב-3 במרץ 1920, הועברו לכפר השיעי עדיסה ומשם התפנו יחד עם תושבי מטולה לכפר טייבה (הלבנוני, כ-5 ק"מ ממערב למטולה) שבו זכו לחסות והגנה של מנהיגם של השיעים בכפר, כאמל אל-אסעד. רק מאוחר יותר הועברו אנשי תל-חי ומטולה לאיילת-השחר. היהודים גמלו למיטיביהם השיעים, ומשתקפו הצרפתים את יישובי השיעים בדרום לבנון כדי להשליט את מרותם באזור מצא כאמל אל-אסעד מחסה אצל ידידיו היהודים בראש-פינה. הללו אף השתדלו למענו אצל שלטונות המנדט הבריטי שלא יסגירו אותו לידי הצרפתים.
לאורך מרבית שנות המנדט שמרו כאמל אל-אסעד, ומאוחר יותר גם בנו-יורשו, אחמד אל-אסעד, על קשרי ידידות עם השכנים היהודים. הם היו אף מעורבים במכירת קרקעות שהיו בבעלותם בארץ ישראל לידי הסוכנות היהודית. ואולם, במהלך המרד הערבי (1936–1939) סייע אל-אסעד גם לכנופיות הערביות שפעלו משטח לבנון. עם פרוץ מלחמת העצמאות בשנת 1948 אימץ אחמד אל-אסעד, שהיה אז יושב ראש בית הנבחרים הלבנוני, כמו נכבדים לבנונים אחרים מבני כל העדות, קו אנטי-ציוני תקיף. הוא אף הגיש סיוע לצבא ההצלה של קאוקג'י במלחמתו בישוב היהודי. בתגובה פוצצו לוחמי חטיבת יפתח של הפלמ"ח במאי 1948 את ביתו של אל-אסעד בטייבה. הקשר עם אל-אסעד חודש בנובמבר 1948, אבל התברר כחסר תוחלת ומשמעות מעשית.
מלחמת העצמאות הביאה לסיום הנוכחות השיעית בארץ ישראל. המדובר היה בשבעה כפרים שיעים, הגדול שבהם הונין (ליד מנרה), שבהם התגוררו כשלושת אלפי שיעים. הללו מצאו עצמם עם סימון הגבול שבין ארץ ישראל המנדטורית ללבנון בצד הארץ-ישראלי של הגבול, ובכל זאת הוסיפו לשמור על זהותם הלבנונית ועל זיקתם ללבנון. במהלך מלחמת העצמאות חרבו הכפרים ותושביהם עברו ללבנון, ושם נתקבלו כלבנונים לכל דבר – בניגוד גמור לפליטים הפלסטינים שאותם סירבה החברה הלבנונית לקלוט אל חיקה. לימים עתיד ארגון חיזבאללה לתבוע לפתוח את "תיק שבעת הכפרים" ולתבוע להשיבם לריבונות לבנונית.
הקשר עם השיעים נמשך גם לאחר הקמת מדינת ישראל, אבל היה מקומי ומוגבל. ועם זאת בשנת 1958 העבירה ישראל נשק ששלח השאה של איראן לידי השיעים בדרום לבנון כדי שיסיעו למשטרו הפרו-מערבי של הנשיא כמיל שַמעוּן במלחמת האזרחים שהתנהלה אז במדינה.[5]
בשנת 1964 ירש כאמל אל-אסעד, אחיינו של אחמד אל-אסעד, את מקומו כיושב ראש בית הנבחרים. בשנת 1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, הציע כאמל אל-אסעד לישראל לשתף עימה פעולה ולסייע לה בהשבת השקט והרגיעה לדרום לבנון. אלא שישראל התעלמה מפנייה זו – שהרי לא ייחסה כל חשיבות לשיעים – והטילה את יהבה על בני בריתה המרונים. בנו-יורשו של כאמל, אחמד אל-אסעד, הוא מתנגד חריף של ארגון חיזבאללה. ועם זאת בן משפחה אחר, דרך נישואי אחייניתו, עלי פיאד, הצטרף למפלגת הנאמנות להתנגדות (הזרוע הפוליטית של ארגון חיזבאללה) ומייצג מטעמה את הכפר טייבה וסביבתו בבית הנבחרים הלבנוני. הכפר עצמו הפך מעוז של חיזבאללה ובסיס לפעילות צבאית של הארגון נגד ישראל.
מה ילד יום בלבנון אין לדעת, אבל מה שברור הוא שאת אזור טייבה וסביבתו תוסיף להנהיג משפחת אל-אסעד.[6]
במהלך הכולל של ההיסטוריה הלבנונית ושל יחסי ישראל ולבנון, סיפורה של השכנות הטובה, ככל שהייתה טובה, בין היהודים לשכניהם השיעים (בינם לבני עדות נוספות בדרום לבנון) נותר בבחינת אנקדוטה שולית ובעלת משמעות מקומית. לא רק משום שהשכנים השיעים הפכו מידיד לאויב המציב איום לישראל, אלא משום שבעבר ואף זה הרחוק, באותן שנים מעצבות בתולדות לבנון ומערכת היחסים שבינה לבין ישראל, לא ייחסה ישראל כל חשיבות לשיעים שנתפסו כעדה נחשלת ונעדרת לכידות ומודעות, חומר ביד היוצר בידי נכבדיה הפאודליים. התנועה הציונית ולימים מדינת ישראל בחרו להטיל את יהבם על בני העדה המרונית, העדה הגדולה בלבנון של ראשית המאה הקודמת.
ב. החטא הקדמון של הקמת מדינת לבנון
ב-1 בספטמבר 1920 הקימו הצרפתים את מדינת "לבנון הגדולה". המדינה החדשה קמה על בסיס "המחוז האוטונומי של הר הלבנון" (המותצרפייה) שכוננה האימפריה העות'מאנית בלחצן של מעצמות המערב עוד באמצע המאה ה-19, ושמא כהמשך ישיר שלו. ההחלטה הצרפתית הייתה מעוגנת, לפחות באופן חלקי, במציאות ההיסטורית – מציאות פוליטית, חברתית-כלכלית ואף תרבותית – שהתקיימה במשך מאות בשנים באזור הר הלבנון – אבן היסוד של המדינה הלבנונית וראשית צמיחתה לימים.[7]
אזור הר הלבנון בלט בייחודו ביחס לסביבתו הגאוגרפית. ייחוד זה היה נעוץ בטופוגרפיה של אזור ההר, אזור הררי קשה לגישה; בהרכבה הדמוגרפי של האוכלוסייה שהתגוררה בו, כלומר היותו מקום מקלט לבני עדות מיעוטים, בראשם בני העדה המרונית ולצידם בני העדה הדרוזית; ובהיסטוריה של ההר, קרי העובדה שהתקיימה בו לאורך מאות בשנים ישות פוליטית: תחילה האמירות של הר הלבנון שהתקיימה למן המאה ה-16 ונשלטה בידי שושלות דרוזיות, שושלת מען הדרוזית ולאחר מכן שושלת שיהאב (שבניה המירו במהלך השנים את דתם והפכו למרונים) – ומאוחר יותר, מאז אמצע המאה ה-19, "המחוז האוטונומי של הר הלבנון", שהוקם מתוקף הסכם בינלאומי שעליו חתמה האימפריה העות'מאנית עם מעצמות המערב.[8]
מרבית מניינם של תושבי הר הלבנון נמנו עם בניה של העדה המרונית, ובקרבם הופיעה בשלהי המאה ה-19 זהות עדתית ואף לאומית שבבסיסה הטענה כי המרונים אינם ממוצא ערבי אלא צאצאי הפניקים, תושביה הקדומים של רצועת החוף הלבנונית. מכאן הייתה קצרה הדרך לתביעה מרונית להגדרה עצמית ולמולדת, וזו עמדה בבסיס ההחלטה הצרפתית בספטמבר 1920 לכונן מדינה לבנונית שנועדה לשמש בית לאומי למרונים.[9]
אלא שהמדינה הלבנונית שהקימו הצרפתים לא כללה רק את הר הלבנון, כלומר את המחוז ההיסטורי שבו הרוב המכריע של התושבים (85%) היו נוצרים, בעיקר מרונים (היתר היו דרוזים) – אלא גם טריטוריות סובבות שקשרן אל הר הלבנון רופף: מישור החוף, ובו הערים ביירות, טריפולי, צור וצידון; בקעת הלבנון; ודרום לבנון (ג'בל עאמל). כל אלו היו מאוכלסים בבני העדה הסונית ואף בשיעים וכן בבני עדות נוצריות אחרות שאינן מרוניות.
הקמתה של "לבנון הגדולה" יצרה, אפוא, מציאות דמוגרפית חדשה. חלקם של הנוצרים בכלל האוכלוסייה פחת מכ-85 אחוז, שיעורם בקרב תושבי הר הלבנון, לכדי 54 אחוז, שיעורם במדינה הלבנונית שהוקמה בספטמבר 1920 על פי מפקד האוכלוסין האחרון והיחיד שהתקיים בלבנון בשנת 1932. ואם להתמקד בנוצרים בני העדה המרונית, גרעינה הקשה של המדינה הלבנונית – שיעורם פחת מכדי 70 אחוז מקרב תושבי הר הלבנון לכדי 29 אחוז בלבד מכלל האוכלוסייה ב"לבנון הגדולה". מול אלה מנו בני העדות המוסלמיות כ-46 אחוז מקרב אוכלוסייתה של "לבנון הגדולה". בניה של העדה הסונית, הגדולה והחשובה שמקרב העדות המוסלמיות באותה העת, מנו כ-22 אחוז מכלל תושביה של לבנון, ואילו בני העדה השיעית מנו כ-18 אחוז. הדרוזים נדחקו למעמד של עדת שוליים המהווה כ-5 אחוזים מכלל האוכלוסייה בלבנון.[10]
נטייתם של הנוצרים, עוד מאמצע המאה ה-19, להגר אל ארצות המערב במספרים גדלים והולכים, ולצד זאת שיעור ריבוי טבעי גבוה במיוחד בקרב העדות המוסלמיות, ובעיקר זו השיעית, החריפו את האתגר שהציבה המציאות הדמוגרפית של "לבנון הגדולה". בשנות השבעים של המאה הקודמת מקובל היה להניח כי שיעורם של הנוצרים פחת לכדי כ-40 אחוז מכלל אוכלוסייתה של לבנון, ולקראת סוף המאה העשרים הוא כבר הצטמצם לכדי רבע עד שליש מכלל האוכלוסייה במדינה. לצד שינוי במאזן הדמוגרפי שבין מוסלמים לנוצרים התחולל לאורך המחצית השנייה של המאה העשרים מהפך בתוככי המחנה המוסלמי, עת העדה השיעית, שהייתה בעבר השלישית בגודלה במדינה (כאמור, כ-18 אחוזים מכלל האוכלוסייה), עדה שולית ונעדרת כוח פוליטי המצויה בשוליה של המערכת הלבנונית, ושבניה התגוררו בעיקר בפריפריה ובמרחב הכפרי – הפכה כיום לעדה הגדולה במדינה (כדי שליש מתושביה).[11]
חוגים נרחבים בעדה המרונית, בהובלתה של הכנסייה המרונית, הטילו את יהבם על הצרפתים כמי שיבטיחו את ההגמוניה המרונית במדינה לנוכח ההתנגדות של העדות האחרות ובעיקר בני העדה הסונית להגמוניה זו. אלא שלנוכח התהליכים הדמוגרפיים שעברו על לבנון, ולצד זאת שקיעת מעמדה של צרפת, פטרוניתה של העדה המרונית, במלחמת העולם השנייה, נאלצו המרונים בשנת 1943 לתת את ידם לפשרה עם בני העדות האחרות המכונה "האמנה הלאומית". בבסיס "האמנה הלאומית" עמדה הסכמה שלפיה חלוקת עמדות הכוח השלטוניות במדינה תעשה על פי מפתח עדתי. נקבע כי הנשיא יהיה בן העדה המרונית; ראש הממשלה בן העדה הסונית; ואילו יושב ראש בית הנבחרים בן העדה השיעית. מספר חברי בית הנבחרים נקבע ככפולה של 11, לשם שמירה על יחס של 6 נוצרים ל-5 מוסלמים. היה בכך משום המשך ישיר לחוקה הלבנונית של שנת 1926 שסעיף 95 שלה קבע את "העדתיות", דהיינו את מוצאו העדתי של האדם, כמפתח להתנהלותה של המערכת הפוליטית במדינה.[12]
ראוי עם זאת לזכור כי תולדותיה של לבנון אינן עומדות רק בצילו של מתח בין שני המחנות הדתיים היריבים, הנוצרים והמוסלמים. בתוככי כל מחנה דתי התקיימה יריבות בין בני העדות השונות המרכיבות אותו: במחנה המוסלמי – סונים, שיעים ודרוזים; ואילו במחנה הנוצרי – מרונים, יונים אורתודוכסיים, יוונים קתולים, ארמנים לקהילותיהם הדתיות השונות ועוד. אלא שגם המפתח העדתי, היינו ההתבוננות בלבנון דרך הפריזמה העדתית, אין בו די כדי להעניק תשובה מספקת לשאלת מהלך ההיסטוריה, שהרי מסגרת ההזדהות הבסיסית בלבנון הייתה, ובמידה רבה נותרה עד היום, המסגרת המשפחתית. ואכן, כל אדם בלבנון, יהא מעמדו ותפקידו אשר יהיה, פעל בראש ובראשונה כמייצגה של המשפחה שאליה השתייך ושל האינטרסים המשפחתיים שלה. המשפחות בלבנון, ולא העדות, הן שהיו ואף נותרו המפתח האמיתי להבנת מהלך ההיסטוריה הלבנונית.[13] משפחות נכבדים הן ששלטו בחיי החברה והמדינה וקודם לכן בבני עדתם במעין יחסי פטרון-קליינט. משפחות אלו חברו יחדיו לצורך המאבק עם עדות אחרות על מעמד, כוח והשפעה, אבל לרוב היו נתונות במאבק בינן לבין עצמן על השליטה בבני עדתם. הצלחתן של משפחות הנכבדים לשמר את מעמדן המוביל בחברה הלבנונית הייתה נעוצה ב"עדתיות" שאפשרה להן לשמר את הלכידות של בני כל עדה סביבם.
"אמנת 1943" כוננה אפוא את לבנון כמדינת כל עדותיה, וליתר דיוק כמדינת כל נכבדיה ומשפחותיה – מדינה המהווה מסגרת רופפת ובלתי מחייבת ומאפשרת לכל עדה ומשפחה להוסיף ולנהל את ענייניה באוטונומיה כמעט מוחלטת. מצב דברים זה אפשר פרקי זמן ממושכים שבמהלכם נהנתה החברה הלבנונית מפלורליזם פוליטי ומשגשוג כלכלי חסר תקדים במונחים מזרח תיכוניים. אבל מציאות זו הייתה בבסיסה כאוטית, ותוצאתה הייתה אנרכיה מתמדת, אשר הידרדרה מפעם לפעם לכדי עימותים עקובים מדם וכידוע הובילה בסופו של דבר לפרוץ מלחמת האזרחים של אפריל 1975.
ג. "השנייה לעשות שלום עם ישראל"
מראשית ימי ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל ראו התנועה הציונית ולימים מדינת ישראל בלבנון, וליתר דיוק בבני העדה המרונית שהיו אז העדה הגדולה במדינה זו, שותפה בברית המיעוטים שביקש היישוב העברי לכונן באזור. בישראל אף שהרחיקו כדי חלומות על חידושה של אותה ברית מקראית בין מלכי בית דויד ומלכי ישראל לבין הפניקים.[14]
חלומות ותקוות אלו חוללו שורה של מגעים בין התנועה הציונית ולימים מדינת ישראל לבין מנהיגיה של העדה המרונית. אלו החלו עוד בשנות השלושים של המאה העשרים. אחד מבני השיח הבולטים והמבטיחים היה אמיל אֶדֶה, ממנהיגיה הבולטים של העדה המרונית באותה העת, שהיה מקורב לצרפתים ואף נבחר בחסותם בשנת 1936 לכהן כנשיא לבנון. ביוני 1937 הוא נפגש בפריז עם חיים וייצמן והשניים דנו באפשרות כינונו של הסכם ידידות בין הישוב היהודי לבין לבנון. אדה פתח את הפגישה בדברים הבאים: "אני מבקש לברך את הנשיא הראשון של מדינת היהודים העתידה לקום ולהביע תקווה כי ההסכם הראשון לידידות וליחסי שכנות טובה בין מדינת היהודים לבין מדינה אחרת ייחתם עם לבנון".[15] אחת הסיבות לנכונות של אדה לפגוש בוויצמן הייתה העובדה שראש ממשלת צרפת, לאון בלום, שעימו ניהל אדה משא ומתן להענקת עצמאות ללבנון, היה יהודי בעצמו, ולפיכך, כך האמין אדה, היה נתון להשפעתה של התנועה הציונית. אלא שהמגעים עם אדה לא הובילו לדבר, שכן הוא נמנע מלחייב עצמו לקשר הדוק עם היישוב היהודי, מהלך שהיה מנוגד לאינטרסים הפוליטיים שלו בתוככי לבנון.
בעקבות כיבוש סוריה ולבנון בידי הבריטים ביוני 1941 מידי צרפת של וישי חודשו הקשרים בין נציגי היישוב היהודים לנכבדים לבנונים, ובעיקר נכבדים מרונים. עם אלה נמנה בישארה אל-ח'ורי, יריבו הפוליטי של אמיל אדה, שבפגישה עם אליהו ששון ביוני 1941 אף התבטא בזכות סילוק השיעים מדרום לבנון ויישובו של האזור בסיועה של התנועה הציונית במרונים שישובו מחו"ל. ח'ורי, שעתיד היה להיבחר בשנת 1943 לנשיאה הראשון של לבנון העצמאית, הסביר כי "בינינו וביניכם ניצב חיץ שיש להסירו והוא ג'בל עאמל (דרום לבנון). יש הכרח לפנותו מתושביו השיעים הנוכחים, המהווים סכנה מתמדת לשתי הארצות ואשר שיתפו פעולה בזמן המאורעות עם הכנופיות הערביות של המופתי הירושלמי. יש לפנות את אזור ג'בל עאמל מתושביו (השיעים) וליישבו לאחר המלחמה בנוצרים מרונים המתגוררים בארצות הברית בכסף שילווה הישוב היהודי… יישומו של הרעיון יאפשר ליהודים ולמרונים לעמוד שכם אחד כנגד הנחשול הערבי במזרח. היהודים במיוחד יוכלו להבטיח את העורף שלהם בחלק הצפוני של ארץ ישראל".[16] אלא שדבר לא יצא מפגישה זו ודומות לה, וח'ורי עצמו, שהיה זקוק לתמיכה של בני העדות המוסלמיות במועמדותו לנשיא, אימץ גישה פאן-ערבית הרואה בלבנון ובמרונים חלק מהמרחב הערבי, על כל המשתמע מכך לגבי היחס לישראל.
בן שיח חשוב נוסף של התנועה הציונית היה הפטריארך המרוני, אנטון ערידה. שיאם של המגעים עימו היה בחתימה על הסכם ידידות בין הסוכנות היהודית לבין הפטריארכיה המרונית. ההסכם נחתם ב- 30 במאי 1946 בידי דב יוסף בשם הסוכנות היהודית ותופיק עואד בשמו של הפטריארך המרוני. אלא שהסכם זה נותר על הנייר, שכן הפטריארך מיהר להתכחש לו. עם זאת, ב-5 באוגוסט 1947 הגיש הארכיבישוף המרוני של ביירות, מובארכ, תזכיר פרו ציוני לאונדו"פ ובו הביע את התקווה כי לבנון וארץ ישראל ישמשו בית לאומי לנוצרים וליהודים החיים במזרח התיכון.[17]
רוב המדינאים המרונים, ובוודאי מאז קיבלה לבנון את עצמאותה בשנת 1943, ראו את עתידה של לבנון, כמו גם את עתידה של העדה המרונית ואף את עתידם הפוליטי שלהם, ככזה הכרוך בשיתוף פעולה עם האוכלוסייה המוסלמית במדינה ועם המרחב הערבי המקיף את לבנון. משום כך הם ראו בהקמתה של ישראל איום על המרקם העדין של דו־קיום מוסלמי־נוצרי המתקיים בלבנון ואף הביעו חשש מהתפשטות טריטוריאלית אפשרית שלה, למשל השתלטות על דרום לבנון ועל מקורות המים שבו, ולצד זאת גם מן האפשרות שישראל תתפוס את מקומה של לבנון כמרכז כלכלי במזרח התיכון. בגישתם של רבים מן המנהיגים המרונים כלפי ישראל ניכרו גם משקעים של אנטישמיות על רקע רקע דתי.
מי שהיטיב לבטא את גישת ההנהגה הלבנונית, וליתר דיוק הנוצרית, היה דווקא מישל שיח'א, יווני־קתולי, שנמנה עם מניחי היסודות של לבנון העצמאית, והיה גם חתנו ומקורבו של הנשיא בישארה אל-ח'ורי. במאי 1951 הצהיר שיח'א באוזני דיפלומט אמריקני כי "לבנון היתה מוכנה לחיות בדו־קיום ואף לקיים יחסי מסחר עם מדינה יהודית מתונה והגיונית, אך העובדה שבכל יום מגיעים כ־800 יהודים לישראל מביאה אותו [את שיח'א] ואת מרבית ידידיו בלבנון למסקנה שישראל תהיה חייבת בסופו של דבר להתרחב עוד ועוד". איננו יכולים, הוסיף שיח'א, "לתכנן תוכניות לעתיד כשאנו רואים את אצבעות היהודים נמתחות יותר ויותר לעברנו".[18] שיח'א היה עורך העיתון לה־ז'ור, ובמאמריו ניכרה גישה אנטי־ציונית עד כדי כך שבחוגים ישראליים נאמר כי כתיבתו נגועה ב"אנטישמיות של ממש". בראשית 1949 נפגש שיח'א בפריס עם נציגים ישראלים והכחיש את היותו אנטי־ישראלי או אנטישמי, ואף הביע תקווה שבעתיד ישררו יחסים טובים יותר בין שתי המדינות וציין כי ישראל עשויה להחליף את צרפת כמדינה המערבית המגינה על לבנון. בני־שיחו הישראלים התרשמו, עם זאת, כי "קונן בו הפחד מפני התפשטותנו", וניסו "לעקור חשש זה". כך או אחרת, הייתה זו פגישת נימוסין חסרת משמעות לעתיד מערכת היחסים של לבנון, או של בני העדה המרונית והנוצרים בכלל, עם ישראל.[19]
אלא שישראל הוסיפה לדבוק בגישה הרואה בלבנון מדינה בהגמוניה נוצרית, ומתוך כך שותפה לקשר עם ישראל. ביטוי לכך נמצא בחליפת מכתבים בין דוד בן-גוריון לראש הממשלה ושר החוץ באותה עת משה שרת, בשנת 1954. בן-גוריון, שנמצא אז בגלות-מרצון בשדה-בוקר, הציע ליזום הפיכה צבאית בלבנון במטרה להשליט עליה את ידידיה של ישראל מן המחנה הנוצרי ולהבטיח בכך כינון יחסי ידידות ושיתוף־פעולה בין שתי המדינות. הוא כתב לשרת כי
לבנון הוא החולייה החלשה ביותר בשלשלת הליגה [הערבית]… הנוצרים הם רוב בלבנון ההיסטורית ולרוב זה יש מסורת ותרבות שונה לגמרי מאשר לשאר ישובי הליגה. גם בגבולות המורחבים, וזו הייתה השגיאה הקשה ביותר של צרפת שהרחיבה גבולות לבנון… כינון מדינה נוצרית כאן הוא דבר טבעי, יש לו שורש היסטורי, וימצא תמיכה בכוחות גדולים בעולם הנוצרי, גם הקתולי וגם הפרוטסטנטי… בלי קיצוץ הגבולות של לבנון הדבר כמובן לא ייתכן, אבל ימצאו אנשים וגולים בלבנון שיתגייסו להקמת מדינה מרוניסטית – אין להם צורך בגבולות מורחבים ובישוב מוסלמי גדול, ולא זה יהיה המפריע. איני יודע אם יש לנו אנשים בלבנון – אבל יש כל מיני דרכים אף יש לעשות הניסיון המוצע.
משה שרת מיהר לדחות את הדברים שכן ראה בהם חלומות באספמיה המנותקים מן המציאות הלבנונית לנוכח תהליכי השינוי שעברו על מדינה זו בחלוף השנים. הוא העיר כי בן-גוריון עדיין תופס את לבנון כאילו מדובר במחוז המותצרפייה של הר הלבנון בתקופה העות'מאנית ואינו מודע לשינויים הדמוגרפיים והאחרים שהתחוללו בה, או בוחר להתעלם מהם.[20]
ועם זאת, בן-גוריון היטיב להבחין בין מציאות לבין משאלות לב. ולראייה, הוא לא עשה דבר כדי לממש את חזונו.
לאורך שנות החמישים והשישים היה הגבול עם לבנון שקט יחסית, למעט הסגות גבול לרוב למטרות שוד או ניסיונות של פליטים פלסטינים לחזור לבתיהם בשטח מדינת ישראל. אלו טופלו בפגישות של ועדת שביתת הנשק הישראלית-לבנונית, לא פעם בראשות הרמטכ"לים של שני הצבאות.[21] בשנת 1958, על רקע מלחמת האזרחים שפרצה בלבנון, הגם שהיה זה מאבק קצר ימים, פוליטי בעיקרו וכמעט ונטול שפיכות דמים, סייעה ישראל בהעברת נשק מאיראן של השאה לידי ממשלו של הנשיא כמיל שַמעוּן שנתפס כפרו-מערבי וכאויבו של נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר. שמעון, ששירת כשגריר לבנון באו"ם בשנים שערב הקמתה של מדינת ישראל, היה אחד ממובילי המאבק הערבי בעצרת האו"ם נגד אימוץ הצעת החלוקה, ככל הנראה כדי לזכות בתמיכה של המוסלמים בלבנון בשאיפותיו הפוליטיות. אבל לאחר שסיים את כהונתו כנשיא בשנת 1958 הוא ביקר בחשאי בישראל והחל מקיים דיאלוג עם נציגים ישראלים. כך או אחרת, נשיאי לבנון שבאו אחריו שבו למדיניות המסורתית של לבנון שעניינה הענקת עדיפות ליחסים עם העולם הערבי.[22] ובכל זאת לבנון הקפידה לשמור על השקט לאורך גבולה עם ישראל. למעשה עוד במלחמת העצמאות הצבא הלבנוני כמעט לא נטל חלק בקרבות והסתפק בהגשת סיוע לצבא ההצלה של פאוזי אל-קאוקג'י. מאוחר יותר, בשנות השישים, נמנעה לבנון מליטול חלק בפרויקט הסורי של הטיית מי הירדן לשם חבלה במיזם המוביל הארצי. לבנון לא נטלה גם חלק במלחמת ששת הימים וגם לא במלחמת יום הכיפורים.
שקט זה היווה מניע להמשך הפרחת חלומות באספמיה בדבר ידידות ישראלית-לבנונית. ברוח האופוריה ששררה בישראל של אחרי המלחמה היו שהתלוצצו כי אם צה"ל היה נדרש להילחם בלבנון הוא היה מטיל לקרב את תזמורת צה"ל, שהייתה מגיעה מן הסתם לבירה ביירות עד לשעות הצהריים, ומספיקה לחזור לתל-אביב עד שעות הערב כדי ליטול חלק בטקסי הניצחון.
העובדה שהחזית הלבנונית הייתה שקטה תרמה להתקבעותה של תפיסה ישראלית שמדובר במדינה שאיננה מהווה איום. בישראל גם הוסיפו לראות בלבנון מדינה הנתונה בהגמוניה נוצרית-מרונית ומעוניינת לחיות בשלום עם ישראל, ורק בשל חששה ממדינות ערב הסובבות אותה היא נמנעת מלעשות את המתבקש מאליו ולכונן עימה יחסי שלום. לבנון נתפסה בישראל באותן שנים כמאחז מערבי, בבחינת שוויץ של המזרח התיכון, ובירתה, ביירות, כפריז של המזרח התיכון; מדינה שלמרות חולשתה הפוליטית מאופיינת בפתיחות פוליטית, בשגשוג כלכלי וברמת חיים גבוהה שאף היו מושא לקנאה בישראל של שנות החמישים והשישים. הטלוויזיה הלבנונית הייתה למשל הראשונה לשדר במרחב, עוד בשנת 1959,[23] ולישראלים רבים שנהגו לצפות בשידוריה היא מילאה את התפקיד של "רדיו רמאללה" של שנות החמישים בהביאה לבתיהם ניחוח של מערביות ואף של נורמליות.
ד. מלחמת לבנון הראשונה: סדר סורי או סדר ישראלי חדש בלבנון?
באמצע שנות השישים החלו מחבלים פלסטינים לפעול נגד ישראל מגבול לבנון, באזור ערקוב בדרום מזרח המדינה שזכה לכינוי "פתחלנד", בעידוד משטר הבעת' הסורי ולא-פעם ביוזמתו. בראשית שנות השבעים נאלצה לבנון בלחץ כל-ערבי לקבל לשטחה את לוחמי אש"ף שגורשו באותה עת מירדן, ובכך הפכה למדינת עימות ולבסיס לפעילות טרור שביצעו פלסטינים נגד ישראל לאורך הגבול – לרוב ירי של טילי קטיושה, מארבים ומיקוש של דרכים מצידו הישראלי של הגבול – וכן לטרור בחו"ל. ישראל ניסתה להשיב את השקט לאורך הגבול באמצעות מדיניות של פעולות תגמול, דוגמת פשיטה בדצמבר 1968 על נמל התעופה בביירות בתגובה להתקפה של אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין על מטוס אל על באתונה. ישראל נקטה מדיניות זו באותה עת גם כלפי ירדן, ובשעתו, עד לאמצע שנות החמישים, גם עם מצרים. במקרה הירדני הוכחה מדיניות זו כמוצלחת; בעקבותיה התעשת המשטר ההאשמי בירדן והביא לסילוקו של אש"ף מירדן… ללבנון.
אלא שמה שעבד בירדן לא עבד בלבנון. זו מצאה עצמה נתונה בסבך של סתירות פנימיות שהביא לשיתוקה של המערכת המדינית, ושלל ממנה כל יכולת להביא להפסקת פעילותו של אש"ף נגד ישראל. אש"ף נתמך בלבנון בידי גורמי שמאל, כמו גם בידי המנהיגות המסורתית של המחנה המוסלמי ששאפה לחזק את מעמדה ברחוב הסוני. כל אלה ביקשו בה בעת לעשות באש"ף שימוש כקלף מיקוח במאבקם בנוצרים על משאבים ועמדות כוח במדינה. כך נמשך ואף הוחרף מעגל האלימות לאורך הגבול הישראלי-לבנוני: פעולות טרור של אש"ף, פעולות תגמול של ישראל שכוונו נגד מטרות תשתית בלבנון, אוזלת היד של המערכת הלבנונית כלפי אש"ף, המשך פעולות הטרור של אש"ף, החרפת התגובות הישראליות וחוזר חלילה.[24]
באפריל 1975 פרצה מלחמת אזרחים בלבנון. פרוץ המלחמה ביטא את כישלונה של המערכת הלבנונית להכיל את המתחים ואף הניגודים בין גורמי הכוח המרכזיים במדינה. מחד גיסא, "מחנה הסטטוס קוו" או "המחנה השמרני" שהובל בידי הנוצרים, ובעיקר בני העדה המרונית, שביקשו לשמר את מעמדם ההגמוני במדינה ובחברה בלבנון. מאידך גיסא, "מחנה השינוי", שהובל בידי המוסלמים, ובעיקר בני העדה הסונית אך לצידם גם בני העדה הדרוזית, שביקש להכניס שינוי בחלוקת עמדות הכוח בין בני העדות במדינה.[25] כניסתו של אש"ף לתמונה היתה רבת משמעות: היא הובילה את הסונים ואת הדרוזים להתעלם מכלל הברזל שהתווה עד אז את הפוליטיקה הלבנונית, ולפיו במלחמות בלבנון "אין מנצחים ואין מנוצחים" לנוכח מאזן האימה המתקיים בין העדות ומשפחות הנכבדים במדינה. למחנה השינוי היה כעת קלף מנצח.
הקרבות במדינה פרצו באפריל 1975 ועד מהרה שקעה לבנון במלחמת אזרחים עקובה מדם ובלא הכרעה. קריסתם של מוסדות המדינה בלבנון הובילה תחילה ביוני 1976 למעורבות צבאית של סוריה במלחמה. מעורבות זו לא הביאה למפנה או הכרעה, וכלל הצדדים הלוחמים – גורמי הכוח הלבנוניים, אך לצידם גם אש"ף וסוריה – שקעו בביצה טובענית בלא יכולת להביא את מלחמת האזרחים המשתוללת במדינה לידי הכרעה וסיום.
בשנים הראשונות לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון שמה לה ישראל למטרה מרכזית ולמעשה יחידה את הבטחת השקט לאורך הגבול הישראלי-לבנוני. משפנו מנהיגים מרונים בשנת 1976 לישראל בבקשה שתסייע להם מול יריביהם, השיב להם ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, כי "ישראל תעזור לנוצרים לעזור לעצמם".[26] ישראל גם נתנה הסכמה לכניסתם של הכוחות הסוריים ללבנון ביוני 1976, מתוך הנחה כי הדבר יסייע להבטחת השקט לאורך הגבול. ישראל וסוריה הגיעו לשורה של הבנות שבשתיקה שבמסגרתן התחייבו הסורים שלא לטוס בשמי לבנון ולא לפרוס את כוחותיהם מדרום לנהר הליטני, ואילו ישראל התחייבה שלא לפגוע בכוחות הסוריים הערוכים במדינה זו. במקביל, ישראל אימצה את מדיניות "הגדר הטובה", שהוזכרה כאן בפתיחה, ובמסגרתה הגישה סיוע אזרחי אך גם צבאי לכפריים המרונים והשיעים מן העבר השני של הגבול.
אלא שאש"ף לא ישב בחיבוק ידיים, והטריד את יישובי הגבול הישראליים בפגזי קטיושות שהטילו אימה ופגעו ברכוש ובנפש. נוסף על כך, אזורים מסוימים בדרום לבנון נהפכו למעוז שממנו הוציא הארגון פיגועי תופת כנגד ישראלים – כמו אלו הזכורים מנהריה (1979), מעלות (1974) ומשגב-עם (1980). במרץ 1978, בעקבות פיגוע כביש החוף ("אוטובוס הדמים"), יצאה ישראל למבצע צבאי בן כשבוע, 'מבצע ליטני', במטרה לפגוע בתשתיות אש"ף בדרום לבנון. בסיומו כוננה ישראל רצועה רציפה לאורך קו הגבול שכונתה "אזור דרום לבנון" (אד"ל), או "מובלעת חדאד" על שמו של סעד חדאד שעמד בראש מיליציה צבאית מרונית שפעלה באזור.
מבצע ליטני לא שם קץ לפעילות הטרור של אש"ף נגד ישראל משטח לבנון. המחבלים הוסיפו להפגיז ולשגר טילים לשטח ישראל ואף לשלוח חוליות טרור לבצע פיגועים בשטחה. כל הניסיונות להפסיק פעולות טרור אלו עלו בתוהו. כך על גם בגורלה של "הפסקת אש" שהושגה בתיווך של השליח האמריקני פיליפ חביב בקיץ 1981. המסקנה בישראל הייתה כי בתקיפות מן האויר ובמבצעים מוגבלים אין די כדי להסיר את האיום ליישובי הצפון, וכי נדרש לשם כך מהלך צבאי כולל.
בשלהי שנות השבעים הפך בשיר אל-ג'ומאייל, בנה של אחת ממשפחות הנכבדים הבולטות בעדה המרונית, לדמות מובילה בקרב עדתו, תוך שהוא מנצל את תנועת "הפלנגות" שהקים אביו, פְּייר ג'ומאייל, כבסיס כוח לקידום מעמדו.[27]
ג'ומאייל הצעיר, שהקים את "הכוחות הלבנונים" כמיליציית-גג נוצרית, ביקש לגרור את ישראל למעורבות עמוקה כדי שזו תסייע בידיו לבסס את מנהיגותו בעדתו ובלבנון בכלל. קריאות השבר של ג'ומאייל ושל אנשיו ובקשתו לסיוע נפלו על אוזנו הכרויה של ראש הממשלה מנחם בגין, שנתפס לאמונה כי בני העדה המרונית בלבנון הם מיעוט הנתון בסכנת ג'נוסייד וכי מוטלת עליו החובה, כבן העם היהודי שהופקר לגורלו בידי אומות העולם במלחמת העולם השנייה, לסייע למרונים מפני גורל דומה המצפה להם.[28]
עם זאת, טעות לתלות את העמקת המעורבות הישראלית בלבנון רק באישים שעמדו מאז שלהי שנות השבעים בהנהגת ישראל – מנחם בגין ומאוחר יותר אריאל שרון. גורמים שונים במערכת הביטחונית בישראל, ביניהם אנשי מוסד, דחפו להגברת המעורבות הישראלית בלבנון. אלו היו מופקדים על טיפוח הקשר עם המרונים, והשימור והקידום של ההשקעה הישראלית במרונים הפכו אצלם למטרה בפני עצמה. גם בצה"ל ואף בציבור הרחב בישראל רווחה ההנחה ושמא האמונה כי המרונים הינם בעלי ברית טבעיים של ישראל, וכי עם מעט סיוע ודחיפה ניתן יהיה לחולל בעזרתם שינוי מן היסוד בלבנון שיהיה בעל השלכות אסטרטגיות בעבור ישראל.[29]
עם מינויו של אריאל שרון לתפקיד שר הביטחון הוא החל שוקד על קידומה של תוכנית "אורנים גדול," מבצע למהלך צבאי רחב היקף בלבנון. מקורה של זו בתוכנית "אורנים קטן", שגרסה את הרחבת רצועת הביטחון שכוננה ישראל תוך הסתייעות בכוחותיו של סעד חדאד לאורך הגבול הישראלי-לבנוני עד לטווח של 40 ק"מ מן הגבול כדי למנוע ירי קטיושות על ישובים ישראליים וניסיונות חדירה של חוליות טרור אליהם. תוכנית "אורנים גדול", לעומת זאת, גילמה ארבע מטרות שהוגדרו בידי מתכנניה כדלהלן: "ראשית, חיסולם הפיסי של המחבלים – הזרוע המדינית והצבאית שלהם. שנית, אילוץ הכוחות הסוריים לסגת מדרום בקעת הלבנון ומהאזור שבין ביירות לזחלה. שלישית, הקמת ממשלה ריבונית בלבנון שתחתום על הסכם שלום עם ישראל או לכל הפחות תחיה עימה בשלום. רביעית, הפסקה מוחלטת של הפגזת ישובים ישראליים". לצד אלו עמדו בפני ההנהגה הישראלית מטרות נוספות ובהן הקהיית עוקצה של הבעיה הפלסטינית, שכן בישראל האמינו כי אם אש"ף יאבד את אחיזתו הקרקעית בלבנון, שבה הקים מדינה בתוך מדינה, יוביל הדבר להחלשת כוחה של התנועה הלאומית הפלסטינית.[30] בישראל פורסם לימים כי שר הביטחון אריאל שרון תכנן כשלב מתקדם של המבצע גם להכות בירדן במידה שזו תגיש סיוע לסוריה נגד ישראל. אפשר שהכוונה מאחורי מהלך כזה הייתה למוטט את המשטר ההאשמי בירדן ולכונן תחתיו מדינה פלסטינית שבה עתידה הבעיה הפלסטינית למצוא את פתרונה, במקום שישראל תהיה זו המחויבת לספק את הפתרון.[31]
ב-3 ביוני 1982 התנקשו פעילים של ארגון הטרור חש"ע (חזית השחרור הערבית) של אבו אל-עבאס, פלג פלסטיני פרו-עיראקי שפעל על פי הנחיות מבגדאד, בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב. בתגובה להתנקשות תקפו מטוסים ישראליים ב-4 ביוני יעדים של אש"ף בלבנון. אש"ף תקף בתגובה מטרות בישראל, והדבר הביא את ממשלת ישראל להורות ב-6 ביוני לצה"ל לצאת למבצע "שלום הגליל" במטרה "להוציא את כל יישובי הצפון מטווח האש של הטרוריסטים המרוכזים – הם ומפקדותיהם ובסיסיהם – בלבנון". בהודעה שפרסמה הממשלה על אודות המבצע ומטרותיו נמסר גם כי צה"ל קיבל הנחיה ש"אין לתקוף את הצבא הסורי, אלא אם הוא יתקוף את כוחותינו", וכן כי "מדינת ישראל מוסיפה לשאוף לחתימת חוזה שלום עם לבנון העצמאית תוך שמירה על שלמותה הטריטוריאלית".[32] בישיבת הממשלה שאישרה את המבצע הוסבר לשרים כי זה עשוי להימשך 24–48 שעות, וכי יעדו האופרטיבי הינו להגיע לטווח של 40 ק"מ מן הגבול הישראלי-לבנוני, שהרי זהו טווח הקטיושות שאת שיגורן לעבר יישובים ישראליים מבקשת ישראל להפסיק.[33]
צה"ל החל מתקדם בציר החוף ובהר הלבנון, תוך לחימה בארגוני המחבלים, ובתוך שישה ימים הגיע לפרבריה של ביירות. בדרכו התקבלו כוחותיו בסבר פנים יפות ואף במטחי אורז בידי הכפריים המרונים והשיעים בדרום לבנון שבירכו על שחרורם מעולו של אש"ף. במקביל תקפו כוחות צה"ל את הכוחות הסוריים שהיו ערוכים במתחם ג'זין, שנמצא במרחק 40 ק"מ משטח ישראל – כלומר במרחב שבו אישרה הממשלה לצה"ל לפעול כדי להוציא את יישובי הצפון מטווח הקטיושות. זו הייתה ראשיתו של מהלך ישראלי כולל נגד הנוכחות הצבאית הסורית בלבנון, שבמסגרתו הותקפו הכוחות הסוריים הערוכים באזור בקעת הלבנון וצה"ל החל אף מתקדם באזור הר הלבנון לעבר כביש ביירות-דמשק במטרה להשתלט עליו. במקביל הותקף והושמד מערך טילי קרקע-אוויר שהסורים הציבו בבקעת הלבנון עוד באפריל 1981.
צה"ל הטיל עתה מצור על מערב ביירות, מקום שם היו ערוכים כוחות אש"ף. מצור ממושך זה היה כרוך בתקיפות בלב ביירות שהביאו לנפגעים בקרב האוכלוסייה האזרחית, וממילא, לפגיעה קשה בתדמיתה של ישראל בדעת הקהל בעולם. אך בסופו של מהלך השיגה ישראל את מטרתה, ובאוגוסט 1982 הושג הסכם ליציאת אש"ף והכוחות הסוריים מביירות. ב-23 באוגוסט נבחר בשיר ג’ומאייל לנשיא לבנון ברוב של 57 בעד ושלושה נגד מבין 62 הצירים שהגיעו לבית הנבחרים או "הובאו אליו" בידי חיילים ישראלים.[34]
במסע הבזק לביירות, ובתחושת ההישג, לכל הפחות בימיה הראשונים של המלחמה, היה כדי להסביר את הכרזתו של ראש הממשלה מנחם בגין, בראיון שהעניק לטלוויזיה הישראלית ב-15 ביוני 1982, כי "מבצע שלום הגליל הקנה שני הישגים חשובים: הוא ריפא את העם מהטראומה של מלחמת יום הכיפורים והוכיח כי חוזה השלום עם מצרים הוא עובדה קיימת גם בימי המלחמה בלבנון".[35]
אלא שניפוץ החלום הישראלי היה מהיר. שבועיים לאחר בחירתו לנשיא, ב-14 בספטמבר 1982, נרצח בשיר אל-ג'ומאייל בפיצוץ במטה "הפלנגות" בביירות שמאחוריו עמדו ככל הנראה הסורים. מותו של ג'ומאייל בישר את תחילתו של תהליך התפכחות ישראלי ארוך וכואב מאשליית כינונו של סדר לבנוני חדש ונוח לישראל, וממילא, גם את ראשית שקיעתה של ישראל בבוץ הלבנוני.[36] למעשה עוד בטרם מותו של בשיר ג'ומאייל נזדמן לישראל לעמוד על טיבו של האיש, ויותר מכך על טיבה של המחויבות שלו לרעיון הברית הישראלית-מרונית. בפגישה שקיימו מנחם בגין ובשיר אל-ג'ומאייל במלון קרלטון בנהריה ב-1 בספטמבר 1982 תבע בגין מג'ומאייל להתחייב לחתום על הסכם שלום עם ישראל, והופתע לשמוע בתשובה כי ג'ומאייל מעוניין לשמר את קשריו עם ישראל בפרופיל נמוך וכי הוא רואה עצמו מחויב לשמר את הקשרים של משפחתו, ושל העדה המרונית שבראשה עמד עתה, עם העדות המוסלמיות בלבנון ואף עם סוריה.[37]
בעקבות מותו של ג'ומאייל השתלטה ישראל על מערב ביירות. היא הפקידה את השליטה במחנות הפליטים הפלסטינים שבפאתי העיר בידי "הכוחות הלבנוניים" – והללו ביצעו ב-16 וב-17 בספטמבר 1982 טבח נקמה בפליטים הפלסטינים במחנות צברא ושָתילה במהלך ניסיונם להשתלט עליהם. מעשה הטבח עורר ביקורת חריפה מבית ומחוץ נגד ממשלת ישראל, ועקב כך נאלץ צה"ל לעזוב את מאחזיו בביירות ולהתחיל במסע ארוך וכואב לעבר הגבול.[38]
ישראל ניסתה, עם זאת, להציל משהו מהישגיה במהלך מלחמת שלום הגליל, והוסיפה, בתיווך ובסיוע אמריקניים, לנסות ולחלץ הסכם אי-לוחמה מן הממשל הלבנוני של אמין אל-ג'ומאייל, אחיו של בשיר, שנבחר תחתיו לנשיא. הסכם כזה הושג לבסוף ב-17 במאי 1983, ואולם הוא לא היה שווה את הנייר שעליו נכתב. הוא לא אושרר מעולם בידי בית הנבחרים בביירות, ועד מהרה הפך לאות מתה. כעבור כשנה הוא אף בוטל בידי ממשלת לבנון.[39]
הלחימה בלבנון עימתה אפוא את ישראל עם מציאות לבנונית מורכבת, שונה בתכלית מזו שדימו לעצמם ישראלים רבים. התברר כי בני הברית שישראל באה להושיע אינם נלהבים ללחום את מלחמתם ומצפים שישראל היא שתילחם להם. נכונותם של הלבנונים, ובהם אף המרונים בעלי בריתה של ישראל, להמשיך בחיי השגרה שלהם ואף בחיים של נהנתנות באותם אזורים שנמצאו מחוץ למעגל האלימות והקרבות המיידי, הוציאה את הישראלים מדעתם. הם גם התקשו להבין את האכזריות שהפגינו כלל הצדדים הלוחמים בלבנון – ואת הנכונות להתפייס עם זה שטבחת בו, או שטבח בך, אך כמה ימים קודם לכן.[40]
אש"ף, שהיה שחקן ציר מרכזי במרחב שמדרום לביירות, סולק – אך הותיר את בני העדה הסונית ללא כוח צבאי שיילחם את מלחמתם נגד יריביהם. מצבם של המרונים לא היה טוב יותר. נכונותם להתעמת עם יריביהם נסמכה על האמונה כי סוריה, ולאחריה ישראל, תיחלצנה לעזרתם ותסייענה להם לשמר את מעמדם המוביל במדינה. אלא שלא כך קרה. וכך נותרו המרונים והסונים שדחפו לפרוץ המלחמה באפריל 1975 בלא משען ותמיכה, והחלו מחפשים דרך להביא לסיום המלחמה.[41]
השחקנים השונים בלבנון, כמו גם ישראל וסוריה, היו עתידים לגלות כי את אש"ף החליף כוח חדש בלבנון, ארגון חיזבאללה השיעי. זה החל פועל נגד כוחות צה"ל הערוכים בדרום לבנון. וכך, במקום שרצועת ביטחון תשמש חיץ בין הכאוס בלבנון לבין ישראל הריבונית נהפך מרחב זה לשדה קטל מדמם של לחימה בין צה"ל לבין חיזבאללה. הצל שהטילו עתה השיעים על המערכת הלבנונית אילץ את המרונים והסונים שנותרו בלא תמיכה – סורית או ישראלית – למהר ולהגיע להסכם שיביא את המלחמה לסיומה, לפני שהשיעים יצברו עוצמה נוספת ויהפכו לגורם שיש להתחשב בו. הסכם טא'יף, שנחתם בשנת 1989 בתיווכה של ערב הסעודית ובברכתה של דמשק, היטיב עם הסונים, שכן הפך אותם דה פקטו לבעלי כוח שווים למרונים. הוא היטיב גם עם המרונים, שכן שימר הרבה ממעמדם במערכת הפוליטית בלבנון למרות הירידה במשקלם הדמוגרפי בלבנון – והתעלם מהתחזקות כוחם הדמוגרפי וגם הצבאי של השיעים.[42]
הסכם טא'יף הביא את מלחמת האזרחים בלבנון לסיומה והעלה את המדינה על דרך חדשה, בחסות סוריה, בלי לפגוע במאבק של חיזבאללה בישראל. חיזבאללה לא אהב את "הסדר הסורי" בלבנון, אבל נאלץ להשלים עימו. עם השנים הוא למד לעמוד על היתרונות שמקנה לו קיומה של מדינה לבנונית מתפקדת, המעניקה לו מעטפת מגוננת ותומכת ובעיקר מסירה מעליו את האחריות לדאוג בעצמו לצרכיה של הקהילה השיעית בלבנון. ועם זאת, המסר של חיזבאללה ליתר השחקנים במערכת הלבנונית היה ברור: המדינה הלבנונית יכולה להמשיך בדרכה בתנאי שלא תקרא תגר על הארגון ותפגע בעצמאות הפעולה שלו ובמלחמתו בישראל.
בחסות הסכם טא'יף נעשה מאמץ לשקם ולבנות את המדינה מהריסות מלחמת האזרחים. הוביל אותו ראש הממשלה הסוני, רפיק אל-חרירי. ב-2005 נרצח אל-חרירי בידי אנשי חיזבאללה ובגיבוי סורי – דבר שהוביל, עקב לחצים בינלאומיים, לסיומה של השליטה הסורית הישירה בלבנון. סוריה עזבה – אך חיזבאללה נשאר. וכך התקיימו בלבנון שתי מדינות מקבילות: האחת, מדינת טא'יף, על שלל עדותיה ונכבדיה, מדינה שאינה מתפקדת ומצויה על סף של קריסה פוליטית וכלכלית, ואילו השנייה, מדינת חיזבאללה. ובכל פעם שאירעה התנגשות בין רצונם של השחקנים הלבנונים ורצונו של חיזבאללה, רצונו של חיזבאללה הוא שגבר.[43]
צחוק הגורל הוא כי הסונים והמרונים שנאבקו ביניהם על השליטה בלבנון, איחדו עתה שורות לנוכח האיום השיעי. וכך הפך המאבק על ההגמוניה בלבנון, שהתנהל לאורך המאה העשרים בין בני העדה הסונית לבין המרונים, למאבק בין סונים, שהפכו מכוחו של הסכם טא'יף לעדה מובילה במדינה, לבין שיעים, הכוח העולה בלבנון. היה כדי לשקף, בזעיר אנפין, את פניו המשתנות של המזרח התיכון כולו שבו הפכה איראן לכוח שיעי המטיל צילו על המרחב הסוני. הנוצרים, ובמיוחד בני העדה המרונית, נהפכו לשחקני משנה בזירה הלבנונית.
ה. ימי חיזבאללה
איננו רוצים להילחם ולא להשמיד וגם לא להשליך איש אל הים. אנו אומרים באופן התרבותי ביותר שעליכם לעלות על מטוסים או ספינות ולחזור אל היכן שבאתם ממנו, ורק היהודים שחיו בפלסטין ונמנו עם תושביה המקוריים יוכלו להישאר בה. הפולשים, הכובשים והמתנחלים שבאו מכל רחבי העולם – עליהם לעזוב.
(חסן נצראללה בנאום לרגל "יום ירושלים", ערוץ אל-מנאר, 8 ביוני 2018).[44]
לבנון של אחרי מלחמת האזרחים עמדה, כאמור, בסימן פריצתם של בני העדה השיעית אל מרכז הבמה הפוליטית במדינה. לא היתה זו יצירה של ישראל או תוצאה ישירה של גירוש אש"ף מלבנון. התחזקות מעמדה של העדה השיעית, ובכלל זה גם הופעת חיזבאללה והתבססותו, החלה שנים קודם לכן, והייתה נעוצה בנעשה בזירה הפנים לבנונית: גידול במשקלם הדמוגרפי של בני העדה השיעית בכלל האוכלוסייה והפיכתה לעדה הגדולה במדינה; הגירה מואצת מן המרחב הכפרי לערים הגדולות; תהליכי רדיקליזציה דתית בהובלתו של איש הדת מוסא צַדר שהגיע ללבנון מאיראן עוד בשנות השישים וייסד את תנועת 'אמל' כמפלגה הפועלת לקדם את מעמדם של השיעים במערכת הלבנונית. לצד זאת יש להזכיר גם התפתחויות אזוריות, ובראשן המהפכה האסלאמית באיראן בשנת 1979 שהדיה הגיעו בסופו של דבר גם ללבנון. בני העדה השיעית היו עולים אפוא גם בלי חיזבאללה על דרך של מאבק חברתי ופוליטי ואולי גם מאבק אלים במטרה להבטיח את מעמדם בלבנון. הטרגדיה שלהם, ושל לבנון כולה, נעוצה בכך שמאבק זה נחטף בידי חיזבאללה.[45]
ראשיתו של ארגון חיזבאללה בתאי טרור שהוקמו בלבנון בעידוד ובסיוע של איראן החל מראשית שנות השמונים בידי פעילים שיעים לבנונים שרובם למדו לימודי דת בעיראק ובאיראן. איראן עמדה מאחורי הארגון למן הרגע הראשון, ומנהיגה האייתוללה ח'ומייני הוא אף זה שהעניק לארגון את שמו חיזבאללה, מפלגת האל, הלקוח מן הקוראן.
איראן חרתה על דגלה את עקרון ייצוא המהפכה האסלאמית, אבל במקביל ביקשה גם לקדם את מעמדה ואת התפיסה האסטרטגית שהייתה משותפת, יש להודות, לכל שליטיה מאז ומעולם – תפיסה הרואה במרחב המשתרע מרמות איראן ועד לחופי הים התיכון מרחב חיוני לביטחונה שבו עליה להיאחז תוך הסתייעות בכוחות מקומיים, ולענייננו השיעים החיים בו.[46] בסיוע ובתמיכה של איראן עלה אפוא בידי חיזבאללה להפוך לכוח צבאי ומאוחר יותר גם כוח חברתי, כלכלי ופוליטי השולט ביד רמה בשיעים בלבנון ואף נושא עיניו לשלוט במדינה כולה.[47]
בשנת 1985 פרסם הארגון את מצעו ב"מכתב הגלוי" שבו חשף לראשונה בפומבי את דבר קיומו ואף פירט את עקרונותיו ומטרותיו – ובראשן גירושה הסופי של ישראל מלבנון, כהקדמה לחיסולה הסופי ולשחרורה של ירושלים; וכן גירושן של ארה"ב, צרפת ובעלות בריתן מלבנון וחיסול השפעתן במדינה זו, כחלק מחזון כינונה של מדינה אסלאמית בלבנון על פי המודל האיראני על מנת שתהפוך לחלק מיָם אסלאמי-שיעי המשתרע מאיראן אל חופי הים התיכון.[48]
משלהי שנות השמונים החל ארגון חיזבאללה ממקד את פעילותו הצבאית במאבק בישראל, בעילה שמדובר במאבק לשחרור האדמות הלבנוניות שבהן היא מחזיקה, רצועת הביטחון בדרום לבנון. אלא שרצועת הביטחון לא קרסה, וכך גם צד"ל (צבא דרום לבנון) שפעל בה בחסות צה"ל. ראוי להזכיר כי השיעים היוו 70 אחוז מתושבי רצועת הביטחון, וזה היה גם שיעורם בקרב חיילי צד"ל. שיעים אלה בחרו ברובם המכריע להוסיף וליהנות מטובות הנאה שהציע להם השירות בצד"ל, ולהישאר מחויבים לו, ובמשתמע גם לישראל, ולא להתגייס למען חיזבאללה. אך בכל זה לא היה כדי להפיג את התחושה שהשתררה והלכה בקרב הציבור הישראלי, כי במאבק שבין צה"ל לבין חיזבאללה ידו של זה האחרון על העליונה. דומה כי ישראל נותרה מקובעת במאזן אימה שהלך ונוצר בין צה"ל לבין חיזבאללה מאז ראשית שנות התשעים ושיתק למעשה את יכולתו של צה"ל לפעול באופן אפקטיבי נגד הארגון. מלחמת שלום הגליל הביאה את ההנהגה הישראלית למסקנה כי אין בכוחו של מהלך צבאי יבשתי כולל מצידה של ישראל להביא לכינונו של סדר לבנוני חדש נוח יותר לישראל, וכי בכל מקרה מחירו של מהלך כזה בחיי אדם יהיה גבוה מכדי שהציבור בישראל יהיה נכון לקבלו ולהשלים עימו.
מאז שנת 1992 נמנע צה"ל מלפגוע במנהיגיו ובמפקדיו של ארגון החיזבאללה מחשש מפני פעולות תגמול כואבות של הארגון. שהרי בתגובה לחיסולו של עבאס אל-מוסאווי, מזכ"ל הארגון, ב-16 בפברואר 1992, בידי ישראל, פוצצו אנשי הארגון, כחודש מאוחר יותר, ב-17 במרץ 1992, את בנין שגרירות ישראל בבואנוס-איירס. בפיצוץ נהרגו כשלושים איש ויותר ממאה נפצעו. לימים הודה משה ארנס, ששימש אז שר הביטחון, כי אם היה מודע לאפשרות כי החיזבאללה יגיב כך על חיסול מנהיגו, לא היה נותן את אישורו לצה"ל לפגוע בעבאס אל-מוסאווי.[49]
לאחר שישראל נואשה מפגיעה במנהיגיו של הארגון, היא יצאה למבצעים צבאיים רחבי היקף – 'דין וחשבון' בקיץ 1993 ו'ענבי זעם' באביב 1995 – שכללו הפעלת לחץ עקיף על הכפריים השיעים בדרום לבנון באמצעות ירי ארטילרי ותקיפות אוויריות סמוך לכפריהם במטרה להניסם לבירות. בישראל הניחו, או שמא קיוו, כי מנוסה מבוהלת והמונית של השיעים לביירות תוביל ללחץ על הממשלה שם, וזו מצידה תמהר לפנות לסוריה כדי שתפעיל את השפעתה המרסנת על חיזבאללה. אלא שבמהלך מבצע 'ענבי זעם' ב- 18 באפריל 1996 פגע פגז ישראלי תועה בקבוצה של כפריים שיעים שנמלטו מבתיהם סמוך לכפר-קאנא, הרג 109 מהם ופצע עוד 120. האירוע עורר על ישראל ביקורת בינלאומית נרחבת והביא למעשה לעצירת הפעולה הישראלית. בעקבות מבצע ענבי זעם הושגו בין חיזבאללה לישראל הבנות שמיסדו את כללי המשחק, או שמא כללי המאבק, בין השניים בדרום לבנון. כללי משחק אלו אסרו, אומנם, על פגיעה באוכלוסייה אזרחית ישראלית ולבנונית כאחת, אבל התירו, במשתמע, לחיזבאללה להוסיף ולפעול נגד חיילי צה"ל בדרום לבנון – ומה שחשוב יותר, להתעצם ולבנות את כוחו. גם ניסיונותיה של ישראל לפגוע במטרות תשתית בלבנון, בתחנות חשמל, גשרים וצירי תחבורה, למשל בראשית שנת 1999, לא הצליחו לערער את מאזן האימה שבין הארגון לבין ישראל: בעקבות הפגיעה במטרות תשתית לבנוניות מיהר חיזבאללה להמטיר אש על יישובי צפון ישראל, ומכיוון שלישראל לא היה עניין בהסלמה, היא הרימה ידיים ראשונה, בטרם עלה בידה להביא לשינוי בכללי המשחק בעימות שבינה לבין החיזבאללה.[50]
ו. נסיגה ללא תכלית
לנוכח המבוי הסתום שאליו נקלע צה"ל במאבקו בחיזבאללה בדרום לבנון, כמו גם לנוכח ההכרה כי השלום עם סוריה אינו מחכה מעבר לפינה, גברו לקראת שלהי שנות התשעים הקולות בישראל שקראו לנסיגה ישראלית חד-צדדית מדרום לבנון. נסיגה כזאת, טענו, תוביל לשיפור מעמדה של ישראל בזירה הלבנונית, וממילא תפחית בהיקף האבדות הישראליות. ימי הקטיושות שהפכו את החיים בצפון למאוימים, והיו מן הגורמים העיקריים ליציאה למלחמה בראשית שנות השמונים, נשכחו מזמן – ואילו ההיתקלויות השגרתיות ברצועת הביטחון, שגבו מחיר כואב של כשלושים חללים בשנה, כבשו את תשומת הלב. ממילא, הנוכחות של צה"ל בדרום לבנון הוגדרה כזמנית – בניגוד לשטחי יהודה שומרון ועזה, בלבנון לא הוקמה התיישבות – ולכל דבר זמני, בוודאי אחרי 15 שנה, יש סוף. בין הקוראים לנסיגה חד-צדדית כזאת מדרום לבנון ראוי להזכיר את ארגון "ארבע אימהות", תנועת מחאה עממית של אימהות לחיילים, ולצידו גם את "לובי הגולן", שביקש לנתק את הזיקה שהתקיימה בתודעתם של ישראלים רבים בין הנוכחות הישראלית בגולן לבין המשך הקזת דמם של חיילי צה"ל בדרום לבנון.
במרץ 1999, ערב הבחירות הכלליות, הכריז אהוד ברק כי אם ייבחר כראש ממשלה יביא לנסיגת כוחות צה"ל מדרום לבנון בתוך שנה. אחד הטריגרים להכרזה של ברק היה פיגוע כואב בסוף פברואר, שבו נהרג תת-אלוף ארז גרשטיין, מפקד יחידת הקישור של צה"ל לדרום לבנון. ברק הניח, בשעה שהכריז הכרזה זו, כי יעלה בידו להשיג הסכם שלום עם סוריה שבמסגרתו תיכלל גם נסיגה של צה"ל מרצועת הביטחון. אלא שבפועל הביאה ההכרזה למיטוט הקונצנזוס שהתקיים בחברה הישראלית עד לאותה עת בדבר הצורך בהמשך נוכחותו של צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון. וכך, בעקבות כישלון שיחות השלום עם סוריה בחודשיה הראשונים של שנת 2000, החליטה ממשלתו להוציא אל הפועל נסיגה כזאת גם ללא מסגרת הסדר. ב-24 במאי 2000 יצאו כוחות צה"ל מרצועת הביטחון. צבא דרום-לבנון, המיליציה הנוצרית שעבדה בשיתוף פעולה הדוק עם צה"ל בהגנת רצועת הביטחון, נותר ללא משענת ולמעשה התפורר; בסיסיו נבזזו וציודו נלקח שלל, ורבים מלוחמיו ברחו בבהלה לישראל.
קשה היה שלא לראות בנסיגה חד-צדדית זו מידה של השפלה ותבוסה. היו שביקרו את האופן החפוז שבו הוצאה נסיגה זו אל הפועל; אחרים הצביעו על מסר של חולשה ושל העדר יכולת עמידה. כחצי שנה מאוחר יותר, באוקטובר 2000, פרצה 'אינתיפאדת אל-אקצה', והיו שראו בה תוצאה עקיפה של הנסיגה. ולבסוף, היו גם שהביעו חשש כי למרות הנסיגה המאבק בצפון יימשך, וחיזבאללה יגבר ויתעצם הודות לרוח הגבית שהעניקה לו הנסיגה.[51]
אכן, קשה היה להמעיט בערך הישגו של חיזבאללה. ארגון של לא יותר מכמה מאות לוחמים ניצב למול מלוא עוצמתו של צה"ל, ויכול לו. אין פלא כי מזכ"ל הארגון, חסן נצראללה, מיהר להציג את הנסיגה כנקודת מפנה היסטורית במאבק הישראלי-ערבי, שהרי לדבריו, בידי חיזבאללה עלה להשיג את שלא עלה בידי אף מדינה או צבא ערבי כלשהם עד אז – סילוקה של ישראל משטח שבו החזיקה, בלא כל תנאי או תמורה – לא כל שכן בלא שהצד הערבי יתחייב להסדר או אף להסכם שלום עימה.
יתירה מכך, נצראללה התפאר כי בידי החיזבאללה מצויים המפתח או אף הנוסחה שתאפשר מעתה ואילך לערבים לגבור על ישראל, נוסחה המבוססת על איתור עקב אכילס של ישראל של ראשית שנות ה-2000: העייפות והמותשות של החברה הישראלית כמו גם רגישותה לחיי חייליה. בנאום ניצחון שנשא ב-26 במאי 2000 בעיירה בינת-ג'בייל, שממנה נסוג צה"ל אך ימים ספורים קודם לכן, נאום אשר נודע לימים כ"נאום קורי העכביש", הוסיף נצראללה והשתבח כי
כמה מאות של לוחמי חיזבאללה אילצו את המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון להניף את דגל התבוסה… תמה התקופה שבה הציונים הפחידו את הלבנונים ואת הערבים. הישות הציונית חיה בפחד לאחר התבוסה שנחל צבא הכיבוש מידי לוחמי ההתנגדות האסלאמית בלבנון. פחד זה שורר לא רק בצפון פלסטין הכבושה אלא גם בלב תל-אביב ובעומק פלסטין הכבושה… ישראל, שברשותה נשק גרעיני וחיל אוויר שהוא החזק ביותר באזור, ישראל זו – חלשה יותר מקורי עכביש.[52]
אפילו שקט לא השיגה ישראל. אומנם תושבי הצפון לא שבו למקלטים מפני קטיושות, אבל חיזבאללה חידש באופן מדוד את פעילות הטרור שלו לאורך הגבול, הפעם בתואנה כי ישראל עודנה מחזיקה בשטח לבנוני (חוות שבעא וצפון הכפר ע'ג'ר) וכן באסירים לבנונים הכלואים בבתי הכלא שלה. באוקטובר 2000 ניצל הארגון את פרוץ האינתיפאדה וחטף והרג שלושה חיילים ישראלים באזור הר דב, ומאז התמיד במתקפות טרור על ישראל אחת לכמה שבועות. בניגוד להכרזות הברורות של ישראל עם הנסיגה, על תגובה קשה כלפי כל התגרות, היא נמנעה מלהגיב על תקיפותיו של חיזבאללה.
ההבלגה הישראלית הגיעה אל קיצה ב-12 ביולי 2006. בבוקר אותו יום תקף כוח של חיזבאללה סיור ישראלי שנע לאורך הגבול באזור הישוב זרעית. שניים מחיילי הסיור, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, נחטפו, ועוד ארבעה חיילים נהרגו. ארבעה חיילים נוספים מכוח חילוץ שהוזעק כדי לסייע לכוח המותקף נפגעו ונהרגו אף הם. בעקבות האירוע החליטה ישראל לצאת למערכה צבאית נגד חיזבאללה.[53]
המהלך הצבאי הישראלי החל במהלומה אווירית על ארסנל הטילים המתקדמים שבידי חיזבאללה, ובישראל העריכו שבכך יהיה די כדי להכריע את הארגון. תוצאות המתקפה שהתרחשה בלילה הראשון של המלחמה הפיחו רוח אופטימית של ניצחון בקרב ההנהגה הישראלית, ועל פי אחד הדיווחים הרמטכ"ל דן חלוץ אף הודיע לראש הממשלה אהוד אולמרט "ניצחנו" כשדיווח לו על תוצאות התקיפה. מנהיגיה של ישראל מיהרו להכריז כי המערכה שישראל יצאה אליה בלבנון נועדה להביא לשינוי יסודי של המציאות הלבנונית, לפירוק ארגון חיזבאללה מנשקו ולהחזרת החטופים לידי ישראל.[54]
אלא שהשמחה הייתה מוקדמת. ישראל נמנעה מלהטיל את כוחות היבשה לקרב עם חיזבאללה בלבנון, מחשש לנפגעים, והסתפקה במתקפות אוויריות רחבות היקף. הארגון הגיב בירי טילים לעבר צפונה של ישראל. לירי טילים זה לא נמצא מענה, דבר שאילץ את ישראל בתום 33 ימי לחימה להסכים להפסיק את האש בלא שהשיגה אף לא אחת ממטרותיה המוצהרות – ולהסתפק בהחלטה 1701 של מועצת הביטחון, החלטה מעורפלת שעניינה פריסה של צבא לבנון בדרום המדינה ובמשתמע הרחקת לוחמיו של חיזבאללה מגדר הגבול עם ישראל, אך זאת בלא שהארגון פורק מנשקו.
במהלך המלחמה מצאו 153 אזרחים וחיילים ישראלים את מותם ממטחי טילים ששיגר ארגון חיזבאללה לעבר יישובי הצפון בואכה חיפה כמו גם בקרבות קרקעיים שניהלו חיילי צה"ל עם לוחמיו של הארגון לאורך הגבול. המלחמה המיטה הרס וחורבן גם מצידו הלבנוני של הגבול, החל ב"דאחייה", הפרבר השיעי בדרומה של ביירות, וכלה בכפרים ובעיירות השיעיים הנושקים לגדר הגבול הישראלי-לבנוני. 1,287 אזרחים לבנונים נהרגו במהלך הקרבות, ונוסף להם גם כמה מאות מלוחמי החיזבאללה. קרוב למיליון לבנונים נהפכו לפליטים, ובכלל זה מרבית תושביו של הדרום הלבנוני, רובם בני העדה השיעית.
המלחמה הביאה לזעזוע והלם בישראל שהיו נעוצים ללא ספק בתחושת הטִרדה, הדאגה, ויהיו שיטענו כי גם העלבון, שחשו ישראלים רבים לנוכח העובדה כי המלחמה הסתיימה בלא הכרעה ברורה. אכן, השורות התחתונות של אבי יששכרוף ועמוס הראל בספרם 'קורי עכביש' הן כי "מדינת ישראל יצאה למלחמת לבנון השנייה מתוך קונצנזוס ציבורי נדיר, חדורת רצון להגיב על חטיפת שני חיילי המילואים בידי חיזבאללה, נחושה להפריך את אבחנתו של מזכ"ל החיזבאללה, חסן נסראללה, כי החברה הישראלית משולה לקורי עכביש. היא סיימה אותה מבולבלת, מוכה ואפופה תחושה צורבת של כישלון".[55]
עם תחושות קשה כידוע להתווכח, כפי שלימד שידור של רשת החדשות האמריקנית פוקס שבמהלכו הפנה כתב הרשת בביירות, שפרד סמית, שאלה לפרשן דיוויד מקובסקי שישב באולפן בוושינגטון: מי לדעתך ניצח במלחמה. מקובסקי החל לענות, אולם סמית קטע אותו מייד. "דיוויד, אם לא אכפת לך, הרם את קולך, כי אנשי חיזבאללה כאן ברקע חוגגים את ניצחונם בזיקוקי דינור".[56]
מלחמת לבנון השנייה החריפה את תחושת האיום בישראל מפניו של ארגון חיזבאללה. כעת לא היה מדובר עוד במטעני צד ומתאבדים הפועלים נגד שיירות צה"ל בדרכים ובעומק הלבנוני, וגם לא במתקפות גרילה נגד מוצבי צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון, אלא בירי טילים ששיתק את כל צפון ישראל. עם זאת מנהיג חיזבאללה, חסן נצראללה, הודה בראיון שהעניק עם סיום הקרבות כי היה נמנע מלהורות על חטיפת החיילים הישראלים אם היה יודע כי הדבר יוביל למלחמה רבתי בין ארגונו לבין ישראל.[57] דבריו אלה הניחו את הבסיס לאמונה של רבים בישראל כי למרות תחושת ההחמצה בישראל, המכה הקשה שספגו חיזבאללה ובעיקר תומכיו בני העדה השיעית במהלך המלחמה יצרה מאזן אימה אפקטיבי ומרתיע שיש בו כדי להבטיח את השקט לאורך הגבול.
וכך הפכה לבנון בעיניהם של הישראלים לארץ חיזבאללה, ארץ של איבה ומשטמה, שתהום בלתי ניתנת לגישור מפרידה בינה לבין ישראל. היא הלכה אפוא והתרחקה מן האופק הישראלי, ובה בעת גבהו חומות העוינות והאיבה המפרידות בין ביירות לבין ירושלים. מעתה היה ברור: לבנון לא רק שלא תהיה השנייה לחתום על הסכם שלום עם ישראל, אלא קרוב לוודאי שתהיה האחרונה לעשות כן אם בכלל.
ז. המערכה שבין המלחמות
בעקבות מלחמת לבנון השנייה השתרר שקט מוחלט לאורך הגבול הלבנוני ישראלי. אלא שמדובר היה בשקט מתעתע, שכן הארגון הוסיף לבנות את כוחו ולשפר את יכולותיו ובמיוחד להגדיל בהתמדה את ארסנל הטילים שלו, שעליו ביסס את מאזן האימה וההתרעה שהצליח לכונן אל מול ישראל. ערב פרוץ מלחמת לבנון השנייה נמצאו בידי הארגון כ-12 אלף טילים, מרביתם טילים לטווח קצר ומיעוטם טילים מדויקים בעלי יכולת פגיעה לטוח בינוני וארוך. לאחר סיומה של המלחמה, וכלקח ממנה, הגדיל הארגון מאוד את ארסנל הטילים שלו לכדי יותר מ-150 אלף (!) טילים, מרביתם לטווח קצר אך ביניהם גם כמה מאות ואולי אף כמה אלפי טילים מתקדמים וארוכי טווח, בעלי יכולת גבוהה של דיוק ופגיעה. הללו הכניסו לטווח הפגיעה של הארגון את רוב שטחה של ישראל, ובכלל זה גם אתרים חיוניים בעלי חשיבות אסטרטגית. לאורך העשור האחרון אף קידם הארגון מתחת לעיניה העצומות למחצה של ישראל את פרויקט "דיוק הטילים", שעניינו שיפור יכולת הדיוק של ארסנל הטילים המצוי בידיו.[58]
יכולת ההרתעה של חיזבאללה התבססה כמעט רק על ארסנל טילים זה, שבו הרבה חסן נצראללה להתפאר וגם לאיים. "ישראל יודעת היטב מהם כלי הנשק המצויים בידינו", הכריז בנובמבר 2012. "אם ישראל רעדה לנוכח כמה טילי פג'ר 5 שנפלו במשך שמונה ימים בתל-אביב, כיצד היא תוכל לעמוד בפני אלפי רקטות שייפלו על תל-אביב אם זו תתקוף את לבנון? ישראל יודעת היטב שהמערכה איתנו לא תוגבל לטווח של 70 ק"מ, אלא תתפרס על כל פני פלסטין הכבושה מקריית-שמונה לאילת… פלסטין היא המטרה המרכזית שלנו והיא תישאר כזו. היא חלק מהאמונה שלנו וחלק מן האחריות שלנו".[59]
היכולות הצבאיות שרכש הארגון בלחימה בסוריה העניקו בסיס להכרזות של מנהיגי הארגון ולפיהן בסבב העימות הבא עם ישראל לא ינקוט עוד הארגון גישה פסיבית שעיקרה מאמץ הסתתרות והישרדות ולכל היותר הטרדה של כוחות אויב מתמרנים (בשטח לבנון), ולצד זאת ירי טילים אל ערי ישראל – אלא יאמץ זאת הפעם גישה אקטיבית שעניינה ניסיון לתקוף ולהשתלט על הגליל.[60] בישראל לא הקלו ראש בהצהרות כאלו. מומחי צבא העריכו כי לחיזבאללה יכולת לבצע מתקפות פתע של אלפי לוחמים מיומנים שפעלו במסגרות צבאיות ממוסדות, ובראשן כוח רדואן, כוח העילית של הארגון שצבר ניסיון מבצעי במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, במטרה להשתלט ואף להחזיק לזמן מה בעמדות צבאיות או אף יישובים ישראליים המצויים בקרבת גדר הגבול ואולי אף בעומק הגליל.[61] מי שהקל באיומיו של נצראללה הופתע לגלות בראשית שנת 2019 כי ישראל חשפה והשמידה שש מנהרות שחפר חיזבאללה מתחת לגבול, ואשר נועדו לאפשר ללוחמיו לחדור לשטח ישראל.[62]
לנוכח מאזן אימה והרתעה משתק זה, שהגביל את ישראל ולמעשה אף שלל ממנה כל יכולת לפעול לאורך קו הגבול הישראלי-לבנוני או אף בעומק לבנון, פיתחה ישראל תפיסת לחימה שנועדה להיענות לַצורך לבלום את התעצמותו של ארגון חיזבאללה אבל בה בעת למנוע הידרדרות העלולה להוביל את האזור לסבב אלימות מחודש. מדובר היה בתפיסת "המערכה בין המלחמות" (מב"ם) שהוגדרה בידי צה"ל כ"מערכה שמנהלת מדינת ישראל באמצעות צה"ל וקהילת המודיעין נגד התעצמות של מדינות אויב ובהן איראן וסוריה ושל ארגוני טרור דוגמת חיזבאללה וחמאס ובכדי לסכל פעילות התקפית שלהם. מערכה זו כוללת פעולות חשאיות בחתימה נמוכה ובהן סיכולים ממוקדים, תקיפות חיל האוויר, לוחמת סייבר ופעולות של יחידות מיוחדות ולוחמי המוסד. שמה של מדיניות זו נגזר מכך שהיא מתנהלת בין המלחמות או המבצעיים הצבאיים הגלויים שאליהם יצאה ישראל כנגד אויביה. במערכה זו מקפידה ישראל על יכולת הכחשה".[63]
פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה במרץ 2011 הוא שפתח בפני ישראל חלון הזדמנויות לתקוף בסוריה בהיקף חסר תקדים ביחס לעבר. המטרות שהותקפו היו לרוב משלוחי נשק שהועברו מאיראן לידי חיזבאללה בלבנון, וכן יעדים איראנים או כאלה ששירתו את המיליציות השיעיות ששיגרה טהראן לסוריה – וזאת במטרה לבלום את ניסיונה של איראן להיאחז על אדמת סוריה. ההישגים וההצלחות של המב"ם, ובלא ספק היו כאלו, העניקו לישראל תחושה, שהתגלתה לימים כמוטעית, שידה על העליונה – מבצעית ומודיעינית – וכי המב"ם לא רק משמר ומחזק את ביטחונה אלא אף מרתיע את אויביה. אלא שמרוב עצים, ישראל לא ראתה את היער: המב"ם לא מנע את ההתעצמות של חיזבאללה וגם לא את התעצמות חמאס. במהלך שנות המב"ם הפכו שני ארגוני טרור אלה לכוחות רבי עוצמה שלרשותם עשרות אלפי טילים וכוח לוחם מיומן – הנוח'בה של חמאס וכוח רדואן של חיזבאללה.
המב"ם היה דוגמה לחשיבה יצירתית ויוזמת, להצלחה לנצל הזדמנות ולהפגין יכולות מבצעיות ומודיעיניות. אבל דומה שהמב"ם הפך לעיקר, וההיגיון שעמד בבסיסו הפך לזה שהנחה את התנהלותה האסטרטגית של ישראל למול אויביה. התוצאה הבלתי נמנעת מכך היו ההלם וההפתעה שאחזו בישראל ב-7 באוקטובר עם מתקפת חמאס.
ח. אש בצפון
לאורך העשור האחרון עקבה ישראל בדריכות אחר הנעשה בגבולה עם לבנון מחשש כי "מצפון תיפתח הרעה". רבבות הטילים של חיזבאללה, לצד הכוח שהכשיר למשימת כיבוש הגליל, הובילו את קברניטי ישראל לחשוש מפני "מלחמת הצפון הראשונה", העתידה להתנהל לאורך חזית המשתרעת מראש הנקרה שלחוף הים התיכון עד לחמת גדר שבמשולש הגבולות שבין ישראל, סוריה וירדן.
החשש הזה היה גדול לאין ערוך מן החשש מפני חמאס – ארגון טרור שלרשותו עמדו "רק" כ-15 אלף טילים, שרק מיעוטם היו בעלי טווח המגיע לאזור המרכז, ארגון שכנגדו נבנה מכשול מתוחכם ושבמהותו הוא חלש ו"מורתע".
כל ההערכות הללו קרסו בשבת, 7 באוקטובר 2023.
עם פרוץ הסופה בדרום קרסה ברעש גדולה הקונספציה שטיפחה ישראל לאורך שנים ולפיה ארגון חמאס מורתע, ולישראל יש יכולות מודיעיניות וכן מבצעיות שבכוחן לנטרל אותו, ושניתן אפוא לקנות ממנו שקט באמצעות הזרמת המיליארדים הדרושים לו לביסוס שלטונו ברצועת עזה. למען האמת היו לה לישראל אין ספור הזדמנויות להיווכח כי קונספציה זו אינה מחזיקה מים. שהרי מאז תפס חמאס את השלטון ברצועת עזה בשנת 2007 פרצו בין ישראל לבינו סבבי עימות בלתי פוסקים, שאחרי כל אחד מהם היא נטתה להאמין כי הכתה בחמאס והרתיעה אותו וכי עתה פניו יהיו לשמירה על השקט לאורך הגבול, וחוזר חלילה.
בניגוד לחמאס, חיזבאללה היה ונותר ארגון לבנוני-שיעי הממוקד בלבנון ובבני העדה השיעית החיים במדינה זו. הארגון הקפיד מאז סיומה של מלחמת לבנון השנייה לשמור על השקט לאורך הגבול עם ישראל, במה שנראה היה כעדות להצלחת ההרתעה שנוצרה במלחמת לבנון השנייה. עם זאת, בכל פעם שחיזבאללה זיהה הזדמנות לפגוע בישראל בלא שהדבר יוביל למלחמה כוללת, הוא ניצל אותה, וביטא את מחויבותו לזהות שאימץ לעצמו כארגון התנגדות.
בעקבות מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר הפר חיזבאללה את השקט ששרר לאורך גבול הצפון והחל תוקף מטרות צבאיות לאורך הגבול. עם זאת הארגון נמנע מלהשתמש בארסנל הטילים ארוכי הטווח שיש ברשותו ולא שלח את לוחמיו, אנשי כוח רדואן, לתקוף מטרות בתוך שטח ישראל. למרות זאת החליטה ממשלת ישראל לפנות עשרות אלפי תושבים מן היישובים שלאורך הגבול, מחשש פן הארגון ינסה לחקות את חמאס ויתקוף את יישובי הצפון.
יש להניח כי אם נצראללה היה מעוניין במלחמה כוללת הוא היה מצטרף אליה כבר ביומה הראשון, כשישראל עוד הייתה המומה ומשותקת לאחר שנתפסה בהפתעה גמורה בידי חמאס. אבל לא כך קרה. כפי שהסביר נצראללה עצמו, חמאס לא טרח לשתף את בעלי בריתו בטהראן ובביירות בהחלטה לתקוף את ישראל; המלחמה הוצגה כמלחמה פלסטינית, מלחמתה של עזה, שחיזבאללה אומנם מסייע לה אך אינו נלחם בה כאילו הייתה זו מלחמתו שלו.[64]
להחלטתו של חיזבאללה לשמור על עימות בפרופיל נמוך תרמה העובדה שבעקבות מתקפת חמאס גייס צה"ל את כוחותיו ואלו נערכו לאורך הגבול ובכך איבד חיזבאללה את גורם ההפתעה שעליו בנה את תוכניות המתקפה שלו ואימן את כוחותיו. ראוי גם להזכיר את החיבוק החם שהעניקה ארצות הברית לישראל ואת האזהרות הבוטות של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן לאיראן ולחיזבאללה לבל יצטרפו למערכה שבה פתח חמאס נגד ישראל.
נצראללה הוא אויב קשה, והוא גם חוזר וטוען, במידה מסוימת של צדק, כי במהלך שלושת העשורים האחרונים שבהם הוא מנהיג את הארגון הוא צבר ניסיון וגם היכרות טובה של החברה הישראלית. נראה לפיכך כי הכיר בכך שישראל של אחרי האסון שפקד אותה ב-7 באוקטובר היא ישראל אחרת מזו שלמולה ניצב עד אז. עתה היא מדינה הנחושה להשיב לאזרחיה את הביטחון שאבד להם ולהסיר כל איום המרחף מעל לראשה, ומוכנה לשלם את המחירים הקשים הנדרשים ממנה כדי להכריע את האויב.
ואולי חשוב מכול לזכור כי לחיזבאללה יש תפקיד בלוח השחמט האיראני: להרתיע את ישראל מלתקוף את איראן, ולהגיב על מתקפה כזו במידה שתתרחש. אין כל היגיון "לבזבז" השקעה איראנית זו בלבנון בעבור החמאס בעזה.
ישראל מצידה העדיפה מאז 7 באוקטובר להכיל את מעשי התוקפנות של חיזבאללה. בעימות בין צה"ל לחיזבאללה הייתה ידו של צה"ל על העליונה – לכל הפחות מן הבחינה הטקטית – ועל כך תעיד העובדה שבמהלך הלחימה נהרגו בקרבות יותר מ-180 פעילי חיזבאללה. ובכל זאת מנהיגיה של ישראל העדיפו לשמור אף הם על פרופיל נמוך והסתפקו בהבטחות עמומות שלפיהן היא תפעל לשנות את המציאות הביטחונית השוררת לאורך הגבול.
לשני הצדדים – לישראל ולחיזבאללה – היה אפוא נוח לשמר את העימות בצפון על אש קטנה, וכל שנותר הוא להמתין ולראות אם הידרדרות למלחמה היא בלתי נמנעת לנוכח האש שהתלקחה לאורך קו הגבול, או שמא יעלה בידי שני הצדדים למנוע מלחמה כזאת, אולי דרך היוזמה האמריקנית.
אך אסור לישראל לטעות לגבי חיזבאללה: תפיסת המאבק בישראל היא תמצית קיומו, וקשה להניח כי יוותר עליה או על הקשר לאיראן. קשה להניח שגם טהראן מצידה תוותר בקלות על ההשקעה העצומה שהשקיעה לאורך השנים בחיזבאללה.
הדרך היחידה המצויה בידי ישראל להסיר את האיום שמציב לה חיזבאללה היא חיסול יכולותיו הצבאיות, שהפכו אותו מארגון טרור לאיום קיומי עליה – בדיוק כפי שהיא מנסה לעשות בעזה לחמאס. זו אינה משימה בלתי אפשרית אלא יעד צבאי בר-השגה.
אומנם לחיזבאללה יש יכולת טילית רבת עוצמה, אך אין לו יכולת להתמודד עם עוצמתו הצבאית של צה"ל אם זו תופעל במלואה בלא הנחות, הקלות ופשרות. כזכור במהלך מלחמת לבנון השנייה נמנעה ישראל מלפגוע במטרות תשתית בלבנון בלחץ אמריקני ומתוך אמונה נאיבית כי יש לבנון אחרת, שיש לתמוך בה, לבנון שבכוחה יהיה לרסן את ארגון חיזבאללה.
אלא שעימות כולל עם חיזבאללה שמטרתו חיסול יכולותיו הצבאיות הוא מהלך שבשבילו תידרש ישראל – כמדינה וכחברה – לתעצומות גדולות בהרבה מאלו שנדרשה להן לצורך המלחמה בעזה. נותר להמתין ולראות אם יש לישראל היכולת לגייס תעצומות כאלו, להפגין העזה ונחישות ובעיקר כוח עמידה מנהיגותי, צבאי ואזרחי, לחרוק שיניים ולספוג פגיעות קשות ואף אבדות כואבות – או שמא גם הפעם היא תעדיף להימנע מעימות כולל ולהשלים עם קיומו והמשך התעצמותו של ארגון חיזבאללה מעבר לגבול – עד שהלה יכה ראשון ויוביל את כולנו לצאת למלחמת אין-ברירה כשהחרב כבר מונחת על צווארנו.
החלופה היחידה למלחמה שתפרק את חיזבאללה היא כינונו של 'קיר ברזל' ומאזן אימה הרתעתי לנוכח השלוחה האיראנית בצפון: אפס סבלנות לכל תוקפנות, ופעולה נחושה בכל צומת שבו מעשי החיזבאללה מעמידים את ישראל בסכנה.
אפילוג
סיפור תולדותיה של לבנון במאה העשרים, כמו גם תולדות מערכת יחסיה עם ישראל, הוא סיפור של מהפך בלתי נתפס שבמסגרתו הפכה לבנון משווייץ של המזרח התיכון – מדינה המסמלת מערביות, פתיחות ופלורליזם וגם שגשוג כלכלי – לישות המבטאת בהווייתה קיצוניות, נחשלות ואף כאוס, שיקוף של כל השלילה המצויה במרחב שסביב לישראל. בעבור ישראל הפכה גם לבנון ממושא לידידות הממתינה לכאורה מעבר לפינה למושא לפחד קמאי ומשתק, שהרי היא תופסת אותה כיום כאתגר ואף איום מרכזי בעבורה.
בשולי מאמר נרחב זה על אודות לבנון, אני מבקש להניח כמה תובנות באשר לתולדותיה ולמערכת היחסים שלה עם ישראל.
על מלחמת ברירה: כאשר מנחם בגין הסביר במהלכה של מלחמת לבנון הראשונה שיש רגעים בחיי אומה שבהם יש צידוק והיגיון לצאת למלחמה יזומה במטרה לייצר מציאות אסטרטגית טובה יותר, הוא זכה לגינוי ולדברי ביקורת. אבל לבגין הייתה אסטרטגיה וגם ראייה ארוכת טווח שבבסיסן עמד ההיגיון של החלשת הציר הרדיקלי בעולם הערבי של אותם ימים ובמרכזו סוריה ואש"ף, כדרך לחזק ולהבטיח את מעמדה של ישראל ואת עתידה. הוויכוח סביב השאלה האם יש לצאת למלחמת 'יש ברירה' כפה עצמו מחדש על השיח בישראל בעקבות מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, וראוי אפוא לשוב ולקיימו גם בהקשר ללבנון ואגב גם בהקשר לאיראן.
ראוי להזכיר בהקשר זה כי ישראל יצאה למבצעי 'דין וחשבון' ו'ענבי זעם' שעה שלחיזבאללה לא היה כלל כוח טילי, למעט קטיושות שבהן החזיק גם אש"ף קודם למלחמת לבנון הראשונה. לעומת זאת, מלחמת לבנון השנייה פרצה כשטווח הטילים של חיזבאללה הגיע עד לחיפה. מלחמת עזה נכפתה על ישראל כשטילי חיזבאללה מכסים את כל שטחה של ישראל, ויש לקוות כי העימות הבא לא יפרוץ שעה שאיראן תהיה כבר בעלת יכולת גרעינית.
הנסיגה – לא שקט ולא ביטחון: הנסיגה מרצועת הביטחון התבססה על הנחות מופרכות שלפיהן בעקבותיה יובטח השקט לאורך הגבול, שכן חיזבאללה יאבד את הלגיטימציה לפעילותו מול ישראל ויבקש למקד עצמו בבניין כוחו בלבנון.
הנסיגה עודנה נתפסת בישראל כסיפור של הצלחה וכמהלך שריפא את הפצע הלבנוני הפתוח מאז מלחמת לבנון הראשונה ושיפר את המציאות הביטחונית היום-יומית לאורך הגבול. בפועל, נסיגה זו העניקה לחיזבאללה הישג תדמיתי שהוא מינף כדי להטיל אימה על ישראל וכדי לעודד טרור ואלימות נגדה, ובעיקר כדי לבנות לעצמו עוצמה צבאית שהפכה אותו לכוח צבאי המציב איום של ממש על ישראל.
מלחמת לבנון השנייה – מאזן אימה מתעתע: לאחר מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 נשמעה הטענה כי למרות הכול המלחמה יצרה הרתעה כלפי חיזבאללה. אלא שמאזן האימה וההרתעה, שהביא שקט לאורך הגבול, הוליד גם את האפשרות של חיזבאללה להתעצם ולהצטייד ביכולת טילית המהווה איום של ממש על ישראל. גם בשעה שהטילים "מחלידים" כביכול על כניהם, הם כלי אסטרטגי בידי האויב; ובכלל, במזרח התיכון אקדח הנגלה במערכה הראשונה עתיד לירות במערכה השלישית.
לבנון הייתה ונותרה אוסף שברירי של עדות ומשפחות נכבדים; ספק מדינה, שמי שנותן בה כיום את הטון הוא ארגון חיזבאללה שאיש אינו רוצה וגם אינו יכול להתמודד עימו. הלבנונים לעדותיהם השונות יכולים להרשות לעצמם לטמון ראשם בחול נוכח האתגר שמציב חיזבאללה להוויה הלבנונית – על החיוב ובעיקר השלילה שבה – ולהתעורר למציאות של מדינה שיעית, שלוחה של הרפובליקה האסלאמית של איראן, שבה שולט חיזבאללה. לכל היותר הם יעזבו במקרה כזה בהמוניהם את המדינה, כפי שהם עושים ממילא לאורך המאות האחרונות. ישראל לעומת זאת איננה יכולה להרשות לעצמה לעצום את עיניה לנוכח תהליכי העומק העוברים על לבנון כפי שנהגה לעשות לאורך העשורים האחרונים ולהתעורר יום אחד למציאות מאיימת אף יותר מזו הנוכחית.
*
אחרי מאה שנות חיפוש ידידות ושני עשורים של מאבק מדמם, על ישראל להכיר כי אין תוחלת ואין עתיד לא ללבנון, לא לחלום הידידות עימה. לעת הזאת לבנון היא חיזבאללה וחיזבאללה הוא לבנון, והתקווה ללבנוניזציה של חיזבאללה שליוותה את ישראל וגם לבנונים רבים לאורך שנים התבדתה. לבנון אינה יכולה לחיזבאללה ואילו זה יכול ללבנון.
גם אם תפרק ישראל את חיזבאללה וגם אם ארגון זה יקרוס; גם אם משטר האייתולות בטהראן יקרוס וגשם השפע של טילים וכסף שהוא מעתיר על חיזבאללה ייפסק – גם אז תיוותר לבנון שכן מתעתע. אין לבנון אחרת: את לבנון אין לכבד ומלבנון יש להיזהר.
לבנון של המאה העשרים היא בבחינת ניסיון שנכשל. הצרפתים ביקשו להקים את לבנון כמדינה בהגמוניה מרונית, אש"ף ביקש להופכה למולדת חליפית ל"פלסטין" ולבסיס פעולה נגד ישראל, ואילו כיום חיזבאללה מבקש לעשותה לשלוחה איראנית. אבל כל אלו לא הצליחו בעבר ואינם מצליחים גם כיום לקיים במרחב הלבנוני מדינה מתפקדת העומדת על שתי רגליה, ובכך הותירו ועודם מותירים מרחב זה כזירת עימות המפיצה כאוס, אלימות וטרור לסביבתה הקרובה והרחוקה.
המדינה הלבנונית קרסה זה מכבר, וספק אם אי פעם תפקדה כמדינה של ממש. המרחב הלבנוני היה ונותר אוסף של עדות, משפחות ונכבדים, וכמו במקרים רבים אחרים ברחבי המזרח התיכון הסיבה היחידה להמשך קיומה הנוכחים הוא הדבקות של גורמי הכוח בלבנון ושל הקהילייה הבינלאומית בגבולות שקבעו מעצמות המערב עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה.
במהלך מלחמת האזרחים התפרקה לבנון למרכיביה וכל עדה קיימה מעין קנטון אוטונומי משלה ושלטה בו. קריסה נוספת של הסדר הלבנוני איננה דבר שלא ניתן להעלות על הדעת, ובמקרה כזה עשוי דרום לבנון ללכת בעקבות רמת הגולן ולהפוך לחלק ממדינת ישראל, בעקבות עימות רחב היקף בין ישראל לבין חיזבאללה. נוכחות ישראלית רבת שנים במרחב זה, שיינטש בידי תושביו אם תתנהל בו מלחמה כוללת כפי שקרה ברמת הגולן, עשויה להפוך לנוכחות של קבע. בכך יוגשם חלום וחזון ציוני בן למעלה ממאה שנים להבטחת שלמותה הגיאוגרפית של ארץ ישראל ולניצול כלל מקורות המים שלה.
אבל עד אז, כמובן, יזרמו עוד מים רבים בליטני בדרכם אל הים התיכון.
תמונה ראשית: לע"מ
איור: מנחם הלברשטט
אייל זיסר הוא פרופסור ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל-אביב ומשמש בה סגן הרקטור. תחום התמחותו הוא ההיסטוריה המודרנית של לבנון וסוריה.
[1] אפשר למצוא את הקליפ ברשת: "שתי אצבעות מצידון – ג'ורג'י מסביר למה נלחמים בלבנון".
[2] ראו ראובן ארליך, בסבך הלבנון, 1918–1958, תל-אביב: מערכות, 2000.
[3] ראו זאב שיף, אהוד יערי, מלחמת שולל, ירושלים: שוקן, 1984.
[4] ראו גדעון ביגר, ארץ רבת גבולות, באר-שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2001, עמ' 103–159.
[5] ארליך, בסבך הלבנון, עמ' 272–292.
[6] "המשפחות הלבנוניות, סיור אל העבר – משפחת אל-אסעד" (בערבית), אל-דיאר (addiyar.com), 11 בספטמבר 2014.
[7] ראו מאיר זמיר, כינונה של לבנון המודרנית, תל-אביב: מערכות, 1993.
[8] Kamal Salibi, A House of Many Mansions, the History of Lebanon Reconsidered, London: I. B. Tauris, 1988; The Modern History of Lebanon, Delmar, New York: Caravan Books, 1965.
[9] על אודות תולדותיהם של המרונים ראו Salibi, A House of Many Mansions, pp. 63–99; וכן מישל ריקה, "המארונים בהיסטוריה", בתוך אהרן אמיר (עורך), לבנון: ארץ, עם, מלחמה, תל-אביב: הדר, 1979 עמ' 17–37.
[10] ראו אייל זיסר, לבנון, דם בארזים: ממלחמת האזרחים עד מלחמת לבנון השנייה, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 33, 110–112.
[11] על העדה השיעית בלבנון ראו Rodger Shanahan, The Shi`a of Lebanon, Clans, Parties and Clerics, London: I. B. Tauris, 2005; ראו גם פואד עג'מי, האימאם הנעלם: מוסא צדר והשיעה של לבנון, מאנגלית: עמי שמיר, תל-אביב: עם עובד, 1988.
[12] עוד על האמנה הלאומית ראו Eyal Zisser, Lebanon, The Challenge of Independence, London: I. B. Tauris, 2000, pp. 57–67.
[13] עוד על אודות המערכת החברתית-כלכלית בלבנון ראו Samir Khalaf, Lebanon's Predicament, New York: Columbia University Press, 1987. ראו גם Albert Hourani, Political Society in Lebanon, a Historical Introduction, Oxford: Centre for Lebanese Studies, 1988; Nadim Shehadi, The Idea of Lebanon, Economy, Society and State on the Cenacle Ibanais, 1946-1954, Oxford: Centre for Lebanese Studies, 1987; Nadim Shehadi and Daana Haffar Mils (eds.) Lebanon, A History of Conflict and Consensus, London: I. B Tauris, 1988.
[14] ראו למשל מאמרו של יעקב שביט, "עברים ופיניקים: מקרה של תמונת עבר היסטורי קדום ושימושה באידאולוגיה הרדיקלית של הימין הציוני והאנטי־ציוני", קתדרה, 29 (ספטמבר 1983), עמ' 171–193.
[15] ארליך, בסבך הלבנון, עמ' 44.
[16] שם, עמ' 46.
[17] אייל זיסר, "ניפוצן של אשליות: העדה המרונית בישראל ומדינת ישראל – מגעים וקשרים ראשונים", עיונים בתקומת ישראל, כרך 6 (1996), עמ' 38–47.
[18] המרכז למחקרים לבנונים, אוקספורד, אוסף המסמכים הדיפלומטים האמריקאים, Bruins to Dept. of State, 14 May 1951, CLS, US Documents, box V – box 4076, 782A.00/5 – 1451.
[19] גנזך המדינה, משרד החוץ, ט' ארזי, פריס, למשרד החוץ, 19 בפברואר 1949, 12/1454. ראו גם William Haddad, "'The Christian Arab Press and the Palestine Question: A Case Study of Michel Chiha of Beirut Le Jour", Muslim World, Vol. 56, no. 2 (April 1975), pp. 119-131.
[20] משה שרת, יומן אישי, כרך ח', תל-אביב: מעריב, 1978 ,עמ' 2397–2400.
[21] גיא מעין, "לאבד את הצפון: מדינות ערב והגליל במלחמת 1948", בתוך אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט, דיון מחודש, תל-אביב: משרד הביטחון, 2004, עמ' 269–306.
[22] ארליך, בסבך הלבנון, עמ' 435–498.
[23] ראו Yehia El Amine, “Tele Liban looks to continue a long, prestigious history”, al-Nahar, 23 May 2018 (זמין במרשתת).
[24] זיסר, לבנון, דם בארזים, עמ' 63–64.
[25] עוד על פרוץ המלחמה בלבנון ראו Farid el Khazen, The Breakdown of the State in Lebanon, 1967-1976, London: I. B Tauris, 2000; Kamal Salibi, Cross Roads to Civil War, Lebanon 1958-1976, Delmar, New York: Caravan, 1976.
[26] ראו זאב שיף ואהוד יערי, מלחמת שולל, ירושלים: שוקן, 1984, עמ' 40–53. ראו גם יצחק רבין, פנקס שירות, תל-אביב: ספריית מעריב, 1979, עמ' 500–504.
[27] עוד על אודות בשיר ג'ומאייל ראו מואססת בשיר אל-ג'מיל, בשיר אל-ג'מיל, צ'מיר ותאריח' (בשיר ג'ומאייל, קורות חיים ומצפון), ביירות: 1984. ראו גם Eyal Zisser, "The 1982 Peace for Galilee War: Looking Back in Anger- Between an Option of a War and a War of no Option," in Mordechai Bar-On (ed.) A Never Ending Conflict, a Guide to Israeli Military History, New York: Praeger Publishers, 2004, pp. 193-211. ראו גם http://www.bachirgemayel.org
[28] שיף ויערי, מלחמת שולל, עמ' 54–63.
[29] ראו מרדכי ציפורי, בקו ישר, תל-אביב: ידיעות אחרונות, 1997, עמ' 265, 268; שיף ויערי, מלחמת שולל, עמ' 66.
[30] ראו ציפורי, בקו ישר, עמ' 314; שיף ויערי, מלחמת שולל, עמ' 38; ראיון של המחבר עם יהושע שגיא, ראש אמ"ן בין השנים 1979–1983, בת-ים, 17 באפריל 1994.
[31] ראו גם Zisser, "The 1982 Peace for Galilee War".
[32] "הודעת הממשלה על מבצע שלום הגליל", דבר, 7 ביוני 1982, עמ' 3. ראו גם ראיון של המחבר עם דן מרידור, מזכיר הממשלה ביוני 1982, ירושלים, 13 במאי 1994.
[33] ראו ציפורי, בקו ישר, עמ' 275; ראו גם דן נאור, "האם כל הדרכים הובילו אל בירוּת?, המדיניות ה'לבנונית' של מנחם בגין, 1977–1982", עיונים בתקומת ישראל, כרך 33 (2020), עמ' 9–39.
[34] מרדכי ציפורי, בקו ישר, עמ' 277–300; שיף ויערי, מלחמת שולל, עמ' 244–245.
[35] א' כנרתי, "בגין מוכן להיפגש עם סרקיס בביירות או בירושלים", דבר, 16 ביוני 1982, עמ' 3.
[36] שיף ויערי, מלחמת שולל, עמ' 252–266.
[37] שם, עמ' 284–291.
[38] שם, עמ' 313–379. ראו גם דוד קמחי, האופציה האחרונה: המאבק לשלום במזרח התיכון, ירושלים: עידנים, 1992. לדו"ח ועדת החקירה ראו גנזך המדינה, דוח ועדת החקירה לאירועי סברה ושתילה.
[39] שפי גבאי, יוסף חריף ועודד גרנות, "ג'מאייל תובע מאסד גיבוש תחליף להסכם ישראל-לבנון בחסות האו"ם", מעריב, 1 במרץ 1984, עמ' 1.
[40] לדיון מקיף במעורבות הישראלית בלבנון ראו אליעזר צפריר, פלונטר: שוטר תנועה בסבך הלבנוני, תל-אביב: ידיעות אחרונות, 2006; ישראל גפן, פגישות בלבנון, תל-אביב: משרד הביטחון, 1984.
[41] ראו Walid Phares, Lebanese Christian Nationalism: The Rise and Fall of an Ethnic Resistance, Boulder, Colorado: Lynne Rienner Publishers, 1995; Nader Moumneh, The Lebanese Forces: Emergence and Transformation of the Christian Resistance, Lanham, Maryland: Hamilton Books, 2019, pp. 3-136.
[42] ראו William Harris, Faces of Lebanon, Sects, Wars, and Global Extensions, Princeton: Markus Wiener Publishers: 1997, pp. 174-176.
[43] זיסר, לבנון, דם בארזים, עמ' 338–353.
[44] ערוץ אל-מנאר, 8 ביוני 2018, https://www.almanar.com.lb/
[45] ראו עג'מי, האמאם הנעלם.
[46] שמעון שפירא, חזבאללה: בין איראן ולבנון, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2000.
[47] Ahmad Nizar Hamzeh, In the Path of Hizballah, Syracuse University Press, 2004, pp.89, 91. ראו גם נעים קאסם, חזבאללה, אלמינהאג', אלתג'רובה, אלמוסתקבל (חיזבאללה, הדרך, הניסיון והעתיד), ביירות: דאר אל-האדי, 2002, עמ' 17–25.
[48] נץ אל-ריסאלה אלמפתוחה אלתי וג'ההא חזבאללה אלי אלמוסתדעפין פי לובנאן ואלעאלם (נוסח האיגרת הגלויה שהפנה החיזבאללה לנדכאים בלבנון ובעולם), ביירות: פברואר 1985.
[49] ראיון של המחבר עם משה ארנס, תל-אביב, 24 במאי 2003.
[50] זיסר, לבנון, דם בארזים, עמ' 217–220.
[51] עמוס הראל ואבי יששכרוף, קורי עכביש: סיפורה של מלחמת לבנון השנייה, תל-אביב: משכל, 2008, עמ' 15–49.
[52] ערוץ אל-מנאר, 26 במאי 2000.
[53] הראל ויששכרוף, קורי עכביש, עמ' 141–148.
[54] שם, עמ' 179–224.
[55] שם, עמ' 60–65. ראו גם עמיר רפפורט, אש על כוחותינו: כך הכשלנו את עצמנו במלחמת לבנון השנייה, תל-אביב: ספריית מעריב, 2007.
[56] הראל ויששכרוף, קורי עכביש, עמ' 456.
[57] ערוץ אל-ג'זירה, 26 בספטמבר 2006.
[58] יהושע קליסקי, "טילים מדויקים, כטב"מים ועשרות אלפי לוחמים: סדר הכוחות של חיזבאללה", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 19 באוקטובר, 2023 (באתר המכון).
[59] חיים איסרוביץ, "נסראללה: הקרב נגדנו ישתרע מקריית שמונה ועד אילת", אתר nrg, 25 בדצמבר 2012.
[60] ערוץ אל-מנאר, 16 בפברואר 2011.
[61] יוחאי עופר, "אשכנזי: 'חיזבאללה לא יכול לכבוש את הגליל'", מעריב, 1 באפריל 2015.
[62] "4 שנים ל"מגן צפוני": בחזרה למבצע שהרעיד את מנהרות חיזבאללה", אתר צה"ל, 4 בדצמבר 2022.
[63] ראו שי שבתאי, "תפיסת המערכה שבין המלחמות", מערכות 445 (אוקטובר 2011), עמ' 24–27; עמיר רפפורט, "תקופת בין המלחמות", אתר nrg, 1 בפברואר 2013.
[64] ג'קי ח'ורי, "נסראללה הבהיר שלא יקריב את לבנון למען עזה, והותיר את חמאס לבד", הארץ, 4 בנובמבר 2023.
