הודים ויהודים: הזדמנות הדדית

כשבועיים לאחר מתקפת שבעה באוקטובר העניק שגריר ישראל בדלהי דאז, נאור גילאון, ראיון לערוץ ABP ההודי. גילאון שיבח את ראש ממשלת הודו, נָרֶנְדְרָה מוֹדי, על שהביע תמיכה פומבית ונחרצת בישראל עוד בטרם התבררו ממדי הטבח, ואישש, מניסיונו האישי, את הטענה הרווחת על ייחודה של האהדה לישראל בקרב העם ההודי.[1]

אך לא תמיד הפגינו ההודים תמיכה בציונות או במדינת ישראל. גָ'וָוהַרלַל נֶהְרוּ, ראש ממשלת הודו הראשון, הביע אומנם צער על רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית, ואף סייע במאמצים לספק מקלט לכמה אלפי רופאים ומהנדסים יהודים בשנות ה-30. אך הוא החזיק בעמדה נחרצת – שאותה גם ביטא במכתב למופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני – שעל פיה פלשתינה המנדטורית שייכת כולה לערבים, וראוי שתוקם בה מדינה ערבית שתשמור על זכויות היהודים. באופן כללי הוביל נהרו מדיניות חוץ שבמרכזה עיקרון אחד, קדוש כמעט, עיקרון האנטי-קולוניאליזם. במסגרת זו נעשה נהרו לחבר קרוב של נשיא מצרים, גמאל עבד א-נאצר, וקירב את הודו תחילה לסין ואז לברית המועצות. ישראל הייתה לדידו יצירה קולוניאלית, מעשה ידיהם של לורד בלפור והבריטים, והעולם הערבי ניהל בעיניו מאבק אנטי-קולוניאלי מוסרי וצודק.

נהרו לא היה היחיד שהחזיק בעמדה זו. שלוש שנים לאחר מותו, כעשרה ימים בלבד לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, נאם שר החוץ ההודי דאז בפני שני בתי הפרלמנט והצדיק את תוקפנותו של נאצר ואת חסימת מצרי טיראן. הקמתה של מדינת ישראל, הוסיף, היא הסיבה העיקרית למתיחות באזור. בשנת 1975 הצביעה הודו בעצרת הכללית של האו"ם, יחד עם הגוש הערבי, בעד החלטה 3379, שקבעה כי הציונות היא גזענות.

פלג אחד בלבד בפוליטיקה ההודית הביע תמיכה בציונות מראשית ימיו. וינָיָאק דָמָדוֹר סָוָורְקַר, האב הרוחני של הימין ההינדי,[2] ניסח כבר לאחר הצבעת האו"ם בכ"ט בנובמבר מכתב גלוי בשם מפלגתו, Hindu Mahasabha ("האספה ההינדית הגדולה"), המברך את מדינת ישראל העתידה לקום, ואף תקף במכתבו את ראש הממשלה נהרו ואת אחותו, השגרירה באו"ם, על התנגדותם לתוצאות ההצבעה. הנימוקים שציין לתמיכתו בישראל מבהירים היטב את ההקבלות שראה בין הציונות לבין הלאומיות ההינדית פרי הגותו, הקרויה "הינדוּטבָה", שנדבר בה בהמשך.

הישראלי הקורא על אודותיו של סוורקר עשוי להתפתות להקביל בין דמותו לבין זו של זאב ז'בוטינסקי: עיקר תרומתו הייתה הגותית וספרותית; מפלגת הימין שהנהיג הייתה קטנה, משנית בתרומתה לעצמאות הודו, ולאחר העצמאות התמקמה באופוזיציה. תנועת האם האידאולוגית החשובה של הימין ההינדי, "ארגון המתנדבים הלאומי" (Rashtriya Swayamsevak Sangh, ובקיצור RSS) שהוקמה לאחר מפגש של סוורקר עם מייסדה, הצמיחה משורותיה כמעט את כל צמרת "מפלגת העם ההודית" (BJP), שהייתה לבסוף למפלגת השלטון, ובתוכה את ראש הממשלה מודי.

בעמודים הבאים אציע סקירה שתתמקד תחילה במפלגת 'הקונגרס הלאומי ההודי' – מפא"י ההודית, אם תרצו:  מפלגת השלטון הסוציאליסטית שהקימה את המדינה ושלטה בה בעשורים הראשונים לקיומה. זו המפלגה שעימה היה שרוי סוורקר ביריבות אידיאולוגית חריפה כל ימיו, ואשר נגדה התקוממו יורשיו. לאחר מכן אתמקד יותר בימין ההינדי, ובכלל זה בהגותו של סוורקר וביישומה בידי ממשלת מודי. לאורך המאמר אצביע על הקבלות ונקודות דמיון בין מחנות הימין בישראל ובהודו, ובסופו אצביע על כמה אפשרויות לשיתופי פעולה חדשים בין המחנות, וממילא, בין המדינות.

לצד זאת, חשוב לציין: מאמר זה מתמקד בימין ההינדי על שום היותו האגף הפרו-ציוני העקבי ביותר בציבוריות ההודית, שהגותו מכילה דמיון מפתיע לרעיונות ציוניים ויהודים מכוננים, ומפלגתו מגלה חיבה לימין הישראלי. אף על פי כן, אסור שהתקרבות לימין ההינדי תיכרך בדחיית הודים שאינם ימנים או אינם הינדים. על ישראל לחתור לכינון יחסים פוריים עם כל הדתות והזרמים הפוליטיים בהודו החפצים בקשרים טובים ומועילים עם העם היהודי – ואלו יימצאו גם מחוץ לחוגי הימין ההינדי. אכן, רוב העם ההודי מעוניין בקשרים כלשהם עם ישראל, אך ישנה בהודו גם רגישות לזרים המפיצים פירוד ומחלוקות במדינתם המורכבת. עלינו לזכור זאת גם כשאנחנו דנים בהתקרבות לחוגים מסוימים בתוך המגוון ההודי.

הודו בשנות מפלגת הקונגרס

בשנת 1885 נוסדה מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי בחבל בנגל, בצפון-מזרח הודו הבריטית. תחילה הסתפקו מנהיגיה בדרישה מהאדונים הבריטים לשמור על זכויות ההודים ולהקצות להם יותר משרות במנהל הקולוניאלי. ואולם, בהנהגתו של מוֹהַנדַס קָרַמְצַ'נְדְ גנדי (המכונה "מהטמה", הנשמה הגדולה), גברה התודעה הלאומית ועימה הדרישות הלאומיות: האצלת סמכויות ממשל להודים, בקשת מעמד אוטונומי, ובשנת 1930 – דרישה לסיום השלטון הבריטי ועצמאות מלאה.

גנדי היה האב הרוחני של התנועה לעצמאות הודו. נוסף על שיטת ההתנגדות הבלתי-אלימה המזוהה עימו, כללה משנתו מגוון עקרונות כגון ההתנגדות לתיעוש, לעיוּר ולרפואה המערבית, שפורטו במניפסט שפרסם תחת הכותרת "שלטון עצמי". עם זאת, גנדי לא היה הפוליטיקאי המוביל של התנועה. את התפקיד הזה מילא ג'ווהרלל נהרו שכבר הוזכר לעיל, ושלאחר השגת העצמאות נדרש למשימה של ניהול מדינה בת יותר מ-300 מיליון איש בתנאי מחסור ותת-פיתוח חריפים. בשקט אך בתקיפות שלל נהרו את ההתנגדות לפיתוח ברוח גנדי, וממשלתו החלה במלאכת המודרניזציה, בניית האומה, ביסוס השלטון ותכנון כלכלה ריכוזית (כפי שהיה מקובל אז בלא מעט מדינות). אומנם הכלכלה לא הולאמה לגמרי, ומספר מצומצם של בעלי הון שהקונגרס חפץ ביקרם הורשו לפתח תאגידים גדולים (ובראשם תאגידי הענק טאטא ובירלה, הקיימים גם היום), אך ברור היה שההשראה למבנה המשק נלקחה בעיקר מהמודל הסוציאליסטי.

בתחום הכלכלי

כמו בברית המועצות, נהרו הוביל תוכניות חומש שהחלו בתנופה של בניית תשתיות ובתי חרושת. אך עד מהרה התברר שמפעלי ענק בבעלות ממשלתית לייצור פלדה או מכוניות אינם מתכון לשגשוג. בראש ועדת התכנון והמכון הסטטיסטי עמד הסטטיסטיקאי פְּרָסַנטָה צַ'נדרָה מָהָלָנוֹבִּיס שגאונותו בתחום הסטטיסטיקה שימשה לא רק לפריצות דרך מדעיות הנקראות על שמו, אלא גם להסתרת הכישלונות המחפירים של הממשלה. השחיתות הייתה נרחבת, וחיי הפאר של צמרת המפלגה עמדו בניגוד למצבם הכלכלי של רבים מאזרחי הודו דאז, שסבלו מעוני ותזונה לקויה. איכות התשתיות הייתה ירודה גם היא, עם הפסקות חשמל תדירות ושירותי טלפון גרועים (בראשית שנות ה-80, מתוך כ-700 מיליון הודים, רק כ-8 מיליון החזיקו בטלפון ביתי, וכ-20 מיליון נוספים נותרו ברשימת המתנה לקבלת מכשיר).

התנהלות זו נאלצה להגיעה לקיצה עם קריסת ברית המועצות, והגמילה הכפויה מהסיוע הסובייטי שבזכותו החזיקה הכלכלה ההודית את הראש מעל המים. הודו לקחה הלוואות מהבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומי ופתחה בליברליזציה נרחבת של הכלכלה.

תהליך הליברליזציה בהודו החל כמה שנים לאחר תוכנית הייצוב הישראלית של שנת 1985. בהודו, כמו בישראל, שימשו תעשיות ההייטק והטלקומוניקציה קַטרים עיקריים בפיתוח הכלכלי. אומנם, בהודו הדגש ניתן פחות למחקר ולפיתוח, ויותר לאספקת שירותים כמו הפעלת מוקדים טלפוניים; זו נהפכה לתעשייה של ממש. כיום התעשייה ההודית מספקת לחברות מערביות מגוון של שירותים מתקדמים יותר, בין השאר בתחום המחשוב וניהול המידע, ובדומה לתעשיית ההייטק הישראלי, גם זו ההודית יוצרת פטנטים ומכרות נתונים הנותרים בבעלות זרה.

על הדמוקרטיה ההודית

העובדה שהודו נשארה דמוקרטיה אינו דבר מובן מאליו. נתוני הפתיחה לא בישרו טובות: הודו הייתה בת-חסות של ברית המועצות; היא הייתה מדינה ענייה, בלתי-מפותחת ומושחתת, שעד היום שורר בה חסך חמור באכיפת חוק וסדר. עבָרהּ רווי מתחים עדתיים שהובילו לא פעם למהומות דמים, כמו גם להתנקשויות במהטמה גנדי (בידי איש ימין קיצוני, על רקע חלוקת הודו כתוצאה מ"חולשתו" של גנדי כלפי המוסלמים) ובשני ראשי ממשלה, אינדירה גנדי (בידי סיקים) ובנה, רג'יב גנדי (בידי טמילים).

גם כיום, המצב רחוק משלמות: במדינת אוטר פרדש הענקית והנחשלת, אחיזתו של הפשע המאורגן כה חזקה ומושרשת עד שראשי המאפיה זוכים במושבים בפרלמנט המדינתי והלאומי, אף שתלויים נגדם כתבי אישום על עבירות כמו רצח, חטיפה ואונס. ובצפון מזרח הודו, אזורים נרחבים נמצאים הלכה למעשה תחת שליטתם של ה"נקסליטים" – לוחמי גרילה מאואיסטים.

ועדיין, הודו היא דמוקרטיה אמיתית. הבחירות הוגנות, ומאמץ כביר מושקע במתן זכות הצבעה גם לתושבי הכפרים הנידחים. החלפת השלטון נעשית בדרכי שלום, ישנו מקום למגוון דעות, המוביליות החברתית ותהליכי העיור נמצאים בעלייה ושוחקים בהדרגה את היכולת להפלות על בסיס קאסטה, ורמת האלימות ברחבי הודו נמוכה מבכל מדינה ברמה סוציו-אקונומית דומה.

מדינת כל עדותיה

אחד האתגרים הגדולים שניצבו בפני מפלגת הקונגרס מאז הקמתה היה בניית אומה אחת מתוך מגוון אנושי מסחרר של דתות, שפות, קאסטות וקבוצות חיתון אנדוגמיות, וסנטימנטים לאומיים-מקומיים שהיו ועודם חזקים יותר מהלאומיות הכלל-הודית. המפלגה דגלה בזהות הודית חילונית-אזרחית, המאגדת את בני כל הדתות והמעמדות ללאום הודי אחד. גנדי, שהגותו מתבססת על קריאה מחודשת ביצירה ההינדית המקודשת, ה"בהגווד גיטה", בהשראת הגותו של לב טולסטוי,[3] התאמץ להדגיש מיזוג בין-דתי שבכוחו לאחד את ההינדים והמוסלמים.

אך איחוד זה, כידוע, לא עלה בידו. בשנת 1906 נוסדה תנועת "הליגה המוסלמית" כדי להגן על אינטרסים מוסלמיים קהילתיים. בשנת 1930 החלו מנהיג התנועה, מוחמד עלי ג'ינה, ועמיתו המשורר מוחמד אקבאל, לפתח את תאוריית שני הלאומים (Two Nation Theory), הגורסת כי המוסלמים בהודו אינם עדה דתית הודית, אלא לאום מוסלמי נפרד, שאינו הודי. ב-1947, בסוף תקופה ארוכה של התגברות המתחים בין ההינדים למוסלמים, חולקה הודו בידי הבריטים לשתי מדינות עצמאיות: פקיסטן למוסלמים; הודו להינדים ולשאר המיעוטים (ב-1971 נפרדה בנגלדש מפקיסטן והפכה למדינה שלישית). החלוקה גרמה לתנועת ההגירה האנושית הגדולה בהיסטוריה: 14 מיליון הינדים ומוסלמים היגרו מעבר לגבול אל מדינותיהם החדשות. ההגירה לוותה במהומות קשות שגבו את חייהם של כמיליון איש, על פי הערכות גסות. וככלות הכול, אחרי החלוקה עדיין מנו המוסלמים כ-10% מאוכלוסיית הודו (כיום הם מונים כ-14%), וההינדים מנו כ-20 אחוז מאוכלוסיית פקיסטן (כיום מספרם הצטמצם לכדי אחוז-וחצי או שניים  בפקיסטן ו-7 עד 8 אחוזים בבנגלדש.

נהרו ניצב אפוא מול אתגר ממשי: שמירת אחדותה של מדינה צעירה, הנושאת את צלקות החלוקה והמאבקים הקהילתיים, ושעדיין קיימים בה קווי שבר כה רבים עד שקשה להבין היכן נמצא הגורם המאחד. היה עליו לוודא גם שלא יתלהטו מחדש המהומות העדתיות, וכל זאת בשעה שמתנהלת מלחמה עם פקיסטן על השליטה בחבל קשמיר.

הפתרון של נהרו – בן המעמד הגבוה, סוציאליסט ואתאיסט, בוגר קיימברידג', אנגלופיל (כך אף הצהיר על עצמו), ולטענת מבקריו אדם המנוכר מהמורשת ההינדית – היה להוביל מעבר מ"רב-דתיות" לחילון והתרחקות מדת הרוב ההינדית. בחסות סעיף 30 בחוקה ההודית, המבטיח "זכות למיעוטים להקים ולנהל מוסדות חינוך", ניתן מימון ממשלתי לחינוך דתי בבתי ספר פרטיים למיעוטים בלבד – אך לא לרוב ההינדי, שעד היום אינו פוגש טקסטים הינדים קלאסיים בבית הספר. המדינה אפשרה חופש ניהולי להֶקדשים האסלאמיים, אך השתלטה על נכסיהם של המקדשים ההינדים הגדולים והשיתה עליהם מיסים (שהניבו, ועודם מניבים לה הכנסות רבות). חוק הנישואין ההינדיים משנת 1955 הכניס רפורמות מודרניות בדיני האישות ההינדיים בלבד, בלי להתערב באלה של המוסלמים, שלדברי נהרו עדיין התאוששו מ"טראומת החלוקה". צעדים אלו ואחרים נתפסו בידי הודים רבים כאפליה נגד הרוב ההינדי והתרפסות בפני המוסלמים, ועוררו זעם שבעבע מתחת לפני השטח במשך עשורים.

אחת הסיבות לכך שהזעם לא התפרץ הייתה שמפלגות הימין, שלכאורה יכלו לנצל אותו לטובתן, היו מוקצות בדעת הקהל מאז רצח גנדי, בשנת 1948, בידי נַטהוּרַם גוֹדסֵה. גודסה היה חבר במפלגתו של סוורקר ואיש ה-RSS לשעבר, שפרש בזעם מן הארגון שלטעמו לא היה קנאי מספיק. עם היוודע דבר הרצח נעצרו אנשי ימין רבים ובתוכם סוורקר, ושוחררו כעבור שבועות אחדים. מהומות דמים פרצו במדינת מהרשטרה נגד ברהמינים ממשפחותיהם של סוורקר וגודסה. נהרו הכריז על ה-RSS, שנואת נפשו מימים ימימה, כבלתי חוקית, וזה היה מעמדה במשך כשנה וחצי. ועדת חקירה קבעה שסוורקר לא היה מעורב ברצח, אך במשך זמן רב דבק בימין הכתם של רצח גנדי. כך נותר הימין בשולי הפוליטיקה ההודית עד שנכנס להרכב הממשלה לאחר תבוסת מפלגת הקונגרס בבחירות הגורליות בשנת 1977.

היוקרה האנטי-קולוניאלית

עוד לפני השגת העצמאות, תנועת הקונגרס חזתה את ייעודה הבינלאומי של הודו כמי שתוביל את מדינות אסיה ואפריקה מן הדיכוי הקולוניאלי אל עבר שגשוג ושוויון בחסות הסוציאליזם. העמדת המדינה העתידית כמובילת המאבק האנטי-קולוניאלי אפשרה לתנועה לגייס בעלי ברית רבים למאבקה בבריטים, העניקה להודו העתידית תדמית של מדינה שתבקש שלום עולמי, שוויון וחופש, ומיקמה אותה בעמדת הנהגה פוטנציאלית של הדרום הגלובלי והעולם השלישי, למרות מצבה הכלכלי-חברתי העגום.

בפועל, לאחר העצמאות ועם הקמת גוש המדינות הבלתי-מזדהות הייתה הודו נתונה להשפעות מדיניות ומוסריות מפוקפקות של מדינות ערב וברית המועצות. מדיניות החוץ של נהרו התגלתה כבלתי-מעשית. היא נשענה על רעיונות יומרניים של אחוות עמים אנטי-קולוניאלית, אך בסופו של דבר הזיקה לאזרחי הודו ושגשוגם. ברקע מה שנתפס כהתרפסות בפני העולם הערבי עמד מעל הכול הצורך לרצות את דעת הקהל המוסלמית בהודו. כמו כן התקיימה תחרות עם פקיסטן על ליבן של מדינות ערב – תחרות חסרת תוחלת, בהיות פקיסטן מדינה מוסלמית. מדינות ערב תמיד תמכו בעמדת פקיסטן בסוגיית קשמיר, וחרם הנפט פגע קשות בכלכלת הודו.

התלות בהנהגה הערבית והמוסלמית, בשילוב אידאולוגיה חילוניות ואנטי-קולוניאלית, גררה את הודו לתמיכה בגורמים תוקפניים ואלימים – תמיכה שמעבר להיותה כתם מוסרי, גם עודדה רדיקליות בקרב האוכלוסייה המוסלמית בהודו, שלא הייתה רדיקלית מלכתחילה. מוטיב זה התברר כבר מהחיבור הפוליטי הראשון לערבים: החיבור בין הקונגרס ומנהיגי המוסלמים של "תנועת הח'ליפות" בצפון הודו לבין המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, שביקר בהודו בשנת 1923 ועורר בה רדיקליזציה ומתיחות. ברית הסוציאליסטים החילונים בין נהרו ונאצר לא תרמה להודו דבר, והמדיניות הפרו-פלסטינית קירבה ברבות הימים בין הפלסטינים לבדלנים קשמירים ששאבו השראה מהאינתיפאדה הפלסטינית, ובשנת 1990 ביצעו בקשמיר גירוש – יש שאומרים, טיהור אתני – של הפנדיטים ההינדים.

הימין ההינדי: עקרונות מכוננים ותולדותיהם

תחילתו של הימין ההינדי בפלג רדיקלי של מפלגת הקונגרס, שהובל על ידי דמויות כגון בַּל גַנגַדהַר טילַק ובַנקים צ'נדרָה צַ'טֶרג'י. פלג זה היה בעל אופי דתי-לאומי ונבדל מהפלג המתון בקונגרס בכמה נקודות מפתח.

ראשית, אנשיו התנגדו לשיח חילוני-אזרחי ודרשו שהלאומיות ההודית תישא בגאון את סמלי דת ההינדואיזם. ברוח זו ארגן טילק, בין השאר, פעילות לאומית סביב הפסטיבל לאל גאנש במדינת מהרשטרה, והקים מערך פעילים להגנה על פרות, שנקלע לא פעם לעימותים אלימים עם מוסלמים.

"אָנַנדָמַת", ספרו הגדול של צ'טרג'י, הוא מעין אלטנוילנד הודי. הוא מגולל את סיפור תקומתה של האלה האֵם, בהארט מָטָה ("אימא הודו"), ושחרורה על ידי התנועה הלאומית – כסיפור הפיכתה של קאלי, אלת ההרס והמוות, לאם הרחומה "דוּרגה". כך, בניגוד להדרכתו של גנדי, גורס המשל כי על התנועה הלאומית ההודית להיות אלימה ולוחמת בראשיתה כדי שתוכל להיות שופעת חסד באחריתה. בספר מופיע ההמנון וַנדֵה מָטָרַם, שהיה לשיר הלאומי של הודו, ולא הפך להמנון הלאומי רק בשל סירובם של המוסלמים, הנובע מהיותו של השיר נגוע בפולחן אלילי.

מתוך יסודות אלה של לאומיות דתית, לוחמנות ויחס סבוך עם המוסלמים, פיתח סוורקר, ברהמין יליד מהרשטרה, שהיה מקורב לחוגו של טילק, את הגותו הלאומית. הוא ניסח אותה במסמך התמציתי והמכונן של הימין ההינדי, הנקרא "הינדוּטְבָה": "מיהו הודי?"

סוורקר וההינדוטבה

סוורקר, שהיה אתאיסט, קבע כי אין צורך להיות הינדי מאמין כדי להיות הודי לאומי, ובכלל דגל בלאומיות ליברלית ופתוחה לרפורמות דתיות וחברתיות: הוא טען בעד מודרניזציה ותיעוש, תמך ברפורמות בדת האסלאם ברוחו של אטאטורק, קידם את הפסקת האמונה בקדושת הפּרה, ודרש לבער מהחברה ההודית את מה שרבים זיהו כחולי הגדול ביותר שלה: אפליה על בסיס קאסְטה.[4] ומה היה תוכנה החיובי של הלאומיות של סוורקר?

סוורקר מבחין בין הינדואיזם למונח הכוללני יותר, "הינדוטבה". ההינדואיזם הוא מערכת דתית של אמונות ופולחנים שראשיתה בכתבי הקודש ההודים היסודיים הקרויים "ווֵדוֹת". ואילו ההינדוטבה מכוונת לדבקותו של אדם במכלול התופעות של הציוויליזציה ההודית לדורותיה, שהדת לגווניה היא רק אחת מהן. תפיסתו, המוכנה בהודו גם לאומיות תרבותית, גורסת ששאלת היותו של אדם "הודי" נמדדת על פי שלושה קריטריונים עיקריים: הודו היא מולדתו; הודו היא לו ארץ הקודש; דם הודי זורם בעורקיו. בפועל, הקריטריון השני הוא החשוב ביותר, שכן סוורקר מקבל מצד אחד את הלגיטימיות של בני התפוצה ההודית, ומצד שני קובע שאפילו אירופים – שטוהר הדם ההודי והקאסטה אינו מתקיים בהם – שהקדישו את חייהם לאומה ההודית, יש בהם הינדוטבה מכוח נאמנותם לציוויליזציה ההודית ואמונתם בהודו כארץ הקודש.

שימת הדגש בקריטריון השני, יש בכוחה להוציא מכלל האומה ההודית את הנוצרים והמוסלמים שאומנם מתגוררים בתת היבשת, אך ארצות הקודש ואתרי הקודש שלהם נמצאים במזרח התיכון. השאלה המוסלמית, במיוחד, היא סוגיה פוליטית בהודו, ויחסו של סוורקר אליה היה מורכב. בשנותיו המוקדמות יותר נטה סוורקר לטענה שהלאומיות ההודית יכולה לאמץ אליה מוסלמים המשתלבים בתרבות ההודית ואינם מתפתים אל התרבות הערבית. אבל ב"הינדוטבה", שנכתב לאחר טראומת פרעות המוֹפְּלָה של 1921, הקצין יחסו למוסלמים והוא החל לראות בהם נטע זר בהודו.

סוורקר והציונות

לקראת סוף ההינדוטבה מוזכרים היהודים והציונים כדוגמה ומופת להודו: ציוויליזציה עתיקה ששמרה על זהותה לאורך השנים, וכעת מחדשת ימיה כקדם בארץ הקודש שלה. הדברים מגיעים לשיא בהכרזה: "אם חלומותיהם של הציונים אי פעם יתגשמו, אם פלשתינה תהפוך למדינה יהודית, הדבר ישמח אותנו כמעט כמו את חברינו היהודים".[5]

הנימוקים לתמיכתו בציונות מובהרים היטב במכתב הברכה שפרסם לאחר כ"ט בנובמבר. תחילה מוחה סוורקר נגד עמדת המיינסטרים ההודי הגורסת כי פלשתינה היא אדמה מוסלמית. זו אינה אמת, הוא טוען. היהודים התגוררו בארץ ישראל שנים ארוכות לפני הולדת מוחמד, ושם התגוררו מלכיהם ונביאיהם שקבעו את ארץ ישראל כארץ הקודש של עם ישראל, בעוד שמולדתם וארץ הקודש של הערבים היא בחצי האי ערב. כללי הצדק קובעים כי פלשתינה כולה שייכת ליהודים, ומוטב היה לא לחלקה. לבסוף הוסיף שטוב שקמה מדינה יהודית, שתוכל לעמוד כקיר ברזל נגד "הנטיות הכוחניות של הפנאטיות המוסלמית".[6]

התנגדות לימין ההינדי באקדמיה

התנגדות רעיונית עזה לימין ההינדי אפשר למצוא בפקולטות למדעי הרוח והחברה במערב. בקרב הימין ההינדי יש מי שמבקשים להצביע על דמיון בין עיסוקה של האקדמיה המערבית בביקורת נגד הודו, לבין ההתמקדות של האוניברסיטאות המערביות בישראל. בשנת 2021, לדוגמה, נערך כנס אקדמי מקוון תחת הכותרת "לפרק את ההינדוטבה העולמית", שעשוי להזכיר את "ועידת דרבן" של האו"ם מ-2001, סמל של ההטיה הממסדית האנטי-ישראלית. מארגני הכנס הקפידו לציין ש"הוקעת ההינדוטבה איננה אנטי-הודיות" – קביעה המהדהדת את האמרה הידועה ש"הוקעת הציונות איננה אנטישמיות".

הנה אחדות מן הטענות המדריכות את הכתיבה האקדמית נגד הימין ההינדי וההינדוטבה:

• הלאומיות ההודית אינה עתיקה, שכן עצם הרעיון של "עם" הודי התגבש אך ורק תחת השלטון הבריטי. יתר על כן, ההודים אינם ילידים בארצם, אלא פולשים או מהגרים, בדומה למוסלמים והבריטים.
• ההינדואיזם הוא מארג סובלני ומכיל של דתות הודו, בעוד ההינדוטבה היא אידאולוגיה שוביניסטית ופונדמנטליסטית. אין לה קשר היסטורי להינדואיזם, ואדרבה: היא קמה עליו לכלותו.
• הודו של גנדי ושושלת נהרו הייתה דמוקרטיהמפוארת, חילונית וסובלנית, אך תחת מפלגת העם ההודית היא הופכת ל"פקיסטן הינדית",[7] מדינה דתית-פונדמנטליסטית[8] ואף גזענית-פשיסטית. נשמעות אף האשמות על כוונות השמדה כלפי מוסלמים, וכלפי קשמירים בפרט.
• הריבונות ההודית בקשמיר היא פרויקט קולוניאלי ששיאו ב"סיפוח" קשמיר (כלומר ביטול "המעמד המיוחד" של קשמיר והכפפתה לשליטת הממשלה ההודית על ידי מודי ב-2019).

נרנדרה מודי ויעדיו האידאולוגיים

מאז נבחר לראשות הממשלה בשנת 2014 מנסה מודי לקדם, לצד שיפור תשתיות ופיתוח כלכלי, הישגים אידיאולוגיים, ובראשם שתי קטגוריות עיקריות: החלפת האליטות הוותיקות ומיצוב הודו כמעצמה בינלאומית.

החלפת האליטות הוותיקות: אחד מסימני ההיכר של מודי, המבדיל אותו גם מראשי הממשלה הימנים שקדמו לו, הוא נכונותו להחליף את האליטות הוותיקות במקום להתחבב עליהן ולשלב עימן ידיים בשלטון. נכונות זו ניכרת, לדוגמה, ביחסי הון-שלטון. התלות ההדדית בין הממשל לבין התאגידים הגדולים (כמו תאגידי טאטא ובירלה הנזכרים לעיל) תמיד הייתה בולטת בהודו, אך תחת מודי ניתנת עדיפות לתאגידים אחרים, שהסכימו לשרת את הממשלה החדשה בתמורה ליחס מועדף, כגון תאגיד ריליאנס של המיליארדר מוקש אמבאני, הפועל בשלל תחומים, מאנרגיה וטקסטיל עד לתקשורת ובידור, או תאגיד אדאני, הפועל בין השאר בתעשיית הנשק ובייצור חשמל.

תחום חשוב נוסף הוא תחום התקשורת, שיחסית לאמות המידה המערביות אפשר לומר שהממשלה שולטת בו כיום ביד רמה. עיתונאים נאמנים לממשל מקבלים עדיפות וגישה בלעדית למידע, ערוצי הטלוויזיה מיושרים במידה רבה עם תפיסת העולם הממשלתית, ורק בעיתונות המודפסת ישנם עוד גופים מובילים הנוקטים גישה לעומתית לממשלה. אומנם, מבחינת מגוון הדעות המצב טוב מכפי שהיה תחת שלטון מפלגת הקונגרס, שביקשה גם היא לשלוט בתקשורת. את השיפור במצב יש לזקוף בעיקר לזכות האינטרנט והרשתות החברתיות.

יוזכר גם עולם התרבות, ובייחוד הקולנוע. תעשיית הקולנוע ההודית, ממש כאחותה המערבית, היא סוכנת תרבות-המונים בעלת נטייה פרוגרסיבית מובהקת. עם זאת, בשנים האחרונות נשבר המחסום התרבותי שמנע יצירת סרטים "ימניים", וכיום משגשג בהודו גם קולנוע התומך בדת ובלאומיות, עם שחקנים ובמאים מפורסמים המזדהים בגאון כאנשי ימין הינדים. בין השאר אפשר למנות סרט ביוגרפי על סוורקר, הקרוי על שמו, שיצא בשנת 2024, ואת הסרט 'תיקי קשמיר' שיצא ב-2022 והציג באופן לא מתנצל את הטיהור האתני שביצעו מוסלמים בקשמיר. סרטים אלו זכו לכתף קרה מהתעשייה, אך לסבסוד ממשלתי ולאהבה רבה מהקהל.

לצד הצלחות אלו, ישנם גם כישלונות במאמץ חילופי האליטות, והראשון שבהם הוא זירת האקדמיה. זו ניצבת כיום כמוסד הבולט ביותר בהתנגדותו לממשלת מודי. הפקולטות למדעי הרוח והחברה, במיוחד, הן בעלות נטייה שמאלנית-מרקסיסטית מובהקת. נטייה זו בולטת יותר מכול בפקולטות להיסטוריה, המכתיבות גם את חומרי הלימוד למערכת החינוך ההודית.

עם זאת, היהלומים שבכתר ההשכלה הגבוהה בהודו הם רשת הטכניונים של המכון הטכנולוגי ההודי (IIT) ורשת בתי הספר למנהל עסקים (IIM), ושם יימצא רוב מובהק של מצביעי ימין. כך נוצר מצב מוזר שבו כמעט כל האינטלקטואלים הימנים הצעירים הם בוגרי פקולטות מדעיות וטכנולוגיות, או בוגרי לימודי משפטים, אשר עושים הסבה אוטו-דידקטית לכתיבה הגותית, היסטורית, סוציולוגית או פילוסופית. אך אין זה מספיק, והמחסור במוסדות אינטלקטואליים ימניים בהודו ניכר באיכותה של הגות זו, ובעובדה שהימין ההינדי הצעיר טרם מצא את קולו האינטלקטואלי, ונכון להיום מתגדר ברובו בפולמוסנות טלוויזיה, בכתיבה פרוטו-אקדמית וברעיונות חצי בשלים.

דוגמה מעניינת לרעיון כזה היא גישת ה"דה-קולוניאליזציה". גישה זו נהגתה אומנם במעגלים אקדמיים, אך הופצה בגרסתה הפופולרית בידי הפולמוסן והסופר רושֵף האֵש סאי דיפאק. היא דורשת לשחרר את המוח והנפש ההודיים מן השעבוד המנטלי למערב ולתרבותו, ולהקים ציוויליזציה הודית שורשית הניצבת מול המערב כשווה. גישה זו הייתה יכולה להיות מעניינת לו הייתה מיושמת ברצינות אקדמית. בפועל, לעומת זאת, במערכת החינוך ובאקדמיה ההודית אין כל השכלה דתית או קלאסית, ולדיפאק וקהלו הצעיר אין מושג ממשי כיצד תיראה אותה תרבות הינדית שורשית.

חזון להודו כמעצמה בינלאומית: גם בקטגוריה זו רווחים דיבורים על מדינאות הודית שורשית, "ילידית", שנועדה למלא בסופו של דבר תפקיד של וישוָוה-גורו – גורו עולמי, מעין אור לגויים. לאור הסתכלות זו ישנה התענגות לא מבוטלת על הצלחות טכנולוגיות הודיות ועל מותגי תרבות ומושגי תרבות הודיים המתפשטים בעולם, כמו יוגה ומדיטציה.

במרכז החזון המדיני ההודי ניצבת גישה עצמאית, הרואה את הודו כמעצמה עולה שלא תקבל עוד פקודות מאדונים וממעצמות זרות, בעיקר מערביות. בכל הנוגע לקונפליקטים בינלאומיים מאמצת הודו גישה המכונה De-hyphenation, שנוכל לתרגמה כ"ביטול מקפים". גישה זו היא גלגול מחודש של מדיניות אי ההזדהות של נהרו. משמעותה התייחסות למדינות בפני עצמן, גם אם הן נתונות בסכסוך אזורי. במקום, לדוגמה, להתייחס לרוסיה ולאוקראינה כיצור ממוקף אחד, ישות מסוכסכת אחת שבה יש להעדיף את אחד הצדדים, תינקט גישה של יחסים עם רוסיה ועם אוקראינה בלי שיהיו תלויים זה בזה. כך גם לגבי ישראל והפלסטינים; ארה"ב ורוסיה; איראן, ישראל והמדינות הסוניות וכן הלאה. אין כאן שלום גנדיאני וגם לא מאבק בציר הרשע, אלא פיתוח ושיווק בינלאומי של הודו וקידום האינטרסים שלה.

הודו, ישראל והמזרח התיכון

בכל הנוגע ליחס ההודי למדינת ישראל, ברור שהדברים השתנו, וגם אם תשוב מפלגת הקונגרס לשלטון, לא ישובו היחסים עם ישראל לשפל של תקופת אינדירה גנדי.

הסכמי אברהם, שרק חלק זעום מהפוטנציאל שלהם מומש עד כה, היו שלב קריטי בחיזוק היחסים בין הודו לישראל. עד להסכמים הוגבלה התחממות היחסים בין המדינות על ידי תקרת זכוכית בדמות יחסיה של הודו עם מדינות ערב, ובמיוחד מדינות המפרץ, שהיו לכל הדעות חשובות יותר בעבור ההודים: כ-10 מיליון הודים עובדים במפרץ, החל מפועלי בניין ועד למנהלי חברות ענק, ואלו מכניסים מיליארדים רבים לקופת המדינה ההודית. אך בזכות ההסכמים, הודו כבר אינה צריכה לבחור צד, ונסללה הדרך לשותפות הישראלית-הודית-אמירתית-אמריקנית המכונה I2U2 ומבקשת לשלב את היתרונות היחסיים של המדינות: כוח אדם הודי, טכנולוגיה ישראלית, כסף אמירתי ומטרייה מדינית-ביטחונית אמריקנית.

אומנם, לנוכח שורת קשיים פוליטיים וביטחוניים, גלויים ונסתרים, ובצל חששן של מדינות המפרץ מהיפתחות רחבה לתרבות הישראלית וערכיה, מועדון I2U2 טרם מימש את הבטחתו. אולם השנים הקרובות מנבאות לו גדולות בדמות מסדרון הסחר הודו-מזה"ת-אירופה (IMEC), המכונה גם יוזמת "מסילת השלום", שההכרזה עליו הייתה גולת הכותרת של ועידת ה-G-20 בדלהי, כחודש לפני מתקפת 7 באוקטובר. מדובר בהקמת מסדרון תשתיות לשינוע סחורות מהודו לשוק האירופי, במסלול שיהיה מהיר ב-40% מזה שעובר כיום דרך תעלת סואץ. המסלול אמור להוביל סחורות מנמל מים עמוקים ענק שיוקם עד 2030 בווַדהָבַן שבמדינת מהרשטרה אל נמלים של האמירויות, משם ברכבות משא דרך סעודיה וירדן אל הרציף ההודי בנמל חיפה שבבעלות תאגיד אדאני, ומשם לנמלי איטליה ויוון. לצד תשתיות התחבורה יונחו קווי תקשורת וחשמל וצינורות להעברת מימן. רוב קווי הרכבת כבר קיימים, ונדרשת השלמה של פחות מ-300 ק"מ.

יוזמה שאפתנית זו היא בעלת חשיבות גאו-פוליטית וכלכלית ראשונה במעלה לכל המדינות המעורבות בה, ועל כן סביר להניח שאירועי השבעה באוקטובר לא ביטלו את המיזם אלא רק עיכבו אותו.

יש להפנים שהיוזמה כרוכה לא רק בנורמליזציה רשמית בין ישראל לסעודיה, אלא בצפי ליצירת קשרים של שיתוף פעולה ותלות הדדית חזקים מספיק כדי לשנות מן היסוד את מפת האינטרסים והבריתות האזוריות, כולל במאבק ההשפעה של הודו עם סין ו"יוזמת החגורה והדרך" שלה. ימים יגידו באיזו מידה תתממש הבטחה זו. מלוא הברכה שבה תלויה גם בהתפתחויות הפנימיות בסעודיה בשנים הקרובות, וביכולת לחולל שינויי עומק תרבותיים בעולם הערבי והמוסלמי.

חזון לשיתוף פעולה הודי-ישראלי

הסיכויים לחיזוק היחסים בין ישראל להודו מרוויחים מהאהדה האידאולוגית היסודית לציונות, שהיא חלק ממורשת ה-RSS. יתרון זה רלוונטי בעיקר כל עוד נותר הימין ההינדי בשלטון, אבל ישנם היבטים חיוביים המאפיינים גם את ההסתכלות ההודית הרחבה יותר על ישראל.

ישנה, למשל, התפעלות כנה בקרב רוב ההודים מהישגיה הכלכליים, הצבאיים והטכנולוגיים של ישראל, ומהעובדה שהם מתקיימים לצד שמירה על זהות יהודית איתנה. ישראל זכורה לטובה גם בזכות היחלצותה הביטחונית לעזרת הודו בכמה רגעי משבר היסטוריים, כמו העימות הצבאי עם פקיסטן ב-1999 המכונה מלחמת קרגיל. החימוש המדויק שסיפקה ישראל – על פי פרסומים זרים – להודו באותה מערכה, פתח לכאורה את הדלת לחימום פומבי של היחסים בין הודו לישראל.

הודו תומכת במלחמות ישראל נגד הטרור האסלאמי (כולל, ככל הנראה, באספקת נשק במלחמה הנוכחית).[9] יש לציין כי גם היחסים העתיקים והחמימים יחסית בין הודו לאיראן כרוכים בהבהרה חדה שלהודו אין כל סימפתיה לפרויקט האסלאמי המהפכני. בכל הנוגע ליחסי ישראל-פלסטינים (ובהקשר לגישת "ביטול המקפים" הנזכרת לעיל), משרד החוץ ההודי אומנם מדבר על פתרון שתי המדינות ועל "בעיית ההתנחלויות", אך נדמה שזה נאמר בעיקר כמס שפתיים, ולא בהתלהבות יתרה. על כל פנים, הודו תחת שלטונה של מפלגת העם לא תהיה זו שתוביל לחץ על ישראל בנושאים אלה, גם אם תמשיך להצביע נגדנו באו"ם.

כיצד יכולים אפוא להיראות ולהיבנות יחסי ישראל-הודו בעתיד הקרוב, והפחות קרוב? אציע כמה כיוונים למחשבה.

שדרוג הקשר התרבותי

נכון להיום החיבה העממית בין ישראל להודו מבוססת בעיקר על חוויות רומנטיות, שיש בהן חן, אך לא תמיד עומק של ממש. הצד הישראלי סופג אותן דרך מסעותיו ב"שביל החומוס", שיעורי יוגה וספרים דוגמת "הודו, יומן-דרכים" של עזריאל קרליבך. הצד ההודי סופג את חוויותיו מהמטיילים הישראלים, מקרקסי החדשות בטלוויזיה ההודית ומהספר 'אקסודוס' של לאון יוריס, שהיה אהוב על הודים שראו הקבלה בין מאבק העצמאות הישראלי למאבקם שלהם. אלו אכן קשרים חביבים, אך לא מספיקים. אם ברצוננו להעמיק את הקשר, יש לעשות זאת דרך לימוד ומחקר משותפים שירדו לשורשיהן של שתי התרבויות. בהקשר זה יש לזכור ששתי החברות – וההודית אולי אף יותר מהישראלית – הן בעלות אלמנטים שמרניים ומסורתיים בולטים, ודאי בהשוואה למרבית החברות האחרות בספֵרה המערבית.

עובדה מעניינת לענייננו, ושחשוב להבינה, היא שהמונח "דתות אברהמיות" והכינוי "אברהמיים" משמשים בהודו מילות גנאי, אך הם מכוונים למעשה לנצרות ולאסלאם; הללו מזוהות שם עם כובשים קולוניאליים שביקשו לכבוש את הודו בשם דתם הקנאית, לבזוז את עושרה החומרי והאינטלקטואלי ולהשמיד את תרבותה האלילית. הימין מדגיש שהציוויליזציה ההודית היא בעלת מורשת עתיקה של אי-אלימות וסובלנות, וזו נוצלה עד תום בידי הכובשים זרים שלא רק הותירו צלקת בת אלף שנה, אלא עד עצם היום הזה מנסים למנוע מהודו לקום ממפלתה ולהירפא מפצעיה.

היהודים, לעומת זאת, נתפסים כמי שאינם בעלי שאיפות התפשטות, לא רוחניות (מיסיון) ולא גשמיות (אימפריאליזם וקולוניאליזם). אדרבה: היהודים נתפסים כקורבנות של אותה התפשטות "אברהמית" אלימה, וכמי שמתנגדים הן למיסיון הן לג'יהאד המופנה כלפיהם. על ישראל לחזק הבחנה זו, ואולי אף לנסות להעמיד בפני ההודים את חזונו של העם היהודי כגשר אפשרי בינם לבין אברהמיוּת אחרת, שונה מזו האימפריאלית שהציגה גרסה מעוותת של ברכת האל לאברהם "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

אחזור ואדגיש שאלו אינם עניינים תאולוגיים מופשטים בלבד, אלא סוגיות בעלות משמעות פוליטית כבירה בתוך הודו ובפוליטיקה הבינלאומית. אומנם אין אלו סוגיות המטופלות בידי משרדי חוץ וביטחון, אך הן עשויות להוות תשתית רעיונית ותרבותית לחיזוק היחסים בין המדינות.

שיתוף בפתרונות לבעיות משותפות

אולי יהיה זה מוגזם לומר שהעם ההודי ועם ישראל דומים, אבל בוודאי יש בין שני העמים קווי דמיון המבדילים אותם משאר מדינות ועמים: ממדינות המערב כמו גם מרוסיה, מסין וממדינות ערב. קווי דמיון אלו העמידו אתגרים שעם רבים מהם התמודדה ישראל בהצלחה רבה יותר מאשר ההודים, ועל כן יש לה מה להציע להם.

הודו סובלת, למשל, משילוב בין זיקה דתית-תרבותית מחד גיסא, והיעדר אוריינות דתית וחינוך דתי איכותי מאידך גיסא: היעדרם של טקסטים קלאסיים מתוכניות הלימוד, לא שירה ולא כתיבה דתית, לא בסנסקריט ולא בתרגום, הוא די מדהים. ההודים מתקשים גם בעיצוב זיכרון קולקטיבי, ולמעשה טרם עיצבו נרטיב היסטורי-לאומי מוסכם שיבוא לידי ביטוי בטקסים, מוזיאונים, ספרי לימוד וכדומה, ושכלל העם ההודי לזרמיו יוכל להתאגד סביבו. למותר לציין שמצב זה מוביל להתגברות המתחים בין העדות ולקושי ביצירת סולידריות לאומית רחבה בעיתות צרה ושלום גם יחד.

ישראל, חרף האתגרים שהיא מתמודדת איתם גם בהיבטים אלה, דווקא יכולה ללמד דבר או שניים על יצירתו של  נרטיב לאומי המביא להתגייסות לאומית רחבה ומרשימה  – בעיתות משבר, לכל הפחות – בקרב חברה לא-הומוגנית בעליל. בכל הנוגע לאוריינות דתית-תרבותית, מערכת החינוך הממלכתית-דתית, כמו גם תחום לימודי היהדות ומחשבת ישראל באקדמיה, יכולים לשמש מודל לחיקוי לחברה ההודית.

סוגייה נוספת היא זו של התפוצות ההודיות. הודו היא המדינה בעלת ההגירה השלילית השנתית גדולה בעולם והתפוצה הגדולה בעולם. יותר מ-30 מיליון אנשים ממוצא הודי חיים מחוץ למולדתם. ככל שיחלפו הדורות סביר להניח שהזיקה של הודים אלה להודו תיחלש. גם כאן יש מה ללמוד מישראל, מדינה השוקדת מאז היווסדה – לעיתים יותר בהצלחה ולעיתים פחות – על חיזוק קשריה עם יהודי התפוצות. פרויקט תגלית עשוי להיות מודל מעניין לחיקוי בעבור ההודים.

ראוי לחשוב גם על התפתחותם של מכוני מחקר בעלי נטייה שמרנית: התפתחות חדשה יחסית בישראל שטרם התחוללה בהודו, חרף חולשתו האינטלקטואלית של הימין ההינדי הזקוק למכונים כאלה כאוויר לנשימה. הימין האינטלקטואלי בישראל שואב את השראתו מעולם מכוני המחקר האמריקני המפותח עד מאוד הן מימין הן משמאל, אבל ישנו מאפיין אחד שבגינו ישראל עשויה לשמש להודים מודל מתאים יותר מזה האמריקני, והוא השתלבותה של תפיסת עולם דתית, ולכל הפחות של תרבות דתית-יהודית, במכוני המחקר השמרניים בישראל. אומנם גם באמריקה ישנו מקום לדתיות בשיח השמרני-אקדמי, והוגים שמרנים ונאו-שמרנים משלבים אלמנטים דתיים ברעיונותיהם. ועדיין, מכוני מחקר וחשיבה כמו המרכז לחרות ישראלית ופורום קהלת עשויים להציע שיח רוחני שיהיה מוכר וידידותי יותר לאנשי הימין ההודי.

מכיוון אחר, ישנם ארגונים הלוחמים נגד פגיעה בלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, שטיעוניהם רלוונטיים גם לאתגרי הלגיטימציה הבינלאומית של הודו ותפוצותיה. כפי שוודאי הובן ממאמר זה, פעמים רבות האויב הוא משותף, ושיתופי הפעולה יכולים להניב תועלת הדדית. ישראל תעניק מומחיות וניסיון מצטבר, והודו תספק מאגר כישרון חדש וגדול, ותמיכה מדינית וכלכלית של מעצמה היכולה להפעיל את משקלה ולהכות בעוצמה שישראל לבדה אינה מסוגלת לה.

מכשולים ותקווה

הדרך להידוק היחסים עם הודו לא תהיה חפה מקשיים. ישנם פערים מנטליים גדולים; כל ישראלי שביקר בהודו מודע להם ולהשלכותיהם המשעשעות לעיתים, ולא נעימות לעיתים אחרות. ישנה הבירוקרטיה ההודית הידועה לשמצה והקשה לניווט בעבור זרים. וישנם קשיי שפה ומרחק.

לי אין ספק שהפוטנציאל וסיכויי ההצלחה עולים בהרבה על הקשיים. אני מקווה שמאמר זה יסייע לקוראים לדמיין חזון שבו ישראל אינה נתפסת עוד רק כמוצב מערבי, חזית קדמית של העולם המתורבת אל מול הברבריות המזרחית, אלא כגשר הודי-יהודי-מערבי בלב המזרח התיכון. בעידן של אחרי השבעה באוקטובר קל יותר לראות כי הגבולות אינם תמיד גאוגרפיים. באגף הציוויליזציה יימצאו עמים מזרחיים כגון הודו הדמוקרטית ובתי מלוכה מסורתיים במפרץ, ובאגף הברבריות יימצאו חוקרים ותאי סטודנטים באוניברסיטאות העילית המערביות, ארגונים "הומניטריים" וחברים בפרלמנטים ובמוסדות בינלאומיים רבי כוח. לא עוד מאבק, אם כן, בין מזרח למערב, אלא פשוט בין הציוויליזציה לבין הכוחות המאיימים עליה.

אם וכאשר יבשיל שיתוף הפעולה בין ישראל להודו ולתפוצה ההינדית, הרווח יהיה גדול. קהל חדש ועצום, מוכשר ואוהד ישראל יוכל לבסס בארץ קשרי תרבות ודת, השכלה ועסקים, ולפתוח מגוון אפשרויות חדשות לו ולנו. יש לקוות שיימצאו לכך בעלי עניין גשמי ורוחני, אנשים בעלי סבלנות, אורך רוח ודבקות במשימה. מניסיוני אוכל להעיד שהכנסת האורחים צפויה להיות מעולה בשני הצדדים.

ישעיה רוזנמן הוא מנהל פרויקט הידידות הודו-ישראל בארגון שראכה. הכותב מבקש להודות ללב ארן על ליבון התכנים.

תמונה:

[1] “India is a Trusted Ally of Israel: Envoy Gilon”, ABPLIVE, YouTube, Oct 18, 2023.

[2] במונח "הינדים" כוונתי לבני הדת ההינדית בלבד, בין אם הם ילידי הודו (המכונים כאן, פשוט, "הודים") ובין אם לאו. מוסלמי יליד הודו אינו כלול אפוא בקטגוריה; הינדי יליד ארה"ב – כן.

[3] גנדי אימץ מטולסטוי את הפציפיזם וסרבנות המצפון, וקרא אותם לתוך הבהגווד גיטה, יצירה שמסקנתה המעשית היא דווקא הצדקת המלחמה, והיא חלק מאפוס מַהָאבְּהָארַטַה רווי הקרבות. גנדי אימץ מטולסטוי גם את ההתנגדות לתיעוש, לעיור ולצבירת רכוש, ואת מסקנתה הלכה למעשה: תמיכה בחיים פשוטים בקומונה חקלאית כפרית. לקומונה שלו בדרום אפריקה קרא "חוות טולסטוי".

[4] נטייתו של הימין לעמדה פרוגרסיבית בכל הנוגע לסוגיית הקאסטות, נובעת, יש לציין, ממניעים אלקטורליים. בימיו המוקדמים יותר של טילק, אפליות על רקע קאסטה היו מובנות מאליהן גם במעגלי הימין והימין הדתי. ואולם, עם היוסדה של הודו ולאור הקשיים שהימין נתקל בהם בזירה הפוליטית, היו מי שהחלו לראות את הפוטנציאל שבמיגור האפליה נגד קבוצות נרחבות באוכלוסייה. הוגי ה-RSS ניגשו לעניין והציעו פירוש מחדש של החלוקה לקאסטות ככזו המבוססת על מעלות רוחניות: הצדיק ההולך בדרך הישר זוכה להיות ברהמין, והרשע מוריד עצמו לקאסטה נמוכה. אין הדבר תלוי כלל בייחוס משפחתי, ועל כן בכוחו של אדם לשנות את מעמדו. רצונו של הימין להשיג את קולותיהם של אנשי הקאסטות הנמוכות (ביחד עם הידיעה שלא יזכה בקולות המוסלמים) מוביל להשקעה עקבית באינטגרציה של הקאסטות השונות, ומעניק לימין אופי מריטוקרטי יותר מזה של השמאל ההודי. בעוד שצמרת השמאל מורכבת ברובה מברהמינים – בני המעמד הגבוה – שורות הימין מגוונות יותר, וגם ראש הממשלה מודי מגיע מקאסטה בינונית.

[5] Vinayak Damodar Savarkar, Essentials of Hindutva.

[6] Vinayak Damodar Savarkar, “Glad to note that independent Jewish state is established”, 19.12.1947.

[7] ביטוי שגור בפי חבר הפרלמנט ההודי הוותיק שאשי תהרוּר, איש שמאל הנחשב למתון יחסית.

[8] הימין ההינדי סומן כפונדמנטליסטי ב"פרויקט הפונדמנטליזם" של אוניברסיטת שיקגו בשנת 1987. אפשר לראות בפרויקט זה את ראשית הכתיבה האקדמית נגד הימין ההינדי.

[9] הממשל ההודי אומנם שומר על עמימות בעניין אספקת הנשק, אבל הדיווחים על כך רבים. ראו למשל עודד ירון, "עתיד הביטחון הישראלי נמצא בהודו", דה מרקר, 6.4.2025. להתייחסות הממשל ההודי לעניין, ראו למשל “Citing National Security, Jaishankar Declines to Provide Direct Answer on Arms Export to Israel”, The Wire, 6.12.24.