הזמנה לבורות

בעידן של שיח נראטיבי, ויתור על תשתית הידע של הנוער בישראל הוא משגה אסטרטגי מסוכן, בלי קשר לכוונות הטובות של שרת החינוך

כעורך כתב-עת, כד"ר להיסטוריה, וכמי שעסוק בכתיבה ועריכה כבר מגיל בית הספר היסודי, אפשר היה לצפות שאמחא כפיים לנוכח הרפורמה שמקדמת שרת החינוך – זו שדוחפת את השמיניסטים בישראל לכתיבה של עבודות חקר, כתיבה שתחליף את שיטת הבחינות. במקום לשנן פרטים היסטוריים או משפטיים, מתוך "מיקוּדיוֹת" שנוסחו כדי להתאים לצורת ההתנסחות של הבוחנים, ישקעו התלמידים בלמידה מעמיקה של חומר שהם יבחרו, ילמדו להשתמש במקורות מוסמכים ולהצליב מידע, ינסחו בצורה קוהרנטית טיעון ואולי אף חידוש, ויגישו עבודה שתובנותיה ילוו אותם – כך יש להניח – גם בשנים הבאות. 'על הדרך' הם ירכשו כלים שישמשו אותם בעתיד האקדמי, ויהפכו לאזרחים שיודעים ללמוד, לפקפק, להמשיג ולנסח. נפלא.

אך במקום למחוא כפיים, אני מרגיש חובה למחות ולנופף בשלטי 'עצור' – ולקוות שכמו שקורה לעיתים לרפורמות שמוכרזות בקול תרועה גדולה, משהו או מישהו ימסמס אותן ויאפשר לנו להישאר עם בחינות הבגרות, לפחות בתנ"ך ובהיסטוריה.

ראשית, כי עבודת חקר אינה תחליף לידע בסיסי. היא חותרת לבירור מעמיק של היבט מסוים, אירוע מסוים, פרשה מסוימת – אך אינה נותנת את הידע הפשוט, הרחב, שהוא חיוני לעיצוב תפיסת עולם. להבין את ההקשר ההיסטורי שבו אנו חיים, להבין את הסיפור של העם היהודי, ולדעת על הציונות וגם על השואה; להכיר את התנ"ך, לפחות באופן כללי, להיפגש עם סיפוריו המרכזיים ועם שפתו ועולם ערכיו – כל אלה לא יגיעו על ידי עבודת חקר.

אכן, באופן תאורטי, לא ייתכן מחקר בתחום קונקרטי בלי שהתלמיד רכש לעצמו הבנה בסיסית בהקשרים הכלליים יותר. ובצדק: לא ניתן, באמת, להבין סוגיה נקודתית לאשורה מבלי להבין את הסיפור הגדול והרחב. אלא שתאוריה לחוד ומעשה לחוד – על פי רוב, עבודת מחקר לא נעשית מתוך היכרות רחבה שכזו; אפילו במרחב האקדמי, שאמור להיות אמון על הקפדה זו, מעטים המוסדות המציעים קורסי מבוא רחבים, ודורשים ידע כללי, כדרישת סף לסטודנט המתחיל בעבודת מחקר יומרנית. ואם כך באקדמיה, על אחת כמה וכמה במערכת החינוך התיכונית.

וכמובן – אי אפשר לכתוב עבודה בעלת איכות סבירה בלי כלים מתאימים; והללו אינם מונחלים במערכת החינוך הרגילה בישראל. מסורת החינוך האירופית בגימנסיות של המאה הקודמת העניקה לאנשים ידע כללי נרחב וגם אימנה אותם בקריאה ובכתיבה, בשפה ובהצגת טיעון מסודר; לא כך הדבר במערכות החינוך המודרניות בישראל. אם מישהו יודע כאן לכתוב מאמר ובוודאי עבודה, זה בזכות כישרון טבעי או מיומנות שנרכשה מחוץ למערכת.

*

אבל מה הטעם בשינון-לבחינה, במיקודיות, בנוסחאות השגורות של החומר? האם לא שוכחים הכול רגע אחרי? האם הנתונים הקשים על שנאה של תלמידים למקצועות הללו אינם מעידים שזה חסר טעם?

אינני מורה ואינני חי מקרוב את מערכת החינוך. מתבקש, בוודאי, לבחון את הכשלים של המערכת ולבחון מחדש חלק מדרכי ההוראה, בהנחה ששם הבעיה – או דווקא את היחס של החברה והמערכות למקצועות הללו (אולי שם הבעיה). אבל – הטענה ש'הכול נשכח' אחרי הבחינה אינה טענה של ממש. בוודאי, הרבה פרטים נשכחים, אבל גם הרבה נשארים בתודעה. אנשים זוכרים לעיתים גם יובל שנים אחר כך דברים שלמדו בתיכון – כולל דברים ששנאו ללמוד. ובעיקר, גם כאשר הידע הקונקרטי לא נשאר, תמונת העולם שהידע הזה עזר לעצב ממשיכה להוביל את התלמיד בחייו הבוגרים.

ובעידן שלנו, אסור לזלזל בעניין אחרון זה. בעידן שלנו, רוב הבריות צורכות את רוב הידיעות והדעות שלהן מהרשתות החברתיות ומאתרי החדשות, שבתשתיתן מונחים ה'סיפור' וה'נרטיב', שעלולים להיות לחלוטין בלתי קשורים לעובדות. בעולם כזה, אין שום קושי להשליט על הרבים תפיסות של הכחשת שואה או של ציונות אכזרית המנשלת עם פלסטיני שהיה כאן כביכול מאז ומקדם. אחד הבלמים העיקריים להתפשטות של עמדות כאלה, כיום, היא תמונת העולם שמערכת החינוך קיבעה בתודעה של רבים – בסגנון אחר מרשתות חברתיות וסרטוני טיק טוק. . כן, גם בה יש בהחלט נראטיב, אבל הוא מובא דרך חשיפת התלמידים לעובדות ולשיח היסטורי. כן, גם בה יש בהחלט נראטיב, אבל הוא מובא דרך חשיפת התלמידים לעובדות ולשיח היסטורי. מי שפגש את התנ"ך במערכת החינוך אולי לא זוכר הרבה ממנו, אבל משהו מהרושם נותר.

למערכת החינוך הממלכתית בישראל יש הרבה כשלים; אבל בכל זאת היא מספקת סוג של מכנה משותף בסיסי וראשוני המצדיק את הגדרתה כחינוך ממלכתי. אם נוותר על האזרחות, ההיסטוריה, הספרות והתנ"ך – וכמובן, בהיעדר בגרות חיצונית אנו דוחקים את המורים, המנהלים וההורים לוותר למעשה על התייחסות רצינית למקצועות אלה – נגדל כאן דור שיהיה מבולבל עוד יותר באשר ליסודות הקיום שלו כאן. האם יש לנו הפריבילגיה הזו?


 

תמונה ראשית: Pixelvario/BigStock.

עוד ב'השילוח'

החזון כבר נכתב
משטרת ישראל: להתחיל מחדש
הפדרליסט והסנהדרין

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית blank

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה blank

קרא עוד

כלכלה וחברה blank

קרא עוד

חוק ומשפט blank

קרא עוד

ציונות והיסטוריה blank

החלום
וינסטון צ'רצ'יל
קרא עוד
המשורר הלא לאומי
דעאל רודריגז גארסיה
קרא עוד
הרצל עכשיו
ליאת נטוביץ-קושיצקי
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. אדם

    28.07.2022

    חוסר היכולת של הדור (שהוא תוצר מערכת החינוך) לעמוד מול אתגרי הדיסאינפורמציה ברשת, מוכיחה בעליל שנחוצה גישה אחרת.
    היכולת ללמוד באופן עצמאי, הינה הפתרון המתבקש.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.