Getting your Trinity Audio player ready...

 הקדמה מאת שגיא ברמק

בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים הגיעה התנועה השמרנית באמריקה לבגרות מוסדית ואינטלקטואלית. היא כבר לא הייתה תחומה לכתבי עת בודדים, לאינטלקטואלים ספורים העסוקים בניסוחים פילוסופים אפולוגטיים, ולמעוזי תמיכה מצומצמים – אלא נכנסה לזרם המרכזי של הציבוריות האמריקנית וקפצה ללא מורא לעולם המדיניות הציבורית. לצמיחה של התנועה השמרנית ולהשפעתה בעולם המדיניות ביטויים רבים, ביניהם בעולם המשפט ובמדיניות החוץ. ואולם אין ספק כי השפעתה בשדה הכלכלה הייתה מכרעת, ולו בהד הציבורי שעוררה – וזאת  הודות לתובנות של 'כלכלת צד ההיצע' שהפכה לסימן ההיכר של התנועה ואשר אומצה על ידי ממשל רייגן כמדיניות רשמית.

"כלכלת צד היצע" איננה השקפה כלכלית מקפת-כול, ולבטח אין לכנותה אסכולה בדומה לאסכולת שיקגו או לאסכולה האוסטרית. לכל היותר מדובר בצורת חשיבה כלכלית מובחנת ונבדלת. שלוש הן תובנותיה של "כלכלת צד ההיצע".

1. דחייה של צורת החשיבה הקיינסיאנית שמשלה בכיפה האינטלקטואלית והפוליטית ("כולנו קיינסיאנים עכשיו!", הכריז הנשיא הרפובליקני ריצ'רד ניקסון), ואשר מעמידה במרכזה מניפולציות מדינתיות על הביקוש המצרפי. אף שכלכלני צד ההיצע לא ניסחו ביקורת שיטתית ומקיפה כלפי המתודולוגיות הרווחות בחקר הכלכלה בן-הזמן, אפשר לזהות בכתביהם ספקנות וביקורתיות כלפי יומרות מאקרו-כלכליות "מדעיות" המדמות את המשק למכונה משוכללת הניתנת לוויסות על ידי שיתוף פעולה בין כלכלנים לפוליטיקאים. במקום זאת, בפרסומיהם של כלכלני צד ההיצע אנו מזהים נכונות להסתמך על שכל ישר ועקרונות כלכליים מוצקים שיסודם במשנתו של אדם סמית במאה ה-18.

כפי שמציין אבי השמרנות החדשה, האינטלקטואל אירווינג קריסטול, מחבר המאמר שלפנינו, "כלכלת צד היצע רחוקה ת"ק פרסאות מלהיות חדשה או מהפכנית; אדרבה, היא ריאקציונרית במוצהר. 'חזרה לאדם סמית' יכול להיחשב כמוטו שלה". אם ישנו כלכלן קלאסי אחד שנכון לראות בו את האב הרוחני של כלכלת צד ההיצע, הרי זה ז'אן בטיסט סֵה (Say), שבחיבורו משנת 1803  כתב כי: "עידודה של הצריכה כשלעצמה אינו מועיל למסחר; שכן הקושי טמון בהיצע האמצעים, לא בגירוי יצר הצריכה… על כן, תכליתה של ממשלה טובה היא לעורר את הייצור, ותכלית של הממשלה הרעה לעודד את הצריכה. כלומר, צד ההיצע, ובפרט היזמים והמשקיעים המצויים בו, הם שצריכים להיות מושאה של המדיניות הכלכלית – שכן הם ה"מניעים" את המשק על ידי יצירת ערך תוך הסתכנות.

2. ההכרה כי בתנאים מסוימים שיעורי מס נמוכים עתידים להגדיל את הכנסות המדינה ממיסים. הטענה אולי אינה אינטואיטיבית, אך ההסבר לה פשוט למדי. כשהמס על הכנסה שולית מהון ומעבודה נמוך יותר, גדל התמריץ לעבוד, לייצר ולהשקיע. גידול כזה בפעילות הכלכלית לא רק מיטיב עם המשק בכללותו, אלא גם מאפשר למדינה לגבות הכנסות נוספות מאותה פעילות. לעומת זאת, כאשר שיעור המס גבוה, לא רק שהפעילות הכלכלית מדוכאת, משאבים רבים יותר מושקעים בניסיונות לחמוק ממערכת המס שנתפסת כחמסנית. במילים אחרות, וכפי שמציין הכלכלן תומס סואל: "שיעורי מס גבוהים שרבים נמנעים מלשלם אינם מניבים בהכרח את אותה ההכנסה שמניב שיעור מס נמוך יותר שהופך השקעות כלכליות לבטוחות וכדאיות". הכלכלן הנודע ארתור לאפר העניק לתובנה זו ביטוי גרפי שזכה לכינוי "עקומת לאפר". חבר בית הנבחרים הרפובליקני ג'ק קמפ, שעמד מאחורי תוכנית הורדת המיסים שעליה חתם הנשיא רונלד רייגן, ניסח זאת בפשטות אופיינית: "כשאתה ממסה משהו, אתה מקבל ממנו פחות".
3. צמיחה כלכלית חשובה יותר מחלוקה-מחדש. כלכלנים המדגישים את "צד ההיצע" חושבים במונחים של צמיחה כלכלית ותולים בה את יהבם, בהשוואה לעמיתיהם מן השמאל המדגישים היבטים של אי-שוויון וכשלי שוק וחותרים לחלוקה מחדש של הכנסות על ידי המדינה. בעיני כלכלני צד ההיצע, צמיחה כלכלית נמרצת, פרייה של יזמות פרטית בתנאים של ביטחון מוסדי ומיסוי נמוך, היא המזור ארוך הטווח למצוקות חומריות והנתיב המוכח היחיד לשפע ושגשוג פרטיים ולאומיים כאחד. עושר, לפני שהוא מחולק, צריך להיווצר. משימתו הראשית של מדע הכלכלה לחקור ולהסביר את התנאים המאפשרים היווצרות נרחבת של שפע. ומתפקידה של כל מערכת מס רצינית לבחון ברצינות את השפעתה על היווצרותו של עושר חדש. לשוויון כלכלי אין בעיני כלכלנים אלה מעמד מוסרי נעלה. אין מדובר ביעד שעל מדיניות כלכלית לשאוף לממש.

כלכלת צד ההיצע זכתה ברבות השנים לביקורות רבות משמאל. חלקן – לגיטימיות וענייניות. כך, למשל, השאלה אם הפחתת נטל המס אכן מעלה את הכנסותיה של המדינה ממיסים היא שאלה אמפירית, והתשובה עליה היא אמפירית גם כן. ואולם חלק לא מבוטל מהביקורת – וחלק זה מושל עד היום בשיח הציבורי –  אינו ענייני וראוי לגנאי. כך, לדוגמה, יש הטוענים כי כלכלת צד ההיצע מבקשת להיטיב עם העשירים וכי היא דוגלת ב"תיאורית החלחול" שלפיה עושרם של העשירים "יחלחל" לכיסיהם של העניים. ביקורת זו שגויה ומטעה.

היא מטעה כי כלכלני צד ההיצע מעולם לא טענו שמדיניותם תגרום לכספם של העשירים לחלחל לכיסם של כל היתר. מטפורות הן כלי לגיטימי לתיאור מערכות כלכליות (חשבו למשל על "היד הנעלמה"), אך במקרה זה מדובר בתיאור מסולף. טענתם של כלכלני צד ההיצע הייתה ששינוי במערך התמריצים יעודד פעילות כלכלית רבה יותר, שבתורהּ לא רק תיטיב עם המשק בכללותו (ובכלל זה עם הצרכנים והעובדים) אלא תוסיף להכנסותיה של המדינה ממיסים. הביקורת על כך שהדבר מיטיב עם העשירים שגויה שכן היא הופכת סדר הדברים בתהליך הכלכלי. יזמים נוטלי סיכון נדרשים לשלם עבור שירותיהם של עובדים הרבה לפני שהם נהנים מזרם כלשהו של הכנסות. הביקורת משמאל מחמיצה לגמרי את ההיבט המוסרי שבתפיסת צד ההיצע. היטיב לנסח את קוצר הראי של המבקרים הכלכלן ג'ורג' גילדר, שבדומה ללאפר היה מהוגיה של כלכלת צד ההיצע:

הפחתת מיסים לא נועדה לאפשר לעשירים לשמור על כספם. מטרתה היא לאפשר ליזמים להשקיע כסף, וזאת על ידי כך שהשקעותיהם תוכלנה להיות רווחיות. בתהליך ההשקעה, יזמים נותנים כסף לאחרים, העובדים בעסק שלהם או בעסקים של אחרים. דרך הפעילות המייצרת ערך לכסף, הם למדו איך לזהות את האנשים המתאימים ביותר להגדיל את ערכו. הם למדו איך להשתמש בכסף בדרכים הנענות לצרכים של לקוחותיהם. הם רכשו את אומנות הפחתת המחירים לשם העלאת הכנסות. והם הגיעו אל השווקים הלא-מנוצלים הגדולים ביותר במשק העולמי, שהם תמיד תחומם של מיליארדי עניים המתאמצים להרוויח כסף.[1]

המאמר שלפנינו ראה אור בכתב העת קומנטרי באפריל 1981, בראשית כהונתו של רונלד רייגן כנשיא ארצות הברית – והוא מהראשונים שסיפקו הגנה תאורטית נרחבת לצעדי המדיניות ברוח כלכלת צד ההיצע שממשל רייגן עתיד היה לאמץ.

 

 

אידאולוגיה וכלכלת צד היצע

על מי מאיימת כלכלת צד-ההיצע? על מי שהתרגל לראות את האדם כיצור ניתן לחישוב, על מי שמפחד מצמיחה ומיוזמה של יחידים, על מי שמעדיף שכולם יהיה שווים בעוני, ועל מי שמפחד לטלטל מוסכמות אקדמיות

אירווינג קריסטול

המאמר ראה אור בכתב העת קומנטרי, גיליון אפריל 1981. תרגם מאנגלית צור ארליך.

 

המונחים שבהם משתמשים התקשורת, הפוליטיקאים והכלכלנים כדי לתאר את התוכנית הכלכלית של הנשיא רייגן, ובמיוחד את היבט הפחתת המיסים שבתוכנית זו, הם "נועז", "מהפכני", "ניסוי מסוכן" וכדומה. ברור שרבים חשים חרדה לנוכח כלכלת "צד היצע", ומתקשים להבין את ההיגיון שמאחוריה. זה די מוזר. שכן אין בתוכנית הזאת שום דבר שהוא באמת נועז, מהפכני או ניסיוני. היא גם ממש לא קשה להבנה.

למעשה, הבעיה בדבר שאנו מכנים כלכלת צד היצע היא שהוא פשוט מדי, קל מדי להבנה. אנו, הרגילים למורכבות הגוברת של מדעי הטבע ולז'רגון המסתורי של מדעי החברה, נוטים לחשוד בפשטות שקופה. היא נקשרת בעינינו עם נאיביות או חשיבה משאלתית. האדם הממוצע, בהקשיבו להסבר על כלכלת צד היצע, יהנהן בכל משפט – אך  בתום ההסבר יישאר ספקן: אם זה כל כך ברור, על מה כל המהומה והמחלוקת? הכלכלן הממוצע, לעומת זאת, יגיב כנראה בזעם ובתרעומת וידחה את הרעיון בבוז: מה הטעם במומחיות שהשיג בעמל רב בתאוריה כלכלית מתוחכמת אם אפשר להסביר את הכלכלה במונחים כה פשוטים?

יש להודות שהמונח עצמו, "כלכלת צד היצע", עלול להיות מקור לבלבול ראשוני. הוא נוצר בניגוד מכוון לגישה הקיינסיאנית השלטת, המדגישה את הצורך של הממשלה לנהל ולתפעל – באמצעות מדיניות פיסקלית ומוניטרית – את הביקוש המִצרפי כדי לשמור על תעסוקה מלאה. כלכלני צד היצע טוענים שהממשלה אינה מסוגלת לעשות זאת באמת, גם אם היא מעסיקה שלל כלכלנים מבריקים – אך אם יאפשרו למיזמים עסקיים לפעול, תוך התערבות מעטה ככל האפשר, הם ישקיעו ויחדשו, ובכך ייצרו את הביקוש הדרוש לסחורות שהם מייצרים.

יש כאן כמובן הבדל בנקודת המבט. כלכלני צד היצע מתבוננים בכלכלה מגובה הקרקע, כביכול – כלומר, מנקודת מבטם של היזמים והמשקיעים, המוגדרים כמניעים הראשיים. לעומתם, כלכלנים קיינסיאנים מתבוננים בכלכלה מלמעלה – מנקודת מבטה של ממשלה שהיא מעין דאוס אקס מכּינה, ואשר בחוכמתה היודעת-כול מתערבת בדיסקרטיות כדי לשמר יקום כלכלי הרמוני. אך טעות היא להסיק שאנו חיים בעולם מניכאי, עולם של מלחמת טוב ורע שבו היצע וביקוש נמצאים תמיד בסתירה ועלינו להכריז תמיד על נאמנות לאחד מהם והפניית עורף למשנהו. לאמיתו של דבר, אלה הם שני צדדים של אותו מטבע, החיים ביחד מתוך הכרח, ואין כל שאלה של בחירה ביניהם.

אדייק: מבחינה כלכלית, מגוחך לחשוב במונחים של בחירה כזאת. מעבר לנקודה מסוימת, מס על ייצור הופך למס על צריכה: הסחורות נעשות יקרות מדי, והביקוש יורד. באופן דומה, מעבר לנקודה מסוימת, מס על צריכה הופך למס על ייצור: הירידה בביקוש מעכבת את ההיצע. העברת מיסים מצידו האחד של המטבע לצידו האחר עשויה לפעמים לספק איזה רווח שולי; אבל מס על עסקאות מסחריות ועל פעילות כלכלית הוא תמיד מס על ייצור ועל צריכה כאחד.

אך בעוברנו מחשיבה אנליטית-כלכלית טהורה לחשיבה פוליטית-אידאולוגית – במילים אחרות, כאשר עוברים מניתוח כלכלי למדיניות כלכלית – ההבדל בין נקודות המבט כבר טומן בחובו השלכות של ממש. כלכלת צד היצע מובילה באופן טבעי להדגשה של צמיחה, ולא של חלוקה מחדש. היא שואפת לשפר את מצבם הכלכלי של כולם לאורך זמן, אך לא בהכרח באותה מידה או באותו פרק זמן. הביקוש המצרפי שנוצר מפעילות כלכלית, כפי שהוא נתפס מצד ההיצע, אדיש לשאלת השוויון. לפיכך, הנטייה שלו היא לטובת שוק חופשי לפעילות כלכלית, משום ששוק חופשי מספק את התמריצים הכלכליים החזקים ביותר להשקעה, לחדשנות ולצמיחה. לעומת זאת, אלה ששוויון כלכלי חשוב בעיניהם לפחות כמו צמיחה כלכלית ירצו תמיד לראות את הממשלה "מעצבת מחדש" את הביקוש המצרפי הזה, ויהיו אדישים לשאלת התמריצים הכלכליים.

מקור נוסף למחלוקת, צדדי אך חשוב, כבר הזכרנו לעיל: האיום שכלכלת צד היצע מעמידה על מקצוע הכלכלה במבנהו הנוכחי. אין ספק שהמחלוקת הייתה צלולה יותר, ואנו היינו מבולבלים פחות, אלמלא האשימו כלכלנים נודעים רבים בפומבי את כלכלת צד היצע שהיא אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות מדע הכלכלה הנלמדים בבתי הספר לתארים מתקדמים ומגולמים, נניח, במאמרים ב-American Economic Review. גרוע מכך, בהאשמה זו יש גרעין של אמת, וזו הסיבה שחלק ניכר מהכתיבה התומכת בכלכלת צד היצע מגיע ממחוץ לעולם האקדמי.

לפיכך, אי אפשר להבין את המחלוקת סביב כלכלת צד היצע בלי לשים לב למצבו של מקצוע הכלכלה ולאינטרסים המושרשים שלו, הן האינטלקטואליים הן החומריים. מצב זה, נכון לעכשיו, מעורפל להכאיב.

*

זה יותר משלושה עשורים שאנו פונים אל מיטב הכלכלנים שלנו לקבלת הכוונה במדיניות כלכלית. לשם כך אף הקמנו, לאחר מלחמת העולם השנייה, מוסד יוצא דופן ושמו 'המועצה ליועצים כלכליים': שלושה כלכלנים, עם צוות, שאמורים לספק לנשיא ולקונגרס הכוונה סמכותית לגבי הבעיות, התחזיות והמדיניות שלנו בתחום הכלכלה. לא בכדי הדגשתי את המילה "סמכותית". כלכלנים אלה מובאים לוושינגטון לא כדי להציע את דעותיהם האישיות, אלא כדי לספק לנו עצת מומחים מדעית.

ממה נובעות הסמכות והמומחיות שלהם? הן נובעות מבניינו המחודש והשאפתני של מדע הכלכלה לאחר מלחמת העולם השנייה, עת שודכה תוכנית המקרו-כלכלה הקיינסיאנית לטכניקות ניתוח חדשות, קפדניות, מתמטיות בעיקרן – וזאת לא כדי לספק מודל כללי ומופשט של ה"מערכת" הכלכלית, דבר שסיפקה לנו כבר המאה ה-19, אלא כדי ליצור מודל ספציפי של הכלכלה שלנו בזמן המסוים הזה. מודל כזה מורכב ממאות מִתְאמים מורכבים, שנולדו ממחקר אקונומטרי, המקשרים היבט אחד של הפעילות הכלכלית הלאומית שלנו לאחר (או לרבים אחרים); כולם מוזנים למחשב שתוּכנת כראוי ויכול ליידע אותנו מאין באה הכלכלה שלנו, היכן היא נמצאת כעת, ולאן היא נסחפת. מפעל זה, שזכה לכינוי "הסינתזה הנאו-קלאסית" או כלכלה "נאו-קיינסיאנית", הוא שהגדיר מהי אותה מומחיות כלכלית שלימודי התואר המתקדם בכלכלה מיועדים להקנותה. ומכיוון ששליטה במתמטיקה גבוהה הייתה כה קריטית למפעל זה, הכלכלנים זכו למעטה של אליטה מדעית אמיתית – לעיתים בלתי-מובנת, תמיד הכרחית.

לאורך כמה עשורים הדברים התנהלו באורח סביר למדי, אף כי מה השאלה מה בדיוק התנהל באורח סביר היא כשלעצמה מקור למחלוקת. הנאו-קיינסיאנים יטענו כי הניתוח המוצק והעצות הטובות שלהם היו אחראים, לפחות בחלקם, לכלכלה הבריאה שלנו בין 1945 ל-1970. המבקרים יטענו כי דווקא קיומה של כלכלה בריאה, שנוצרה על ידי אנשי עסקים ומדינאים שהתברכו בחוסר היכרות עם תאוריות כלכליות מתוחכמות, הוא שהקנה לכלכלנים תהילה שאולה (מבקרים אלה מצביעים על ההתאוששות הכלכלית המרשימה של גרמניה ויפן בתקופה שבה המדינות הללו טרם למדו על הסינתזה הנאו-קלאסית.)

אך אין עוררין על כך שמאז 1970 לערך, הדברים חדלו להתנהל כשורה והחלו להידרדר. לא זו בלבד שתחזיות שנתיות היו לעיתים קרובות מדי רחוקות מהמציאות (במיוחד בנוגע לאינפלציה), אלא שהממסד הכלכלי שלנו – כי אכן, הוא נעשה לממסד – לא הצליח להסביר את תופעת ה"סטגפלציה", שילוב של אינפלציה עם צמיחה כלכלית מדשדשת, שילוב שהתאוריה הנאו-קיינסיאנית רואה כבלתי אפשרי. נימה של ייאוש החלה להזדחל לכתביהם של הכלכלנים עצמם. פרופסורים לכלכלה, ששנים הסבירו בסבלנות לתלמידיהם את הטיפשות שבפיקוח על שכר, על מחירים ועל דמי שכירות בתקופת שלום, החלו לפתע להביט על פיקוח כזה בעין יפה יותר.

אבל בשביל מרשם כזה אין צורך בכלכלנים. מאז ומעולם, ממשלות ידעו להמציא בעצמן "פתרונות" נחרצים כאלה לבעיותיהן הכלכליות. המקבילה בפוליטיקה היא החלת משטר צבאי – דבר הכרחי במצבי חירום קיצוניים, אך לא נושא שתאוריה פוליטית או פילוסופיה פוליטית יכולות לומר עליו משהו.

בו בזמן, ובאופן בלתי נמנע, רבים החלו לבחון בעין ביקורתית את ההנחות המוקדמות של הכלכלה הנאו-קיינסיאנית – ובמיוחד את מודל הכלכלה שעליו היא נשענת. תמיד הוכר בכך שקיימות כמה אנומליות במודל זה. כך, במודל זה שבו שכרן של עובדות ניקיון נספר בתוצר הלאומי הגולמי ואילו עבודתן של עקרות בית אינה נספרת, אפשר להשיג בקלות עלייה עצומה בתוצר הלאומי הגולמי – והתעשרות של כולנו, כביכול – פשוט על ידי כך שכל שתי עקרות בית שכנות ישכרו זו את שירותיה של שכנתה לנקות את ביתה וכך לתרום לתל"ג. דוגמה נוספת. תמיד הייתה בעיה עם "השקעה" של ממשלות: המודל המקרו-כלכלי האופייני אינו מסוגל להבחין בין בניית כבישים, בניית ספינות מלחמה ובניית פירמידות. כולן נספרות פשוט כ"הוצאות", אף שמעמדן הכלכלי שונה בתכלית. וישנם במודל עוד קשיים שכלכלנים רבים היו מודעים להם, אך גם סברו שאפשר לראות בהם מגבלה של מודלים מעצם היותם מודלים, ולא כשל חמור במודל המסוים הזה.

*

אלא שהביקורת החדשה על המודל הנאו-קיינסיאני חרגה הרבה מעבר לאנומליוֹת מוכרות יחסית כאלה. ביסודה, היא טענה כי מין זה של מודל, על כל מורכבותו ותחכומו – או אפשר אף לומר, דווקא בגלל מורכבותו ותחכומו – חושף תפיסות עומק מוטעות לגבי טבעה של ההתנהגות הכלכלית, ובמיוחד לגבי סוג ההתנהגות הכלכלית המובילה לצמיחה כלכלית.

חשוב להבין כי המודלים המקובלים עיוורים לחלוטין ליזמוּת ולחדשנות (טכנולוגית או אחרת). הם מסוגלים להתמודד עם גדלים כמותיים (כמו "השקעה"), אך ממה שאינו ניתן לכימות הם מתעלמים. ביסודו של דבר, המודל שלהם הוא מעין מודל ניוטוני של מערכת כלכלית, שבו כל ה"כוחות" מאזנים זה את זה – פרט למקרים שבהם, מסיבות שעדיין אינן ברורות, מתרחשת אי-התאמה בין ההיצע הכולל לביקוש הכולל. באותם מקרים, הממשלה, כמעין אלוהות מיטיבה, מזריקה את כמות הביקוש החסרה ומשיבה את המערכת לשיווי משקל. כל המניעים, הכוונות והשאיפות האנושיים-דווקא מושארים מחוץ לחשבון. המודל משקף באורח מכני את תוצאות ההתנהגות האנושית בעבר, ותמיד בדיעבד. במובן מסוים, המרד נגד הכלכלה הנאו-קיינסיאנית הוא חלק מדחייה רחבה יותר, הניכרת גם במדעי החברה האחרים, של הביהביוריזם כמדריך הולם למציאות האנושית.

כלכלנים המכֻווננים לתאוריות המיוצגות במודלים כאלה אינם מסוגלים להסביר את ה"למה" של תופעות כלכליות. הם אינם יכולים, למשל, להסביר מדוע כלכלות צומחות, ומדוע כלכלות מסוימות צומחות מהר יותר מאחרות. הם מנסים, כמובן, לספק הסבר כזה. הספרות בנושא "תורת הצמיחה" – רובה מתמטית וסתומה – כבר ממלאת ספרייה לא קטנה. אך כפי שספרי הלימוד הנוכחיים על צמיחה כלכלית מודים לאחר שהציגו לאורך מאות עמודים תאוריות שונות של כלכלנים מגוונים, אין בנושא זה שום דבר הקרוב לקונצנזוס.

האם זה מפתיע? רק אם שכחנו שכלכלה היא עדיין אחד ממדעי החברה – המדויק מכולם מבחינה מתודולוגית, ללא ספק, אך עדיין מדע החברה – ולא מדע "טבע" כמו פיזיקה או כימיה. הרי איננו מופתעים כלל אם אנשי מדע-המדינה שלנו נכשלים ביצירת תאוריה מדויקת של שינוי פוליטי, או אם הסוציולוגים שלנו נכשלים ביצירת תאוריה מדויקת של שינוי חברתי, כזו המיידעת אותנו באופן מדויק וסמכותי מאין באו המדינה והחברה שלנו, היכן הן נמצאות ולאן מועדות פניהן. זאת משום שאנו מבינים באופן אינטואיטיבי שתאוריה כזאת, העוסקת בבני אדם, הייתה דורשת מידה של ידיעה עצמית – ידיעת אופיינו ואישיותנו הנוכחיים, שממנה נוכל להקיש את מניעינו ומעשינו העתידיים – שהיא, מטבע הדברים, בלתי נגישה (לו הייתה לנו ידיעה עצמית שלמה כזאת, היינו אלוהים – הישות שבה מחשבה וקיום חד הם). אלא שהכלכלה, בשאיפתה להפוך למדע אובייקטיבי ופוזיטיבי כמו הפיזיקה, הבטיחה לנו בדיוק סוג זה של ידיעה עצמית, לפחות בכל הנוגע להיבט הכלכלי בחיינו. היא לא הצליחה לממש הבטחה מפליגה זו. למען האמת,  במאמציה לעשות כן היא הגיעה למבוי סתום.

למען ההגינות יש לומר שלא כל הכלכלנים נשאבו למפעל אינטלקטואלי שאפתני זה. ה"נאו-אוסטרים", בראשות פרידריך האייק, תמיד היו ספקנים מאוד כלפי התועלת של מודלים מתמטיים כאלה וכלפי יכולתו של הניתוח הכלכלי לספק תשובות מדויקות וכמותיות – כמה? כמה זמן? מתי? – שפוליטיקאים כמהים להן באופן טבעי (והתקשורת תמיד מניחה שהן זמינות). גם הנאו-מרקסיסטים, שמתעניינים יותר בדינמיקה של שינוי כלכלי מאשר בכיוּלים סטטיים של תופעות כלכליות בנקודת זמן מסוימת, השמיעו ביקורת חריפה על שיטת התאורטיזציה הכלכלית השלטת. אך מקצוע הכלכלה כמכלול נותר מחויב לסינתזה הנאו-קלאסית או הנאו-קיינסיאנית, וכמעט כל קורס במקרו-כלכלה מציג אותה בפני הסטודנט.

*

אפשר לראות את כלכלת צד היצע כמעין מרד "הומניסטי" נגד הסוג המתמטי-מכני של ניתוח כלכלי, שבו גדלים כלכליים מצרפיים, מפוקפקים מטבעם, מקושרים זה לזה כדי לייצר סדרת תמונות מדויקות לכאורה של היקום הכלכלי שאנו חיים בו – כשם שאנו רואים לכאורה משהו דומה ליקום עצמו כשאנו מבקרים בפלנטריום. כלכלת צד היצע אינה מתעניינת בשיווי משקל מעוצב לתלפיות כגון זה, משום שהיא סבורה שזו גישה שגויה להבנת משק המורכב מהתנהגות מכוונת אך הפכפכה של מיליוני בני אדם. מכוונת, משום שהתנהגות כלכלית מכוונת בדרך כלל לשיפור תנאיו הכלכליים של הפרט. הפכפכה, משום שרק הפרט עצמו יכול להגדיר בשבילנו מהו "שיפור", והתנהגותו תושפע עמוקות ממגוון גורמים תלויי הקשר – מורשת דתית, קשרים משפחתיים, ולא פחות מכך, פעולותיה של הממשלה.

כלכלת צד היצע רחוקה ת"ק פרסאות מלהיות חדשה או מהפכנית; אדרבה, היא ריאקציונרית במוצהר. "חזרה לאדם סמית" יכול להיחשב כמוטו שלה. אך זאת לא במובן של חזרה לגרסה טהרנית כלשהי של לסה-פר; כל תומכי צד היצע מסכימים (וכך גם היה מסכים אדם סמית, מחבר 'התאוריה של הרגשות המוסריים') שכאשר חברה עשירה דיה כדי לספק רשת ביטחון למי שאינם מסוגלים להשתתף במלואם בכלכלה, מוטלת על כל בני החברה חובה מוסרית לדאוג לכך שסיוע כזה יינתן. את הקריאה ל"חזרה לאדם סמית" יש להבין, אפוא, כ"חזרה אל 'עושר העמים'" כפרדיגמה לחשיבה כלכלית; ספרו זה של סמית מובן לכל אדם משכיל בעל ניסיון מעשי כלשהו (להבדיל מלימוד מתוך ספרים, הגורם לעיתים קרובות להתנתקות מן המציאות). קשה אולי להאמין, אך כלכלת צד היצע באמת סבורה שאם אדם מבקש השכלה כלכלית, 'עושר העמים' הוא עדיין הספר הטוב ביותר בשבילו. ואכן, הדוברים הבולטים של כלכלת צד היצע – ג'וד וַניסקי בעל 'הדרך שבה העולם פועל' וג'ורג' גילדר מחבר 'עושר ועוני' – יודו בקלות כי ספריהם אינם אלא הרחבות של נושאים מאת אדם סמית.

*

ההמחשה החדה ביותר להבדלים היסודיים בין נקודות המבט של כלכלת צד היצע ושל התאוריה הנאו-קיינסיאנית תינתן לנו בסוגיית התמריצים. זו סוגייה שבלבול רב שורר סביבה, והבלבול נובע מכך שהכלכלנים בני זמננו לא רכשו את השכלתם בתוך עולם העסקים, הלוא הוא עולם הפעילות הכלכלית האמיתית. במקום זאת, הם מקבלים את הכשרתם בעולם הניתוח הכלכלי, המתייחס לעסקים כפי שמדע המדינה האקדמי מתייחס לפוליטיקה. זו מערכת יחסים מרוחקת, שקל לה לעוות את הפרספקטיבה.

מדעני מדינה יודעים כי שאפתנות היא שממריצה את המערכת הפוליטית, אך במודלים שלהם – כן, גם להם יש מודלים – השאפתנות נתפסת כמובנת מאליה, כגורם קבוע בעוצמתו ובאיכותו. באותה דרך, כל הכלכלנים יודעים שתמריצים הם שממריצים את המערכת הכלכלית, אך במודלים שלהם הם רואים את התמריצים כמובנים מאליהם, כגורם קבוע בעוצמתו ובאיכותו. בשני המקרים, הסיבה זהה: מאחר ששאפתנות פוליטית ותמריצים כלכליים הם במהותם סובייקטיביים ולא מדידים, אין להם מקום במודל אובייקטיבי וכמותי.

כלכלת צד היצע רואה בתמריצים – הדחף המוּלד של האדם לשפר את מצבו, כפי שאדם סמית היה מנסח זאת – את אבן הפינה של הפעילות הכלכלית, וחשוב מכך, של הצמיחה הכלכלית. אנו אכן מכירים תרבויות פרימיטיביות שבהן דחף זה חלש או נעדר – והצמיחה הכלכלית, כתוצאה מכך, אף היא חלשה בהן או נעדרת מהן. אנו יודעים גם על חברות היסטוריות שבהן הדחף נבלם על ידי רשויות דתיות או פוליטיות – ושבהן הצמיחה הכלכלית הייתה מקוטעת ומחזורית. רק עם הופעתה של ציוויליזציה מסחרית מודרנית, שבה עסקאות הנעשות מתוך אינטרס עצמי זוכות להצדקה מוסרית ולהכלה פוליטית, הפך הדחף של היחיד לשפר את מצבו לצמיחה כלכלית יציבה ומתמדת לאורך עשורים ומאות.

דרך אחת לבלום את הדחף הזה, ומתוך כך את הצמיחה הכלכלית, היא למסות אותו. זו מסקנה העולה בקנה אחד עם השכל הישר והתבוננות יומיומית. למעשה, זו טענה שכל כלכלן, אפילו הנאו-קיינסיאני המסור ביותר, יסכים עימה בקלילות. אך כאשר מציעים להפחית את המיסים על פעילות כלכלית כדרך לעידוד צמיחה כלכלית, רבים מאותם כלכלנים נסוגים לפתע בלי הסבר.

התנגדות זו היא ללא ספק אידאולוגית. מדובר באנשים המשוכנעים כי ה"טובין הציבוריים" שמיסינו מממנים – לא רק עבודות ציבוריות אלא גם חלוקה שוויונית יותר של ההכנסות – מעניקים לנו תמורה הוגנת, גם אם לא במונחים כלכליים גרידא. זהו טיעון הגיוני לחלוטין להגנת מערכת המס, אך הוא כמעט אינו מושמע בארצות הברית ב-1981, כנראה משום שאין זה ברור כל כך שמיסֵינו אכן מספקים לנו את התמורה הראויה ב"טובין ציבוריים" אלה. במקום זאת, כלכלנים אלה עוסקים במחקר מוזר ביותר שתכליתו להפריך את הרעיון שתמריציו של מישהו יושפעו מהפחתת מיסים.

מחקר זה כרוך בסקרים שבהם שואלים אנשים אם יעבדו קשה יותר אם מיסיהם יופחתו ב-10 או 20 אחוז – או שמא, אולי, רק יצרכו יותר סחורות או פנאי. מחקרים כאלה מגלים לעיתים קרובות כי הפחתת המיסים לא תחולל שינוי ניכר, או שינוי כלשהו. מחקרים אלה אינם שווים את הנייר שעליו הם מודפסים; הם פרודיות על מה שהניתוח הכלכלי אמור להיות.

שכן, מי בכלל אמר שבחברה מסחרית כמו שלנו אנו משיגים צמיחה כלכלית על ידי עבודה קשה יותר? להפך, כל מטרת הצמיחה הכלכלית היא שאנשים יעבדו קשה פחות – אך ביתר יצרנות. הדחף האנושי לעבוד קשה פחות חזק לא פחות מהדחף של הפרט לשפר את מצבו; תמיד היה כך, וסביר שתמיד יהיה. הגאונות של קפיטליזם השוק היא ביכולתו לספק את שני הדחפים הללו בבת אחת, על ידי עידוד יזמוּת – כלומר תמרוץ חדשנות – בקרב אותו מיעוט של בני אדם שהם, בניגוד לרובנו, "פעילים כלכליים" באופן יוצא דופן. קיומם של בני אדם כאלה – יזמים שמחדשים ובכך הופכים את כולנו ליצרניים יותר בלי שנחדל בהכרח מעצלותנו[2] – פשוט מושאר מחוץ לחשבון בנתוני הסקרים האטומיסטיים או בסטטיסטיקות המצרפיות שכלכלנים מנתחים ביראת קודש.

אין זה משנה כלל אם אתה או אני נגיב להפחתת מיסים בחידוד התמריצים הכלכליים שלנו. חלקנו נגיב כך, חלקנו לא. מה שחשוב הוא שבעולם העסקים האמיתי, להבדיל מעולם האקדמיה של הכלכלנים, קיים מיעוט שיגיב בדרך זו – לאו דווקא האנשים הנחמדים ביותר, לאו דווקא החכמים ביותר, אלא אלה שמסיבה כלשהי חושקים בהצלחה כלכלית. בשביל אנשים כאלה, התמריצים לחסוך ולהשקיע (ולחזור ולהשקיע) הם רבי עוצמה במיוחד; ואת התמריצים של אותם "פעילים כלכליים" דורס נטל מס כבד. אכן, לו ידענו מראש מיהם, היינו יכולים להפחית רק את המיסים שלהם. אך אנו מגלים מיהם רק לאחר מעשה.

*

ועדיין, מיסים צריכים להיגבות איכשהו כדי לממן את הרמה ההכרחית והרצויה של שירותים ציבוריים, והשאלה מתעוררת מייד: כיצד אנו יודעים, למעשה, שהמיסים גבוהים מדי? במילים אחרות: מאחר שאנשים אכן מעריכים רבים מהשירותים הציבוריים הללו (אם כי במידות שונות), כיצד אנו יודעים שרמת המס שלנו גבוהה עד כדי השפעה מזיקה על התמריצים הכלכליים? השאלה מובילה אותנו לעקומת לאפר, מושג פשוט אך רב עוצמה, שאינו חדש כלל; ניתן למצוא סיכום מצוין שלו כבר אצל אבּן ח'לדון במאה ה-14.

כל אשר אומרת עקומת לאפר הוא שמעבר לנקודה מסוימת, מס – או רמת המיסים הכוללת – עלול להפוך לבלתי יעיל. זו הנקודה שבה אנשים חווים את המיסים כנטל מוגזם ובלתי הוגן – הם אינם מקבלים את התמורה הראויה למס ששילמו – וכתוצאה מכך, התמריצים שלהם לפעילות כלכלית נפגעים קשות. המס, למעשה, מדכא את הפעילות הכלכלית עד כדי כך שלוּ הופחת במידה ניכרת, הכנסות המדינה ממיסים היו דווקא עולות, בזכות הפעילות הכלכלית המוגברת שחוללה הפחתת המס.

אין בזה שום דבר שנוי במחלוקת; כל כלכלן יודה בתוקף הכללי של הטענה; כל אזרח, מתוך ניסיונו האישי, יכול לספק אישור בדמות אנקדוטה זו או אחרת (למשל זו: ב"תקופת היובש", כאשר המס על משקאות חריפים היה 100 אחוז, הכנסות הממשלה ממיסים על משקאות חריפים היו אפס; כאשר המס הופחת, ההכנסות זינקו בחדות). השאלה שמבקרים אקדמיים של עקומת לאפר מעלים היא האם מערכת המס האמריקנית חצתה את נקודת התשואות הפוחתות. "מניין לנו לדעת זאת?" הם שואלים בטרוניה. "הוכיחו זאת", הם דורשים. אם לשפוט על פי תוצאות הבחירות בנובמבר האחרון, רוב ברור של האמריקנים כבר משוכנע. אך כלכלנים אקדמיים מבקשים הוכחה אקדמית – לא, כך נדמה, מתוך מסירות למדע טהור, אלא משום שהם מעדיפים שהממשלה תגבה כספים ותחלק אותם מחדש בצורה שוויונית יותר, על פני שיפור לא שוויוני במצב של כולם באמצעות צמיחה כלכלית חסרת מעצורים.

השאלה האקדמית, האם חרגנו מעבר לנקודת התשואות הפוחתות במערכת המס שלנו, היא בלתי ניתנת למענה במונחים אקדמיים גרידא. זו שאלה לשיקול דעת פוליטי, שכן הכול תלוי במה שאנשים חשים כלפי רמת המיסוי. בזמן מלחמה הם חשים כך; בזמן שלום, אחרת. אמת, אנשים תמיד רוטנים על מיסים, כמעט בכל רמה, אך לא תמיד הם עושים משהו בנדון. לא תמיד הם משקיעים מאמצים נמרצים כדי להימנע או להתחמק; לא תמיד הם מתייחסים לשעות נוספות (בשכר של פי אחד וחצי) באדישות או בעוינות. מצד שני, עקרת בית השוקלת להצטרף לשוק העבודה ודאי תחשוב פעמיים אם שכרה נטו יכסה אך בקושי את עלות השמרטף.

אף שאי אפשר לספק את סוג ההוכחה המתמטית האלגנטית שכלכלנים מייחלים לה, ישנם למעשה סימנים משכנעים לכך שהכלכלה האמריקנית טיפסה גבוה מדי על עקומת לאפר. אחד מהם הוא הכלכלה השחורה המשגשגת שלנו (משום שהיא איננה ממוסה). איש אינו יודע את גודלה המדויק, אך איש אינו מכחיש שהיא גדולה בהרבה היום מאתמול. זוהי תופעה חדשה בחברה האמריקנית, והיא אינה בריאה בשום אופן.

סימן נוסף הוא עשרות המיליארדים של דולרים המחפשים ומוצאים מקלטי מס חוקיים – השקעות שלא היו קיימות אלמלא היתרון היחסי שלהן במס, ועל כן, מעצם הגדרתן, אינן כלכליות. היקף העסקאות המסחריות הללו, המבוססות על התחמקות ממס והימנעות ממס, הוא כה עצום עד כי אפילו הפחתה קלה בשיעורי המס עשויה להניב הכנסות גדולות לאוצר המדינה ממיסים. גם כאן קשה לומר דברים מדויקים יותר; אך הדרישה להערכות מדויקות של הכנסות שהתקבלו או אבדו כתוצאה מהפחתת שיעורי המס היא במידה רבה מסך עשן. ההתנגדות האמיתית לעקומת לאפר קשורה פחות לכלכלה ויותר לשוויונאות ליברלית.

לוּ הראתה עקומת לאפר כי הפחתה בשיעורי המס רק לבעלי הכנסות נמוכות תכסה את עצמה בעלייה בהכנסות ממיסים מקבוצה זו, הדרישה לדיוק הייתה נעלמת כלא הייתה. אך העקומה אינה יכולה להראות דבר כזה, שכן חלק הארי של מס ההכנסה משולם על ידי אנשים במדרגות ההכנסה הגבוהות (שם נמצאת ההכנסה). האם מישהו באמת חושב שאם נצליח להוכיח מעל לכל ספק כי הפחתת שיעורי המס על העשירים תגרום לכך שהם ישלמו למעשה יותר מיסים, ההפחתות יהפכו שנויות פחות במחלוקת? ישנם אנשים רבים, כולל לא מעט כלכלנים, שחשוב להם יותר לשמור על שיעור מס סמלי של 70 אחוז על הכנסות גבוהות מאוד, גם אם רק מעטים מהעשירים משלמים אותו בפועל, מאשר לקבוע שיעור מס אפקטיבי של, נניח, 40 אחוז, שרבים מהעשירים ישלמו במקום להתעסק עם מקלטי מס (שלעיתים קרובות הם בעייתיים).

*

אך ישנם גם אנשים מעמיקי חשוֹב שאינם רוחשים טינה כלפי הרוח הכללית של כלכלת צד היצע, ובכל זאת תוהים אם היא מתאימה לכלכלה האינפלציונית של ימינו. אנשים אלה, הרואים בכנות את האינפלציה כבעיה המרכזית שלנו, סבורים כי הפחתות בשיעורי המס, לעשירים ולעניים כאחד, צריכות להמתין להצלחה  בהורדת שיעור האינפלציה. מאחר שרבים ממבקרי תוכנית קמפ-רות' הם עצמם שמרנים שתמכו ברונלד רייגן – כגון ארתור בֶּרנס, הרברט סטיין, וככל הנראה גם פול וולקר – ומאחר שביקורתם אינה אידאולוגית באופן מובהק, השפעתם גדולה עוד יותר, במיוחד בקרב קהילות הפיננסים והעסקים.

בעיני אנשים כמותם, לא הפחתות המס עצמן הן "נועזות" ו"רדיקליות", אלא העובדה שהן נשקלות בסביבה כלכלית מסוימת: סביבה שבה שיעור האינפלציה בזמן שלום גבוה ומתמשך באופן חסר תקדים. דאגתם נטולת הפניות בנושא זה מזינה את הביקורות של אחרים, אשר רוממות החשש מפני "ניסויים רדיקליים" בגרונם, אך עניינים ואינטרסים אחרים לגמרי בידם.

הטיעון השמרני נגד הסתמכות על כלכלת צד היצע בנסיבות הנוכחיות אינו ניתן לדחייה קלה. מאחוריו עומדת מסורת ארוכה ומוצקה של חשיבה כלכלית קלאסית. השאלה היחידה היא האם מסורת זו רלוונטית לסביבה של ימינו, הכלכלית והפוליטית כאחת.

למסורת הקלאסית הזאת מדיניות משלה להתמודדות עם אינפלציה. ואכן, זו מדיניות שתמיד הצליחה. היא כרוכה בהאטת קצב הצמיחה של היצע הכסף כדי להביאו להתאמה עם הצמיחה בפריון. היא כוללת גם את צמצום ההוצאות הממשלתיות והבאת התקציב לאיזון – זאת כדי למנוע את הצורך של הבנק המרכזי להפוך את הגירעון לכסף. שני הצעדים הללו, כאשר הם ננקטים יחד, גורמים למיתון, שבמהלכו כל העיוותים שנגרמו על ידי האינפלציה "מטוהרים" מן המערכת הכלכלית (או "נסחטים" ממנה). לאחר שהמיתון משיג השפעה זו ניתן לצפות להתחלת התאוששות כלכלית רגילה, וצמיחה נטולת אינפלציה הופכת שוב אפשרית.

זהו המרשם: מיתון כתרופה לאינפלציה. יש להדגיש זאת, שכן תומכי המסורת הקלאסית נוטים מסיבות מובנות שלא להבליט עובדה זו. רק האייק היה כן דיו לומר בגלוי כי אנו זקוקים למיתון. למרבה הצער, רבים מהפוליטיקאים ואנשי העסקים המושפעים מטיעונים אלה אינם מבינים בעצמם את מלוא המשמעויות של טיעונים אלה.

ציינתי כי מדיניות זו אכן הצליחה בעבר. אך האם תצליח בנסיבות הנוכחיות, החדשות באמת? האם בכלל ניתן לנסותה בנסיבות אלה? התשובה לשאלה הראשונה היא: נראה שלא. התשובה לשנייה היא: ודאי שלא.

מצבנו הכלכלי הנוכחי מציג חידוש נוסף, מעבר לאינפלציה הגבוהה והמתמשכת, הלוא הוא קיומה של מדינת רווחה. משמעותה של מציאות זו היא שככל שהכלכלה מאטה, ההוצאות הממשלתיות דווקא גדלות, שכן מספר האנשים שכעת "נזקקים" עולה, ותוכניות רווחה שונות מופעלות. הגירעון, במקום לרדת, נוטה לעלות – במיוחד מאחר שההכנסות ממיסים פוחתות אף הן. כתוצאה מכך, בעוד שמיתון רדוד וקצר מועד יכול היה להספיק בכלכלה שלפני מדינת הרווחה, כעת נדרש מיתון עמוק וממושך (זה מה שמרגרט תאצ'ר גילתה, לצערה הרב). העלויות הכלכליות של מיתון כזה כה עצומות, שהוא הופך לכלי מדיניות מפוקפק ביותר.

לכך מצטרפים מחירים פוליטיים בלתי נסבלים. בעשור שאנו עומדים בתחילתו, שנות השמונים, שום ממשל, שום מפלגה פוליטית – ודאי לא הממשל הרפובליקני הזה או המפלגה הרפובליקנית – לא יוכלו לשרוד כשהם מקושרים עם מדיניות המביאה מיתון ארוך וחמור. פעם, בעולם אחר, הדבר היה אפשרי; כעת, לא עוד. כל אותם פוליטיקאים שדוגלים כעת, בתום לב ובכוונה טובה, במדיניות כזאת, יהיו הראשונים לתבהלה עם בוא המיתון, ויבחרו, כצפוי, בכל תחבולה שתיקרה בדרכם כדי להתמודד עימו.

זו הסיבה לכך שממשל רייגן הוסיף הפחתה בשיעורי המס, לחברות עסקיות וליחידים, לאסטרטגיה הכפולה המסורתית של מלחמה באינפלציה באמצעות האטת צמיחת היצע הכסף והאטת ההוצאות הממשלתיות. זו התשובה האפשרית היחידה למצוקתנו: עידוד צמיחה כלכלית כדי להקל את ההשפעות המיתוניות של מדיניות אנטי-אינפלציונית אחרת אם לא לבטלן.

כמה כלכלנים עוינים הצביעו בלעג נצחני על מדיניות זו כדוגמה למדיניות הפועלת בכיוונים מנוגדים. אכן – וכך גם המדיניות הנותנת לעניים גם קצבאות וגם הזדמנויות עבודה. פתרונות מעורבים מסוג זה מתאימים למדיניות כלכלית כשם שהם מתאימים למדיניות חברתית, ומאותה סיבה: הם הפתרונות היחידים אשר, בנסיבות הקיימות, ניחנים בהיגיון מעשי.

*

האם זה יצליח? יש שפע של סיבות טובות לסבור שכן. נכון, הדבר עשוי להגדיל זמנית את הגירעון ואת החוב הלאומי – אך אם הצמיחה החזויה תתממש בסופו של דבר, הגירעון והחוב יוטלו על משק גדול וחזק משהיה, שיוכל לשאתם בקלות.

יתרה מכך, יש בידינו עדויות היסטוריות מוצקות לכך שהשפעות ההיזון-החוזר של הפחתות בשיעורי המס, בדמות גידול בהכנסות ממיסים, תמיד גדולות מכפי שמצפים כלכלנינו ופקידי האוצר – שהמודלים האקונומטריים שברשותם אינם מסוגלים להתמודד עם השפעות היזון-חוזר כאלו. זה מה שקרה בהפחתות המס של קנדי-ג'ונסון, שהיו גדולות ביחס למשק האמריקני של 1964, כגודל הפחתות המס של רייגן ביחס למשק האמריקני של 1981. אין סיבה שזה לא יקרה שוב.

נקודה אחרונה, שלעיתים מתעלמים ממנה. בשל העלייה במיסי הביטוח הלאומי שנכנסה לתוקף השנה, ובשל "זחילת מדרגות"[3] אוטומטית במס ההכנסה כתוצאה מאינפלציה, אנו צפויים לחוות ב-1981 עלייה במיסים בסדר גודל של כ-40 מיליארד דולר. שום כלכלן, מכל זרם שהוא, שום פוליטיקאי, מכל סיעה שהיא, ושום פרשן (ליברלי או שמרן) לא נשמע אומר כי עלייה כזו במיסים תועיל לכלכלה במצבה הנוכחי. אך רבים מאותם אנשים עצמם מביעים בקול רם את חששם מפני הפחתת מס שתשאיר, במקרה הטוב, את נטל המס ב-1981 במצב יציב, ותקל עליו ב-1982 בצניעות בלבד.

משום מה, מצבה הנוכחי של התאוריה הכלכלית, בשילוב עם מגמות אידאולוגיות קיימות, הוליד שיח ציבורי על מדיניות כלכלית מנותק עד בושה מהמציאויות הכלכליות והפוליטיות שלנו. איש, ביקורתי ככל שיהיה, אינו חש אפילו בצורך להציע חלופה מעשית למדיניות הכלכלית של רייגן. ראוי אף לחשוד כי מבקרים רבים של כלכלת צד היצע חפצים בראש ובראשונה לראותה נכשלת, שכן הצלחתה תסכן את השקעותיהם האידאולוגיות.

---

תמונה: national affairs

---

[1] George Gilder, “Ronald Reagan and the Spirit of Free Enterpreise”, Imprimis (33:8, 2004)

https://imprimis.hillsdale.edu/ronald-reagan-and-the-spirit-of-free-enterprise

[2] אגב, אנו נוטים בקלות רבה מדי לחשוב על חדשנות כזאת כטכנולוגית בעיקרה. אבל הנרי פורד לא המציא את המכונית, אלא רק את פס הייצור שבו עובדי המכוניות עבדו קשה פחות, מספר שעות נמוך יותר, אך בפריון גבוה לאין שיעור מזה שהיה קודם לכן.

[3]  "זחילת מדרגות" היא עלייה של נישום למדרגת מס גבוהה יותר אף כי הכנסתו גדלה רק בהתאם לאינפלציה. הערת המתרגם.