הבשורה המרירה, החיקוי הנמהר

Getting your Trinity Audio player ready...

פוליטיקת הזהויות היא חרב פיפיות בגוף האומה, ולא יועילו הניסיונות לכתת אותה לאת. עיון ביקורתי בתאוריה שאין להפריכה, שאבישי בן-חיים מחיל במלואה על אגף אחד בלבד במשוואה שלו

 

ישראל השנייה

הבשורה המתוקה, הדיכוי המר

אבישי בן-חיים

ידיעות ספרים, 2022 | 416 עמ'

לאחר שנים שהתקיימה במחוזות הפוסטים האינטרנטיים ובטורי דעה, שם צברה פופולריות רבה תוך שהיא מעוררת פולמוס גדול, תיאוריית "ישראל השנייה" של ד"ר אבישי בן-חיים יוצאת לאור ומנוסחת בספר. מייד עם הופעתו נמכר הספר בעותקים רבים ובילה שבועות ארוכים ברשימת חמשת הספרים הנמכרים ביותר בקטגוריית העיון ברשתות הספרים המובילות. מנהלי בתי ספר וארגונים שונים רכשו אותו בעשרות עותקים וחילקו לצוותיהם, והמחבר עודנו ממלא אולמות בהרצאות שהוא מוסר על תוכנו ברחבי הארץ. קשה להפריז בהשפעה הממשית והפוטנציאלית שהייתה ועוד עשויה להיות לנרטיב שמקדם בן-חיים על השיח הציבורי ועל היחסים החברתיים בישראל.

לספר שני חלקים, המופיעים בסדר מהופך להופעתם בכותרת המשנה של הספר. מטרתו של החלק הראשון, "הדיכוי המר", היא להסביר את התאוריה – שתידון להלן – אשר לפיה יש לפרש ולהבין את המציאות הישראלית בעדשה של פוליטיקת זהויות "ישראלית", ובפרט באמצעות בחינת הדרכים שבהן "ישראל הראשונה" מדכאת את "ישראל השנייה". חלק זה פותח בדבר הקרוב ביותר להצגה מסודרת של התאוריה, וממשיך על פני כמאתיים עמודים להראות כיצד היא באה לידי ביטוי בהיסטוריה של מדינת ישראל, בדפוסי הצבעה ונאמנות פוליטיים, בתמורות אידאולוגית ובדפוסי פעולה של מערכות השלטון, המשפט והתקשורת. מטרתו של החלק השני, "הבשורה המתוקה", היא לפרוש תאוריה נוספת בדבר המסורתיות המזרחית ובשורת המתינות שביכולתה להביא לחברה הישראלית. חלק זה הוא במידה רבה תגובה לביקורת שספג בן-חיים על כך שהוא מקדם תפיסת עולם מפלגת – כדרכן של פוליטיקות זהות – המנוגדת ללאומיות היהודית ומזיקה ללכידותו של העם היהודי. בפועל, לפחות חציו של החלק השני מוקדש גם הוא לדיון בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית דרך הפריזמה של הדיכוי, בדגש על אפולוגטיקה בשם תנועת ש"ס, במטרה לתרץ את מקרי השחיתות שיוחסו לה, את הסתירות הברורות בין פעולותיה לבין "מתינות" מן הסוג שבן-חיים מבקש לייחס למזרחיות, ואת שיתוף הפעולה שלה עם הפליה של מזרחים בידי חרדים אשכנזים.

תקצר היריעה מלהתייחס לכל הליקויים המצויים בחיבור זה: את הפיכת התאוריה להסבר הבלעדי לכל תופעה ישראלית, שעה שלפחות לחלק מהן קיימים הסברים חליפיים סבירים לא פחות ואף יותר – וזאת למרות הצהרותיו של בן-חיים כי "פוליטיקת הזהויות של 'ישראל הראשונה' ו'ישראל השנייה' לא מסבירה הכול (בשום אופן!)" (165); את מנהגו של הספר לקבץ הסברים שונים ואף סותרים בבואו להסביר תופעות ישראליות, ולהציג דוגמאות יחידאיות כמייצגות, על דרך "קטיף דובדבנים", בדרך ההולמת פרקליט ולא  חוקר; את ההלבנה והיחס המבטל כלפי מעשי שחיתות שלטוניים, תוך מחיקת ההבחנה המוסרית בין ניתוב של כוח וכסף ממשלתי תמורת טובות הנאה לבין יחסי קח-תן שאינם עוברים דרך מנגנונים שלטוניים; את הביטול – הנעשה כמדומה מבלי משים – של רעיון מונופול המדינה על השימוש בכוח, באמצעות מכבסת המילים "אלימות לגלית"; ואת ההתעלמות הבוטה של הספר מעובדת הדיכוי של קבוצות אחרות, במיוחד ובאופן חריף הציונות הדתית, בידי ההגמוניה המפא"יניקית: עובדה השומטת את הקרקע מתחת לטענה שהעיקרון המארגן של מפא"י הוא דיכוי מזרחים, ומן הניסיון למצב את הציונות הדתית בצד המדכא.

הקושי העיקרי העומד בפני ביקורת התזה של בן-חיים הוא גם הסיבה להצלחתה המסחררת: הישענותה על תופעות אמיתיות. אכן, ההיסטוריה של ישראל רצופה דיכוי ארוך וחריף של קבוצות לא הגמוניות, ובכלל זה, ובמובנים מסוימים אף באופן ניכר, מזרחים. אכן, ההגמוניה הישנה מנסה לבצע דה-לגיטימציה של הפוליטיקה. תופעות אלו ואחרות, שבן-חיים מיטיב לתאר בספר, הן אמיתיות לחלוטין; אלא שהתאוריה של בן-חיים אינה מסבירה אותן היטב. כלומר, העובדות שבן-חיים מתאר ברובן אינן שגויות, בעיקר לא החשובות שבהן; מה ששגוי הוא הפירוש שלהן. אלא שבמחוזות פוליטיקת הזהויות, טענה כזאת מעוררת לא מחלוקת אלא זעם. אנשי פוליטיקת הזהויות נוטים להתכחש לפער בין עובדות לפרשנותן; והכחשה של התאוריה נחשבת אצלם כהכחשת המציאות עצמה וכפשע מוסרי, שכן הערעור על התאוריה הוא מעשה השתתפות בעוול שבו התאוריה נאבקת. חסימה זו של כל אפשרות לדיון ולשיח – שכן עצם המחלוקת היא פשע – היא עוד אחת מהרעות החולות שתבנית החשיבה של פוליטיקת הזהויות כופה עלינו, יחד עם אלו שכבר נרמזו בחטף ומאפיינות את החיבור הנידון: מונומניה (ראיית הכול כנובע מהסבר אחד ויחיד); אקטיביזם אקדמי (גיוס המחקר והפילוסופיה למטרות פוליטיות קונקרטיות); ביטול האמת מפני המטרה; יצירת זיהוי בין המוסרי והלגיטימי לבין האינטרס של הקבוצה המועדפת; ועוד.

כל זאת למודעה רבתי, שלא באתי כאן להכחיש את עוולותיה של החברה הישראלית או את פשעי ההגמוניה הישנה, אלא להתריע מפני כפייתה של המציאות הישראלית לסד פוליטיקת הזהויות והטמעת תבנית החשיבה הנפסדת שלה בשכלם ובנפשם של הישראלים. וכדלהלן.

למה לי פוליטיקת-זהויות עכשיו?

כבר אמרו חז"ל: יש דרך קצרה שהיא ארוכה ודרך ארוכה שהיא קצרה.[1] הקריאה בספרו של בן-חיים, אם היא נעשית בעיון ובביקורתיות, יכולה להיות מבלבלת; שכן הספר אומנם מוקדש לפריסת התאוריה שלו, אך זו אינה זוכה בשום מקום להצגה מסודרת ומאורגנת. לאורך הספר פזורים היגדים שאפשר ללמוד מֵהם מָהם העקרונות המנחים של התאוריה, איך היא תופסת את המציאות וכיצד יש לפרשה. אך היגדים אלה אינם בהכרח בהירים או עקיבים; כך ששחזור התאוריה והעמדתה לביקורת הם עניין לא פשוט. מעט רקע על עולם פוליטיקת הזהויות שבן-חיים – על פי הצהרתו המפורשת – משתייך אליו, יקל מאוד על העניין. אשר על כן, בטרם נדון בתיאוריית ישראל השנייה, נפתח בסקירה של פוליטיקה זו.

הנה לכם שאלה עתיקת יומין: מה מניע בני אדם? האם אלו ערכים שהם מאמינים בהם, אשר להגשמתם הם פועלים לעיתים גם על חשבון תועלתם האישית? או שמא האינטרסים הם המניעים אותם, ואילו הערכים שהם מגבשים ואשר בשמם הם כביכול-פועלים אינם אלא מסווה לכך?

פילוסופים התחבטו וחבטו איש ברעהו סביב שאלה זו מיום שנבראה הפילוסופיה. היו מהם שגיבשו תשובות חד-משמעיות לכך. קרל מרקס, למשל, טען שאינטרסים חומריים הם המניעים את בני האדם; ולא רק כפרטים, אלא גם כקבוצות של פרטים בעלי אינטרסים משותפים. מבחינת מרקס, הקבוצות הרלוונטיות שאליהן כל חברה מתחלקת – ובכלל זה החברה האנושית בכללותה – הן מעמדות כלכליים: קבוצה אחת שיש לה בעלות על אמצעי הייצור – בעלי ההון; וקבוצה שניה של אנשים שכל שיש להם הוא כוח עבודתם, והם נאלצים להשכירו לבעלי ההון כדי להתפרנס. הקבוצה הראשונה דואגת לדכא את השנייה ולשמר את ההון באופן בלעדי בידיה, וכך לשמר גם את העושר ואת הפריווילגיות הנלוות אליו. היא עושה זאת באמצעים גלויים וגסים, בדמות מערך מדינתי וחוקי היוצר "כללי משחק" המיטיבים איתם; אך היא עושה זאת גם באמצעים מוסווים ועדינים, של הטמעת מערכים רעיוניים, תרבותיים ואידאולוגיים. כאלה הם  רעיון הלאום, היוצר הזדהות בין קבוצת המדוכאים למדכאים באמצעות מכנה משותף כוזב; הדת, המחוללת עולם פיקטיבי שבו האדם כביכול מסוגל להיטיב את גורלו, ועל ידי כך משקיטה את מרדנותו; והערכים הבורגניים, דוגמת החריצות והאינדיבידואליות, היוצרים מצג שווא כאילו אדם יכול להיטיב את מצבו בכוחות עצמו בתוך המסגרת הקיימת.

שורש ההצלחה במכירות הוא שורש הכשל: התופעות המתוארות נכונות, הפירוש שגוי. אבישי בן-חיים חותם על ספרו

יש להדגיש: היומרה של התאוריה המרקסיסטית היא כשל תאוריה מדעית. בעיני התאוריה המרקסיסטית, העובדה שבני אדם יפעלו בקבוצות למען האינטרסים וידכאו זה את זה היא חוק, כמו כוח הכבידה, הנובע מטבע האדם והמציאות. ההיסטוריה, כך טען מרקס, מתקדמת בהכרח בדיאלקטיקה של מאבק בין מעמדות כלכליים, ואין זה אלא עניין של זמן עד שמעמד מדוכא יתקומם ויפיל מעמד המדכא אותו, עד שלבסוף תהיה מהפכה שתוצאתה שוויון גמור, נטול מעמדות. "תפקידו של הפילוסוף אינו רק לפרש את המציאות, אלא גם לשנות אותה", סבור אבישי בן-חיים (עמ' 91) – בעקבות מרקס. מרקס שאף לקדם את בוא המהפכה, בין היתר באמצעות הפצת התאוריה שלו.

התאוריה של מרקס הצליחה. כמה הצליחה? מאוד מאוד הצליחה. כלומר, היא לא הצליחה כלל במושגים שבהם תיאוריות נבחנות, קרי: היכולת שלהן להסביר כיצד דברים מתנהלים ולנבא כיצד דברים יתפתחו או כיצד גורמים שונים בעולם יפעלו. הניבויים של מרקס כשלוּ: מעמד הפועלים ומעמד הביניים במדינות המתועשות לא נעשו עניים ומרדנים יותר, כפי שניבא, אלא רווחתם רק עלתה; המהפכה שבאה התרחשה דווקא במקומות לא מתועשים – רוסיה, סין, ולאחריהם מדינות עניות באסיה ובדרום אמריקה; ובכל מקום התוצאה לא הייתה אוטופיה שוויונית אלא חברה דכאנית לאין ערוך ממה שקדם לה. במלחמות הגדולות של המאה העשרים, בני האדם לא פעלו לאור האינטרס המעמדי שלהם – פועלי כל העולם לא התאחדו – אלא לחמו בשם ערכיהם ולאומיהם. בכל התבחינים הרלוונטיים, התאוריה נחלה כישלון חרוץ.

באיזה מובן, אם כן, התאוריה הצליחה? ובכן, באופן אירוני, בזירה "קפיטליסטית": בשוק הרעיונות. מאז ועד היום, וחרף כל הנ"ל, לסחורה האינטלקטואלית הזו יש קונים רבים והיא כמעט מונופול בקרב האליטות האינטלקטואליות, המשפטיות והתקשורתיות. היא מעצבת את רוב האידאולוגיות הפופולריות, עד כדי כך שאפשר לומר שלתאוריה הזאת מעמד הגמוני בעשורים האחרונים. ליתר דיוק: לא לתאוריה המרקסיסטית עצמה, אלא לתבנית החשיבה המרקסיסטית. צאצאיו הרוחניים של מרקס – ה"נאו-מרקסיסטים" לצורך העניין, אנשי התיאוריות "הביקורתיות", או כל שם אחר שיכונו בו – מכירים בכך שהתאוריה שלו כשלה; אך מסקנותיהם מכך אינן שהנחות היסוד שלו מוטעות. מרקס שגה במיקוד היתר שלו בתנאים חומריים, במעמדות כלכליים ובהון כלכלי, ובהערכת החסר שלו לכוחם של אמצעי הדיכוי הסמויים. אך בתבנית הבסיסית הוא צדק: החברה מתחלקת בין מדכאים הדואגים לשימור האינטרסים שלהם, באמצעות שליטה על מערכות המדינה ועל תודעת האזרחים – לבין מדוכאים, המוכרחים "להתעורר" ולהיאבק למען שוויון.

התנועות האידאולוגיות המעצבות את החברה ואת הפוליטיקה בעשורים האחרונים מצד שמאל של המפה בנויות רובן ככולן על התפיסה הזו: הגלים המאוחרים של הפמיניזם, הגלגול המאוחר של התנועה לזכויות השחורים בארצות הברית והמאבק בגזענות, התנועות הלהטב"קיות למיניהן ועוד ועוד; וכן, במוטציה מסוימת, חלק מהתנועות החדשות המעצבות את הימין הפוליטי. המשותף לכולן הוא שהן אינן מחלקות את החברה לקבוצות לפי מכנה משותף מעמדי-כלכלי (כפי שחשב מרקס), אלא לפי מכנה משותף "זהותי"; כאשר זהות אין פירושה מאפיינים אישיים, אלא מאפיינים בלתי-נבחרים ובלתי-אינדיבידואליים, כגון גזע, אתנוס, מגדר וכיוצא באלו. על כן התפיסה הפוליטית שתנועות אלו מקדמות זוכה לכינוי "פוליטיקת זהויות".[2]

התמורה שחלה במעבר ממרקסיזם לנאו-מרקסיזם היא מהותית. מתאוריה בעלת מידה של מאפיינים מדעיים הפך המרקסיזם לתאוריה שהיא, בשורה התחתונה, אידאולוגיה גרידא. התיאוריות הנאו-מרקסיסטיות אינן בנות הפרכה. לדידן, כל התרחשות – צפויה ובלתי צפויה – ניתנת להסבר באמצעות פנייה לגורמים נסתרים, "סיסטמיים" (מערכתיים), מוסווים, שלא ניתן להרגיש בהם, להבחין בהם או לכמת אותם. ניבוי שכָּשל אין משמעו כֶּשל בתאוריה שהולידה ניבוי זה, אלא קיומו של גורם נסתר כלשהו שטרם הבחנו בו והבאנו אותו בחשבון. בדיחה ידועה של דתיים שואלת: איך יודעים שאברהם אבינו חבש כיפה? פשוט, כתוב בתורה "וילך אברהם" – וכי יעלה על הדעת שהלך בלי כיפה?! בדומה לכך, על פי הדוֹגמה הנאו-מרקסיסטית, איך אנו יודעים שקיים גורם דכאני סמוי? פשוט, אנו רואים שאין שוויון מלא בין בני אדם – וכי יעלה על הדעת שיתקיים חוסר שוויון בלי דיכוי?! התיאוריות הנאו-מרקסיסטיות מתחזות לתיאוריות אמפיריות: הן עושות שימוש בשיח הגורם להן להישמע כאילו הן מסיקות את תפיסותיהן מבחינה של המציאות, כמקובל ב"מדעי החברה". אך בפועל, הן כופות על המציאות את תפיסותיהן המוקדמות, האפּריוריות, ונותנות להן להכתיב את "הממצאים". במובן זה, התפוח נפל די רחוק מהעץ.

תולדותיה ותהפוכותיה של המחשבה הדיאלקטית, מהגל ועד היום, הן דוגמה מאלפת לאחת התובנות החשובות ביותר שראוי לכל הוגה – ובכלל זה אבישי בן-חיים – להפנים: בעולם הרעיונות, הצורה חזקה יותר, הרבה יותר, מהתוכן; תבניות חשיבה משפיעות יותר מהרעיונות שמבקשים לקדם בעזרתן. ומרגע שניתנה רשות לתבנית, שוב אין היא מבחינה בין רעיונות טובים לרעים.

אמרה ידועה גורסת שהתרגיל המוצלח ביותר שביצע השטן הוא לשכנע את העולם שהשטן אינו קיים. ובכן, התרגיל המוצלח ביותר שביצעה התאוריה הביקורתית הוא לשכנע את העולם המחולן שהשטן קיים גם קיים – ב"מערכת", ביחסי הכוח ובתת-המודע של כל אחד ואחת שטרם נעורו (woke). והנה הגענו בסוף סקירה קצרה זו להווה, הלוא הוא השלב שבו מעל כל החלוקות והתת-חלוקות לקבוצות ולהצטלבויות, מרחפת חלוקה בינארית אחת השולטת בכולם: הנעורים והבלתי-נעורים.

מיהו נֵעוֹר? נעור הוא מי שתומך במדיניות "הנכונה" ובגורמים הפוליטיים המקדמים אותה. יש לשים לב: לא די להחזיק בדעות "הנכונות" כדי להיות נעור; אדם המאמין בשוויון מלא לקבוצות מדוכאות, אך סבור שאפליה מתקנת היא חרב פיפיות, או שמדיניות רווחה נדיבה יוצרת מלכודות עוני, ולכן תומך במדיניות אחרת – הוא פסול מכול וכול. כדי להיות נעור, על האדם להחזיק בעמדות הקונקרטיות הנכונות ולקדמן. העובדה שהוא אינו תומך במדיניות הנכונה היא עדות לכך שהוא אינו נעור מספיק, ושרוי בתודעה כוזבת; או שהוא פשוט כזבן. באותה מידה, לא די להיות בן או בת לקבוצת זהות נכונה על מנת להיות נעור. ישנם הרי שחורים המתנגדים לאפליה מתקנת, נשים לא פמיניסטיות או פמיניסטיות לא רדיקליות, הומוסקסואלים ימניים, ואנשי צווארון כחול תומכי שוק חופשי. אלו שרויים בתודעה כוזבת במקרה הטוב; במקרה הרע, הם בוגדים בחברי הקבוצה שלהם לטובת אינטרסים אישיים. כמובן, באותה מידה יש בקרב הקבוצות "הלא נכונות" – גברים, לבנים, סיסג'נדרים ועשירים – נעורים רבים, אם לשפוט לפי פתקי הצבעה. השורה התחתונה היא משהו כזה:

הבלתי-נעורים כוללים את חברי קבוצות הזהות "הפריווילגיות", למעט אלו שעברו צד ותומכים בדברים הנכונים – ואת חברי קבוצות הזהות "המדוכאות" שאינם תומכים בדברים הנכונים על אף שהדבר מנוגד לאינטרס הקבוצתי שלהם.

הנעורים כוללים את חברי קבוצות הזהות "המדוכאות", למעט אלו שעברו צד ואינם תומכים בדברים הנכונים – ואת חברי קבוצות הזהות "המדכאות" התומכים בהם למרות זהותם. האחרונים מכונים לעיתים "בני ברית" (allies).

התוצאה פרדוקסלית למדי. התאוריה טוענת לכאורה שהעולם מתחלק לקבוצות לפי מאפייני זהות; מה שמניע אותן הם אינטרסים ומאבק בין קבוצתי; אידאולוגיה אינה אלא מסווה ותוצר לוואי של המאבק הזה; וזאת כאשר ישנם יוצאי דופן – המונים, מסתבר – שחומקים מהדינמיקה הזו מכל מיני סיבות מפותלות. אך נעורוּת בבירור אינה קטגוריה של זהות. החלוקה הסופית בפועל, היא עולם המתחלק לקבוצות הנאבקות ביניהן לפי אידיאולוגיה ושיוך פוליטי.

על הרקע הזה, בארץ ישראל קם אבישי בן-חיים, ועיצב בה את פוליטיקת הזהויות הישראלית שלו.

ישראל הנעורה

בתאוריה של אבישי בן-חיים חוק-החברה הוא מאבק בין קבוצות: קבוצת "ישראל הראשונה" וקבוצת "ישראל השנייה". ישראל הראשונה היא "הגמוניה", והיא מדכאת את ישראל השנייה.

הצירוף "ישראל השנייה" כידוע אינו המצאה של בן-חיים, אלא ביטוי הנמצא בשימוש לכל הפחות מאז שנות החמישים. רוב הישראלים יבינו אותו אינטואיטיבית כשם קיבוצי לכלל הקבוצות והטיפוסים שאינם אחוס"לים (אשכנזים, חילוניים וסוציאליסטיים); לכל אלה שבאופן מסורתי הודרו ממוקדי הכוח במדינה בימי שלטונה של מפא"י. בשפה הישראלית השגורה, אם "ישראל השנייה" אכן מגדירה משהו, זו מעין הגדרה על דרך השלילה: המשותף למי שנכללים בה הוא מה שאינם. בן-חיים מבקש לחולל תמורה במושג הזה: להפוך אותו לקטגוריה זהותית מובחנת, אחודה, ובעלת תוכן חיובי. התוצאה היא משהו לא מאוד ברור, שכן לקבוצה הזו אין באמת מכנה זהותי משותף, במובן המקובל בעולם פוליטיקת הזהויות. כשבן-חיים מבקש להגדיר את ישראל השנייה, הוא מתאר אותה כך:

אז מי נכללים בה, בישראל השנייה? … לפני הכול לא מדובר בעניין עדתי מובהק בלבד. מובן שהיסוד העדתי הוא מרכזי … אלא שמדובר לעיתים לאו דווקא בעניין של ארץ מוצא, אלא בעניין של נקודת מוצא. ואם לא די בכך, הרי שיש תופעה של מוביליות וניידות והגירה מתמדת מישראל השנייה לישראל הראשונה. ובכלל, לך תגדיר "מעמד" … בשורה התחתונה ישראל השנייה במובן הכי צר, בליבה שלה, שסביבה נבנים המעגלים הנוספים, מאופיינת כך: מרחב עם מובהקות עדתית מזרחית; מרחב עם דיכוי סוציו-אקונומי מובהק (כן, לעוני יש צבע); מרחב עם כבוד מובהק למסורת (ולמשפחה); מרחב עם כבוד מובהק ללאומיות (ולמדינה). לארבע ההגדרות אלה יש להוסיף את הגדרת העל המסכמת ופותחת את השורות לעוד ועוד מצטרפים: … מרחב עם העדפה ערכית מובהקת של היסוד, הזהות והאינטרס הכללי והלאומי והיהודי, על פני האינטרס הפרטי, העדתי והמעמדי. חובה להדגיש: אלו ארבע הגדרות הלוז, הליבה של ישראל השנייה, אך מובן שיש עוד מעגלי מעגלים של ישראלים רבים שאינם עונים על ארבע ההגדרות הבסיסיות לעיל, אלא אפילו רק על אחת מהן … אבל הם חלק מישראל השנייה … בהם חרדים, דתיים, אשכנזים ואשכנזיות, יוצאי ברית המועצות לשעבר … דרוזים ואפילו ערבים. … מרחב נוסף שהתווסף כמאפיין של ישראל השנייה הוא מרחב עם תמיכה מובהקת בביבי. (עמ' 32–33, ההדגשה במקור).

הגדרה זו אינה דומה להגדרות של זהות בפוליטיקת זהויות שגורה. יש בה ארבעה קריטריונים בסיסיים המשתייכים לשלושה סוגים: (1) מזרחיות – גזעי/אתני; (2) דיכוי סוציו-אקונומי – מעמד כלכלי; (3) כבוד למסורת – ערכי/אידאולוגי; (4) כבוד ללאומיות – שוב, ערכי/אידאולוגי. נוסף על כך יש לה קריטריון-על: (5) "העדפה ערכית מובהקת של היסוד, הזהות והאינטרס הכללי והלאומי והיהודי, על פני האינטרס הפרטי, העדתי והמעמדי". כיצד יש לסווג קריטריון זה? לכאורה, כיוון שמדובר ב"העדפה ערכית", יש לראות זאת כשייך לסוג הערכי/אידאולוגי. לכל אלו יש להוסיף קריטריון נוסף (6), תמיכה בבנימין נתניהו, המשתייך לסוג אחר בעליל: דפוס הצבעה.

כיצד יש להבין הגדרה מרובת קריטריונים זו? אין מדובר ברשימת תנאים מספיקה והכרחית. ישראל השנייה אינה מי שגם מזרחי, גם ממעמד כלכלי נמוך, גם מסורתי ולאומי, גם בעל "ההעדפה הערכית" וגם מצביע לגוש נתניהו. מי שזר לעולם פוליטיקת הזהויות וינסה להתעמק בהגדרה הזו עלול להתבלבל מעט; אולם לאור הסקירה לעיל, הפתרון ברור למדי: הקבוצה "ישראל השנייה" חופפת לקבוצת "הנעורים": היא כוללת את חברי קבוצת הזהות המדוכאת – מזרחים – ואת כל בני הברית (allies). בן-חיים פשוט מדלג על שלב, ולא מבחין בין מדוכאים לבין בני בריתם.

גם קריטריון-העל עלול להיות מבלבל למי שחדש לתבנית המחשבה הזו. איך בכלל מודדים קריטריון כזה? לכאורה, השאלה מהו האינטרס היהודי-לאומי-כללי היא שאלה סובייקטיבית וקונטינגנטית: היא תלויה בשאלה מהי היררכיית החשיבות של קריטריונים שונים לאינטרס הזה – כלכלי, מוסרי, זהותי; והיא תלויה בקריאת המציאות. מה עוד שעל פי בן-חיים מדובר בהעדפה של האינטרס הזה; אדם הרי יכול להעדיף את האינטרס הכללי אך בפועל לפעול נגדו – בין אם הוא טועה בפירוש האינטרס הזה או אם הוא טועה בהערכת המציאות – ובאותה מידה אדם יכול להיות נגד האינטרס הלאומי ובפועל לפעול לטובתו. במילים אחרות: לכאורה, קריטריון-העל של בן-חיים הוא קריטריון הנוגע לערכים ולכוונות; לא לקבועי זהות – כמו מעמד, גזע וכיוצא באלו – ולא לבחירות או למעשים – דהיינו, במקרה זה, הצבעה קונקרטית במערכת בחירות ספציפית.

אך לא כן הוא. מבחינת בן-חיים  למושג "האינטרס הכללי הלאומי" יש תוכן ברור וקונקרטי מאוד – ניצחון של בנימין נתניהו בבחירות והרכבת ממשלה בראשותו. כך, אשכנזי חילוני ועשיר המצביע לביבי הוא חד-משמעית בן לישראל השנייה. אך מה לגבי אדם המקיים את כל הקריטריונים, אך מבין אחרת מבן-חיים את האינטרס הלאומי של ישראל? האם מזרחי, עני, מסורתי ולאומי המצביע לגוש רק-לא-ביבי – מתוך תפיסה שזהו האינטרס הלאומי כרגע – הוא חלק מישראל השנייה?

על פי בן-חיים אדם שאינו מתאים לפרופיל של בן ההגמוניה ואינו מצביע לנתניהו, או שפועל בהתאם לתכתיבי המערכות שבשליטת ההגמוניה, הוא, במילים פשוטות, בעל תודעה כוזבת. כאן אין חדש. במילותיו של בן-חיים, "זה כוחו של מכבש ההגמוניה, שהיא מצליחה לגרום גם למי שלא שייך לה לראות אותה כ"דבר האובייקטיבי", כ"סדר הטבעי", ולציית לה גם בלא כפייה אלימה, אלא בעיקר בעזרת כפייה תודעתית" (114). כך קורה ש"גם שופטים, שוטרים, עיתונאים שמגיעים מישראל השנייה או מהמחנה הלאומי-מסורתי בכלל, ימצאו עצמם במידה רבה עובדים על פי ערכיה של הגמוניית ישראל הראשונה ומשרתים בלי משים את הדיכוי" (113).

אולם גם בני ההגמוניה לא בדיוק קמים בבוקר ומחליטים לדכא את הבלתי-הגמונים. בן-חיים חוזר כמה פעמים בספר על כך שההגמוניה אינה "קבוצה של אנשים רעי לב שעושים עוולות איומות בכוונה … מובן שישראל הראשונה בבסיסה לא מונעת מרוע"; אלא, אותו "מאמץ מרוכז לשימור ההגמוניה של ישראל הראשונה הוא מהלך אינסטינקטיבי, אולי אפילו סטיכי (היינו, לא מאורגן ושאינו ניתן לבלימה) ולא קונספירטיבי חלילה" (41). במילים אחרות אנשי ישראל הראשונה, אותם אינדיבידואלים המרכיבים את הקבוצה המכונה "הגמוניה", הפועלים לטובת האינטרס הקבוצתי שלהם, עושים זאת שלא במודע. הם כפופים לאותו חוק טבע בשלו הם בהכרח דואגים לאינטרס הקבוצתי שלהם; אבל הם משוכנעים שמעמדם ההגמוני "הוא הסדר הטבעי, שככה האל ברא את העולם, עם ההגמוניה שלה ועם שליטתה ושליטת ערכיה ועם הפריווילגיות שלה, ועם הדיכוי כלפי האחר. מבחינתה, מדובר בחוק טבע … זו לא צביעות, זו חוסר מודעות" (42).

מילה על תרגיל ההגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה: בן-חיים יוצא מגדרו פעמים רבות בספר כדי להדגיש שחברי ישראל הראשונה אינם אנשים רעים, אלא "ישראלים יפים שאני משוכנע שהם אנשים עם כוונות טובות" (110). אף אני משוכנע שכוונות טובות עומדות מאחורי רעיון "ההגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה", הרכיב שנראה שמבחינת בן-חיים הוא ההישג החשוב ביותר בתאוריה שלו. בן-חיים כביכול מלמד זכות על בני ההגמוניה, שכן הם עושים את הרע מתוך חוסר מודעות. עושה רושם שהוא לא מודע לכך שלימוד הזכות שלו מביא לתוצאה ההפוכה. שכן הרוע – הדיכוי – חדל להיות דבר שאנשים בוחרים בו, ונעשה דבר הטבוע בהם. טבוע כל כך עמוק, שהם פועלים על פיו באופן אינסטינקטיבי, בלתי-נמנע, סטיכי, לא-מודע. אפילו בעודם מנסים לא לפעול מרוע, הם בהכרח יפעלו כך: זה חזק מהם, והם לא שקופים לעצמם או יכולים לבקר את עצמם ולשלוט בעצמם. מי שמכיר את הלכי הרוח בעולמות של פוליטיקת הזהויות האמריקנית, אולי נזכר בעת קריאת תובנותיו של בן-חיים באנשים לבנים, שמעולם לא עוללו רע לאף אדם שחור, יורדים על ברכיהם ורוחצים את רגליהם של מפגינים שחורים; או בגברים פרוגרסיביים מכול וכול הנופלים על פניהם ומשתחווים בפני נשים בפסטיבלים משונים. הם הפנימו את התאוריה של בן-חיים: הם אשמים מעצם הווייתם. לא באופן קונספירטיבי, חלילה, באופן סטיכי. בן-חיים בא לברך, ונמצא מקלל נמרצות.

לפי בן-חיים, מי שלא בוחר בגוש נתניהו הוא נגד האינטרס הלאומי. זוהי אקסיומה שאינה זוקקת הוכחה ואינה עומדת לדיון. זה פשוט כך, הלכה לאבישי מסיני. לא יכול להיות שמישהו יבחן בכנות את המציאות ויגיע למסקנה אחרת. אם מאן דהוא מציג בכל זאת מסקנה אחרת, אם מישהו מעמיד את המסקנה לדיון ומציע שהיא אולי שגויה – אין טעם אפילו להתווכח איתו, כי אין כאן עניין של דעות: מדובר באינטרס הגמוני המתחפש לדעה, במקביל לגורם עלום, מוסווה, הגורם לאדם ההגמוני להיות לא מודע להגמוניותו, ולבן ישראל השנייה הטועה להיות בעל תודעה כוזבת.

פוליטיקות הזהות הן תיאוריות מעגליות, ובשורה התחתונה הן בעצם דרך מפותלת לחייב פעולה פוליטית ספציפית. איך יודעים אם אמריקני הוא בעל חמלה או שונא עניים? בדקו אם הוא מצביע למפלגה הדמוקרטית או לא. האפשרות שהוא מאמין בכנות ששוק חופשי מיטיב עם השכבות החלשות היא פיקציה; אם הוא מצביע ימין, הוא שונא עניים מנוכר. איך יודעים אם אדם הוא גזען או לא? כנ"ל. האפשרות שהוא מאמין בכנות שאפליה מתקנת מזיקה לבני מיעוטים בטווח הרחוק, או שמדיניות רווחה יוצרת מלכודת עוני שמקשה על בני מיעוטים להיחלץ ממנה, היא פיקציה. אם הוא מצביע ימין, הוא גזען.

ובישראל, איך נדע אם מאן דהו הוא גזען או לא? איך נדע אם הוא בעד האינטרס הלאומי או לא (במודע או שלא-במודע, אין זה באמת משנה)? לבן-חיים יש פתרון פשוט, גם אם הוא כותב אותו בארבע מאות עמודים: בדקו למי הוא מצביע. זו התאוריה.

הצורה חזקה מהתוכן

אי שם במרחב גוש דן יושב לו אדם שעל פי זהותו אמור להיות מישראל השנייה, יצחק בנימיני שמו. זה כמה שנים שהוא לא יודע את נפשו. מתוקף תפקידו כעורך הוצאת רסלינג, הסוכנת החשובה ביותר של תיווך התיאוריות המרקסיסטיות, הנאו-מרקסיסטיות, הביקורתיות ונספחיהן בארץ, יש לו מניות רבות בהתפשטותה והתקבלותה של תבנית החשיבה הזאת בארץ. ספריו של אנטוניו גראמשי – מקור ההשראה המרכזי של בן-חיים, שאני מניח שלא קרא אותו במקור האיטלקי – הופיעו בעברית בזכות בנימיני. מפעל התרגום וההוצאה לאור של בנימיני לא נובע מחיבה אינטלקטואלית גרידא; הוא פועל להבאת הרעיונות הללו כדי לשנות את המציאות. כלומר, כדי להיטיב עם המדוכאים, לשחררם מן המדכאים ולהנחיל בארצנו צדק. כלומר, כדי להפוך את ישראל ליותר שמאלית. מכתיבתו ברשת מתקבל הרושם שאפילו בסיוטי הבלהות הגרועים ביותר שלו, לא העלה על דעתו שכלי המאבק שלו יופנו נגדו.

והנה, תבנית המחשבה שידידנו בנימיני הוא מן החתומים על הנחלתה משמשת בסיס לתאוריה הדומה  לתיאוריות שקידם מכל בחינה מלבד פרט אחד "שולי": היא ימנית. איך קרה כדבר הזה? בקלות יתרה. והחמור מכול? אין מה לעשות עם זה. התאוריה של בן-חיים, כמו קודמותיה, סגורה, מעגלית ובלתי-ניתנת להפרכה. לא חשוב כמה תנסו, אין דרך – לוגית, פילוסופית, אמפירית – להוכיח, או אפילו לשכנע, שהאפליקציה של בן-חיים לתאוריה הביקורתית נכונה פחות או יותר מכל אחת אחרת. העובדה שבעוד בנימיני מנסה להתפלמס עם בן-חיים הוא נפל קורבן למתקפה חריפה מצד פעילוֹת מזרחיות פמיניסטיות בתואנה שהוא עצמו פריבילג השותף לדיכוי קבוצות אחרות (כי הוא זכר, ודוקטור, ובעל משרה מכובדת) כנראה לא עזרה. גם בחזית הזאת, לא הייתה טענה מסוג כלשהו שיכלה לחדור או לאתגר את התבנית הסגורה בעצמה. חכמים, היזהרו בדבריכם, שמא ישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו. ושמא ימיתו.

לו יכולתי לבקש משאלה אחת, הייתי מבקש שנלמד את הלקח הזה, שנפנים את התובנה הזאת, תובנה שבן-חיים אינו שותף לה: פוליטיקת הזהויות מקטבת במהותה. היא מלמדת אותנו להיצמד אל "הסמוי": לחפש את האינטרס הנסתר בכל מקום ולמצוא את הכוח הנעלם גם היכן שאין כזה. היא מלמדת אותנו לחשוד בכל הגלוי, ולבטל את העמדות שבני אדם מביעים, את הערכים שהם מחזיקים, את הטיעונים שהם מצדיקים בעזרתם את בחירותיהם, ואפילו את הבנתם העצמית. זה לא באג, זה פיצ'ר הבנוי אל תוך תבנית המחשבה הזו.

למרות ועל אף כל זאת, בן-חיים סבור שהוא יכול לנצח את הצורה; להכריח את התבנית להפיק תוצאה מסוג שונה ממה שהיא בנויה לספק. כך הוא כותב:

רבים טוענים כי הפוליטיקה של הזהות פוגעת באחידות החברתית הלאומית – זה אולי נכון למקומות אחרים ולתפיסות אחרות, אבל לא נכון לישראל ולתפיסת ישראל הראשונה והשנייה … חשוב להדגיש שוב ושוב, שאין להשוות בין המקרה הישראלי של פוליטיקת הזהויות ובין מקרים אחרים בעולם המערבי. במקרה הישראלי של פוליטיקת הזהויות, החלשת ההגמוניה דווקא מחזקת את היסוד הלאומי … מעבר לעובדה שאני פייסן שמתנגד למהפכה וחולם על ממשלת אחדות רחבה, הרי אני הופך את עיקר האמונה של קרל מרקס ומבהיר שוב ושוב כי הדגל הגדול של ישראל השנייה הוא העדפת האינטרס הלאומי-יהודי על פני האינטרס העדתי-מעמדי". (172–173)

אבל למה? מדוע בן-חיים חושב שדווקא בישראל האידאולוגיה שבכל מקום אחר מביאה לתוצאה מסוימת, תוביל לתוצאה אחרת?

במקום אחד ויחיד בספר ישנה פסקה אחת, שבה מנסה בן-חיים לפשר בין העקרון המרקסיסטי שהתאוריה שלו מושתתת עליה, ולפיו קבוצות מונעות על ידי האינטרסים שלהן, לבין הדגש שהוא מבקש לשים על ערכים:

הבסיס שמניע את כולנו, הן את ישראל הראשונה ואת השנייה ומגבש את עמדותינו, הוא אכן הזהויות. "אנחנו לא פועלים על פי פוליטיקת הזהויות, אלא פוליטיקת הזהויות מפעילה אותנו". זה הבסיס. אבל אין זה אומר שתבונה וערכים ואידאולוגיה אינם קיימים ושאנו מצביעים כעדרים ותו לא. על הבסיס הזה, של הזהויות, נבנה בניין אידאולוגי מנומק, ערכי, שהוא כוח מניע שלנו. אין לבטל אותו חלילה. הרי בסוף הבניין הוא העיקר, הוא הדבר עצמו. ואם לא די בכך, גם הנאמנות לזהות היא עמדה ערכית". (59)

כך בתאוריה. בפועל, לאחר בחינת הפסקאות המפוזרות בספר המפרשות את אופני הפעולה של שתי הקבוצות, מתקבל הרושם שיש כאן שתי תיאוריות: תאוריה אחת לישראל הראשונה, ואחרת לישראל השנייה; הראשונה מתוארת כמי שמונעת מהאינטרס של שימור הגמוניותה, ואילו השנייה מתוארת כמונעת מערכים של לאומיות ופטריוטיות.

תיאוריית ישראל הראשונה היא תאוריה נאו-מרקסיסטית כדבעי: ההגמוניה מונעת מאינטרסים; היא פועלת בהכרח למען עליונות הקבוצה שלה ושימור כוחה; אין לה ערכים באמת – היא מחליפה ומקדמת ערכים בהתאם למה שיאפשר לה להמשיך ולדכא את ישראל השנייה. "הגדרת ישראל הראשונה איננה שמאל, והמניע המחולל שלה … סיבת הקיום שלה, איננו ערכי השמאל … היא לא מחויבת לפני הכול לערכיו, אלא להגמוניותה … העניין המרכזי שלה איננו שמירת ערכי השמאל אלא שימור הגמוניותה" (26).

הדבר אינו נכון לגבי ישראל השנייה. מה שמגדיר את ישראל השנייה הוא בראש ובראשונה ערכיה, "הבשורה המתוקה" של המסורתיות והמתינות:

עם כל הכבוד לזהות המזרחית ולאינטרס העדתי, בישראל השנייה – הנאמנות האידאולוגית והערכית לזהות היהודית ולאינטרס הלאומי הרבה הרבה יותר חזקה מהזהות העדתית. ישראל השנייה לאומית ולא עדתית, יהודית ולא מעמדית … הבחירה ההיסטורית הזהותית והאידאולוגית הברורה שלה לאורך כל השנים הייתה העדפת הזהות והאינטרס הלאומי והיהודי על פני הזהות והאינטרס העדתי והמעמדי. (88, ההדגשה במקור)

בן-חיים מבקש לבדל עצמו ממקורות היניקה שלו. בניגוד למעמד הפועלים של מרקס או של גראמשי, "מטרת מאבקה של ישראל השנייה", הוא מתעקש, "אינה להפוך להגמוניה … אלא רק לקבל מקום בתוך הפרויקט הלאומי הציוני המשותף. ביחד. המטרה של ישראל השנייה היא שוויון אמיתי, אך לא שלטון בלעדי" (116). אבל, איך זה? מה יש לה לישראל השנייה, שהופכת אותה לקבוצת הזהות היחידה, לא רק בישראל אלא בעולם כולו, שחוק הברזל החברתי שלפיו כל קבוצה נאבקת על מנת להשיג הגמוניה ולשרת את האינטרסים שלה פוסח עליה? מדוע אין היא פועלת באופן סטיכי ולא-מודע – חלילה לא קונספירטיבי או משהו כזה – לקידום מעמדה על חשבון הקבוצות האחרות, כשהיא מאמצת ומקדמת מיני "ערכים" – כמו לאומיות, מסורתיות או מתינות – בהתאם למידה שבה הם משרתים את קידום האינטרסים שלה באותה נקודת זמן?

נדגיש: הקושיה הזאת אינה על המציאות, אלא על התאוריה של בן-חיים. כשלעצמי, אני כופר בהנחת היסוד הנאו-מרקסיסטית; חוק החברה אינו מאבק קבוצתי, מניע ההיסטוריה אינו מטריאליזם דיאלקטי, ואינטרסים אינם הבסיס שעל גביו נבנה מבנה-על רעיוני מכזב תודעה. את השורה התחתונה של בן-חיים לגבי ישראל השנייה אני יכול ונוטה לקבל; מכל מקום, היא יכולה להיות נכונה. מדובר בקבוצה שאינה מעוניינת בשליטה הגמונית אלא בשותפות לאומית. במסגרת התפיסה שאני דוגל בה, ההשערה הזאת סבירה לחלוטין. בן-חיים, לעומת זאת, נדרש להסביר איך המאפיין החשוב ביותר, לשיטתו, של הקבוצה בשמה הוא מדבר, יכול למצוא מקום במסגרת התאוריה שהוא מתווה.

ההסבר כיצד מסתדרות הלאומיות והמתינות המזרחית עם הפלגנות והרדיקליות של פוליטיקת הזהויות, ואף גוברות עליה, לא מופיע בספר מעבר לפסקה המצוטטת לעיל, שאינה יותר מהנחה אקסיומטית (נוספת) שמצופֶּה מאתנו פשוט לקבל. אין זה מקרה. אי אפשר לעגל את הריבוע הנאו-מרקסיסטי הנוקשה.

לעומת זאת, מה שניתן לעשות – וזה מה שצריך להטריד אותנו – הוא לרבע את העיגול המסורתי-לאומי.

ארצות הברית לא נולדה מפולגת. אדרבה, היו שנים רבות שבהן היא נחשבה מופת לפטריוטיות מערבית. האמריקנים לא נולדו מפולגים, מסוכסכים ומקוטבים בין קבוצות זהות; הם למדו להיות כאלה. הערכים שלהם השתנו. לימדו אותם לחשוב אחרת; להאמין בדברים אחרים; לחשוב בתבנית של פוליטיקת זהויות. כפי שניכר מהטרנדים הרבים מספור שהגיעו לישראל בעיכוב אופנתי ממעבר לים, גם את הישראלים אפשר ללמד להחליף את ערכיהם. מי שעלול לחולל לנו זאת במו ידיו הוא אבישי בן-חיים, שלבדו עשה יותר ממה שעשו מאה אקדמאים פרוגרסיבים ועשרות כותרים של הוצאת רסלינג להנחלת פוליטיקת הזהויות בקרב עם ישראל. והתבנית תנצח את התוכן. איני יודע אם בן-חיים עשוי לחזור בו מהתאוריה שפיתח, אולם לא מאוחר לימין הישראלי לזנוח את הרעה הזאת. אל לנו להתפתות ולאמץ את תבנית החשיבה הזאת בשל הרווחים שהיא עשויה להניב בטווח הקצר. הנבואה ניתנה לשוטים, אולם אם לשפוט על פי התקדימים ההיסטוריים, לא ירחק היום ומי שיעשה כן ימצא עצמו לופת את ראשו ותוהה כיצד זה קרה שהכלי שהיה אמור להביא לתיקון הגדול מאיים להחריב את כל מה שבנינו.

מתוני כל העולם – התאחדו!

מתחילה התכוונתי שלא לגעת בחלקו השני של הספר, חלק "הבשורה המתוקה". אני מאמין נלהב במסורתיות, שמח על ההתעוררות והעיסוק בה ומשתדל למענה בדרכי שלי. בסך הכול, החלקים שבהם בן-חיים דן במסורתיות  (כאמור, החלוקה של הספר מעט מטעה, שכן נתח ניכר מחלק "הבשורה המתוקה" חוזר גם הוא ודש בתיאוריית ישראל השנייה) דומים למדי ברוחם למניפסטים מסורתיים אחרים, דוגמת הספר 'ישראל השלישית' של שי פירון, או מאמרו של עמיחי דנינו שהופיע בכתב עת זה.[3] אולם הבדל בולט בין המניפסטים של פירון ושל דנינו לבין זה של בן-חיים – מלבד העובדה שהם סדורים יותר – הוא שהם מכירים במסורתיות אשכנזית, תופעה הזוכה לעדנה בימינו ואשר זכתה לכמה מניפסטים משלה בשנים האחרונות,[4] ומבקשים לקדם אותה ולכלול אותה במעין מסורתיות ישראלית כללית. לא כן בן-חיים. כך הוא כותב:

אני רואה חובה חברתית מוסרית ואינטלקטואלית להדגיש "המסורתיות המזרחית" … ראשית, באופן מעשי – המסורתיות היא תופעה מזרחית, לא בלעדית, אבל ודאי מזרחית בצורה בולטת. שנית, באופן רעיוני – המסורתיות … היא אסכולה מזרחית … שלישית, המסורתיות היא הון תרבותי ושביל שסלל הציבור המזרחי – וזה לא הגון לגזול אותו ממנו … למחוק למזרחיות את הקרדיט על השביל הרעיוני המסורתי זהו מעשה לא הגון, שהוא במידה מסוימת שותפות בדיכוי. הוא לא ישר מוסרית, אבל הוא גם לא ישר אינטלקטואלית. זהו באמת שביל מזרחי. (245–246).

מתינות ומסורתיות אינן תופעות מזרחיות בלעדיות, אבל אנחנו נעמיד פנים ונתעקש שכן. למה? "כי תפקידו של הפילוסוף אינו רק לפרש את המציאות, אלא גם לשנות אותה" (עמ' 91). מסורתיות ומתינות הן הון, וצו השעה הוא להפקיד הון בידי המזרחים. לא רק שתפקידו של הפילוסוף אינו לפרש את המציאות, הוא אפילו לא ממש לומר אמת.

כאמור, מתחילה התכוונתי להניח לזה. אומנם התאוריה של בן-חיים כוזבת, אך הדרכים שבהן הוא מתאר את המציאות לאו דווקא שגויות. אף אדם אינו יכול להתכחש לאופני הדיכוי שהופעלו ולאלו שעדיין קיימים כלפי המזרחיים בישראל, או לעובדה שהם עדיין סובלים מהון תרבותי נמוך ביחס לאשכנזים. למה לא לתת "להם" את זה? למה לא להצטרף, בשם התקינות הפוליטית, ולהעמיד פנים גם אנו? ומדוע להכעיס אנשים יותר מכפי שבטח כבר הכעסתי בינתיים?

רק כשכבר הייתי בעיצומה של כתיבת המאמר נפל לי האסימון שדרישת הבלעדיות הזאת היא צד שני של אותו מטבע.

בן-חיים ממשיך את דיכוטומיות הזהויות הכוזבת שלו, אשר ככל תאוריה ביקורתית מתאמצת להבנות שיח של טובים ורעים, בני אור מול בני חושך, מתונים מול קיצונים – החופף לקו החלוקה בין קבוצות זהות. הנרטיב שבן-חיים רוצה שנאמין בו גורס שבני האדם מתחלקים לשני סוגים, מערביים ומזרחיים; ולהם בהתאמה שתי מהויות: המערב הוא עולם של אידאולוגיות מוחלטות ונוקשות – שהן אם כל חטאת – והמזרח הוא עולם של רכות ומתינות – שהן מזור לתחלואינו. חלוקה זו נמשכת גם לתת החלוקה שבתוך העם היהודי, בין יהודים שמוצאם מערבי ויהודים שמוצאם מזרחי. הראשונים שייכים לקבוצה אחת, והאחרונים לקבוצה אחרת.

אכן, בני האדם מתחלקים לשני סוגים: רדיקלים ומתונים. לא, החלוקה הזו רחוקה מלחפוף לחלוקה למזרח ולמערב.

העולם המערבי אינו ומעולם לא היה מקשה אחידה אידאולוגית. אכן, המערב הוליד כמה אידאולוגיות נוקשות ביותר: הנצרות האינקוויזיטורית, הפשיזם, המרקסיזם – שהתאוריה של בן-חיים היא מנגזרותיו – והאידאולוגיות הטוטליטריות של המאה ה-20. אבל המערב הוליד גם את הפלורליזם של עידן הנאורות, את הפרגמטיזם הספקני ומעל הכול את השמרנות האנגלו-אמריקנית – אשר מתינות ומסורתיות הן עיקרי האמונה והמעשה שלה – הנידונה לא אחת על גבי במה זו.[5]

ומה לגבי המזרח? אכן, הלך הרוח שבן-חיים נהנה להזכיר לאורך הספר, ה"תקון חפיף" – הנכונות להסתפק בפחות ממושלם, לעגל פינות, לזרום ולא לקחת ברצינות מדי – רווחת בתרבות המזרח.[6] אולם המזרח, ודאי בארצות בהן התפתחה היהדות המזרחית, הוליד מתוכו גם תנועות דתיות מן הפנאטיות, המוחלטות והדכאניות שידעה ההיסטוריה האנושית, כולל ההיסטוריה הקרובה ממש.

ומה לגבי המרחב הפנים-יהודי? האם ביחס ליהדות, המסורתיות והמתינות הן תופעות מזרחיות? התשובה הפשוטה היא – לא. בניגוד למיתוס השגור. אומנם, הבדלים בתהליכים ההיסטוריים של אמנציפציה, חילון ורפורמה, בין מה שהתחולל באירופה ובין מה שהתחולל באגן הים התיכון, הובילו לצמיחתן של כמה אידיאולוגיות נוקשות בקרב האשכנזים. אבל לצידן התקיימו באירופה גם חברות מסורתיות ומתונות בהחלט.

בנקודה אחת בספר מציג בן-חיים דוגמה פרדיגמטית למסורתיות המזרחית, מן הסוג שכביכול לא ניתן היה להעלות על הדעת בהקשר אשכנזי. בהתרגשות הוא מספר כיצד בקזבלנקה, מסתמא בתחילת המאה ה-20,[7] התקיימה תופעה של מנייני עובדים בשבת – מניינים שהתקיימו השכם בבוקר כדי שהמתפללים יוכלו להספיק לצאת ליום עבודה לאחר מכן, ואלו לא הוחרמו בידי הקהילה והרבנים. סיפור נהדר, שהתרחש אחד לאחד גם בקהילות אורתודוקסיות בניו-יורק ובריכוזי יהודים אחרים באמריקה של אותן שנים.[8]

עד שנות ה-60 של המאה העשרים, רבים ממי שכונו "אורתודוקסים", אם לא רובם, בארצות דוברות האנגלית – ערש הולדתה של השמרנות המתונה – כונו כך משום שהיו חברים בבית כנסת אורתודוקסי; לא משום שהם נצמדו לשולחן ערוך. הם היו קונים בשר רק אצל השוחט הכשר, אבל את שאר המצרכים מהיכן שהיה נוח. הם הלכו לבית הכנסת כל שבת, אבל לא נמנעו מלהשתמש אחר כך במכשירים חשמליים. הרב שהם פנו אליו כשהיו להם שאלות היה אורתודוקסי; אותו רב אורתודוקסי שהם העלימו עין מהרבה מדבריו באורח חייהם היומיומי.

אם כבר אני כופר בעיקר, אז עד הסוף: כמו מיתוס הנוקשות האשכנזית, גם נרטיב המתינות המזרחית אינו לגמרי מדויק. בן-חיים מקונן על כך שיוצא לו "להיתקל לא מעט בניסיונות משני הכיוונים לסדוק את אתוס המתינות הספרדית ולטעון כי מדובר במיתוס" (285). הוא לא שם לב שהוא עושה זאת לא מעט בעצמו. כך למשל בבואו לתת דוגמה מייצגת להערצתה של ישראל השנייה לנתניהו, הוא משתף כיצד כשסיפר נדב אבקסיס לאביו שהוא לא מצביע ביבי, השיב האב "תקשיב נדב אם אתה לא מצביע לביבי אתה לא נכנס לבית" (90). הזו מתינות?! בדוגמה משונה עוד יותר, מספר כיצד הרב עובדיה יוסף בדרכו המתונה הצליח לפתור סכסוך בין שניים מבניו אשר "הגיע לשיאים שאיש לא דמיין [… זו הייתה] המחלוקת הרבנית החריפה המאיימת על שלמות המפלגה ועל שלמות המשפחה" (228). על מה נסובה המחלוקת? על שאלת מה מברכים על במבה. בחיי שעוד לא שמעתי על קהילה אשכנזית, מהנוקשה שבנוקשות, שמחלוקת לגבי מה מברכים על חטיף יכלה לאיים על שלמותה – או אפילו על הקידוש של שבת בבוקר לאחר התפילה.

אם חפצי חיים אנחנו, עלינו לזנוח את כל החלוקות הנוקשות שפוליטיקת הזהויות כופה עלינו, ולראות נכוחה: שונות ערכית היא מאפיין של בני אדם באשר הם, בלי תלות בגזע, מגדר, מעמד וכל כיוצא באלו, גם אם לפעמים יש מתאם סטטיסטי ביניהם. חלקם אוטופיסטים, חלקם ריאליסטים; חלקם נוטים לנוקשות, חלקם למתינות; חלקם אידאולוגיים קנאים, חלקם מסורתיים פשרנים; חלקם מהפכנים רדיקליים, חלקם רפורמטורים הדרגתיים; חלקם מקדשים את הפוליטיקה הדמוקרטית המגשימה את בחירותיו של הציבור, וחלקם מבכרים שלטון הכפוף לערכים הגוברים על רצונם של פרטים, קבוצות או הרוב. כאלו גם כאלו יימצאו בקרב אלו שבן-חיים מכנה "ההגמוניה" וכן בקרב אלו שהוא מכנה "ישראל השנייה"; בקרב תומכי נתניהו, ובקרב מתנגדיו. מוטב אפוא שנניח להבחנות הללו. שנזנח את הדומות ב"זהות" ובפתקי הצבעה, ובמקום זאת נאמץ את הדומות בערכים ובנטיות. במקום לדחוק את המתונים מבין הישראלים לזרועותיהם של הנוקשים החולקים עימם מאפייני זהות, הבה נקבצם יחד. רק מתוך מגמה כזאת תיתכן בשורה מאחדת, אפילו מתוקה, מהסוג שבן-חיים חולם עליה.


 

תמונה ראשית: digitalista/BigStock.


[1] על פי עירובין נג, ע"ב.

[2] לסקירת היסטורית קצרה של שלבי התפתחותן של התיאוריות הללו ראו דני אורבך, "תולדות השיגעון ואובדן התבונה", השילוח, 22, עמ' 203–211.

[3] ראו עמיחי דנינו, "המסורתיות כפרדיגמה חלופית לחברה הישראלית", השילוח, 29, עמ' 77–102; שי פירון, ישראל השלישית, ידיעות ספרים, תשפ"א (לסקירת הספר ראו אלון שלו, "קריאה ראשונה", השילוח, 27, עמ' 184–185).

[4] הבולט שבהם ספרו של משה קופל, לחיות כמו יהודי, תל-אביב: שיבולת, תשפ"א.

[5] השתדלתי להציע ניסוח תמציתי שלה במאמר שהתפרסם בבמה זו. ראו אלון שלו, "שמרנות: הדרך לטוב האפשרי", השילוח, 14, עמ' 33–42.

[6] ראו למשל עמ' 321.

[7] בן-חיים לא מתארך את הסיפור, שהוא מעיד ששמע מפי פרופ' מאיר בוזגלו. הוא רק מציין שזה היה לאחר אתגר החשמל בשבת.

[8] ראו למשל Chaim I. Waxman, Social Change and Halakhic Evolution in American Orthodoxy, Liverpool: Littman Library of Jewish, 2017, pp. 74–76.

עוד ב'השילוח'

חינוך: לשחרר את האתוס
לתת עומק לערכים שלנו
ללכת בדרך הארוכה

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *