דוֹג' ישראלי

ממשל טראמפ השני נכנס לחיינו בסערה. מנאום השבעתו של טראמפ אנו עדים לסדרת שינויים מהירה בתחומי הדיפלומטיה, המסחר הבין-לאומי, ההגירה – ובמיוחד בעולמות הממשל, עם ההקמה של המשרד ליעילות ממשלית, הלוא הוא הדוֹג' DOGE: Department of Government Efficiency)).

אולם כותרת ההתייעלות עלולה להטעות. יעילות מוגדרת כהשגת תוצאה רצויה במינימום משאבים. לו רצה ממשל טראמפ לייעל את עבודת הממשל היינו רואים שינויים בתהליכי העבודה הפנימיים, קיצוץ בבירוקרטיה הארגונית, דיגיטציה לתהליכים מיושנים, סגירה ופתיחה מחדש של ארגונים וכיוצא באלה. אולם בדוֹג' מתמקדים בעיקר בצמצום פעילות הממשל. המשרד פועל נמרצות לסגירת יחידות, פיטורי עובדים, צמצום הוצאות (סיום חוזים, תמיכות, מלגות) ומכירת נדל"ן. מספר עצום של פעילויות פדרליות שאינן מעוגנות בחקיקה הופסקו לאלתר. עשרות מיליארדי דולרים לפחות נחסכו מהקופה הפדרלית. נכון כי בשוליים מיועלים תהליכי העבודה – אך שוליוּת הדבר מדברת בעד עצמה.

מהלכים אלה הם מהקיצוצים הרחבים, העמוקים והמהירים שבוצעו אי פעם בעולמות הממשל. לצד מהלכים דומים בארגנטינה, ייתכן שאנו עדים להתעצבותה של מגמה עולמית. רוח זו מציתה את הדמיון ומזמינה לתהות כיצד יכול להיראות מהלך דומה בישראל. יש הסכמה רחבה בדבר הצורך הבהול בהתייעלות הממשלה, והבנה שיש תחומי פעילות שניתן ונכון לקצץ בהם. אך מהלך כזה לא צריך להיראות כהעתק-הדבק מהדוד סם. נדרשת התאמה למאפייניה וצרכיה של ישראל. כדי לתכנן מהלך מוצלח, יש להגדיר את הבעיות, את דרכי השינוי ואת תמונת הסיום המבוקשת.

שלושה אתגרים יעמידו בסכנה את שרידותה ארוכת הטווח של מדינת ישראל אם לא יבואו על פתרונם:

1. שונות חברתית אדירה שאינה מקבלת מענה במבנה הממשל הריכוזי ובחוזה החברתי הקיים;
2. מדיניות רווחה המנוצלת לרעה;
3. ממשלה מסורבלת, בירוקרטית, מיושנת, מתקשה להשתנות ואיטית להחריד.

חוט שני עובר בין בעיות אלו ויש לו שם פרטי ושם משפחה – ריכוזיות ובירוקרטיה. התרופה לבעיות אלו דורשת שלוש פעולות: צמצום הממשל, ביזור המשילות והתייעלות מנגנון המדינה.

צמצום

למגזר הציבורי נטייה טבעית להתרחב. זה נכון מבחינת מספר משרדי ממשלה, תוכניות, חקיקה ורגולציה. אף כי במבט ראשון יכול להיווצר הרושם כי ממשלה רחבה מבטאת שירות טוב לאזרח, המציאות הכואבת היא שלהתרחבות זו מחירים כבדים. אין מדובר רק בלשכות שרים ומנכ"לים, תקנים ותקציבים. אלו רק העלויות הישירות. המחירים האמיתיים מסתתרים בעלויות הסמויות: אובדן מיקוד ניהולי של הממשלה והתמודדות עם זנב ארוך של בעיות לא חשובות; פיזור משאבים על פני מאמצים רבים וחוסר יכולת לרכז מאמצים להתמודדות עם אתגרים לאומיים; קושי בקבלת החלטות מהירות לאור הצורך להתפשר עקב ריבוי שחקנים ודעות; פגיעה ביכולת להוביל מדיניות ממשלתית בווקטור אחיד; ועוד.

לבעיה זו של התרחבות מנגנון המדינה יש כמה פתרונות. ראשית, יש להגדיר בצורה יסודית ומעמיקה את תחומי העיסוק הממשלתיים הרצויים. זאת תוך שיח עם קהלים רחבים לרבות רשויות מקומיות, מומחים, קואליציה, אופוזיציה והציבור הכללי. יש לשרטט גבולות ברורים, כאלו שמחליטים גם על תחומים שעליהם מוותרים. מדינת ישראל הסתדרה כשישים שנה בלי משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי. לעם היהודי מורשת ומסורת מפוארות שהתעצבו ועברו מדור לדור גם בטרם הקמת משרד המורשת.

שנית, יש לעגן גבולות גזרה בחוק יסוד הממשלה. הכנסת צריכה להחזיר לסמכותה את קביעת גבולות הגזרה הממשלתיים ומבנה המשרדים. הקמה של משרד חדש או העברת סמכויות לא צריכות להתבצע בהינף יד. יש לעגן אפוא תהליך סדור בכנסת, הכולל כמה שלבים, ולוח זמנים שנפרס על פני תקופה שתאפשר קיום שיח ציבורי ומחשבה בנושא.

שלישית, על הכנסת והממשלה לעגן באופן קבוע תהליכי צמצום: ביטול חקיקה, ביטול תקנות, ביטול החלטות ממשלה, צמצום סעיפים תקציביים, צמצום נהלי עבודה וכו'. יש להילחם בנטייה הטבעית של המגזר הציבורי להתרחב, ולקבע זאת בתרבות ארגונית ובתהליכים תומכים.

ביזור

ישראל היא המדינה עם השונות החברתית הגדולה במערב, ובאותה נשימה גם המדינה הריכוזית ביותר. עובדה זו עומדת בשורש הבעיות החברתיות, הכלכליות והממשליות שלנו.

מערכת החינוך הישראלית היא הריכוזית בעולם. למרות גידול ריאלי עצום בתקציב החינוך ואינספור רפורמות בעשורים האחרונים, התוצאות מאכזבות והמורים נוטשים. הניהול הריכוזי גורר את החינוך ואת עתיד המדינה מטה. גם התחבורה הציבורית בישראל ריכוזית עד להחריד. קווי התחבורה, התעריפים וכל תחנה נקבעים ישירות מירושלים. הפקקים, הצפיפות והאיחורים באוטובוסים מדברים בעד עצמם. גם הרשויות המקומיות מוחזקות ביד קשה באמצעות רגולציה הנקבעת ברח' קפלן 2. ריכוזיות הממשלה מכתיבה מערכת רווחה אחידה, שבאורח פלא תפורה למידותיה של החברה החרדית. ריכוזיות הממשלה מונעת התמודדות עם נושאי דת ומדינה, כאשר התעקשות על מתכון אחיד מייצרת חוסר שביעות רצון בכל הצדדים.

בשנת 2025, כשאוכלוסיית מדינת ישראל עומדת על 10 מיליון תושבים וצומחת בקצב מהיר, אין עוד מקום לריכוזיות העצומה של המדינה. נדרש מהלך דרמטי של ביזור סמכויות. הדבר נכון שבעתיים בשירותים חברתיים, שבהם נדרשת שונות מהותית לכל קהילה לאור מאפייניה. כלל ידוע במדיניות ציבורית הוא עקרון השיוריות (סובסידריות), ולפיו השירות צריך להינתן על ידי הגורם הקרוב לאזרח בקצה. הרשות המקומית הולמת עיקרון זה על הצד הטוב ביותר. הפעלת שירותים צריכה אפוא לעבור לאחריות השלטון המקומי המכיר את תושביו וער להבדלים בין שכונות, רחובות וקהילות.

קריאת דרור לרשויות המקומיות לספק שירותים חברתיים תביא לפיתוח מודלים חדשניים ותעודד תחרות בריאה על שירותים מותאמים לאורח החיים שהתושבים מעוניינים בו באמת. יתרון נוסף: הרשות המקומית מנהלת מרקם חיים עדין, המעודד גישור על מחלוקות ולא ליבוי שלהן. לכן ביזור סמכויות נושא בכנפיו אפשרות למיתון המתחים הלאומיים בסוגיות דת ומדינה.

התייעלות

גם אחרי צמצום גבולות הגזרה של הממשלה ומהלך ביזור לעבר השלטון המקומי יישארו תחומי אחריות שרק שלטון מרכזי יכול לבצע. בין היתר: ביטחון, מדיניות חוץ, אכיפת גבולות והגירה, מערכת משפט, מערך אכיפה, רגולציה, מערכת בריאות ותשתיות לאומיות. הממשלה הרזה שתיוותר צריכה להיות יעילה ומועילה. כדי להגיע ליעד נכסף זה יש לקדם כמה מהלכים.

ראשית, יש לשפר את ניהול ההון האנושי בשירות המדינה. משבר כוח האדם פוגע אנושות בתפקוד הממשלה. הסיבות לכך נעוצות בתהליכי גיוס ארוכים ומיושנים, קשיחות במבנה ההעסקה ובשכר, חוסר יכולת לקדם ולשמר עובדים איכותיים באופן יזום, אי-יכולת להיפרד מעובדים לא מתאימים, והיבטים רבים נוספים שאין זה המקום להרחיב בהם. כבר היו ניסיונות לתקן תחום זה מן היסוד, אך הם לא נחלו הצלחה מרובה. על כן נדרשים צעדים רדיקליים.

בין הצעדים הנדרשים, סגירת נציבות שירות המדינה ויצירת חקיקה וארגון חדשים שיובילו תפיסה ודרכי עבודה עדכניות ורלוונטיות. הכנסת והממשלה הוכיחו בעבר מסוגלוּת לביצוע מהלך כזה בסגירת רשות השידור ופתיחת תאגיד השידור הציבורי. למרות השוני הברור בין הגופים, יש ללמוד מהצלחות עבר ולקדם מהלך דומה בנציבות. הגוף החדש יבנה מאפס תהליך גיוס חדש, מהיר, גמיש ומתקדם לשירות המדינה, יעניק למשרדי הממשלה כלים לקידום עובדים ולשימורם, יפַתח מנגנונים ממשלתיים שיעודדו מעברי תפקידים בין משרדי הממשלה, וירחיב, יחד עם הממונה על השכר, את הגמישות בשכר ואופן ההעסקה במשרדי הממשלה.

שנית, הציבור אינו ער דיו לכך שיכולות רכש שירותים, הענקת תמיכות ותשלום עליהן במנגנון המדינה הן בירוקרטיות ואיטיות במידה מדאיגה. תחומים אלה, המצויים באחריות החשב הכללי באוצר, דורשים שידוד מערכות. לא ניתן להתנהל ביעילות במערכת שאינה מנהלת סיכונים, רואה לנגד עיניה שיקולי שוויון בלבד, ונמנעת מלהתייחס למהירות השירות ולאיכותו. הנחיות החשב הכללי הלכו ותפחו לאורך השנים לממדים עצומים והן יושבות כאבן ריחיים על צוואר הממשלה. דרוש מהלך נרחב של ניהול סיכונים, עדכון וצמצום הבירוקרטיה והרגולציה הפנים-ממשלתית וזו המופנית כלפי ספקים ונתמכים.

שלישית, תהליך התקצוב הממשלתי דורש עדכון גם הוא. רבות דובר על הצורך בביצוע רפורמות בנושא זה ובאגף התקציבים עצמו. יש להכניס תהליכים כגון בחינת תקציב מאפס (Zero Budgeting), תמריצים להתייעלות תקציבית במשרדי הממשלה, וצמצום האי-ודאות התקציבית שהמשרדים סובלים ממנה כתוצאה ממנגנון העברת עודפים. כן יש לבחון מחדש את דרכי הקבלה, הפיתוח המקצועי, והמעברים ההדדיים בין אגף התקציבים במשרד האוצר לבין אגפי התקציבים במשרדי הממשלה.

לבסוף, הממשלה חייבת לייסד דרכי התמודדות חדשות עם התגלעות סכסוכים בממשלה פנימה. יהיה מבנה הממשלה יעיל וחכם כאשר יהיה, תמיד יהיו נושאים שבמחלוקת בין שני משרדים או יותר. זו לא תקלה אלא מאפיין. לא צריך להירתע ממחלוקות, אך יש להכיר בקיומן ולהיערך אליהן בהתאם. החלטות שנדחות או שאינן מתקבלות נושאות מחירים גבוהים. נדרש אפוא להכניס תהליכי גישור, בוררות ומנגנונים נוספים כדי שמחלוקות לא יעצרו את עבודת המטה. כך הממשלה תוכל להישאר רלוונטית במקום להיות תקועה במקום במשך שנים.

*
המלצות אלו, שהוצגו כאן רק על קצה המזלג, יכולות להיתפס כמרחיקות לכת, אך הן צו השעה. למעשה, קיימים מסמכים רבים שכבר בחנו את הבעיות ואת הפתרונות שהוצעו במאמר זה. כעת נחוצים בעיקר רצון ואומץ פוליטי להידרש לנושאים אלה שחשיבותם רבה, אך הפופולריות שלהם מועטה.

הלקח המרכזי משבעה באוקטובר הוא שלא ניתן לדחות התמודדות עם סיכונים פוטנציאליים. לציבור בישראל מגיעה הממשלה הטובה ביותר האפשרית. כדי להגיע לשם עלינו לנתח בכנות את המציאות, להכיר בבעיות ולדרוש פתרונות רדיקליים. ללא התמודדות עם האתגרים הכלכליים, החברתיים והממשליים לא נוכל להבטיח בית משגשג לעם היהודי בארץ ישראל. אנחנו חייבים לדרוש זאת מנבחרי הציבור שלנו, ויפה שעה אחת קודם.

תמונה: באדיבות לע"מ

נמרוד דגני היה איש שירות המדינה יותר מעשור. עבד במשרדי החינוך והרווחה, ובתפקידו האחרון שימש מנהל אגף בכיר ממשל במשרד ראש הממשלה.