רפובליקניזם ישראלי

המונח "רפובליקה" מקורו בביטוי הלטיני  res publica, שמשמעותו "העניין הציבורי". הגישה הרפובליקנית מניחה שהאזרח הוא יצור מדיני מהותו, נטוע בתוך הקשר תרבותי, מוסרי ופוליטי מוגדר. האדם, לפי תפיסה זו, מגשים את עצמיותו באמצעות מעורבות פעילה בענייני הכלל, בשיח על הטוב הכללי ובהשפעתו על החברה שבה הוא חי.

מקורה ההיסטורי של תפיסת האזרחות הרפובליקנית נעוץ עוד בימי העת העתיקה, החל ממשנתו של אריסטו, אשר הגדיר את האזרח כשותף פעיל בניהול חיי הפוליס וכאחראי לשגשוגה ולקיומה, דרך המדינאי קיקרו ברומא הרפובליקנית אשר פיתח תפיסה זו והדגיש את החובה המוסרית של הפרט לקחת חלק בחיים הציבוריים לטובת הכלל, עבור אצל ז'אן-ז'אק רוסו בעת החדשה שחידד את הקשר שבין זכויות וחובות.

פילוסופים מאוחרים יותר, כגון חנה ארנדט, אריק נלסון ופיליפ פטיט, המשיכו לפתח תפיסה זו, תוך שהם מדגישים, כל אחד בדרכו, כיצד נובעות זכויות פוליטיות מתוך חובות אזרחיות. חנה ארנדט, למשל, הדגישה את ההבחנה בין זכויות אדם, המוצגות כאוניברסליות, לבין זכויות אזרח, הנובעות משייכות פוליטית למדינה. בעקבות השואה, היא טענה שזכויות האדם מתבררות כחסרות ממשות ללא זכויות האזרח המאפשרות ומבטיחות אותן.

בשונה מתפיסות ליברליות מודרניות הרואות באזרחות סטטוס פסיבי שעיקרו קבלת זכויות, הגישה הרפובליקנית קושרת אזרחות לפעלתנות המחויבת באחריות מלאה לניהול חיי הקהילה והמדינה. זכויותיו של האזרח אינן נתונות לו מכוח היותו אדם בלבד, אלא נגזרות מנכונותו לשאת בפועל בנטל החובות הקולקטיביות.

זכויות וחובות הן שני צדדים של אותו מטבע. אין לראות בזכויות ובחובות ישויות עצמאיות ונפרדות, אלא היבטים שזורים של ברית אזרחית אחת. האזרח אינו רק נהנה מפירות הסדר הציבורי. הוא מחויב מבחינה מוסרית ליטול חלק פעיל בשמירה על המסגרת הפוליטית והחברה, בקידומה, בהבטחת יציבותה ובשימור ערכיה. חירותו הפרטית מותנית בקיומה של חירות כללית. חירות זו, בתורה, אפשרית רק כאשר אזרחים נכונים לפעול למענה. לפיכך, החובה האזרחית היא שמכוננת את החירות הכללית, ורק במסגרתה יכולות זכויות הפרט להתקיים. זוהי לפחות הגישה הרפובליקנית.

עיקרון זה של תלות הדדית בין אחריות אישית לבין תועלת ציבורית זכה לביטוי גם בכלים שאינם לקוחים מעולמה של המחשבה המדינית והפילוסופיה הפוליטית. למשל, דילמת הטרמפיסט המפורסמת (Free Rider Problem) מתארת מצב שבו שחקן נהנה מתועלת משותפת מבלי לתרום לה בעצמו. כלומר, יחיד או קבוצה מנצלים מאמץ קולקטיבי בלי להשתתף בו. לפי תורת המשחקים, השחקנים הרציונליים יעדיפו "לתפוס טרמפ" ולהימנע מתשלום או השקעה מתוך הנחה שאחרים יישאו בנטל. אך אם כולם נוהגים כך, התוצאה הכוללת היא שכולם סובלים. החילו זאת על שמירת ביטחונה של ישראל, באמצעות השתתפות בהגנתה הצבאית, ותגיעו היישר לאבסורד המוסרי שאנו חיים בו.

המסר של התפיסה הרפובליקנית לכלל אזרחי ישראל פשוט וברור: כל אזרח בישראל זכאי לבחור כיצד לחיות את חייו כרצונו, אך מי שיבחר שלא למלא את חובותיו האזרחיות, הבאות לידי ביטוי בשירות הצבאי או הלאומי, יוותר על הזכות לבחור ולהיבחר, לעבוד במגזר הציבורי ולהשתתף באופן פעיל בעיצוב המרחב הציבורי.

אזרחות תלויה בנשיאה ממשית בנטל שירות המדינה. מי שבוחר במודע שלא לקחת חלק בנטל זה יוגדר כתושב שייהנה מכל זכויות האדם הבסיסיות אך לא יוכל להשתתף בזירה הפוליטית ובתהליכי קבלת ההחלטות. זאת מתוך הבנה שמי שלא נושא בנטל-הדם הקשה מנשוא מאבד את הזכות לקבוע את המדיניות הפוליטית המשליכה ישירות על מלחמה ושלום – כלומר על מחיר החירות הלאומית שלנו.

יישום גישה זו יסייע להפחתת המתחים החברתיים בישראל וייצור מנגנון הוגן ושקוף להערכת זכויות וחובות אזרחיות. ההצעה אינה מכוונת לפגוע בחירויות הפרט או להפלות בין קהילות שונות. להפך, יש בכוחה להבטיח צדק, תוך שהיא מאפשרת לכל אדם לבחור את דרכו בחופשיות תוך שהוא מודע למשמעויות בחירתו.

ברוח הרפובליקנית, מן הראוי שכלל האזרחים יהיו שותפים פעילים ואחראים בקיום המדינה ובפיתוחה, תוך כיבוד רב תרבותי והכרה בחופש הבחירה האישי, המוסרי והדתי של כל אדם. זוהי התשתית לצדק אזרחי, לסולידריות חברתית ולקיום ראוי של המדינה והחברה.

ד"ר רונן שובל הוא ראש מכון ארגמן ודיקן המרכז לחרות ישראלית.

תמונה: דובר צה"ל, באדיבות ויקימדיה