לגוון את מקורות הנפט של ישראל

דמיינו יום ללא מכוניות בכבישים, ללא מטוסים בשמיים או אפילו ללא שורה ארוכה של מוצרי פלסטיק הממלאים את ביתכם, מאריזות פשוטות ועד למכשירים ורהיטים. כך נראה עולם ללא נפט. ולא רק תחבורה ופלסטיק: הנפט הגולמי חודר לכמעט כל היבט של חיינו היומיומיים שכן התעשיות הפטרוכימיות מייצרות חומרים המשמשים באינספור מוצרים – מצבעים וחומרי ניקוי ועד קוסמטיקה ודשנים.

נוסף על שלל המוצרים, הנפט ממשיך להיות מקור האנרגיה הגדול בעולם – על אף המאמצים לעבור לאנרגיה מתחדשת או לאנרגיה נקייה. בשנת 2022, נפט סיפק כשליש מהאנרגיה שצרך העולם, ופחם וגז טבעי סיפקו יחד כמחצית מהאנרגיה (27% ו-23% בהתאמה). כלל המקורות האחרים אחראים רק לכשישית מהצריכה העולמית – בכלל זה אנרגיה מתחדשת כמו טורבינות מים, טורבינות רוח ופאנלים סולאריים (כ-14%) ואנרגיה גרעינית (כ-4%).[1] אלה נתונים מפתיעים לכאורה, לאור בולטותם של שדות סולאריים וטורבינות רוח והשיח על מהפכת האנרגיות המתחדשות. המהפכה אכן מתרחשת, בעיקר בייצור החשמל (שם חלקן של האנרגיות המתחדשות והגרעין מגיע לכשליש מהייצור) – אך החשמל עצמו מהווה רק כ-20% מתצרוכת האנרגיה העולמית. יתר האנרגיה משמשת ישירות לתחבורה, לתעשייה, לחימום מבנים ולצרכים אחרים.[2]

בתחום התחבורה נפט הוא מקור אנרגיה כמעט יחיד – הוא מספק מעל 90% מהאנרגיה הנצרכת בתחום. למרות הגידול במספר המכוניות החשמליות והרכבות החשמליות, החשמל תופס פחות מ-2% (!) מהאנרגיה בתחום התחבורה. גם לפי התכנונים השאפתניים ביותר, בשנת 2050 חשמל יספק רק כ-10% מהאנרגיה בתחום התחבורה, ונפט ימשיך למשול בכיפה.[3] לא זו אף זו, לא נראית באופק שום היתכנות למעבר משמעותי לתחבורת חשמל בענף התעופה או בענף ההובלה הימית. התעבורה הגלובלית, זו המשנעת אנשים וסחורות מעבר זה של הגלובוס לעבר השני, מתקיימת הודות לנפט, ועובדה פשוטה זו אינה צפויה להשתנות בעתיד הנראה לעין. נפט הוא הדם השחור הזורם בעורקיו של המשק הגלובלי: ללא אספקה סדירה של נפט שרשראות אספקה יתפרקו והעולם כפי שאנו מכירים אותו היום ייראה אחרת לגמרי.

תחום נוסף שבו הנפט הוא קריטי הוא תחום הביטחון הלאומי. תזקיקי נפט מניעים את הצבא: מדלק סילוני למטוסים וכטב"מים, דרך סולר לטנקים, נגמ"שים וכלי רכב אחרים, ועד סולר ימי לספינות הקרב. מציאות זו נעוצה בהחלטה שקיבל וינסטון צ'רצ'יל ב-1911, כשהיה שר הצי של האימפריה הימית הבריטית, לעבור מהנעה בפחם להנעה בנפט, שהדחיסות האנרגטית שלו גבוהה יותר. הדבר אפשר את פיתוח הדור הבא של ספינות קרב גדולות יותר, מהירות יותר ועם טווח גדול יותר, אך היה לכך גם חיסרון גדול – התלות בנפט.

פריסת מצבורי הנפט הטבעיים בעולם מצומצמת בהרבה מזו של מצבורי הפחם, ומצבורים אלה נמצאים במקומות שהיו נגישים פחות לאימפריה הבריטית. בכך, החיפוש אחר מקורות אספקה יציבים ומאובטחים לנפט גולמי נהפכה לאחד מאתגריה של המעצמה העולמית דאז, ועד היום זהו אתגר לאומי של כל אומה מודרנית כמעט. צ'רצ'יל בעצמו ניסח גם את דרך ההתמודדות עם האתגר: "Safety and certainty in oil lie in variety and variety alone". ובעברית פשוטה: מדינה שאינה מייצרת נפט בעצמה, ומעוניינת להבטיח אספקה אמינה של נפט לאורך זמן, צריכה לשאוף לגיוון תמידי של מקורות הנפט, עד כמה שהדבר ניתן.[4]

המקרה הישראלי

אתגר אספקת הנפט עמד ועומד גם לפתחה של מדינת ישראל. למרות תגליות מאגרי גז טבעי במים הכלכליים של ישראל בשנים האחרונות, והשימוש הגובר בגז לצורך הפקת חשמל בישראל, נפט גולמי ממשיך להיות מקור אנרגיה חיוני לישראל. כיום נפט מהווה כ-40% מתצרוכת האנרגיה בישראל. התצרוכת היומית עמדה בשנת 2022 על כ- 232 אלף חביות נפט ביום, גידול של כ-11% לעומת 2021. שיא תצרוכת הנפט בישראל הגיע בשנת 1999, בעת שנעשה שימוש בתזקיקי נפט להפקת חשמל, עם מעל 300 אלף חביות ביום. החל משנת 2000, אחרי מעבר של חלק נכבד מייצור החשמל לפחם ובהמשך לגז, תצרוכת הנפט התייצבה סביב 220 אלף חביות נפט ליום.

אף שישראל כבר אינה נסמכת על נפט לייצור חשמל כבעבר, השימוש בנפט חיוני לפעילות המשקית ולביטחון הלאומי. כושר הלחימה של ישראל נשען על תזקיקי נפט גולמי, בייחוד דלק סילוני, סולר ובנזין. גם לענפים אחרים של המשק נדרש נפט גולמי לשם תפעולו השוטף. בניגוד לגז הטבעי, לישראל אין כלל יכולת עצמית של הפקת נפט ותצרוכת הנפט נשענת כולה על ייבוא מחו"ל. הבטחת אספקה אמינה של נפט – בשאיפה לגיוון המקורות – הייתה אפוא לאורך שנים רבות אחד מהאתגרים הלאומיים הגדולים של ישראל.

כיום, כ-62% מהנפט שישראל מייבאת מגיעים מקזחסטן ומאזרבייג'ן,[5] דרך גאורגיה וטורקיה. הנפט מקזחסטן מובל לרוב דרך הים הכספי במכליות לאזרבייג'ן, שם הוא מצטרף לנפט המקומי ויחד הם מולכים בצינורות, ובייחוד צינורBTC  (באקו-טביליסי-ג'ייהאן) לנמל ג'ייהאן (Ceyhan) שבדרום טורקיה. משם הנפט מובל לחופי ישראל באמצעות מכליות.

עד כה, גם בתקופות של עוינות, טורקיה לא השתמשה במעבר של הנפט הישראלי דרכה ככלי פוליטי, אולי משום שהיא אינה מעוניינת שתיפגע אמינותה כמדינת מעבר כלפי מדינות אחרות – או משום שישראל מוכרת חזרה לטורקיה תזקיקי נפט. יחד עם זאת, אין לדעת אם מצב זה יתמיד לאורך זמן. מאז ה-7 באוקטובר טורקיה החריפה מאוד את הרטוריקה שלה נגד ישראל, ובתחילת אפריל השנה היא אף הודיעה על שורה של עיצומים כלפיה. נכון לכתיבת שורות אלו, העיצומים אינם חלים על הנפט המובל דרך טורקיה לישראל, מן הסיבה שהנפט אינו מופק בטורקיה עצמה, אך אין עירבון לכך שהדבר לא ישתנה בעתיד.

ריכוז התלות בנפט ממרכז אסיה מטריד. מעבר לסיכונים הפוליטיים מצד טורקיה, הנפט הישראלי חשוף גם לחבלות. צינור BTC עובר דרך גאורגיה, אשר יחסיה עם רוסיה מתוחים ומורכבים בעשורים האחרונים על רקע מחלוקות טריטוריאליות ואחרות, בייחוד מאז מלחמת רוסיה-גאורגיה בשנת 2008. בשנים האחרונות אנו עדים לתוקפנות רוסית גוברת, ועל רקע זה רוסיה עשויה להחליט לפגוע או לחבל בצינור BTC.

אספקת נפט לאורך השנים

בשורות שלהלן נסקור בקצרה את דרכי ההתמודדות של ישראל בהבטחת אספקה אמינה יציבה וזולה של נפט לאורך השנים,[6] ונציע כמה חלופות לגיוון מקורות הנפט של ישראל בעת הנוכחית. כפי שנראה להלן, מיקומה הגאוגרפי הייחודי של ישראל מקנה לה הזדמנויות כלכליות וגיאופוליטיות בתחום הנפט, בייחוד על רקע המלחמה המתמשכת בין רוסיה לאוקראינה.

כאשר נערך הסכם סייקס-פיקו ב-1916, ערב התפרקות האימפריה העות'מאנית, הבריטים דאגו להבטיח לעצמם גישה לשדות הנפט העשירים שבצפון עיראק וגם רצף יבשתי משדות אלה אל חופי הים התיכון. בסיום המלחמה הבריטים החלו לפתח את שדות הנפט הללו ולבנות צינור נפט מכּירכּוּכּ לנמל חיפה. כאשר בניית הצינור הושלמה ב-1934, ונפט גולמי עיראקי החל לזרום למכליות שעגנו במפרץ חיפה, חברת הדלק הבריטית רויאל-דאטש-שֶל החלה בבניית בתי זיקוק בחיפה כדי להפוך את הנפט הגולמי לתזקיקים.

עם הקמת מדינת ישראל ב-1948 הופסקה באחת הזרמת הנפט בצינור כירכוכ-חיפה, וכלל מדינות ערב הודיעו על אמברגו נפט כלפי המדינה היהודית. בשל כך, ספקיות הנפט העיקריות של ישראל הצעירה היו ונצואלה וברית המועצות, נוסף על חברות בריטיות. העובדה שמדינת ישראל ירשה את בתי הזיקוק בחיפה ואת מכולות האחסנה הסמוכות להם אפשרו למדינה הצעירה מעט גמישות ברכש הנפט, וכמובן ביכולת לייצר לעצמה תזקיקים שונים.

לאחר מבצע סיני ב-1956, ברית המועצות החליטה לנתק את יחסי המסחר עם ישראל ובכך ישראל איבדה ספקית נפט מרכזית. כדי לגשר על הפער ישראל פנתה לאיראן, שהיתה אז תחת שלטון השאה. בשנים הראשונות לתקומתה, ישראל פעלה לכינון יחסים עם איראן כחלק מ'דוקטרינת הפריפריה' של בן-גוריון, שדגלה בקיום יחסים עם מדינות "המעגל השלישי" כגון טורקיה ואתיופיה לשם עקיפת החרם של מדינות ערב הסובבות. עיצומים בין-לאומיים כלפי נפט איראני, בשל הלאמה חד-צדדית שהאיראנים עשו, גרמו לירידה דרמטית במכירות הנפט שלה, וישראל הציעה את עצמה בתור לקוח פוטנציאלי חדש.

גידול המסחר בנפט בין איראן לישראל הוביל לשותפויות נוספות בין המדינות בתחום האנרגיה ובתחומים אחרים. הגדולה שבשותפויות אלו הייתה קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א), שהוקם על ידי שתי המדינות כחברה משותפת בתחילת שנות ה-60. צינור זה נועד להוביל נפט איראני לאירופה תוך עקיפת הצורך במעבר בתעלת סואץ שנשלטה אז על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר, יריבו הגדול של השאה האיראני. הצינור מתפרש על פני כ-254 קילומטרים ומוביל מחוף ים סוף לחוף הים התיכון. עד מהרה איראן נהייתה ספקית הנפט הראשית של ישראל, וכבר ב-1961 סיפקה עבור ישראל כמעט 85% מתצרוכת הנפט.

ב-1967 ישראל כבשה את חצי האי-סיני ואת שדות הנפט אבו-רודיס. ישראל מיהרה להפיק נפט מהשדות הללו ולפתח שדות נפט חדשים בעזרת חברה איטלקית. בראשית שנות ה-70 שדות הנפט בסיני הפיקו די נפט לספק יותר מרבע מהתצרוכת הישראלית (!) אך ישראל המשיכה במקביל לרכוש נפט מאיראן כדי לא לפגוע ביחסי המסחר עימה. בשל עודף הנפט ישראל החלה לייצא נפט בתחילת שנות השבעים – בעיקר לאיטליה, צרפת ויוגוסלביה.

על אף מעמדה הנוח יחסי מבחינת אספקת נפט, ישראל פעלה כל העת לגוון את מקורות הנפט, בין היתר כי לא רצתה להיות תלויה באיראן ומפני ששדות הנפט בסיני הותקפו מעת לעת על ידי המצרים. כבר בשנות ה-60 הנחה לוי אשכול את מִנהל הדלק במשרד האוצר לחפש אחר מקורות נפט נוספים.

למרבה האירוניה, אמברגו הנפט שהכריזו ב-1973 מדינות ערב החברות באופ"ק – ארגון המדינות המפיקות נפט – סייע לישראל לגוון את מקורות הנפט. זהו סיפור מורכב, אבל מרתק, כדלקמן: לאחר מלחמת יום הכיפורים הכריזו מדינות ערב על אמברגו נפט נגד מדינות שסייעו לישראל במלחמה, וביניהן ארצות הברית, הולנד, פורטוגל, דרום אפריקה ורודזיה (כיום זימבבואה). הדבר הביא לשילוש מחירי הנפט העולמיים בתוך שלושה חודשים, למחסור בנפט בארצות הברית, באירופה ובאסיה, ולתורים בתחנות הדלק.

דווקא ישראל, שבשלה נגרם המשבר, הייתה מוגנת ממחסור בנפט הודות לאספקת הנפט מאיראן ומחצי האי סיני. אף שהאמברגו הסתיים במרץ 1974, מדינות יצרני הנפט התאהבו במחירים הגבוהים, וכלל מדינות אופ"ק, כולל אלו שלא ההשתתפו באמברגו (כמו איראן וונצואלה), הסכימו ביניהן על הגבלת תפוקה והתאמת מחירים. עד מהרה התברר שהמחירים הגבוהים פגעו בנתח השוק של המדינות הלטיניות שהפיקו נפט. זאת, מכיוון שהנפט הגולמי המופק בדרום ומרכז אמריקה הוא נפט 'כבד ומר', כלומר סמיך ובעל תכולת גופרית גבוהה, המחייב תהליך זיקוק יקר יותר מזה שמצריך הנפט ה'מתוק' וה'קל' המופק במזרח התיכון. כאשר מחירי הנפט הגולמי האמירו הרווחיות של בתי הזיקוק נפגעה, ובתי הזיקוק העדיפו לשמור על שולי הרווח המינימליים באמצעות התמקדות בנפט מתוק וקל מהמזרח התיכון.

ישראל זיהתה את המתחים הפנימיים באופ"ק ואת העובדה שהמדינות הלטיניות מתקשות למכור נפט, והחליטה להיכנס לתמונה. כך, באמצע שנות ה-70, ישראל חתמה על הסכמי רכישת נפט עם ונצואלה, שאומנם הייתה שותפת סחר ותיקה אבל חדלה מיחסים מסחריים עם ישראל אחרי מלחמת ששת הימים. ישראל גם חתמה על הסכמי רכישת נפט עם אקוודור, מדינה שעד לאותה העת לא קיימה יחסי מסחר עם ישראל כלל.

למעשה, בשנים אלה ישראל לא הייתה צריכה כלל את הנפט הלטיני. היא מכרה את הנפט בהפסד בשוק האמריקני. אולם היא השתמשה במסחר בנפט כדי לפתח יחסי מסחר בתחומים אחרים, כגון חקלאות ונשק. היחסים עם אקוודור התפתחו במיוחד. המדינה המשוונית נהפכה לאחת מלקוחות הנשק הגדולים של ישראל, והייתה למדינה הזרה הראשונה שהזמינה את מטוס הכפיר הישראלי.

בסוף שנות ה-70 מצב אספקת הנפט השתנה לחלוטין. איראן ניתקה את כל קשריה עם ישראל לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979, וישראל ומצרים נמצאו בשלבים האחרונים של המשא ומתן להסכם שלום שכלל ויתור ישראלי על חצי האי סיני ושדות הנפט שבו. בכך, ישראל מצאה את עצמה תלויה שוב בייבוא נפט ללא הספק העיקרי שלה בעשרים השנים שקדמו לכך. הקשרים שישראל השכילה לפתח בשנות ה-70 עם מדינות לטיניות התגלו כעת כחשובים. ישראל הרחיבה את הסכמי רכש הנפט עם ונצואלה ואקוודור, וחתמה על הסכמי רכש חדשים וגדולים עם מקסיקו. נוסף על כך, מצרים התחילה לספק נפט לישראל כחלק מההבנות שהושגו בהסכם השלום. ארצות הברית, כערבה להסכם השלום עם מצרים, סייעה לישראל לפתח קשרים חדשים לרכישת נפט עם נורבגיה ועם מדינות אפריקניות.

התפרקות ברית המועצות בתחילת שנות ה-90 ותהליך השלום פתחו הזדמנויות חדשות לרכש נפט גולמי. כך למשל, באמצע שנות ה-90 ישראל החלה לרכוש נפט מרוסיה ואף מאינדונזיה (אף כי זו האחרונה לא קיימה יחסים דיפלומטיים עם ישראל), ובעשור הראשון למאה הנוכחית הגדילה מאוד את הרכש ממדינות מרכז אסיה שהיו בעבר חלק מברית המועצות. יצוין במיוחד הקשר עם אזרבייג'ן, שבאמצע אותו עשור סיפקה לעיתים עד כדי 40% מתצרוכת הנפט של ישראל. קשרים אלו פותחו לקשרי מסחר אחרים, בייחוד בנשק, באופן המזכיר את הקשרים עם אקוודור מאמצע שנות ה-70. על פי דיווחים זרים, ישראל אף רכשה במשך כמה שנים נפט מהאוטונומיה הכורדית שבצפון עיראק, אוטונומיה חלקית שהכורדים זכו לה לאחר עמידתם במתקפות דאע"ש. בדומה לנפט האזרי, הקזחי והרוסי, גם הנפט הכורדי עבר דרך טורקיה כדי להגיע למכליות שיובילו את הנפט לישראל.

האם יש חלופות נפט כיום?

כאמור, מרבית הנפט הגולמי הנצרכת בישראל כיום מקורה במרכז אסיה, וכדי להגיע ליעדה היא נדרשת לעבור דרך טורקיה – שאינה משתמשת בעובדה זו כנשק פוליטי נגד ישראל, אך אין לדעת אם מצב זה יתמיד לאורך זמן. מדינה המעוניינת להבטיח אספקה אמינה יציבה וזולה של נפט צריכה לשאוף לגיוון תמידי של מקורות הנפט כפי שישראל השכילה לעשות אפילו כאשר הפכה בשנות ה-70 ליצואנית נפט.

ובכן, גם כיום יכולה ישראל לגוון את מקורות הנפט שלה. יתרה מכך, כפי שנראה בהמשך, ישראל יכולה גם לנצל הזדמנויות כלכליות וגאופוליטיות שצמחו על רקע המלחמה המתמשכת בין רוסיה לאוקראינה.

החלופות העומדות לפנינו הן (1) ייבוא נפט ממערב אפריקה; (2) יבוא נפט מהמפרץ הפרסי דרך צינור הנפט אילת-אשקלון; (3) העצמת הנתיב למפרץ על ידי חיבור הצינור הסעודי לצינור הישראלי.

נפתח בדיון באופציה הראשונה, נרחיב ביחס לאופציה השנייה ולהגבלות המעכבות אותה, ונקנח באופציה השלישית, שהיא היומרנית מכולן.

חלופה 1: ייבוא דרך הים ממערב אפריקה

בתי הזיקוק בישראל מותאמים כיום לזיקוק נפט מתוק וקל עם אחוז גופרית נמוך יחסית (עם המעבר לגז הצטמצם בישראל השימוש במזוט, תזקיק שנוצר מנפט עם אחוז גופרית גבוה). למעט שדות הנפט סביב המפרץ הפרסי, שאליהם נתייחס בחלופה הבאה, ולמעט אלג'יריה שאינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל, מקורות הנפט המתוק והקל הקרובים לישראל נמצאים במערב אפריקה ובים הצפוני. ואכן, בשנים האחרונות ישראל  פעלה לגיוון מקורות הנפט על ידי הגברת הייבוא ממערב אפריקה. כך למשל, לפני עשור, הנפט ממרכז אסיה, דהיינו רוסיה, קזחסטן ואזרבייג'ן, היה כ-85% מהנפט בישראל,[7] ואילו השיעור כיום עומד על כ-62% – ועוד כ-27% מהנפט של ישראל מגיע ממערב אפריקה.

גיוון הוא כאמור העיקר, ובכל זאת – גם שאלות כלכליות, ביטחוניות וסביבתיות צריכות לבוא בחשבון. מבחינה כלכלית, היבוא ממערב אפריקה יקר שכן המרחק הימי ממערב אפריקה לישראל גדול בהרבה מהמקורות של מרכז אסיה. כך למשל, המרחק מפורט-הַרקורט שבניגריה לנמל באשקלון הוא כ-4,300 קילומטר, בעוד המרחק מבאקו לחיפה עומד על כ-1,600 קילומטר. נוסף על כך, הובלת נפט ממרכז אסיה לישראל נעשית בחלקה בצינורות אשר, ככלל, זולים ביחס להובלה במכליות. הובלה ארוכה היא לרוב הובלה יקרה יותר, והשימוש בשינוע ימי נתון לתנודות רבות במיוחד. מקובל למדוד את עלויות הובלת נפט גולמי במכליות על ידי מדד ה-Baltic Dirty Tanker (BAID). מדד זה מושפע ממספר רב של משתנים, ובשנים האחרונות המדד מציג תנועות חדות, לפעמים של עשרות אחוזים בחודש.

מבחינה ביטחונית, אזור דלתת הניז'ר, היכן שמופק רוב הנפט בניגריה, נתון למתקפות וחבלות רבות של ארגוני מורדים, דבר שמוביל מדי כמה שנים לקריסה של יכולות ייצוא הנפט של ניגריה ולקושי בהסתמכות עליה.

מבחינה סביבתית תמיד קיים סיכון סביבתי מסוים של דליפות נפט בים, בייחוד בעת תהליך הפקת הנפט וההעמסה והפריקה של מכליות הנפט בנמל. בשני שלבים אלה המצב בניגריה רע במיוחד ויש דליפות רבות ונזק סביבתי רב באזור דלתת הניז'ר. קיים כמובן גם סיכון כי תתרחש דליפה בעת פריקת המכלית בנמלי ישראל, אך סיכון זה קיים גם בהובלת נפט ממרכז אסיה וגם בחלופה הבאה.

חלופה 2: הגברת השימוש בקו צינור אילת–אשקלון

עוד מקור לנפט מתוק וקל, קרוב לישראל בהרבה, הוא סביבת המפרץ הפרסי. לישראל יחסים דיפלומטיים עם איחוד האמירויות המפיקה כ-3.8 מיליון חביות נפט ביום.[8] הובלת נפט מהמפרץ הפרסי עשויה להיות הזדמנות לא רק לביטחון האנרגטי של ישראל אלא למעמדה הגאופוליטי ולתרום לביטחון האנרגטי של המרחב כולו – כפי שנראה להלן. ישראל כעת מונעת מעצמה ניצול של הקו בגלל התנגדות סביבתית כמעט אוטומטית, שנעשית ללא שיח ציבורי וללא מודעות למחיר האסטרטגי ולהזדמנות המוחמצת.

ארחיב. בשנת 2023 עמד הייצור העולמי של נפט על כ-100 מיליון חביות ביום. שיעורה ניכר מתפוקת הנפט העולמית חייב לעבור דרך 3 "נקודות חנק", או מֵצָרִים גאופוליטיים, כדי להגיע לשוק. כ-20 מיליון חביות עוברות דרך מצרי הורמוז שבפתח המפרץ הפרסי, כ-8.8 מיליון חביות עוברות דרך מצרי באב-אל מנדב שבין תימן לקרן אפריקה, בפתח ים סוף, וכ-9.2 מיליון חביות עוברות דרך תעלת סואץ או צינור SUMED המחבר את ים סוף עם הים התיכון ואשר לו קיבולת יומית של כ-2.5 מיליון חביות נפט ביום.

תפוקת הנפט העולמית, וכן מעבר הנפט בנקודות החנק האמורות, נמצאות במגמת עלייה בשנים אחרונות, בעיקר כתוצאה מההתאוששות העולמית ממגפת הקורונה, אך גם בשל הסנקציות המערביות על נפט רוסי, שהחלו בתחילת 2022, והביאו את אירופה לייבא יותר נפט מהמזרח התיכון. כך, במחצית הראשונה של 2023, כמות הנפט הגולמי שעברה צפונה דרך תעלת סואץ וצינורSUMED  עלתה ביותר מ-60% לעומת שנת 2020.

במקביל, נפט רוסי החל לעשות את הכיוון ההפוך ולרדת דרך תעלת סואץ כדי למצוא לקוחות חדשים בהודו ובסין. מציאות זו מעניקה לישראל הזדמנות אסטרטגית וכלכלית יוצאת דופן, המצויה כעת בתת-ניצול קיצוני. צינור הנפט אילת-אשקלון, שכפי שראינו נבנה בתחילת שנות ה-60 בשותפות בין איראן לישראל, מופעל כיום על ידי 'חברת קו צינור אירופה אסיה' (EAPC, תוך שימור ראשי התיבות בעברית קצא"א) והוא ממשיך להוות מסלול חלופי אסטרטגי לתעלת סואץ להובלת נפט גולמי בין ים סוף לים התיכון בשני הכיוונים. קוטר הצינור 42 אינץ', וקיימות לאורכו שלוש תחנות דחף המסוגלות לשאוב נפט גולמי בתפוקה מרבית של כ-60 מיליון טון בשנה, או כ-51.2 מיליון חביות נפט ביום. בצד הדרומי של הצינור, באילת, קיים נמל נפט עם יכולת טעינה ופריקה של כ-10 אלפים מטר מעוקב בשעה (כ- 1.5 מיליון חביות ביום) ובצד הצפוני של הצינור, באשקלון, קיים נמל נפט עם יכולת פריקה וטעינה של כ-7.5 מטר מעוקב בשעה ( כ-1.125 מיליון חביות ביום).

במילים אחרות, לו היה מופעל באמת, קו צינור אילת-אשקלון מסוגל כיום להעביר כ-13% מתעבורת הנפט הקיימת מים סוף לים התיכון. הגברת השימוש בצינור להולכת נפט מהמפרץ הפרסי יכולה אם כן להוות נכס גאו-אסטרטגי לישראל כמסלול נפט לאירופה, שיהדק את היחסים עם בעלי הברית מהמפרץ הפרסי, לצד היותה מקור נוסף, קרוב יחסית וזול יחסית, לאספקת נפט לישראל. לצד אלו, להגברת השימוש בקו הצינור גם תועלות כלכליות למשק הישראלי ולמצב הפיסקלי של הממשלה, שכן חברת קצא"א היא חברה ממשלתית עסקית אשר רווחיה מועברים לתקציב המדינה.

הדבר משפיע כמובן גם על הביטחון האנרגטי של ישראל: לחברת קצא"א יכולת הובלת נפט מצינור אילת אשקלון ישירות לבתי הזיקוק באשדוד ובחיפה, וכן יכולת אחסון של כ-3.61 מיליון מטר מעוקב של נפט, דהיינו 22,641 מיליון חביות או כ-100 ימים של תצרוכת.[9]

בישראל הבינו את הפוטנציאל, ובהתאם לכך חתמה חברת קצא"א באוקטובר 2020 על מזכר הבנות עם חברתMED-RED , שהיא מיזם משותף של חברת Petromal האמירותית וחברות ישראליות, לאחסון והעברת נפט ומוצרי דלק בין מרכזי הייצור במפרץ לבין נמלי הצריכה. במסגרת ההסכם, היקף הַפְּקידוֹת בנמל הדלקים באילת צפוי היה לגדול במידה ניכרת. ברם, נכון לכתיבת שורות אלו ההסכם לא מומש. נכון להיום היקף הפעילות של קו הצינור מוגבל ל-6 פקידות של מכליות נפט בשנה בנמל אילת, או 2 מיליון טון נפט בשנה, דהיינו פחות מ-3.5% (!) מיכולת ההולכה של הצינור.

הגבלה זו נובעת מתקנות וסייגים שמטיל המשרד להגנת הסביבה.

נפט גולמי (וכן תזקיקי נפט שונים) מוגדר כחומר מסוכן על פי חוק החומרים המסוכנים מ-1993, וככזה יבוא נפט, הולכתו ואחסונו, נעשית אך ורק על פי היתר שניתן על ידי המשרד להגנת הסביבה ובתנאים שקבע ההיתר, הנקרא 'היתר רעלים'. היתר הרעלים שניתן לחברת קצא"א לשימוש בקו צינור אילת-אשקלון מוגבל מאוד: כאמור, עד 6 מכליות נפט או עד 2 מיליון טון נפט בשנה.

הגבלה זו מקבלת משנה תוקף מ'תוכנית החירום המקומית' של חברת קצא"א. בהחלטת הממשלה מס' 3542 מיוני 2008 אומצו עקרונות התוכנית הלאומית למוכנות ותגובה לאירועי זיהום ים בשמן (התלמ"ת). בהחלטה נקבע, בין היתר, כי השר להגנת הסביבה ייזום הליך חקיקה לעיגון התלמ"ת, בהתאם לדרישות האמנה הבינלאומית בדבר מוכנות, תגובה ושיתוף פעולה מפני זיהום משנת 1990 המכונה גם אמנת ה-OPCR שישראל הצטרפה אליה בשנת 1999. במרץ 2012 הופץ תזכיר להצעת החוק הממשלתית כאמור, אך בפועל הצעת החוק לא הונחה על שולחן הכנסת ולא קודמה. עם זאת, ב-2014 המשרד להגנת הסביבה פרסם על בסיס התזכיר תוכנית לאומית למוכנות ותגובה לאירועי זיהום ים בשמן.[10] על פי התוכנית שפרסם המשרד, על חברות שיש בפעילותן סיכון לגרימת זיהום ים בשמן להביא לאישורו, באמצעות היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית, תוכנית חירום מפעלית ("תח"מ"). גם התח"מ של קצא"א כפי שאושר על ידי המשרד לא מאפשר פריקה של יותר מ-6 מכליות נפט או 2 מיליון טון נפט בשנה בנמל אילת.

ההזדמנות המוחמצת

אף שאין להקל ראש בסיכונים סביבתיים, יש לאזן ולנהל את הסיכונים בשים לב לסיכונים והזדמנויות אחרות. בענייננו, המשרד להגנת הסביבה נוקט גישה של 'אפס תוספת סיכון'.[11] מדיניות כזאת מתעלמת מהסיכונים לביטחון הלאומי בהגבלת השימוש בקו צינור אילת אשקלון. כבר עמדנו על כך שרק גיוון מקורות הנפט יכול להבטיח לאורך זמן אספקת נפט אמינה ויציבה. הגברת השימוש בקו צינור אילת-אשקלון יכולה לפתוח מקורות נפט לישראל מהמפרץ הפרסי שיהוו חלופה קרובה וככל הנראה זולה יותר מזו שעמדנו עליה בחלופה 1.

לא זו אף זו, הגבלת השימוש בקו צינור אילת-אשקלון גורמת לצמצום מלאי הנפט העומד לרשות ישראל בעת חירום. כאמור לעיל, לחברת קצא"א יכולת אחסון של כ-100 ימי תצרוכת נפט גולמי בישראל. ממשלת ישראל, בניגוד לממשלת ארצות הברית למשל, אינה מחזיקה מלאי אסטרטגי של נפט, בגלל העלות הגבוהה הכרוכה בכך. יחד עם זאת, בעבר, כאשר נעשה שימוש מוגבר יותר בקו צינור אילת-אשקלון, מדינות וחברות אשר הוליכו נפט בקו השתמשו גם ביכולות האחסון של החברה כדי לאחסן נפט בישראל. בעת חירום, כאשר היה צורך בכך, הממשלה יכלה לקנות את הנפט המוחזק בישראל ובכך להבטיח מקור זמין לנפט גולמי. ברם, מכיוון שבשנים האחרונות השימוש בקו מוגבל מאוד, גם מלאי הנפט הנמצא בכל עת בישראל הינו נמוך מאוד.

כך לדוגמה, בעת שפרצה מלחמת חרבות ברזל, מלאי הנפט בישראל היה כמעט אפסי[12] – בשעה שתנאי המלחמה בדרום חייבו את סגירתו של נמל הדלק באשקלון בשבועות הראשונים של המערכה. אם הלחימה הייתה מתרחבת לצפון בצורה עצימה יותר כבר בשלב מוקדם, סביר להניח שגם נמל הדלק בחיפה היה נסגר. בה בעת נשקף איום מצד החות'ים על הולכת נפט דרך נמל הדלק באילת. שימוש מוגבר בקו אילת-אשקלון יסייע בהבטחת מלאי אסטרטגי של נפט על אדמת ישראל, החיוני לצורך הפקת תזקיקים הנדרשים למלחמה.

לצד צמצום הסיכונים לביטחון הלאומי, הגברת השימוש בקו צינור אילת-אשקלון תביא גם להזדמנויות גאופוליטיות וכלכליות, בכך שהיא עשויה להפוך את ישראל לציר נפט חשוב בהולכת נפט ממזרח למערב או ממערב למזרח. ההולכה בקו היא תחרותית הן במחיר לעומת הולכה במכלית בתעלת סואץ והן ביכולת להעביר נפט באמצעות צינור לשני הכיוונים, יכולת שאין לצינור SUMED המצרי. מעניין לציין שבשנים האחרונות רוב השימוש (המועט) בקו צינור אילת-אשקלון נעשה דווקא להולכת נפט גולמי מן הים התיכון לים סוף ומשם למזרח. הסיבה לאנומליה זו היא שעלויות הזיקוק באירופה גבוהות בהרבה מעלויות הזיקוק במזרח, ולעיתים זול להוליך נפט ממרכז אסיה או מסקנדינביה לזיקוק בהודו ואז להוליכו משם חזרה לאירופה מאשר לזקק אותו נפט באירופה.

ומה באשר לסביבה?

כדי לאתר סיכונים סביבתיים ולגבש להם פתרונות טכנולוגיים והנדסיים, חברת קצא"א הזמינה סקר סיכונים מחברת הזמט בע"מ (אותה חברה עצמה שערכה את סקר הסיכונים עבור המשרד להגנת הסביבה).[13] אין כאן המקום להאריך בממצאי הסקר, אך בשורה התחתונה הוא מסיק שכבר כיום "קצא"א כחברה מודעת לרגישות הסביבתית הגדולה סביב המפרץ ופועלת למגר ככל הניתן את הנזק על ידי אמצעי הגנה וטיפול שונים".[14]

הסיכון הגבוה ביותר לדליפת נפט נובע מתהליכים שונים המתרחשים בעת פריקה וטעינת נפט בנמל. כדי להתמודד עם סיכון זה, חברת קצא"א פורסת מחסום בים סביב כל אונייה העוגנת בנמל, דבר הנהוג במעט מאוד נמלי דלק בעולם. יצוין בהקשר זה כי ירדן פורקת היום כמויות גדולות של נפט בנמל עקבה, הנמצאת אף היא במפרץ אילת, ללא התנאים המחמירים הללו. יתרה מכך, ירדן מנסה לקדם עסקה גדולה עם עיראק להעביר נפט בצינור מבצרה לנמל עקבה ובכך לעקוף את מצרי הורמוז. מפרץ אילת ומפרץ עקבה הם שני שמות לאותו גוף מים צר, ומובן שאם תהיה דליפה בעקבה הנפט יגיע לשוניות האלמוגים ולחופי אילת באותה מידה בדיוק כמו בדליפה מנמל הדלק של קצא"א. מוטב אפוא שהסטנדרטים המחמירים של נמל הנפט הישראלי יהיו הדומיננטיים במפרץ, ושהאנרגיה המושקעת בבלימת קצא"א תושקע בייצור מנגנון פיקוח סביבתי משותף עם ירדן למניעת וצמצום דליפות במפרץ אילת בכלל.

לצד אמצעים מחמירים לצמצום סיכונים בעת פריקת הנפט, חברת קצא"א מיישמת אמצעים מחמירים לצמצום סיכונים בעת הולכת הנפט. כך למשל, החברה מבצעת בדיקתin-line  לאורך הצינור באמצעות רובוט על מנת לאתר חולשות וסדקים מיקרוסקופיים בתדירות העולה בהרבה על זו של פעם בחמש שנים כפי שמקובל בתעשייה.[15]

לצד פתרונות טכנולוגיים לצמצום הסיכון, ניתן וצריך לקבוע צורות התמודדויות נוספות. כך למשל, ניתן לקבוע כי חלק מההכנסות מהשימוש המוגבר בצינור יופרש לקרן ניקיון ייעודי להתמודדות עם דליפות וזיהומים ולתקצוב התוכנית הלאומית למוכנות ותגובה לאירועי זיהום ים בשמן. נוסף על כך, בצל החשש הכבד שהשמיעו ארגוני סביבה, רשויות מקומיות וגופים אחרים לגבי הסכם ה-MED-RED, ותוך הכרה באחריות הכבדה הנלווית לעיסוק בחומרים מסוכנים, יש מקום לקרוא לקצא"א לשתף את הציבור במידע ככל הניתן במסגרת החוק ובהתאם לחזון שפרסמה החברה השואף לצמצום סיכונים אקולוגיים למינימום האפשרי.

צעד בכיוון זה נעשה בתחילת אפריל השנה על ידי ועדת החוץ והביטחון כאשר הוחלט לצמצם עד מאוד את צו החיסיון על חברת קצא"א; צו החיסיון הוחל לראשונה ב-1968, ונועד להגן בין היתר על סודות מדינה הקשורים בשותפות עם איראן בבעלות החברה שהקימה והפעילה את קצא"א בעבר. עד כה, צו החיסיון לא אפשר פרסום מידע גם בנושא איכות סביבה. צו החיסיון המתוקן מאפשר גם פרסום ביצוע בדיקות בטיחות וגם הסמכה של עובד אחד מבין עובדי כל אחת מהרשויות המקומיות הרלבנטיות ורשות הטבע והגנים, שיעבור התאמה ביטחונית שתאפשר לו לעיין במידע של החברה לצורך פיקוח. בכך, אמון הציבור בבטיחות החברה ובצעדים שהיא נוקטת צפוי לגדול.

כאמור לעיל, חברת קצא"א ערכה הסכם עם חברת MED-RED להגדלת השימוש בצינור הנפט הישראלי, אך מימוש ההסכם מחייב את שינוי מדיניות ה'אפס סיכונים' שהכתיב המשרד להגנת הסביבה. לאור זאת, ובשל האינטרסים הלאומיים המובהקים לטובת ההסכם, ביקש ראש הממשלה לקדם החלטת ממשלה שתאפשר הגדלה דרמטית של השימוש בצינור, הצעה שהועלתה לדיון באוגוסט האחרון (2024). כצפוי, ההצעה זכתה לשלילה חריפה מצד ארגונים ירוקים ומצד המשרד להגנת הסביבה, והעניין הוצג בעיתונות הישראלית כעוד ניסיון מושחת להעדיף אינטרס של חברה עסקית על פני האינטרס הציבורי ולפגוע במערכת האקולוגית הרגישה. שלא במפתיע, ההצעה נדחתה לדיון במועד אחר, שמעולם לא הגיע.[16]

הנתיב הסעודי: חזון מרחיק ראות

ראינו לעיל כי נפט המופק סביב המפרץ הפרסי חייב לעבור דרך שלוש נקודות חנק כדי להגיע למערב בדרך הקצרה ביותר: מצרי הורמוז, מצרי באב-אל מנדב ותעלת סואץ. לשם עקיפת הצורך לעבור במצרי הורמוז, ועל רקע מלחמת איראן עיראק בשנות ה-80 שבמהלכה תקפו הצדדים מכליות דלק במפרץ הפרסי, סעודיה בנתה ציר נפט שנקרא 'צינור מזרח מערב' (East-West Pipeline). מדובר בקבוצת צינורות המסוגלים יחד להוביל כ-5 מיליון חביות נפט ליום משדות הנפט במזרח סעודיה לנמל דלק ביַנבּוּע שלחוף ים סוף, ממערב לעיר מדינה. לפני שנים אחדות סעודיה אף הודיעה שהיא פועלת להרחיב את תכולת ההולכה של הציר ל-7 מיליון חביות ליום.[17]

ציר זה אינו חוסך את הצורך לעבור במצרי באב-אל מנדב, הנתונים כיום תחת סיכון מצד החותים, כדי להוליך נפט מקצהו שבים סוף דרומה – ולא את הצורך לעבור בתעלת סואץ כדי להוליך נפט צפונה. חיבור הצינור הסעודי לקו צינור אילת-אשקלון יאפשר לעקוף נקודות חנק אלו בהולכת נפט ממזרח למערב ובכך להפוך לציר נפט בעל חשיבות אסטרטגית רבה.

לא זו אף זו, חיבור הצינורות יכול לצמצם מאוד את הצורך בעגינת מכליות במפרץ אילת, שכאמור מהווה גורם הסיכון הסביבתי הגבוה ביותר בשימוש בקו אילת-אשקלון. צינור שיימתח מאילת לינבוע יצטרך לעבור גם בירדן, ובכך הוא עשוי לייתר כמובן גם את הצורך בעגינת מכליות בעקבה.

החיסרון העיקרי בחלופה זו הוא כמובן עלותה. כדי להעריך נכונה את עלות הקמת צינור כזה יש לבצע בדיקת היתכנות גאולוגית-טופוגרפית והנדסית של השטח באופן מסודר ומקצועי. באופן גס, וככלל אצבע, ניתן להעריך שעלות הקמת קילומטר צינור בתוואי השטח המדובר היא כ-2 מיליון דולר לקילומטר, אם כי נציין כי עלות הקמת צינורות נפט וגז נמצאת בעלייה מתמדת בשנים האחרונות.[18] מכיוון שהמרחק בין אילת לינבוע הוא כ-800 קילומטרים, עלות הפרויקט כולו נאמדת בכ-1.6 מיליארד דולר. בהינתן שהצינור יוליך כ-1.25 מיליון חביות ביום או כ-456 מיליון חביות בשנה, ניתן להחזיר את עלות ההשקעה, ללא עלויות המימון שלה, בחמש שנים על ידי הוספת 70 סנט למחיר חבית נפט העוברת בצינור, או בעשר שנים על ידי הוספת 35 סנט לחבית. נכון לכתיבת שורות אלו, מחיר חבית נפט הוא כ-70 דולר והמחיר הממוצע השנתי במהלך עשרים השנים האחרונות הוא כ-90 דולר לחבית.[19] כלומר, ניתן להחזיר את ההשקעה, ללא עלויות המימון, בחמש עד עשר שנים על ידי הוספת 0.5% עד 1% למחיר חבית.

הקמת פרויקט כזה תיתכן רק לאחר כינון יחסים דיפלומטיים עם סעודיה. הקמת צינור כזה היא אינטרס סעודי מובהק שיאפשר להוביל נפט משדות הנפט במזרח המדינה לשווקים באירופה ובמערב ללא צורך לעבור באיזו מנקודות החנק במזרח התיכון. בכך, פרויקט כזה יכול להיות חלק מחבילת הנורמליזציה עם סעודיה ולסייע בהידוק היחסים עם סעודיה ועם ירדן גם יחד. כמובן, אין לפרויקט כל משמעות אם ההגבלות החמורות על השימוש בצינור הנפט אילת-אשקלון יישארו על כנן.

מבט לעתיד

אף שישראל כבר איננה נסמכת על נפט גולמי לייצור חשמל כבעבר, השימוש בתזקיקי נפט, ובמיוחד בסולר, בנזין ודלק סילוני, חיוני לפעילות המשקית ולביטחון הלאומי. הבטחת אספקה אמינה של נפט הייתה שנים רבות אחד מהאתגרים הלאומיים הגדולים של ישראל, והיא התמודדה עם אתגר זה ביצירתיות ובגמישות, תוך גיוון מקורות הנפט שלה. כיום, הפוטנציאל העיקרי לגיוון יעיל של מקורות הנפט קשור בהרחבת השימוש בקו צינור אילת-אשקלון: הרחבה שיש לה גם תועלת כלכלית לאומית, מכיוון שהכנסות חברת קצא"א נכנסות לאוצר המדינה, הקורס תחת עומסי המלחמה. הגברת השימוש בקו צפויה גם להגדיל את כמות הנפט המאוחסן בישראל, היכול לשמש אותה בשעת חירום.

אבל כל אלו הם רק נקודת הפתיחה. בחירתו של טראמפ לנשיא ארה"ב תוביל, לדעת פרשנים רבים, לזירוז הסכמי השלום בין סעודיה לישראל. אירוע היסטורי כזה מזמין אותנו, הישראלים, להרים את הראש מן המיקרו-טקטיקה ולחשוב בגדול על מעמדה של ישראל במזרח התיכון. רוב העושר של האזור נובע מעתודות הנפט שלו, וישראל הורגלה לראות את עצמה כמי שנמצאת 'מחוץ למשחק', כצרכן אנרגיה ותו לא, שכוחו בא לו מיזמות וטכנולוגיה. כיום, אחרי תגליות הגז הדרמטיות בים התיכון, ישראל כבר מהווה חלק משוק האנרגיה; אבל אם תוביל יוזמה להשמשה מוגברת של קו צינור אילת-אשקלון, היא יכולה להפוך גם לשחקן חשוב בשוק הנפט – וזאת בצורה אלגנטית ונקייה, בלי לבזבז את שטחיה המצומצמים על שדות נפט, ותוך שמירה על סטנדרט גבוה של בטיחות סביבתית.

אין להקל ראש בסיכונים הסביבתיים הנובעים מהגברת השימוש בצינור, אך יש לנהל אותם ולאזן אותם עם הסיכונים הביטחוניים שבהגבלת השימוש בו ועם ההזדמנויות בהגברת השימוש בו. ראוי להסתכל גם גבוה יותר ורחוק יותר, ולחתור למיזם הענק אך הריאלי של חיבור קו צינור אילת-אשקלון לקו הצינור הסעודי. חיבור כזה יהיה גורם מכריע בעיצוב מעמדנו במזרח התיכון, יביא תועלת כלכלית עצומה, ובה בשעה יצמצם מאוד את הסיכונים הסביבתיים הקיימים כבר כיום לים סוף.

משה בכר הוא סגן הממונה על השכר לשעבר במשרד האוצר ובוגר המכללה לביטחון לאומי. המחבר מודה לד"ר עילי רטיג על סיועו בגיבוש הדברים.

תמונה: almost witty ,באדיבות ויקימדיה

[1] הנתונים מרוכזים בידי מכון האנרגיה (The Energy Institute) בטבלה המעודכנת לנתוני 2023, נגישה בכתובת זאת: https://www.energyinst.org/statistical-review

[2]World Energy Outlook 2023, International Energy Agency (IEA), 2023, p. 265 .

[3] שם, עמ' 266.

[4] ראו בעניין זה את מאמרו של דניאל ירגין משנת 2006  Daniel Yergin, "Ensuring Energy Security", Foreign affairs 85:2 (2006), pp. 69-82.

[5] Julian Lee, "Where Does Israel Get it’s 220,000 Barrels of Oil Every Day?", Bloomberg, 18.10.2023.

[6] פרק זה מבוסס ברובו על Elai Rettig and Ziv Rubinovitz, "How Small States Break Oil Sanctions: Israel’s Oil Import Strategy in the 1970’s", Journal of Strategic Studies, 2023, pp. 1-31, בעמ' 11 עד 24.

[7] שם, עמ' 12.

[8] למקור הנתונים ראו הערה 1.

[9] אתר חברת קצא"א (eapc.co.il), אוחזר פברואר 2024.

[10] תוכנית לאומית למוכנות ותגובה לאירועי זיהום ים בשמן, המשרד להגנת הסביבה, אפריל 2014.

[11] הודעת לתקשורת של המשרד להגנת הסביבה מיום 3.11.2021.

[12] מבוסס על ראיון עם בכירים מחברת קצא"א מיום 3.3.2024.

[13] סקר סיכונים מניעת זיהום ים משמן קצא"א אילת, חברת הזמט בע"מ, יוני 2021.

[14] שם, עמ' 44.

[15] מבוסס על ראיון עם בכירים מחברת קצא"א מיום 3.3.2024.

[16] ראו למשל שני אשכנזי, "המשרד להגנת הסביבה קבע שקצא"א מזהמת את מפרץ אילת, הממשלה תצפצף עליו", כלכליסט, 8.8.2024; הנ"ל, "הממשלה דחתה ב-30 יום את החלטתה בנוגע להגדלת שינוע הנפט של קצא"א באילת", כלכליסט, 11.8.2024. ביום 9.12.2024, לאחר הדפסת גיליון זה של 'השילוח', התקבלה החלטה ממשלה 2543 להנחות את השרה להגנת הסביבה לבטל את מדיניות 'אפס תוספת סיכון' (השרה להגנת הסביבה הצביעה נגד ההחלטה). מדובר בצעד בכיוון הנכון, אך ההחלטה כשלעצמה אינה משנה שום דבר בפן האופרטיבי, והמגבלות על פעילות קו הצינור אילת אשקלון ממשיכות לחול. ההחלטה רק מנחה את המשרד להגנת הסביבה לבחון מחדש את הבקשות של קצא"א להרחבת השימוש בצינור לאור ביטול מדיניות 'אפס תוספת סיכון'. מוקדם לקבוע אם בפועל ישתנה משהו בעקבות החלטת הממשלה. אם לשפוט לפי תגובתם של "גורמים במשרד להגנת הסביבה" שמסרו כי הממשלה יכולה מצידם לבקש לבטל את המדיניות, "אבל בסופו של דבר נוכל לצאת למדיניות חדשה להגנה על המפרץ", קשה להאמין שמשהו ישתנה בפועל. ארגוני הירוקים הבטיחו אף הם "להמשיך לפעול נגד הגדלת כמויות שינוע הנפט בכל האמצעים העומדים לרשותו, בשיתוף ראשי הרשויות בדרום, המשרד להגנת הסביבה והציבור, כדי לבלום את האיומים של חברת קצא"א על עתיד תושבי אילת, אשקלון, הנגב והדרום כולו". ראו אילנה קוריאל, "מכה לטבע: הממשלה ביטלה את 'אפס תוספת סיכון' במפרץ אילת,  Ynet, 9.12.2024.

[17] Nidhi Verma and Sudarshan Varadhan, “Saudi's Falih Says to Expand Pipeline to Reduce Oil Exports Via Gulf”, Reuters, 25.9.2019.

[18]מבוסס גם על ראיון עם בכיר הנדסי מחברת קצא"א. וראו Cristopher E. Smith, "Pipeline Materials’ Cost Increases Lift Overall Construction Price", Oil and Gas Journal, 120 (10), October 2022.

[19] למקור הנתונים ראו הערה 1.