הכלה כאסטרטגיה יעילה

בתגובה ל"במותם ציוו לנו את הלגיטימציה" מאת אלעד ליסון

הכלה כאסטרטגיה יעילה

ד"ר ליסון יוצא נגד המדיניות הרווחת, הממתינה לפגיעה בחיי אדם על מנת לצאת במתקפה חריפה במקום לקיים את "הקם להורגך השכם להורגו" ולפעול לסכל איום כבר בשלבים המוקדמים. לטענתו של ליסון, מדיניות זו היא תולדה של מוסר מלחמה נוצרי-מערבי המקדש את הקורבנוּת. ההמתנה מסייעת לצבור לגיטימציה מוסרית ובכך להצדיק את האלימות שתבוא כתגובה. בלי להתווכח עם עיקר הטענה, יש לציין שבניגוד למשתמע מהדברים, לעיתים קרובות ההכלה אינה נעשית רק כדי להשקיט את המצפון, אלא יש לה חשיבות אסטרטגית בעלת השפעה רבה על תוצאת המערכה לטווח הארוך.

ניקח למשל את המקרה של הבלגתן של בריטניה וצרפת לנוכח החלטתה של גרמניה הנאצית להכניס כוחות צבאיים לחבל הריין המפורז בשנת 1936. כידוע, מחיר ההבלגה היה מלחמת העולם השנייה, על כל עשרות מיליוני ההרוגים שגבתה. זו דוגמה קלאסית למחיר הקשה של המדיניות שליסון מתאר. אבל יש גם צד נוסף. בואו ונניח שתגובה צרפתית נחושה הייתה מצליחה לא רק להניס את הכוחות הגרמניים, אלא להביא בעקיפין לנפילתה של המפלגה הנאצית ולסילוקו של היטלר מהשלטון. גם אם כך היה קורה – מה שבכלל לא בטוח – האם הלאומנות המיליטנטית הגרמנית ורגשות הקיפוח שהיו הרקע לעלייתו של היטלר לשלטון היו נעלמים, או שמא היו מתעוררים ביתר שאת עשר-עשרים שנה מאוחר יותר? האם לא הייתה קמה רפובליקת ויימר שנייה, שהייתה רק הפוגה זמנית בין מלחמות העולם? יש להביא בחשבון את העובדה שבאותה עת, תפיסות דומות לאלו שטיפח היטלר בנוגע למעמדה של גרמניה זכו לקונצנזוס נרחב למדי בקרב האליטה הגרמנית – ממשפחות האצולה הוותיקות ועד לאנשי האקדמיה הגרמנית, שבאותה העת היו מהמשפיעים בעולם.

ללא ספק, לעיתוי המאוחר של התבוסה הגרמנית הייתה השפעה לא רק על תוצאות המלחמה, אלא גם על עקירתן מהשורש של התנועות הפוליטיות שהולידו את המפלגה הנאצית. פרוסיה בותרה והלכה למעשה מתה, ובגרמניה נמצאה עדנה לשכבת אינטלקטואלים ליברלים וגלובליסטים שהתוו קו חדש לחלוטין במדיניות הפנים והחוץ של גרמניה, שנשמר עד היום.

אפשר להמשיך את התרגיל המחשבתי ולהביא בחשבון גם את העובדה שלקראת סוף מלחמת העולם השנייה גרמניה הייתה רחוקה כפסע מהשגת פצצה גרעינית. לו הייתה המלחמה פורצת עשרים שנה מאוחר יותר, היא הייתה עלולה ללבוש אופי אחר, נורא יותר מכל מה שמסוגלת האנושות לדמיין. כמובן, אין הכוונה שהכחדתם של הנאצים מצדיקה את המחיר הנורא של מלחמת העולם השנייה, או שיש להסביר בכך את הרפיסות הצרפתית בשנים שקדמו למלחמה. מה שברצוני להעיר הוא רק שבניגוד לתפיסה הרואה מלחמות כעימות בין כוחות מזויינים או בין שליטים, יש לראות אותן בראש ובראשונה כעימות בין תפיסות עולם. אפשר למוטט צבא או מפלגה, אבל קשה הרבה יותר למוטט תנועה פוליטית בעלת תמיכה רחבה בשדרות העם. כשמביטים כך על המאבק מבינים שלתזמון נכון וליצירת צידוק משכנע יש חשיבות לא רק בהיבט הציבורי או המוסרי-משפטי: הם חלקים בלתי נפרדים מניהול המערכה הכוללת. בלעדיהם אומנם ניתן להשיג ניצחון טקטי בשדה הקרב, אך קשה הרבה יותר לתרגם אותו למדיניות שתפתור את הסכסוך גם בטווח הארוך.

הנקודה הזו רלוונטית גם ביחס למערכות המרובות שמנהלת מדינת ישראל עם חמאס, כולל זאת האחרונה במבצע 'שומר החומות'. גם אם נצא מנקודת ההנחה שלישראל יש את היכולת להביס את חמאס לחלוטין, ושבשום תרחיש סביר קיומו של חמאס אינו תורם ליציבות האזור לטווח הארוך, עדיין יש לשאול אם ניתן לתזמן את התבוסה כך שהיא לא תתמצה בתבוסתם של אנשים כיחיא סינוואר או חאלד משעל, אלא גם בתבוסתה של הגישה הפונדמנטליסטית והבלתי-מתפשרת שמוביל חמאס, ותאפשר את עלייתה של גישה אחרת, פרגמטית יותר.

בהקשר הזה, היכולת להראות לאנשי עזה ולפלסטינים כולם שתבוסת חמאס אינה נובעת מכוחנות ישראלית בלבד, אלא היא תוצאה של גישתו הקיצונית של חמאס, תאפשר לחלופות טובות יותר לצמוח, ולכן היא חלק בלתי נפרד מהמאבק האסטרטגי שלנו עם ארגון הטרור הרצחני. התשובה לשאלה אם מדובר בהישג אפשרי או במשאלת לב בלבד, וכן לשאלה מה מידת ההשפעה שיכולה להיות לישראל על תהליכים כאלה וכיצד ניתן לתזמן את המאבקים ביתר יעילות, היא ללא ספק מהאתגרים המורכבים שעומדים בפני מעצבי המדיניות; אבל חשוב שגם ההיבט האמור יקבל משקל כחלק מגישה האסטרטגית הכוללת שלנו.

נועם פלאי הוא עורך מדור הדעות בעיתון 'משפחה' ובעל טור על היסטוריה בכתב העת 'צריך עיון' מבית קרן תקווה.

תמונה ראשית: איור למאמר "במותם ציוו לנו את הלגיטימציה" של מנחם הלברשטט.