הכלה כאסטרטגיה יעילה

בתגובה ל"במותם ציוו לנו את הלגיטימציה" מאת אלעד ליסון

הכלה כאסטרטגיה יעילה

ד"ר ליסון יוצא נגד המדיניות הרווחת, הממתינה לפגיעה בחיי אדם על מנת לצאת במתקפה חריפה במקום לקיים את "הקם להורגך השכם להורגו" ולפעול לסכל איום כבר בשלבים המוקדמים. לטענתו של ליסון, מדיניות זו היא תולדה של מוסר מלחמה נוצרי-מערבי המקדש את הקורבנוּת. ההמתנה מסייעת לצבור לגיטימציה מוסרית ובכך להצדיק את האלימות שתבוא כתגובה. בלי להתווכח עם עיקר הטענה, יש לציין שבניגוד למשתמע מהדברים, לעיתים קרובות ההכלה אינה נעשית רק כדי להשקיט את המצפון, אלא יש לה חשיבות אסטרטגית בעלת השפעה רבה על תוצאת המערכה לטווח הארוך.

ניקח למשל את המקרה של הבלגתן של בריטניה וצרפת לנוכח החלטתה של גרמניה הנאצית להכניס כוחות צבאיים לחבל הריין המפורז בשנת 1936. כידוע, מחיר ההבלגה היה מלחמת העולם השנייה, על כל עשרות מיליוני ההרוגים שגבתה. זו דוגמה קלאסית למחיר הקשה של המדיניות שליסון מתאר. אבל יש גם צד נוסף. בואו ונניח שתגובה צרפתית נחושה הייתה מצליחה לא רק להניס את הכוחות הגרמניים, אלא להביא בעקיפין לנפילתה של המפלגה הנאצית ולסילוקו של היטלר מהשלטון. גם אם כך היה קורה – מה שבכלל לא בטוח – האם הלאומנות המיליטנטית הגרמנית ורגשות הקיפוח שהיו הרקע לעלייתו של היטלר לשלטון היו נעלמים, או שמא היו מתעוררים ביתר שאת עשר-עשרים שנה מאוחר יותר? האם לא הייתה קמה רפובליקת ויימר שנייה, שהייתה רק הפוגה זמנית בין מלחמות העולם? יש להביא בחשבון את העובדה שבאותה עת, תפיסות דומות לאלו שטיפח היטלר בנוגע למעמדה של גרמניה זכו לקונצנזוס נרחב למדי בקרב האליטה הגרמנית – ממשפחות האצולה הוותיקות ועד לאנשי האקדמיה הגרמנית, שבאותה העת היו מהמשפיעים בעולם.

ללא ספק, לעיתוי המאוחר של התבוסה הגרמנית הייתה השפעה לא רק על תוצאות המלחמה, אלא גם על עקירתן מהשורש של התנועות הפוליטיות שהולידו את המפלגה הנאצית. פרוסיה בותרה והלכה למעשה מתה, ובגרמניה נמצאה עדנה לשכבת אינטלקטואלים ליברלים וגלובליסטים שהתוו קו חדש לחלוטין במדיניות הפנים והחוץ של גרמניה, שנשמר עד היום.

אפשר להמשיך את התרגיל המחשבתי ולהביא בחשבון גם את העובדה שלקראת סוף מלחמת העולם השנייה גרמניה הייתה רחוקה כפסע מהשגת פצצה גרעינית. לו הייתה המלחמה פורצת עשרים שנה מאוחר יותר, היא הייתה עלולה ללבוש אופי אחר, נורא יותר מכל מה שמסוגלת האנושות לדמיין. כמובן, אין הכוונה שהכחדתם של הנאצים מצדיקה את המחיר הנורא של מלחמת העולם השנייה, או שיש להסביר בכך את הרפיסות הצרפתית בשנים שקדמו למלחמה. מה שברצוני להעיר הוא רק שבניגוד לתפיסה הרואה מלחמות כעימות בין כוחות מזויינים או בין שליטים, יש לראות אותן בראש ובראשונה כעימות בין תפיסות עולם. אפשר למוטט צבא או מפלגה, אבל קשה הרבה יותר למוטט תנועה פוליטית בעלת תמיכה רחבה בשדרות העם. כשמביטים כך על המאבק מבינים שלתזמון נכון וליצירת צידוק משכנע יש חשיבות לא רק בהיבט הציבורי או המוסרי-משפטי: הם חלקים בלתי נפרדים מניהול המערכה הכוללת. בלעדיהם אומנם ניתן להשיג ניצחון טקטי בשדה הקרב, אך קשה הרבה יותר לתרגם אותו למדיניות שתפתור את הסכסוך גם בטווח הארוך.

הנקודה הזו רלוונטית גם ביחס למערכות המרובות שמנהלת מדינת ישראל עם חמאס, כולל זאת האחרונה במבצע 'שומר החומות'. גם אם נצא מנקודת ההנחה שלישראל יש את היכולת להביס את חמאס לחלוטין, ושבשום תרחיש סביר קיומו של חמאס אינו תורם ליציבות האזור לטווח הארוך, עדיין יש לשאול אם ניתן לתזמן את התבוסה כך שהיא לא תתמצה בתבוסתם של אנשים כיחיא סינוואר או חאלד משעל, אלא גם בתבוסתה של הגישה הפונדמנטליסטית והבלתי-מתפשרת שמוביל חמאס, ותאפשר את עלייתה של גישה אחרת, פרגמטית יותר.

בהקשר הזה, היכולת להראות לאנשי עזה ולפלסטינים כולם שתבוסת חמאס אינה נובעת מכוחנות ישראלית בלבד, אלא היא תוצאה של גישתו הקיצונית של חמאס, תאפשר לחלופות טובות יותר לצמוח, ולכן היא חלק בלתי נפרד מהמאבק האסטרטגי שלנו עם ארגון הטרור הרצחני. התשובה לשאלה אם מדובר בהישג אפשרי או במשאלת לב בלבד, וכן לשאלה מה מידת ההשפעה שיכולה להיות לישראל על תהליכים כאלה וכיצד ניתן לתזמן את המאבקים ביתר יעילות, היא ללא ספק מהאתגרים המורכבים שעומדים בפני מעצבי המדיניות; אבל חשוב שגם ההיבט האמור יקבל משקל כחלק מגישה האסטרטגית הכוללת שלנו.

 


נועם פלאי הוא עורך מדור הדעות בעיתון 'משפחה' ובעל טור על היסטוריה בכתב העת 'צריך עיון' מבית קרן תקווה.

 


תמונה ראשית: איור למאמר "במותם ציוו לנו את הלגיטימציה" של מנחם הלברשטט.

עוד ב'השילוח'

בית הקלפים הישראלי
הדרך לממלכתיות
אל תשכחו את קלאוזביץ

ביקורת

ללמוד מתורה עתיקה
יוסף יצחק ליפשיץ
קרא עוד
קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

4 תגובות

  1. שמעון

    07.07.2021

    אני מתקשה להאמין למה שנכתב כאן. אתה מוצא את הטעם במלחמת העולם השניה, בשואה, בכל הזוועות הנוראיות שהיו בעולם, רק בשביל איזושהו חלום על 'גרמניה האחרת' שלא הייתה צריכה להיות אחרת משום דבר אילולי פרצה המלחמה הנוראה ההיא. עדיף היה שלא הייתה השואה, לפחות ממבטנו כאן בני האדם על הארץ, עדיף היה שהרשע לא יבצע את זממו המורשע ואנחנו מחוייבים להפסיק זאת בכל צורה. סלח לי, אבל התנועות הליברליות שקמו אחרי מלחמת העולם השניה לא שוות לי קורבן שואה אחד.
    פצצה גרעינית גרמנית הייתה גם היא יותר חרדה במערב מאשר דבר שהיה קרוב ובר השגה בכלל עבור הגרמנים. החשש מפני השגת פצצה זאת היה לאחר שהגרמנים התחמשו והתחמשו ללא הפוגה, ולאחר שנים של מלחמת עולם. לולי היו מתחמשים, לולי הצבא שלהם היה עולה ועולה לכדי מכונת מלחמה משומנת, שום דבר שדומה לפצצה לא היה נרקם.
    ניצחון על אידאות יכול להיות גם בקריסתן המבולבלת לתוך עצמן. את הרוסים לא ניצח כוח צבאי, ובכל זאת הם קרסו. הקריסה שלהם מהדהדת הרבה יותר מקריסה על ידי כוח מלחמתי מבחוץ, שיכול להתפרש כ'שובר' את כללי המשחק.

    הגב
    • נועם פלאי

      19.09.2021

      לא הבנתי מה מפריע לך. הטענה היא לא האם זה היה שווה – תקרא שוב, זה כתוב מפורשות – אלא שבמושגים קרים של ניצחון או הפסד, ניצחון מהיר וזול לא היה משיג את אותו אפקט של ניצחון מאוחר. ונכון, לו צ'רצ'יל היה מפיל כמה פחות גרעין על רוסיה כפי שהוא השתעשע לעשות, הקומוניזם לא היה מספיק מתפתח כדי לקרוס לתוך עצמו, כפי שאתה מתאר היטב.
      מה בפועל צריך לעשות? לשקול בכל מקרה שכר הכלה כנגד הפסדה, ושכר תגובה מהירה כנגד הפסדה.

      הגב
  2. רועי רפאל

    01.10.2021

    מה שאתה מעיר בנוגע לזה שלפעמים ננקטנת מדיניות של הכלה משיקולים אסטרטגיים לטובת היום שאחרי , אינו סותר את דבריו של ד"ר ליסון , וגם אם זו תהיה מדיניות מוצהרת של קובעי המדיניות – עדיין הם לא יוכלו לחמוק מתודעת הליגטימיות החסרה כל עוד לא נצבר מטען של התקרבנות .
    אי לכך , לא מן הנמנע שהשיקולים המוצהרים הללו יהוו פעמים רבות רק כתירוץ וכנימוק פוליטי לאוזלת היד הנגרמת מתודעת "החזק והרשע" מול "החלש והצודק"- , שהרי צריך למצוא איזשהו נימוק לכך מדוע אינך מכריע את האוייב בזמן שהוא עדיין קטן וחלש..

    קשה לי למצוא דוגמא טובה ל"שיקול האסטרטגי" הזה שבאמת הועיל למישהו פעם. הטענה כאן היא שכדי להכריע את האוייב יש לחכות לכך שהתנאים יהיו בשלים . אלו תנאים ? שהתמיכה הציבורית בקרב האוייב תהיה חלשה . תמיכה ציבורית מעורערת בקרב האוייב היא אינטרס חשוב מאוד כדי להביס אויב . אך מדוע שהבלגה והכלה יובילו לכך ?
    אם בזמן שאתה עומד מול אויב חלש שזוכה לתמיכה ציבורית , מדוע שהוא יאבד את התמיכה הציבורית בו אם הצד המותקף יבליג ויכיל את המתקפות עליו ? ההפך ! רק יגדל התאבון של התוקף , והתמיכה הציבורית בו רק תתחזק ככל שהאוייב יצבור יותר הצלחות ויותר כח , והדוגמא של בריטניה וצרפת היא ההוכחה לזה .
    לדעתי הכרעת רוחו של האוייב צריכה להיות בדרכים אחרות , כשבראש ובראשונה צריכים להשקיע בהעמקת צדקת הדרך במי שנלחם באוייב , ואח'כ בהשמעת טענות המכרסמות באידיאולוגיה של האוייב , כמו למשל במלחמה מול החמאס ובאיסלאם הקיצוני – בטענה שבמלחמתם מול ישראל הם בעצם דווקא בוגדים באללה ולא משרתים אותו . ולא בעזרת הכלה והבלגה.

    כמו כן , הדוגמא שהבאת ממלחמת העולם השניה על הבלגתן של בריטניה וצרפת לנוכח החלטתה של גרמניה הנאצית להכניס כוחות צבאיים לחבל הריין המפורז בשנת 1936 והמסקנה שהבלגה זאת כנראה הייתה נכונה מהנימוק שהיה יכול להיות גרוע יותר אם היו מנטרלים את הנאצים בהיותם קטנים וחלשים משום שבכל מקרה היתה פורצות מלחמת עולם במוקדם או במאוחר – ואז מי יודע כיצד זה היה מסתיים…
    אחר בקשת המחילה , לדעתי טענה זו היא:
    1) מסוכנת- כי היא בעצם מניחה שאין באמת אפשרות להילחם ולגדוע את הרע – מה שעלול להוליד בקרב הצד המותקף אוזלת יד .

    ואפשר שזהו ביטוי למה שמציע ד'ר ליסון –
    כביכול נאמר כאן: "אין לי ליגיטימיות=יכולת להשמיד את האויב כל עוד יש לו תמיכה בקרב הציבור שלו (לגיטימיות, החלש צודק) , ולכן עליי לחכות ולהבליג עד שהוא יאבד את הליגיטמיות שלו (=עד שיהפוך להיות 'הרשע') או עד שהגב שלי יהיה מודבק לקיר – אז אלחם בכל הכח .."
    2) לא רלוונטית ולא מעשית- משום שאפשר להגיד על כל דבר "היה יכול להיות גרוע יותר" אם לא היינו מכילים ומבליגים ונותנים לרוע לצמוח ולגדול .. כי באותה צורה גם אפשר לומר:
    "ואולי לא ..?" – אולי מלחמת העולם השניה הייתה נמנעת בכך ?
    אולי דווקא מאזן גרעיני היה מונע מלחמה?
    קח למשל את הסיפור של פורים שזו הייתה שואה שנמנעה ברגע האחרון – ולא הייתה שואה אחרת אח'כ.. מה שאומר שדווקא יש אפשרות למנוע מאורעות קטסטרופליים גם אם יש להם קונצנזוס חובק עולם המוליך לשם .

    ובכלל , אנני בטוח שהיה שם מישהו בצרפת או בבריטנה שנימק את ההבלגה ואת ההכלה מול הפרובוקציה של גרמניה – מהסיבה שכך עדיף לתת למלחמת העולם לצמוח להם מול העיניים מאשר לדחות אותה למצב שבו הגרמנים יהיו בסוף המנצחים . נו באמת .. לכן אין מכך שום מסקנה מעשית .

    3) בלתי נסבלת – באמת , מה יודע גרוע ממלחמת העולם השניה ? 60 מליון הרוגים , שואת היהודים .

    הגב
  3. צור חלמיש

    23.01.2022

    לא הבנתי מדבריך בקשר לחמאס (כמשל) אם אתה מציג את ההבלגה הישראלית כמוצדקת בכך שיש חשש לעליית קיצונים עוד יותר אחרי נפילת החמאס, או שאתה רק מתאר את רעיון ההבלגה אך מסתייג ממנו.
    בכל אופן, לגבי החמאס (והמאבק הערבי-ישראלי על ארץ ישראל) – יש פיתרון למלחמה, אבל הוא כ"כ מהפכני בתפיסה ובמעשה שיידרש אומץ רב והסברה וכמובן לגיטימציה ציבורית. הרעיון נובע מהתבוננות פשוטה יחסית, הכרת שאיפותיהם של שני הניצים.
    בפשטות, אנחנו, היהודים רוצים להקים כאן מדינה יהודית שתבטיח את קיומו ותרבותו של העם היהודי, בשטחי המולדת הנושנה. ובפשטות, החמאס (ועוד) רוצה להקים 'מדינה פלסטינית' באותם שטחים בדיוק בה יושבת המדינה היהודית הנוכחית תוך סילוק (במקרה הטוב) כל היהודים.
    ויתורים אינם אפשריים בכל מקרה, גם לא חלקיים, החמאס לא יסתפק עד גרגר האדמה האחרון, וגם אנחנו לא נהיה מוכנים לוותר מגבול מסוים (ואני מקווה שלא בכלל).
    הפתרון המעשי חייב לכלול ויתור של אחד הצדדים על שאיפתו לתמיד (לפחות בצורה חלקית). החמאס לא מראה רצון לוותר על אחד מסעיפיו, וגם אנחנו לא נהיה מוכנים לוותר על גבולות המדינה או זהותה הלאומי.
    כיוון שאני נמצא בצד הצודק, והוא הצד היהודי בסיפור (והסיפור העצוב במדינה שזה לא ברור לכולם), ולכן מתבקש שהחמאס יוותר על שאיפתו, כיוון שהוא לא יעשה זאת תחת כל שכנוע, עלינו לשכנע אותו בדרכים אחרות.
    לדעתי (ואני מסתמך כאן על אנשים שכתבו דברים דומים על מקומות אחרים ודבריהם נראים לי. ע"מ שדבריי ייקראו בצורה עניינית ולא פרסונלית, אציין את שמותם בסוף) – הפיתרון הוא מורכב מכמה שלבים.
    השלב הראשון, טיהור מלא של כל רצועת עזה (שוב, כמשל, זה נכון בעוד כמה וכמה מקומות), מיגור החמאס, על כל המשתמע מכך. השמדת כל אפשרות צבאית להתנגדות.
    השלב השני, הנובע מהידיעה כי לעולם יימצאו מתנגדים בכל מחיר למדינה היהודית, יש לאתר את הגורמים שהוכיחו יכולת אפשרית להקים כזו התנגדות בעתיד וכן אוכלוסייה עוינת בצורה מובהקת – ולגרש אותם מהארץ. ממש כך. בלי הרבה ברירות. (אפשר לדון על הדרך ועל היעד ועל סיוע וכו')
    השלב השלישי, הוא בניית אלטרנטיבה לתושבי עזה הערביים. מהכרת הסיבות שגרמו להם להילחם בנו. ופירוטן להלן.
    הסיבה הראשונה, החינוך ללאום 'פלסטיני', החינוך שאנו כאן קולוניאליסטיים אירופיים (או שליהודים אין זכות ריבונית, איך שלא יסבירו) – הם גורמים רציניים ביותר. ועלינו להתערב בחינוך הזה ולהשיב אותו על כנו, מחיקת הזהות המומצאת 'הפלסטינית', עקירת כל שאיפה לריבונות או כל רעיון לאומי לערביי הארץ, ההטמעה החינוכית שאנו בעלי הבית והם בעלי בריתנו ותושבי הארץ כשותפים בחיי המדינה (לפחות בצד הכלכלי האזרחי הבסיסי).
    הסיבה השניה היא המצוקה הכלכלית השוררת בעזה. אם נחלץ אותם ממצבם העגום הם לא ירצו להילחם בנו מההבנה שהם רק יפסידו (ועלינו גם להבהיר זאת בחריפות באם חלילה בכל זאת ינסו זאת). לאפשר להם חופש כלכלי מלא ותנועה וכל הנצרך לזה, אך כנ"ל, באם יעשו מעשים שלא ייעשו יובהר להם בחריפות שההפסד רב מהרווח.
    הסיבה השלישית (שהיא בעצם שילוב של שתי הסיבות) – קיפוח והשפלה. תחושה שהלאום 'הפלסטיני' נכבש ונרמס כבודו והם חווים מצוקת חיים תחת עול הכובש הישראלי, והתשובה לה היא התשובה לשתי הסיבות הקודמות.
    אך כמובן, לשימור הפיתרון נדרשת עירנות גבוהה במיוחד (לפחות בשנים הראשונות) לדברים הבאים: (א) יישום ההטמעה החינוכית הכ"כ קריטית בציבור הערבי (ב) במקרה של התקוממות, דריסה ומיגור בצורה הכי ברוטלית וטוטאלית של מארגני וראשי ההתקוממות בצורה שתיראה נכונה להנהגה בעת ובזמן.

    אני מודה ומתוודה שהיישום הזה תלוי כמעט לחלוטין באמונה שלנו עצמנו בזכותנו הבלעדית על הארץ. מלבד הכרת האויב ושאיפותיו והנכונות לספוג תהליך קשה בשעתו, אך "דרך ארוכה שהיא קצרה".

    נ"ב. האישים עליהם ביססתי את הפיתרון הנ"ל הם בצלאל סמוטריץ' ומשה פייגלין שפרסמו בעיתים שונות ובמקומות שונים פתרונות לשליטתנו בשטחי יהודה והשומרון (כמובן, לא במאה אחוז לקחתי אותם. ביססתי).

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.