רסיסים יוָניים \ מבחר, תרגום והערות: עמינדב דיקמן

רסיסים יוָניים

מבחר, תרגום והערות: עמינדב דיקמן

קשב לשירה, תשפ"א | 161 עמ'

לבד מהאיליאדה והאודיסיאה, רק רסיסים מן השירה היוונית העתיקה נשתמרו עד ימינו. רוב יצירותיהם של הסיודוס וספפו, ארכילוכוס ואנקריאון ירדו אל טמיונות, גניזות אבודות ותהומות נשייה. אך גם המעט שנותר מקיף למעלה מאלף שנים של יצירה רצופה ברחבי המחצית המזרחית של אגן הים התיכון; יצירה שאין צורך להגזים הרבה כדי לומר שממנה צמחה הספרות האירופית כולה.

המבחר שלפנינו, פרי ליקוטו ותרגומו האמנותי העילאי של עמינדב דיקמן, מעמידנו על מובן נוסף, חשוב, של היות השירה הזאת תשתית לשירת אירופה: מנהגם של משוררים לאורך הדורות, ועד ימינו, לכתוב בלשונותיהם שירים שהם עיבוד לשירים היווניים ההם – ממש כשם שציירי אירופה, מהרנסנס ועד סמוך לזמננו, הרבו לצייר סצנות מהמיתולוגיה היוונית. אומנם, להבדיל מן הציור, נושאי שירת יוון וגלגוליה המאוחרים רחבים מתחומי המיתולוגיה והאפוס; רווחים בהם שירי חוכמה, שירי אהבה וחשק ומשתה, שירי פולמוס וחשבונות אישיים, שירי טבע ועוד.

דיקמן מפגיש אותנו עם כל אלה. הוא מציע תרגומים לשירים היווניים ולצאצאיהם שנכתבו בשפות אחרות, מבאר את הטעון ביאור ופורס מבואות מונוגרפיים מאירי עיניים. תרגומיו משיבים לתרבות התרגום העברי לשירת יוון את השגב, המוזיקליות והעושר הלשוני שאפיינו אותה עד השליש האחרון של המאה הקודמת.  הללו ננטשו בידי כמה מן המתרגמים המובילים, ובפרט אהרן שבתאי ושמעון בוזגלו, שגרסו לשון חולין ואפילו סלנג ושוק והימנעות-משקילה בשל קוצר ידה של העברית לשחזר את שיטת השקילה של היוונית העתיקה.

במבוא לספר מרצה דיקמן את משנתו בעניין זה וקובע שהיוונים הקדמונים חונכו מקטנותם לקרוא ולשמוע שירה ומחזות ברמה לשונית גבוהה, ושפת השירה אצלם לא דמתה לשפת היומיום. בזכות הכרעה זאת – ובזכות כישרונו הרב ומה שינק בבית אביו המתרגם האגדי של שירת רומא שלמה דיקמן – מגיש לנו דיקמן שירה שעונג לקרוא, ועונג לשמוע באוזן הפנימית.

נאמנותו לרוחה של היצירה המתורגמת חושפת לעינינו גם את מוגבלותה המסוימת של שירת יוון (בפרט אצל יוצריה המוקדמים); את מה שמציין דעאל רודריגז גארסיה כבדרך אגב במאמרו בגיליון השילוח הנוכחי לגבי האסתטיקה היוונית: "זו אסתטיקה שלפיה הכול גלוי ויכול להיסקר בעין חיצונית, הגוף בשלמותו הוא המוקד, ועליו להופיע חשוף. היא מנוגדת להסתרה ולרב-רובדיות, גם זו הטקסטואלית, המקובלות בספרות היהודית".

כי אכן, רוב השירים היווניים המוגשים לנו כאן, בפרט המוקדמים בהם, אף שהם יפים כאמור בנגינתם, שדיקמן הוא רב-אמן בתכלולה, ואף כי יש בהם חן והומור ודימויים נאים, הנה תוכנם נותר היגדי גרידא, חשוף וישיר; ויש להודות כי מקביליהם העבריים בזמן, שיר השירים ותהילים ואיכה ואיוב וישעיה וירמיהו שלנו, נוגעים ללב יותר מהם. רק כאשר מגיעים אל המשורר ביוֹן, בשלהי הספר, כשש מאות שנה לאחר הראשונים, רואים כי שירת יוון גילתה מה יכולה שירה לחולל בנפש כשהיא מסגלת לה אמצעים של רטוריקה פיוטית כגון שימוש מושכל בחזרות.

לרוב אורך הספר, מוקד העניין והחן הוא ההשוואה לאותם שירים מאוחרים, שירים-בעקבות, שדיקמן תרגם משפות אחרות והוסיף על השיר היווני. שירים אלה הם לפעמים פשוט תרגומים, לפעמים וריאציות רחוקות המעבירות את הרעיון הבסיסי של השיר היווני המקורי אל מציאות היסטורית אחרת, ובדרך כלל משהו באמצע: עיבוד יצירתי.

כאן טמון מוקש עקרוני. הרי לפנינו, בכל מקרה, תרגומים לעברית; כלומר, גם מה שדיקמן מגיש לנו בלשוננו הוא בעל כורחו, ככל תרגום אמנותי של שירה, סוג של עיבוד. אנו מקבלים אפוא שרשורי שירים יווניים מסֵדר שני: השיר היווני כפי שדיקמן תרגמו לעברית, ותרגומיו והשירים שנכתבו בעקבותיו בשפות אחרות, שוב בתרגומו של דיקמן לעברית. ישאף המתרגם כאשר ישאף, עדיין חותם סגנונו האישי, נטיותיו ואילוציו, טבוע בתרגומיו; ומשהו מאותו סוג עבריות, ומאותה דיקמניות, טבוע ברצף המוגש לנו על כל גלגוליו.

אין לי, שאיני יודע יוונית וגם לא את רוב שפות המקור של השירים האחרים, אלא מה שעיניי רואות; ועיניי רואות, למרות החותם הדיקמני הנסוך על הכול, את השינויים המאלפים שחוללו המשוררים המאוחרים בנושאים השיריים העתיקים – ודרכם, בדרך כלל, את ההתפתחויות הברוכות שחלו לאורך הדורות בשירת העולם. נדגים את הדברים בעזרת אחדים מן הגלגולים המרובים המוצעים בספר לקטע מסוים אחד: בית הפתיחה משיר ידוע של ספפו.

כתבה ספפו: "אֲשַׁוֶּה לְנֶגְדִּי כְּאֵל מִשַּׁחַק / אֶת הָאִישׁ הַיּוֹשֵׁב קָרוֹב מִמּוּל לָךְ / וּמַטֶּה אֶת אָזְנוֹ לְקוֹל שְׂפָתַיִךְ, / מָה יֶעֱרַב לוֹ, // גַּם לַצְּחוֹק רַב הַקֶּסֶם…". עיבד המשורר הרומי קטולוס: "זֶה הָאִישׁ – בְּעֵינַי שָׁוֶה לְאֵל הוּא, / רָם מֵאֵל הוּא נִדְמֶה (מֻתָּר לִכְתֹּב כָּךְ?) / עֵת יֵשֵׁב אֶל מוּלֵךְ, מַרְוֶה בְּעֹנֶג / עַיִן וְאֹזֶן / בִּצְחוֹקֵךְ הַמָּתוֹק". גָרַס פייר דה-רונסאר, בן המאה ה-16: "כְּאֵל-לְמֶחֱצָה נִדְמֵיתִי כְּשֶׁמּוּלֵךְ אֲנִי יָשׁוּב, / יְחִידָתִי דַּאֲגָתִי, וּלְשִׂיחַת-רֵעִים קַשּׁוּב, / שִׂיחַת-רֵעִים שֶׁבָּהּ נִשְׁזֶרֶת בַּת צְחוֹקֵךְ הָאֲצִילָה…". שובֵב לורד ביירון, המאה ה-19:  "כָּמוֹהוּ כְּזֵאוּס אוֹתוֹ צָעִיר – / וְלִי הוּא נִדְמֶה גַּם מִזֵּאוּס כַּבִּיר – / אֲשֶׁר שַׁאֲנָן מֵאֵימוֹת הַקִּנְאָה / מִיָּפְיֵךְ, מָה יִשְׁוֶה לוֹ, רָוֶה הֲנָאָה". חילֵן רוברט לואל, המאה העשרים: "הוּא נֶחֱשָׁב בְּעֵינַי אֶל, גִּבּוֹר, וְיוֹתֵר – / הַיּוֹשֵׁב אֶל מוּלֵךְ, כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, / כְּמוֹ שַׂחְקַן קְלָפִים, מַרְפֵּק אֶל מַרְפֵּק, / תְּדַבְּרִי, הוּא שׁוֹמֵעַ".

קומה נוספת של סיבוך ועניין מספק דיקמן כאשר הוא מציע גם תרגומים עבריים של אחרים, מתקופת ההשכלה, כחלק משרשרת המסירה של הנושא היווני הקדום. וכך אנו יכולים ליהנות למשל מהשוואה בין תרגומו של דיקמן לתרגום-עיבוד של פושקין לשיר ים של מוסכוס בן סיציליה, לבין תרגומו של רב העיר ריגה בשלהי המאה ה-19, אהרן אליהו פומפיאנסקי, לאותו שיר של פושקין. נשווה קטע קטן. פושקין על פי פרופ' דיקמן: "אַךְ עֵת בַּחוֹף שׁוֹאֵג הַגַּל / וּבְנֵזֶר-קֶצֶף מִתְרַתֵּחַ, / וְזִיק בָּרָק בּוֹרֵק מֵעָל / וְרַעַם הָם וּמְתַחְתֵּחַ…"; פושקין על פי הרב פומפיאנסקי: "אַךְ עֵת יֶהֱמוּ גַּלִּים יִפְרְצוּ יַעֲבֹרוּ / יִסְעֲרוּ וִירֻתְּחוּ אַף יַעֲלוּ קֶצֶף, / הָרַעַם יִרְעַם עַל חוּג הַשָּׁמַיִם, / וּבְרָקִים יָאִירוּ אֱשׁוּן הַחֹשֶׁךְ…". הרי לנו יצירתיותו הלשונית של דיקמן, לעומת המליציות המקראית ההשכלתית בתפארתה.

אלו הן רק טעימות זעירות מהשפע שבספר. הוא עשוי תאווה לעיניים, על נייר קרם מאויָר ברישומים עדינים מאת שירלי אגוזי, ואם מבקשים למצוא על מה להעיר אפשר לציין שחסר סימון – כותרת, או כותרת-על רצה, או משהו – שיבהיר היכן מתחיל רצף חדש של עוד שיר יווני וגלגוליו.