לשון השירה בין שמיים וארץ \ בת-ציון ימיני

כריכת הספר לשון השירה בין שמיים וארץ

לשון השירה בין שמיים וארץ

בת-ציון ימיני

רסלינג, 2021 | 214 עמ'

 

ספרה של בת-ציון ימיני בוחן שתי טענות באמצעות בחינת יצירתם של שישה משוררים עבריים חשובים. הטענה האחת ניגשת לחקר הספרות עם מתודות מן המחקר הבלשני, ומראה כי משוררים נוטים להיצמד, לאו דווקא במודע, למאפיינים לשוניים-סגנוניים המייחדים אותם, וזאת גם בשירים שונים שלהם מתקופות רחוקות זו מזו. מאפיין כזה, הדומיננטי ביצירתו של משורר, מכונה "סוגֵל". סוגלים אלה אינם טריוויאליים ואינם זהים לתכונות המוחצנות והמוכרות שנהוג לאפיין בהם משורר זה או אחר.

הטענה השנייה נמצאת כבר בתחום המשמעות. המחברת מבקשת להראות כיצד הסוגל הסגנוני קשור בשאלת "בין שמיים וארץ", כלומר במתח שבין המופשט למוחשי, בין הנשגב לארצי, בין החזיוני למציאותי. לטענתה ההיקרויות של הסוגל הסגנוני הייחודי למשורר מזוהות עם אחד הרבדים בשיר דווקא, הארצי או השמיימי, או מסמנות את המעבר ביניהם. כך, כפי שהיא מנסה להוכיח בקריאה מדוקדקת בשירים רבים, אצל משוררים אלה – וכך, במשתמע, אצל משוררים עברים בכלל, שהרי השירה העברית והלשון העברית הן בעלות ממשק ייחודי עם הרוחניות; ובמעגל רחב יותר, בשירה באופן כללי, שהרי השירה בכלל, בחלקים נכבדים ממנה, נוטה לחרוג מן היומיומי אל הנשגב.

הטענה הראשונה מוכחת היטב, על פני טווח רחב של שירים שימיני מסמנת בהם את היקרויותיהם של הסוגלים ומבארת אותם באורח מאיר עיניים, בדרך כלל. הטענה השנייה, להבנתי, מוכחת חלקית: לעיתים באופן משכנע ולעיתים באופן מאולץ, ולעיתים המחברת מוותרת עליה.

ההצבעה על הסוגלים בתוך השירים מעוררת לא-פעם תהייה איך לא ראינו את זה לבד. ימיני הצליחה ממש לחלץ מכל משורר את הפטנט הסודי שלו, את המנגנון הסמוי. שירת רחל, למשל, מתגלה לפתע כרוויה להפליא בחזרות על מילים או רצפים של מילים. מתוך 144 שירי רחל, 102 מכילים לפחות חזרה אחת, ובכלל זה ב-70 שירים יש חזרה על צירופים שלמים. בפרק על רחל מנותחים 15 שירים שלה, והאפקט משכנע ביותר.

מקרה זכור הוא, למשל, "גן נעול. לא שביל אליו, לא דרך. / גן נעול – אדם". כאן מגיע מקומה של הטענה השנייה, הטענה הקושרת את הסוגל אל צמד הניגודים מופשט-מוחשי. ימיני טוענת כאן שהמילים החוזרות "גן נעול", שבמקרה זה הן גם כותרת השיר, מביאות לשיא את מצבה הנפשי של המשוררת (עמ' 46). האומנם? האין הסיומת נטולת החזרות "האלך לי, או אכה בסלע עד זוב דם" שיא נפשי קשה יותר? והאין הסלע דימוי מוחשי לא פחות מהגן?

וכך אצל המשוררים הבאים שנבחרו. אצל נתן זך הסוגל הוא מעברים בין לשון מליצית ללשון דיבור (שגם היא שומרת על כמה מאפיינים של לשון גבוהה כגון כינוי המושא החבור). כאן, בעזרת טבלאות השוואה ושאר אמצעים משכנעים, מראה ימיני את המתאם בין גובה הלשון לבין גובה הנושאים. אצל זלדה, באופן מפתיע ומאלף במיוחד, יש שימוש אינפלציוני בפסוקיות תיאור זמן, ובעיקר במילה "כאשר". הפסוקיות הללו משתלטות לפעמים כמעט על כל השיר, ועדיין זו תגלית: דומה שחקייניה של זלדה וחורשי תלמה לא הבחינו בכך בכלל. ימיני מיטיבה להראות כיצד משמש הדבר את המשוררת לאבחנה בין תיאור מציאות לבין הפלגה אל הטרנסצנדנטלי והדמיוני: תיאור המציאות מתקיים במשפט העיקרי, שהוא לעיתים קצרצר, וההפלגה –  בפסוקית תיאור הזמן, שעשויה להימתח על כל השיר כמעט.

59 מתוך 70 שירי אלכסנדר פן מכילים פנייה בגוף שני. להבדיל מהמשוררים הקודמים, המשורר התייחס לנטייתו זו במפורש; באחד משיריו טען שהוא מנסה להשתחרר מהטכניקה הזאת ואינו מצליח. ימיני אינה טוענת בפרק זה את הטענה השנייה שלה, לפחות לא במפורש; הפעם, הסוגל הוא לדעתה אמצעי רטורי המגביר את הריגוש ואת האקטיביות. היפוכו של פן היא יוכבד בת-מרים, משוררת של עמדה הרהרנית ופסיבית ששיריה שרויים בהוויה מעומעמת ומופשטת. הסוגל שלה הוא שמות תואר ופעלים פסיביים, ובפרט בצורת הבינוני הפעול, וכאן הקשר בין הסוגל לבין סוגיית השמיים-מול-ארץ כמובן מובהק.

שישי ואחרון הוא אמיר גלבֹּע. אצלו מזהה המחברת תזזית בין שימוש נמרץ בסימני פיסוק (ובפרט נקודה) לבין החסרתם; ומוצאת שהחסרת סימני הפיסוק קשורה בנושאים רוחניים יותר, מופשטים, אוניברסליים או חופשיים וחסרי גבולות. אך לעיתים נדמה שהקביעה מה ארצי ומה רוחני נזילה מעט ומותאמת למבוקש.

אחר הפרקים האלה, דומה, נקש מישהו על שמשתה של המחברת וקרא, "רגע, מס מגדָר!". היא שילמה. הפרק הזה, "הבדלים מגדריים בתיווך בין שמיים וארץ בשירה", מאולץ. לדעת ימיני, הסוגלים של המשוררות הנשים במדגם של הספר הם "תוכניים", ואילו אלה של הגברים "סגנוניים", טכניים, כאלה שעניינם הוא צורת ניסוח אך אינם משנים את המהות. דומני שהדבר נכון רק לגבי מקרהו של אמיר גלבע. הלוא אבסורד הוא לטעון שהחזרה על מילים וביטויים אצל רחל משנה את משמעות השיר, ואילו הבחירה של אלכסנדר פן לכתוב את שיריו אל נמענים נוכחים היא רטורית-סגנונית גרידא.

אבחנה מעורערת זאת מובילה את ימיני לתת לה הסבר מעין-סוציולוגי, ברוח תורות ההגמוניה והקיפוח: המשוררות חששו ליצור לעצמן בידול סגנוני, כי מה שהיה מותר אז למשוררים, להשתולל עם השפה, נחשב בלתי ראוי למשוררות. אכן אפשר לומר שנתן זך ואמיר גלבע יצרו נוסח שירי חדש, אך עיקר חידושם לאו דווקא קשור לסוגל הסגנוני שלהם שזוהה בספר; ומנגד, סגנונה של יוכבד בת-מרים, למשל, חריג "טכנית" יותר מזה של אלכסנדר פן.

הדיון הזה נגרר לקביעה בעייתית, כאילו הסגנון בשירה "הוא למעשה הלבוש של המלל השירי, כלומר הרובד החיצוני שלו" (עמ' 208–209). דברים ברוח זו (המשקפת אולי את היותה של המחברת, במקורה, חוקרת לשון ולא ספרות) נמצאים עוד קודם לכן בספר; המחברת קובעת למשל שהמרד של נתן זך היה נגד מוסכמות השירה הקלאסית שבהן "כל האמצעים האומנותיים והקישוטיים קיימים לעצמם, מנותקים מתוכן השיר ומהלך הרוח המובע בו" (עמ' 51). כידוע, זך מרד בעיקר בשירה הסימבוליסטית, אשר לב מהותה הוא הזיהוי הגמור, עד בלי הפרד, בין "אמצעים אומנותיים וקישוטיים" לבין המהות, התוכן והלך הרוח.

המחשבה שהמשוררים שקדמו לזך (רוב המשוררים הנסקרים בספר הזה עצמו!) גרסו חיץ בין צורה לתוכן לא רק שהיא שגויה, היא אף מערערת את צדקת קיומו של הספר הזה עצמו. הספר אשר בשלל דוגמאות ואבחנות יפות, שהמקום לפורטן אינו נתון לנו כאן, הצליח להראות איך, ובאיזו עקביות, ובאיזה יופי, משרת הסגנון את המהות ואת הלך הנפש.

עוד ב'השילוח'

תולדות הימין הכלכלי החרדי
מהשקעה להעצמה: גישה חדשה למצוקת הפריפריה
הדרך לממלכתיות

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *