הסיפור שטרם סופּר על חוק השבות

המיתוס שלפיו חוק השבות נחקק כמראה לחוקי נירנברג חסר שחר מבחינה היסטורית – ומזיק ביותר ליכולת העיצוב של מדיניות שבוּת מושכלת. הגיעה העת להעמיד דברים על דיוקם

דיון סוער התקיים בכנסת בקיץ 2020 בעקבות הצעת חוק לצמצום זכאותם של נכדים לא-יהודים לאזרחות ישראלית ולעלייה ארצה במסגרת חוק השבות.[1] חלק מהתגובות לחוק היו נזעמות. "למה בעצם חוק השבות נותן לנכדים לבוא לארץ? בגלל האנטישמים", טען ח"כ יאיר לפיד (יש עתיד), שהמשיך וקבע כי זיכרון השואה אינו מאפשר כל שינוי בחוק השבות:

כשהחוק [=חוק השבות] נחקק בכנסת ציין הפרופסור למשפטים, שר החינוך לשעבר אמנון רובינשטיין, שלפי חוקי נירנברג של הנאצים, סבא יהודי הוא סיבה מספקת כדי להרוג אותך. אז זו גם סיבה מספקת להגן עליך, לתת לך בית, לאפשר לך להיות אזרח ישראלי.[2]

לפיד איננו הפוליטיקאי הראשון המשתמש במיתוס נירנברג ובזיכרון השואה כדי להשתיק כל דיון בחוק השבות. הבעיה היא שמדובר במיתוס שגוי: מחוקקיה של מדינת ישראל לא התכוונו מעולם להעניק להיטלר ולאנטישמים אחרים את "הזכות" לעצב את חוק השבות, אחד מחוקי המדינה החשובים ביותר. למרות זאת, מיתוס נירנברג, שלפיו חוק השבות עוּצב כתמונת מראה לחקיקה הנאצית, הוא אחד המיתוסים הרווחים בישראל. הוא נלמד בבתי הספר ובאוניברסיטאות, ומובא שוב ושוב בעיתונות ובשיח הפוליטי בארץ ובעולם.

מטרתו הראשונה של המאמר שלפניכם היא להראות כי המיתוס המדובר איננו משקף את האמת ההיסטורית והוא אף הפוך ממנה. עיון בחומרים ארכיוניים – דיוני ממשלה וכנסת הנידונים כאן לראשונה – מלמדים למעלה מכל ספק שהמחוקק הישראלי התנגד באופן נחרץ להקבלה בין החוק הישראלי לחקיקה הגרמנית וראה בהשוואה כזו עלבון לחקיקה הישראלית ורמיזה בוטה שישראל נגועה בגזענות הנאצית. "איך לא בוש אדם בישראל להשוות את ה'יהודי' הרשום בתעודת הזהות ובמרשם, ל'ארי' אצל הטמאים שבהם?!", זעק ח"כ מנחם בגין מעל דוכן הכנסת בדיון על תיקון החוק בשנת 1970.[3]

לא רק שהמחוקק מעולם לא עיצב את חוק השבות כמקבילה ה"חיובית" לחוקי נירנברג, אלא שלמרות הדמיון הקל בין החוקים, חוקי נירנברג אינם מגדירים יהודי באופן דומה לחוק השבות. בעוד חוק השבות הישראלי דוחה יהודים שהמירו את דתם לדת אחרת, הנאצים רצחו יהודים מומרים משום שהגדירו אותם כיהודים; ומנגד, בעוד חוק השבות פותח את שערי המדינה לצאצאי יהודים ובני משפחותיהם, הנה, כפי שאראה, בנים ונכדים של יהודים הוגדרו כאזרחי גרמניה הנאצית וחלקם אף שירתו בוורמכט.

מיתוס נירנברג יוצר מצג שווא שלפיו כל בן או נכד של יהודים הוא יהודי לכל דבר ועניין לפי חוק השבות. דוגמה לכך ניתן למצוא בדבריו של יעקב קדמי, ראש 'נתיב' לשעבר: "יהודי בשבילי הוא מי שחוק השבות חל עליו".[4] האמת ההיסטורית לא יכולה להיות הפוכה יותר. חוק השבות תוקן בכוונה כדי לשמר את ההגדרה המסורתית של המושג "יהודי", כדי לשמֵר התנגדות לנישואי תערובת וכדי למנוע פיצול בין הזהות היהודית לישראלית. כפועל יוצא, כבר בעת תיקון החוק קראו המחוקקים להקלות בגיור והביעו את תקוותם שמרבית העולים הלא-יהודים אכן יבחרו להיות יהודים גם על פי כללי המסורת.

במאמר זה נצלול לנבכי תהליך קבלת ההחלטות והדיונים שהביאו לעיצוב חוק השבות המוכר לנו כיום. כפי שנראה, חוק השבות לא תוקן כ"תמונת ראי" לרדיפות הנאציות אלא כתגובה להתפשטות נישואי התערובת בעולם היהודי. מדינת ישראל ביקשה להביע את הסתייגותה החד-משמעית מנישואי תערובת ובה בעת גם ליטול אחריות על גורל יהדות התפוצות. המחוקק הישראלי לא העלה על דעתו את האפשרות שהחוק ישמש פלטפורמה לעליית מאות אלפי בני משפחה שאינם יהודים. נוכח עובדות אלו אציע בסוף המאמר נקודות למחשבה סביב השאלה האם ראוי לעדכן כיום את חוק השבות – בהתחשב בכך שהחוק הפך למעשה לחוק לעליית לא-יהודים לישראל.

בשולי הדברים אציין מטרה נוספת למאמר: לא קל לכתוב מאמר היוצא נגד מיתוס כה שכיח בשיח הציבורי והאקדמי. חוק השבות הוא מן הנושאים הנחקרים ביותר בישראל ולכאורה אין מה לחדש בתחום זה. אלא שלמרות זמינותם של החומרים לכלל הציבור[5] הועמסו על החוק תילי תילים של פרשנויות לא נכונות.[6] המאמר מצביע אפוא על הנטייה "ללכת אחר העדר" ועל החובה להעז לבחון מחדש גם את אשר מובן מאליו – לכאורה.

מיתוס נירנברג: ההסבר הרווח להענקת זכות השבות לבני משפחה לא-יהודים

חוק השבות נחקק ב-5 ביולי 1950, כ' בתמוז תש"י, יום פטירת חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. החוק נפתח בהכרזה החגיגית "כל יהודי זכאי לעלות ארצה", אולם בעת חקיקת החוק החליט דוד בן-גוריון שהחוק לא יכלול הגדרה למושג "יהודי" עצמו. "כל עניין הדת והמדינה הוא קשה", קבע בן-גוריון, ולכן "מסקנתי עתה היא לא לתת בעניין זה הגדרה בחוק".[7]

בשנת 1970 תוקן החוק. התיקון כלל שני חלקים שנוספו על גבי הניסוח המקורי. כך נוספה לראשונה הגדרה ברורה למושג יהודי: "לעניין חוק זה, 'יהודי' – מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". מנגד, נקבע בחקיקה ראשית שגם בני משפחה שאינם יהודים, עד דור שלישי, ובני זוגם, יהיו זכאים להתאזרח במדינת ישראל.

בהקשר זה חשוב להבהיר שאין בחוק השבות "סעיף נכד". זכאותו של הנכד ובת זוגו היא פרט אחד מתוך סעיף (4א) המקנה זכות עלייה והתאזרחות לילדי יהודים (דור שני), לנכדיהם (דור שלישי) ואף לבני זוגם הלא-יהודים. מבחינה מעשית, החוק מקנה זכאות גם לנינים (דור רביעי) הנכנסים לישראל עם הוריהם ולכן נספרים כחלק מסך העולים השנתי.

מדוע החליט המחוקק לתקן את החוק, ומדוע נקט גישה כה מרחיבה ביחס לזכאות העלייה של בני משפחה שאינם יהודים? התשובה הרווחת מתבססת כאמור על מיתוס נירנברג. "חוק השבות", כתבה החוקרת והעיתונאית לילי גלילי, "מבוסס בעצם על חוקי נירנברג שבהם הרחיבו הגרמנים את הגדרת מיהו יהודי לצרכיהם";[8] או בניסוחו של העיתונאי אנשיל פפר: "יש אכן הגיון רב בבחינת הקריטריון להכרה בזכאות לאזרחות ישראלית על פי חוק השבות במתכונתו הנוכחית, שבסופו של דבר נשען על הגדרות היהודים של חוקי נירנברג בגרמניה הנאצית".[9] מיתוס נירנברג רוֹוח גם מחוץ לישראל. באתר ויקיפדיה האנגלית למשל, בערך Law of Return, מובא מיתוס נירנברג כהסבר הראשון לחוק השבות המורחב, וכך גם בכתבה ב'האקונומיסט' הבריטי משנת 2014.[10]

מיתוס נירנברג נפוץ גם בכתיבה האקדמית. אחד מן הראשונים להצביע על קשר בין חוק השבות לחוקי נירנברג הוא פרופ' אמנון רובינשטיין, מבכירי המשפטנים בישראל ופוליטיקאי בכיר לשעבר. רובינשטיין העיד על מעורבותו האישית בהרחבת החוק והסבתו גם על בני משפחה של יהודים ב-1970 ועל הקשר הישיר של המהלך לחוקי נירנברג:

סגן ראש הממשלה דאז, יגאל אלון, זיכרונו לברכה, נפגש עם קבוצת מרצים בפקולטה למשפטים והציע הצעת פשרה. הצעת הפשרה הייתה זו: יהודי ייחשב על פי ההלכה, כלומר, מי שנולד יהודי או גויר כהלכה, אבל לעומת זאת נרחיב את הקטגוריות של זכאים לעלות ארצה. התעוררה השאלה, איך נגדיר את מי שזכאי לעלות ארצה. כותב שורות אלה וקבוצת מרצים נוספת … שכנעו את יגאל אלון שההגדרה צריכה ללכת לפי ההגדרה של הנאצים, יימח שמם וזכרם. דהיינו, עד דור שלישי. כלומר זה לא במקרה שגם הנכד נכלל. זה נכלל כתשובה יהודית ציונית למשטר הרצח שרצה לרצוח את העם היהודי. לכן אני חושב שאסור לגעת בחוק השבות.[11]

על רקע זה קבעו חוקרים אחדים, כגון דניאל הרטמן, שמכיוון שהעם היהודי לא היה מסוגל להגיע להסכמה על גבולות הקולקטיב, נאלצה ישראל להגדיר – באורח פרדוקסלי – את המושג "יהודי" על פי פרשנותו הנאצית.[12]

המיתוס נלמד גם בבתי ספר בישראל. בספר הלימוד לאזרחות לחטיבה העליונה בהוצאת מט"ח ומשרד החינוך נכתב כי –

התיקון לחוק השבות הכיר במציאות של נישואי תערובת, ולכן אִפשר לילד ולנכד של יהודי, גם אם אינו יהודי לפי ההלכה, ליהנות מהזכויות שמקנה חוק השבות. זאת מתוך תפיסה שמי שנרדף על-ידי הנאצים בשל היותו יהודי, מן הראוי לאפשר לו לעלות כיהודי למדינה יהודית.[13]

להסבר היסטורי זה ישנה גם השלכה מעשית. השימוש בזיכרון השואה משתיק כל דיון בשאלה האם ראוי לעדכן את חוק השבות כיום. כך לדוגמה באוגוסט 2020 כתב ח"כ יואל רזבוזוב (יש עתיד) ש"אם מישהו היה מספיק טוב לנאצים, הוא לא מספיק טוב לעלות לישראל? חוק השבות זאת התשובה של מדינת ישראל לחוקי נירנברג".[14] כבר בראשית שנות האלפיים, הביע ח"כ אברהם בורג (העבודה), לימים גם יו"ר הסוכנות היהודית, "התנגדות רבתי לכל נגיעה בחוק השבות", בין השאר משום ש –

החוק הזה הוא מצד אחד חוק בעל משמעות סמלית גדולה מאוד מרגע חקיקתו, על כל תיקוניו, כאשר ברקע מהדהדים חוקי הגזע של נירנברג שסעיפים לא מעטים מחוק השבות הם בעבור השנים תמונת ראי שכל מי שהצורר רצה להרוג כיהודי, מדינת ישראל תקבל אותו אף אם יהדותו איננה טהורת הלכה.[15]

בדיון אחר, שהתקיים בשנת 2007, תִמצת ח"כ ראובן ריבלין את הדברים בפשטות: "אימצנו בזמנו את חוקי נירנברג, יימח שמם, כדי לעשות צדק היסטורי".[16] בשולי הדברים נעיר כי בספרות המחקר הביקורתית עולה נימוק נוסף, דמוגרפי, כהצדקה לחקיקת חוק השבות המורחב. על פי טענה זו, בני משפחה לא-יהודים הורשו לעלות ארצה כדי לחזק את "הרוב הלא-ערבי" במדינת ישראל.[17]

אלא ששני ההסברים הללו אינם נכונים. מי שיצלול לתיעודי הדיונים שהתקיימו בכנסת ובממשלה בשנת 1970 במהלך עיצובו מחדש של חוק השבות – כפי שנעשה במאמר זה – ייווכח בנקל כיצד התנער המחוקק במפורש מהשוואה בין החוק הישראלי לחוקי נירנברג.

מדוע אם כן עוצב החוק במתכונת הנוכחית?

כדי להשיב על שאלה זו יש להיחשף לתהליכים שהובילו לעיצובו מחדש של החוק בשנות השבעים. ראשיתם של תהליכים אלה בסערה שהתחוללה סביב שאלת "מיהו יהודי" בשנותיה הראשונות של המדינה, ולשם נפנה את מבטנו כעת.

איור למאמר של פישר, איור: מנחם הלברשטט
איור: מנחם הלברשטט

"מיהו יהודי" והתיקון לחוק השבות

הסערה הציבורית-פוליטית הראשונה באשר לשאלת "מיהו יהודי" התחוללה בסוף שנות החמישים ונסובה סביב השאלה האם ניתן לרשום ילדי עולים לא-יהודים כיהודים. אף על פי שהפרשה טלטלה את הפוליטיקה הישראלית, החוק לא שונה; אך בעקבותיה סוכם כי בנהלים הפנימיים של משרד הפנים ייקבע כי לעניין הרישום, יהודי יוגדר כמי שאִמו יהודייה או שהתגייר.[18] במקביל, בני משפחות מעורבות המשיכו להגיע לישראל והתאזרחו בקלות יחסית – בחסות חוק הכניסה לישראל, התשי"ב–1952 (המסדיר את כניסתם לישראל של מי שאינם אזרחים ואינם יכולים להיכנס ארצה מכוח חוק השבות), כבני משפחה של יהודים.[19]

עשור מאוחר יותר אותגרו הנחיות אלו בבית המשפט העליון. רב-סרן בנימין שליט עתר בשנת 1968 לבית המשפט העליון בדרישה לרשום את שני ילדיו כיהודים בלאומיותם אף שאשתו, אֵם ילדיו, לא הייתה יהודייה. נציין כי בעתירתו לבית המשפט העליון השווה שליט במרומז בין החוק הישראלי לבין החקיקה הנאצית, וטען שאי-הכרה בילדיו כיהודים – על סמך מוצא אִמם שאינה יהודייה – גוררת אותנו "לדרכי מחשבה של גרמניה הנאצית או דרום אפריקה של ימינו".[20] שליט הבליע אומנם הסתייגות מדבריו וטען באותה נשימה שעצם ההשוואה "מזעזעת", אולם שופטי בית המשפט העליון לא חסכו את שבט ביקורתם מטענה זו.[21] השופט קיסטר אף קבע שאין זה מתקבל על הדעת שהנאצים יכתיבו את גבולות הלאום היהודי: "אין עם ישראל או מדינת ישראל יכולים להיות קשורים במבחנים או בהגדרות שהנאצים או כל עם אחר קבעו ללאום יהודי".[22] בית המשפט התקשה להחליט בסוגיה נפיצה זו; וההכרעה, לטובת שליט, שהתפרסמה בינואר 1970, נפלה על חודו של קול. ברוב של חמישה מול ארבעה, הורה בית המשפט לרשום את שני ילדיו של שליט כיהודים בסעיף הלאום.

פסק הדין חולל סערה בציבור ובמערכת הפוליטית. כבר בישיבת הממשלה הראשונה מיד לאחר פרסום פסק דין שליט, הביע שר המשפטים יעקב שמשון שפירא (המערך) את מורת רוחו מפסק הדין "שכאן נקבע דבר שעלול להיהפך לבכייה לדורות … אנו מפלגים את העם … אנו עלולים להרבות נישואי תערובת בחו"ל".[23] התרעומת על פסק הדין לא נגעה אפוא רק לעצם הרישום של ילדים מנישואי תערובת כיהודים; פסק הדין אף הוליד חשש שמעשה זה יעניק לגיטימציה לנישואי תערובת ויחתור תחת מאמציהם של מנהיגי הקהילות היהודיות בתפוצות לצמצם את התופעה שכבר החלה להיות נפוצה מאוד. ברוח זו דרשה המפד"ל לתקן את חוק השבות עצמו, אף שבג"ץ שליט נגע רק לעניין הרישום (ילדי שליט היו אזרחים ישראלים לכל דבר ועניין). הממשלה, בראשות גולדה מאיר, נענתה לבקשה זו ואף תמכה בה.

בישיבת הממשלה דיווחה גולדה מאיר ש"אני הלכתי בלב שלם לחוק הזה, לא בלחץ החברים הדתיים בקואליציה". לדבריה, תגובתה הראשונית לפסק הדין "הייתה שזה יתקבל בעם היהודי כהיתר לנישואי תערובת",[24] ואף הדגישה שקיבלה מכתבי תמיכה מרבנים רפורמים. "הוא עומד בקונגרגיישון שלו בפני נישואי תערובת במידה גדולה והוא יהודי והוא מודאג", סיפרה מאיר על הרב של טמפל עמנואל. ביחס למתנגדיה החילוניים הטעימה מאיר ש"אני מוכנה להישבע, מבלי לשאול את החברים, שאין אף אחד על יד השולחן הזה שזה לא אכפת לו אם בנו או בתו יתחתנו עם מישהו או מישהי שאינם יהודים"; ואף חזרה והצהירה ש"זאת הייתי אומרת, גם לולא היה קיים פסק הדין של בית המשפט העליון". תיקון חוק השבות נועד אפוא לתת מענה להתבוללות, שאותה כינתה מאיר "אסון" ואשר אותה תפסה כ"מבהילה".[25]

גם בדיונים במליאת הכנסת הביעו חברי כנסת חילונים את הסתייגותם מהלגיטימציה שנתן פסק הדין לנישואי תערובת. "לא נביא את עצמנו לידי כך שיאמרו הבריות … רצונך לישא נכרית ולהוליד ממנה יהודים, סע לעיר הקודש ירושלים", אמר ח"כ ארי אנקוריון מסיעת המערך בכנסת.[26] גם חברו לסיעה, ח"כ ישראל קרגמן, אמר בהמשך הדיון כי "ההכרה ביהדותם של ילדי לא-יהודיות עלולה לקעקע את הזיקה הנפשית האחרונה שעליה נשענת היהדות. איך יקבל העם בתפוצות, שמה שאסור לו – מותר ומוצדק במדינת ישראל?".[27]

לצד דבקותם בעמדה המסורתית, הפנימו חברי הכנסת את הצורך להתחשב בשינויים שעברו על העם היהודי. הגידול הדרמטי של נישואי התערובת יצר מעגל חדש של בני משפחה שאינם נחשבים כיהודים אולם הם חלק מהמשפחה היהודית המורחבת. חברי הממשלה והכנסת הצביעו במיוחד על התופעה בברית המועצות, אך גם במדינות המערב, ובכלל זה גם "מקרים בודדים של צעירים ישראליים היוצאים לחוץ לארץ ונפשם חושקת בבני זוג שאינם יהודים".[28] הם הבינו שהעם היהודי כולל גם צאצאי יהודים שחלקם מזדהים עם יהדותם ומבקשים לתת לה ביטוי. היה ברור להם כי מדינת ישראל מחויבת לספק מענה לאנשים אלה ולאפשר להם לעלות ארצה.

בדיון בממשלה הדגישה מאיר כי אף ש"אין איש סביב שולחן זה שיש לו התנגדות קיצונית … לנישואי תערובת מאשר לי", הרי שאי אפשר להתעלם מאותם יהודים שנשואים ללא-יהודים: "אבל האם אעצום עיני ואומר שאיני רוצה להכיר באלה?". בדבריה חזרה ראש הממשלה על אחריותה לגורל יהודי התפוצות: "אין דבר שלא הייתי עושה אותו כדי להציל יהודים אלה. אם נשואים הם לגויים, יבואו עם הגויות".[29]

לעמדה זו היו שותפים גם חברי כנסת דתיים. השבת צאצאי יהודים לצור מחצבתם היהודי בישראל, הגם שהם אינם יהודים מבחינה הלכתית, היא קיום "המצווה של 'ושבו בנים לגבולם'", אמר ח"כ ישראל שלמה בן-מאיר, איש סיעת המפד"ל.[30] בהתאמה, חברי הכנסת הדתיים תמכו בהחלת החוק גם על צאצאי יהודים העולים בנפרד מבן משפחתם היהודי שכן "זכות זו ניתנת לאנשים בשל קרבתם לעמנו ולא מתוך בואם יחד עם איש מסוים". ברוח זו הוחלט להוסיף להצעת החוק המקורית את הפּסקה שלפיה "אין נפקא מינה אם יהודי שמכוחו נתבעת זכות לפי סעיף קטן (א), עודו בחיים או לאו ואם עלה ארצה או לאו". כלומר הזכות לעליית בני משפחה שאינם יהודים ניתנת להם במנותק מבואו של בן המשפחה היהודי.

הגדרת המושג "יהודי" ברוח ההגדרה הדתית (אם יהודייה או גיור) נתקלה גם בביקורת, מימין ומשמאל. אנשי המפלגה הליברלית ביקשו להימנע מהגדרה חוקית למושג "יהודי"; לתפיסתם, ראוי להימנע מהכרעה בשאלה מורכבת זו.[31] נציגי השמאל החילוני היו מעוניינים דווקא בהגדרה, אך לא בהגדרה הדתית שלטענתם פוגעת בהשתייכות של אנשים ממוצא יהודי שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. חברי הכנסת החילונים הציגו דוגמאות לבנים ובנות לאב יהודי ולאם שאינה יהודייה שהיו מוכרים כיהודים בחו"ל (כגון המשורר יוליאן טובים), שחלקם אף עלו ארצה ונפצעו במערכות ישראל אף שלא הוכרו כיהודים.[32] על פי גישה חילונית זו, הוצע להגדיר יהודי כ"מי שהצהיר בתום לב כי הוא יהודי", כאשר במקרה של ספק יירשם "יהודי לפי הצהרתו".[33] כדי לוודא את מהימנותה של הצהרה זו, הציע ח"כ גדעון האוזנר (ליברלים עצמאיים) להוסיף מרכיב נוסף להצהרה: "שהוחזק כיהודי בסביבתו בשעת הצהרתו".[34] האוזנר גם תמך בהכרה ביהדות על פי אחד ההורים, כולל האב;[35] ואילו ח"כ יצחק ה' קלינגהופר (המפלגה הליברלית) הציע חלופה אחרת: "תעודה ציבורית המראה כי ההורים של אדם או אחד מהם היו יהודים בעת לידתו תשמש ראיה לכאורה לכך".[36] קלינגהופר והאוזנר טענו שהכרה ביהדות באמצעות תעודה ציבורית של אחד ההורים (אב או אם) תסייע להתמודד עם קשייהם של יהודי ברית המועצות להוכיח את יהדותם בעקבות המורכּבוּת הנלווית להשגת מסמכים יהודיים תחת השלטון הסובייטי האנטישמי והאנטי-דתי.

חברי הכנסת החרדים, הדתיים והמסורתיים דחו את החלופה החילונית וטענו שיש לאמץ את ההגדרה הדתית-הלכתית. הם טענו כי כל הגדרה חלופית הינה סטייה מהמסורת היהודית ששמרה על העם היהודי במשך דורות רבים. חברי הכנסת החרדים תבעו גם להשמיט את הסעיף המאפשר עליית בני משפחה לא-יהודים, בטענה שהדבר יעודד נישואי תערובת, והציעו להוסיף לעניין הגיור את המילים "כהלכה" ו/או "כדין תורה".[37]

הנוסח שהתגבש בסופו של דבר לא קיבל את עמדות אף אחד מהצדדים במלואן והתבסס על פשרה מורכבת שהתגבשה בממשלה – בעיקר בין מפלגות המערך (העבודה) והמפד"ל. מה היו הנימוקים שהביאו את המחוקק לאמץ נוסח זה?

הנימוקים להחלת החוק על בני משפחה שאינם יהודים

התיקון לחוק, שאומץ בנוסח התקֵף עד היום, התבסס על הנוסחה הבאה: הגדרת יהדות נקבעת בהתאם להגדרה הדתית, ואילו הזכאות לעלייה מוקנית גם לבני משפחה שאינם יהודים. הזכאות לעליית לא יהודים התבססה על כמה נימוקים: הנימוק האינסטרומנטלי של אי-פגיעה בעליית יהודים ומניעת פיצול סטטוס בתוך המשפחה העולה; פשרה אידיאולוגית בין דתיים לחילונים המבוססת על המסורת היהודית תוך התחשבות במציאות המשתנה; והשאיפה לספק מענה להתבוללות בתפוצות תוך הבעת הסתייגות ברורה מהתופעה.[38] נפרט.

הנימוק האינסטרומנטלי קיפל בתוכו שני טיעונים. הראשון – איחוד משפחות. הצדקה זו נשענה על ההנחה שאין להעמיד את העולה היהודי הפוטנציאלי בפני בחירה בלתי אפשרית בין עלייה ארצה לבין משפחתו הלא-יהודית. בדיון בממשלה הסביר השר יגאל אלון כי בעיניו הזכות של יהודי להביא עימו את בני משפחתו היא "חלק מזכות השבות, וזה חשוב לכבוד משפחתו".[39] הטיעון השני – מניעת פיצול סטטוס בתוך המשפחה העולה. עד התיקון, בני המשפחה הלא-יהודים לא יכלו להיכנס לישראל מכוח השבות ונאלצו להיכנס על בסיס חוק הכניסה. סטטוס זה הקנה להם אישור תושבוּת בלבד ואילו האזרחות התקבלה רק בשלב מאוחר יותר. על מנת למנוע את הפיצול בתוך המשפחה ואת התחושה כאילו בני משפחות מעורבות אינם רצויים בישראל, הוחלט להקנות להם סטטוס חוקי זהה, כלומר זכאות שבות מלאה לכל בני המשפחה.[40]

הנימוק השני נשען על רעיון של פשרה דתית-חילונית. בדיוני הממשלה הדגישו ראשי הקואליציה כי התיקון המוצע הוא נוסחת פשרה שהסתמכה על הסטטוס-קוו שנהג בעשור הקודם, לפני פסק דין שליט.[41] בתשובה למכתב טעון של נכה צה"ל שאימו לא הייתה יהודייה, אמרה גולדה מאיר שהחוק החדש אינו משנה את מעמדו אלא רק משפר אותו כיוון שכעת האם הלא-יהודייה תוכל להיכנס ארצה מכוח חוק השבות.[42] נוסף על כך, בשעה שהצד החילוני-שמאלי צידד בהרחבת גבולות הלאום על בסיס הגדרות סובייקטיביות של הזדהות אישית, והצד הדתי-חרדי דבק בהגדרה הדתית, נוסחת הפשרה אימצה את שני העקרונות גם יחד. הדתיים "קיבלו" את ההגדרה הדתית לעניין "מיהו יהודי", ואילו החילונים "קיבלו" את הזכאות הרחבה של בני משפחה שאינם יהודים. ייתכן אומנם שההצעה "לא תספק במלואה אף אחד" הסבירה גולדה מאיר בדיון בממשלה, "אבל תספק את הדבר המאחד את כולנו – איך לא לגרום לסערות בארץ ובעולם".[43] בהתאם לכך, הוחלט בממשלה שלא לאפשר את פיצול תיקון החוק לשתי הצבעות שונות, אחת לכל אחד מהסעיפים. "א פאקעל איז דאס יעדנפאלס [=על כל פנים זוהי (עסקת) חבילה (אחת)]", כפי שהגדיר זאת השר ספיר.[44]

"עסקת החבילה" יצרה כמובן סתירה פנימית בחוק. מבקרי התיקון הצביעו, בצדק, על המצב שנוצר ולפיו בני משפחה לא-יהודים יהיו זכאי שבות אך המדינה לא תכיר ביהדותם;[45] אולם זו בדיוק הייתה כוונת המחוקק: ליצור פשרה שאומנם לא תספק פתרונות מלאים לאף אחד מהצדדים אך תאפשר חיים משותפים. בעיני ראשת הממשלה, גולדה מאיר, פשרת חוק השבות שיקפה את היות התנועה הציונית אוהל רחב של כל הקבוצות בעם היהודי:

קראתי באיזה מקום שקרה נס: חלק מן היהדות הדתית (וזה בוודאי לא בא להם בנקל) הכריע בעד ההצעה לראות עצמו בתוך התנועה הציונית, ביחד עם חלקים אחרים של העם, וללכת למעשה לבנות את הארץ … ובהליכה המשותפת הזאת, מתוך תבונה רבה, מתוך ויתורים, מגיעים לפשרות … יש "גיבורים׳" שלעולם אינם עושים פשרות, מפני שהם לבדם, אין להם עם מי לעשות פשרות. אשרינו כולנו שאנחנו חלק מעם רב, כל אחד מאִתנו, ולא יוכל אדם לחיות לבדו. כאשר יש מטרה אחת גדולה, משותפת, והיא המלכדת – מוכרחים לעשות שלום. ועשינו זאת. חברַי עשו זאת. איננו מתביישים בזה. אני בטוחה שגם המפלגות הדתיות, לפי דעתן, עשו פשרות. אני מקווה שגם הן אינן מתחרטות על כך. והגענו למה שהגענו, יחד.[46]

לאורך כל הדיונים בממשלה ובכנסת הדגישה ראש הממשלה גולדה מאיר את הזדהותה המלאה עם הפשרה וציינה כזכור כי הלכה "בלב שלם לחוק הזה".[47] לשיטתה, הפשרה משקפת גם תפיסת עולם אידיאולוגית המבוססת על המסורת היהודית תוך התחשבות במציאות המשתנה. "אין אני אדם שומר מצוות" אמרה גולדה מאיר, "אבל איש לא יכול לעקור זאת מלבי ומהכרתי: במשך דורות, אלמלא הדת היינו ככל הגויים שפעם היו ואינם".[48] לדעה זו היו שותפים ח"כים חילונים לא מעטים. רבים מהם דחו את העמדה החילונית האידיאולוגית שהציעה להכיר באזרחים כיהודים על בסיס הגדרה עצמית.

מרבית חברי הממשלה והכנסת, ובכלל זאת הלא-דתיים שבהם ובראשם ראש הממשלה מאיר, ציינו במפורש כי הם מקווים שעם בואם ארצה יבחרו בני המשפחה הלא-יהודים להתגייר. חלק ניכר מהדיון על קבלת מתווה הפשרה אף הוקדש לצורך בהקלות בגיור. השר משה דיין טען בממשלה שההקלות בגיור הן חלק מ"עסקת החבילה" של החוק,[49] והממשלה אף החליטה על הקמת ועדת שרים "לטיפול בהקלות ופישוט בהליכי הגיור" שתדווח על התקדמותה לראש הממשלה.[50] בדבריה בממשלה ומעל דוכן הכנסת אמרה מאיר שהיא מצפה מהרבנות להקל בגיור ומהעולים הלא-יהודים להתגייר. לדבריה, היא אכן מבינה "שיש נשים לא-יהודיות שאין זה נעים להן [להתגייר]", אולם מכיוון שהאישה הלא-יהודייה "הולכת איתו [= עם בן הזוג היהודי] לחיות את חייה במדינת היהודים" וכיוון ש"ברור שהיא רוצה שלילדיה יהיה טוב. אין כל ספק, היא צריכה להביא קורבן", ולהתגייר.

המחלוקת לגבי זכאות השבות של נכדים

מדוע הוחלט להחיל את החוק גם על נכדי יהודים ובני זוגם? בשלב הראשון של הדיונים הוגשה לכנסת הצעת חוק ממשלתית בנוסח הבא:

הזכויות של יהודי לפי חוק זה … נתונות גם לילדו ולבן הזוג וכן לילד ולבן הזוג של הילד, להוציא יהודי מומר שבהם. לעניין חוק זה "יהודי" – מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת.[51]

הצעת החוק הממשלתית לא נוסחה בצורה ברורה בכל הנוגע לנכדי יהודים, אך כבר בראשית הדיון בממשלה ובכנסת הבהירו היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, ושר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, כי ההצעה כוללת נכדים העולים עם הוריהם. בדיון בוועדת החוקה הסביר היועמ"ש את משמעות הצעת הממשלה: "הסעיף הזה עושה העברה של זכויות של יהודי לילדו, גם אם איננו יהודי, לבן הזוג, גם אם איננו יהודי, ולבן הזוג וילדו של הילד".[52] במילים אחרות, הרעיון של תיקון החוק היה להקנות את הזכאות לא רק ליהודי עצמו אלא גם לבן של יהודי ולבני משפחתו. כך תוענק זכות השבות למי שמזדהים כיהודים (כולל בני הדור השני) וכך גם לא תפוצל המשפחה העולה.

מרבית השרים הסתייגו מהאפשרות שהנכדים יגיעו כעצמאים עם בני/בנות זוגם וילדיהם. סגן ראש הממשלה יגאל אלון (שעימו כזכור נפגש רובינשטיין) הדגיש בממשלה "שצריך לבדוק אם לא נסייג זאת רק לבני משפחה קטינים … איני רוצה שיבוא בלי משפחתו".[53]

כיצד אפוא הורחבה הצעת החוק גם לנכדים בגירים ולבני זוגם? ומה הוחלט לגבי ילדיהם, בני הדור הרביעי?

הדיון בנושא התקיים בוועדת החוקה, חוק ומשפט. בדיון הובהר שהצעת החוק הממשלתית אכן לא התכוונה להעניק זכויות שבות לבני זוג של נכדים. לדברי היועמ"ש, "הבעיה היא היכן מותחים את הקו".[54] בדיון אחר בוועדה הוסיף היועמ"ש כי הוא מתנגד להוספת זכות השבות גם לבת הזוג של הנכד. לדבריו, "אם ייכתב בסעיף שנכד ובת זוגו יוכלו לעלות ארצה, עלולים לגרוע את הקשר בין ההורה ובין ילדו. מה נאמר לנכד, שהוא ישאיר את ילדיו ויבוא? לכן קבענו את הסיום בילד [הכוונה לנכד], שהרי כשיש בת זוג יש בדרך כלל גם ילדים".[55] היועמ"ש ביקש לחדד כי אם זכות השבות תינתן גם לבני זוג של נכדים, המשמעות תהא הענקת שבות גם לילדיהם, הנינים, אפשרות שאף אחד מהמשתתפים לא העלה על דעתו.

חברי כנסת רבים היו שותפים לעמדת היועמ"ש. ח"כ בנימין הלוי (הליברלים) טען שאין לאפשר לבני זוג לא-יהודים של נכדים לעלות, והוסיף שאם הנכדים אינם עולים יחד עם הוריהם – יש להתנות את עלייתם בסייגים שונים. גם יו"ר ועדת החוקה, ישראל שלמה בן-מאיר (המפד"ל), הציע להגביל עליית נכדים ולאפשר אותה רק כאשר הם עולים יחד עם הוריהם – ובלבד שהם אינם נשואים.[56]

חברי כנסת אחרים ביקשו דווקא להרחיב את היקף הזכות. ח"כ מרדכי ביבי (המערך) הציע "שהזכויות המוקנות ליהודי יוקנו גם לצאצאיו, כל עוד הם יגיעו לתודעה יהודית, גם כעבור דור או שני דורות". ח"כ אנקוריון (המערך) דרש לאפשר שבות גם לבת הזוג של הנכד, וקבל כנגד ה"ההסכמה שמפקירים את בת הזוג של הנכד".[57] גם ח"כ ביבי טען ש"אין זה מתקבל על הדעת", "להפריד בין הנכד לבין בן זוגו".[58] ח"כ ראובן ארזי וח"כ גדעון האוזנר טענו שישנה התעוררות "והתלהבות" יהודית בברית המועצות בקרב בני הדור השלישי, חלקם מבוגרים ובעלי משפחות, ועל כן הוצאת בני הזוג של הנכדים ממסגרת החוק תביא לפיצול בתוך משפחות העולים.[59]

דברים אלה נתקלו בהתנגדות רבתי. ח"כ יוסף גולדשמיט (המפד"ל) טען שיש להיזהר "לפני הרחבות, כי אם נוסיף צאצאים פירוש הדבר שיכולים להפליג לדור רביעי וחמישי".[60] גם ח"כ ש"ז אברמוב (הליברלים), הסתייג באותו דיון מההצעה המרחיבה שכן לפי הצעתו של ח"כ ביבי גם צאצאי אנוסים יוכלו לבקש זכאות לשבות. "אני חושב שהרחבת היריעה יכולה להביא לידי אבסורד ויכולה להיות נוגדת את המטרה של חוק השבות. די לי בקביעה שנכדו של יהודי יכול ליהנות מחוק השבות", אמר אברמוב. בתגובה לביקורת הגביל ח"כ ביבי את הצעתו לנינים בלבד, אך הצעתו נדחתה בוועדה.[61]

כך, עד הרגע האחרון לא התקבלה החלטה לגבי משפחתו של הנכד. בעת גיבוש הנוסח הסופי להצבעה בוועדת החוקה הוכנס הנכד לרשימת הזכאים, אך לא בת זוגו של הנכד. בתשובה לשאלה אם בני הזוג של הנכדים נכללים בחוק, אף השיב היו"ר בן-מאיר "ברור שלא".[62] בתגובה הציע ח"כ האוזנר להוסיף גם את בת הזוג של הנכד, והצעתו התקבלה ברוב של 8 מול 5. כך, ללא כל דיון משמעותי נוסף, אושרה כניסתם של נכדים בוגרים ובני זוגם. ח"כ בן-מאיר הודיע על הסתייגותו מהחלטה זו אך בעת הדיון הסופי בכנסת החליט לוותר עליה;[63] התיקון, כולל בני זוג של נכדים, אושר במלואו.

אין ספק שהוויכוח על שאלת הזכאות של בני המשפחה הלא-יהודים, בדגש על הנכדים ובני משפחותיהם, לא היה מעמיק. הנושא תפס מקום זניח בדיונים שהוקדשו לסעיפי החוק בוועדת החוקה. גם הדיון הסופי שהוביל להכרעה בעניין היה קצר ותמציתי. חברי הכנסת אפילו לא נתנו דעתם לאזהרתו של היועמ"ש באשר להשלכות של הכרעה זו ולטענתו כי אם מאפשרים לבת הזוג של הנכד להגיע – יידרש פתרון גם בעבור ילדיהם (הנינים). זהו הרקע למצב הבעייתי כיום, כאשר נכדים ובני זוגם עולים לישראל מכוח חוק השבות, אך ילדיהם (הנינים) יכולים לעלות איתם באמצעות הסדרים חלקיים – דבר שפוגע באחדות המשפחה ובקליטתם בישראל.[64]

הסיבה לחוסר ההתעמקות בנושא נובעת מכך שחברי הממשלה והכנסת לא העלו דעתם סיטואציה זו. חברי הכנסת דיברו על התעוררות יהודית בקרב צאצאי יהודים, כולל נכדים, אולם לא העריכו שמדובר בתופעה רחבה. הם לבטח לא חשבו על המציאות הנוכחית של עלייה המונית של צאצאי יהודים שכן באותן שנים תסריט זה לא היה נראה ריאלי. "מי שרוצה לקשור את גורלו בגורלנו … אנחנו רוצים בו" אמר ח"כ אורי אבנרי מסיעת 'העולם הזה – כוח חדש', "הלוואי ויבוא. איננו רואים שעומדים בתור".[65] היחיד שהזכיר את החשש לניצול לרעה של החוק היה ח"כ מאיר אביזוהר (הרשימה הממלכתית, לימים המערך), שטען שיש להחיל את החוק רק על בני זוג וילדים של יהודים. לדבריו:

מה אנחנו עושים? אנחנו מרחיבים עד כדי כך שאפילו אנוכי, שנוטה להרחבה, מתחיל להסס, מפני שכולנו חושבים על עליית יהודים שבאים לארץ מפני שהם יהודים, אבל לא על עליית אנשים, שירצו לבוא כדי לזכות באיזה יתרונות כלכליים שהמדינה מעניקה לעולים, וכדי לממש זאת יחפשו איזה מוצא יהודי רחוק. אמנם אינני רואה כרגע בעיה של מהגרים, בייחוד לאור מצב המלחמה שאנחנו נמצאים בו, אבל בעיה זו יכולה להתייצב ביום אחד.[66]

גם דברים נוקבים אלה לא זכו להתייחסות. הנחת העבודה הייתה שלא צפויה עלייה המונית בכלל ועלייה המונית לא-יהודית בפרט. ברי היה שמעט בני המשפחה הלא-יהודים שיגיעו יהיו בעלי תודעה וזיקה יהודית משמעותית שאף יבחרו ברובם להתגייר.

אפילו חברי הכנסת החרדים שהביעו התנגדות גורפת להענקת זכות שבות לבני משפחה לא-יהודים נימקו זאת בכך שהתיקון יתפרש כמתן לגיטימציה לנישואין מעורבים. החשש מעלייה המונית לא-יהודית הועלה לדיון רק משנות התשעים ואילך. בשני העשורים העוקבים לתיקון, דהיינו בשנות השבעים והשמונים, עיקר המאמץ הפוליטי של חברי הכנסת החרדים התקיים בזירה אחרת, בשאלת הגיור כהלכה.[67] במהלך דיוני החוק בשנת 1970 הרעיון של עלייה לא-יהודית המונית לא עלה כלל על הדעת.

אין שחר אפוא לטענות כאילו התיקון לחוק ביקש ליצור קטגוריה חדשה של "יהודים מכוח חוק השבות", "ישראלים" או "לא-ערבים". להפך. הרוב המוחלט של שרי הממשלה וחברי הכנסת הדגישו את רתיעתם ממצב שבו אנשים ייכנסו לישראל אך לא יאמצו את הזהות היהודית. זו גם הייתה הסיבה שבגינה החליטה הממשלה לדחות את ההצעה להסתפק במחיקת סעיף הלאום מרישום האוכלוסין במקום לתקן את החוק עצמו. ראש הממשלה גולדה מאיר, סגנה יגאל אלון ושר המשפטים יעקב שמשון שפירא התעקשו להשאיר את סעיף הלאום בטענה שמחיקת הסעיף תהא פגיעה בזהותה היהודית של המדינה, בדגש על הדור הצעיר שנולד בישראל, ואף פגיעה ביהדות ברית המועצות הנאבקת על הכרה בלאום היהודי.[68]

עד כאן הבאנו את הנימוקים שהועלו בדיוני הממשלה והכנסת. אפשר כמובן להתייחס בציניות לדברים ולפרשנות שהובאה כאן ולטעון שמדובר היה בפשרה פוליטית גרידא שנועדה לשמור על אחדות הקואליציה, אולם לטעמי קשה לקבל זאת לאחר קריאה של הדיונים הנוקבים בכנסת ובממשלה (רובם מאחורי דלתות סגורות). גם אם נקבל טענה זו, ברור שחוקי נירנברג לא הוזכרו כלל בדיון. הטענה כאילו הצדדים פנו מתוך ברירת מחדל אל ההגדרה הנאצית של "מיהו יהודי" משום שלא יכלו להסכים ביניהם על הגדרת גבולות הלאום היהודי רחוקה מהאמת. חוק השבות המתוקן ביטא פשרה שביטאה את האתוס הציוני של שותפות ואחריות בין כל חלקי העם. נוסח הפשרה ביקש לשדר מסר כפול: ישראל מתנגדת לנישואין מעורבים ואיננה מוכנה להכיר ביהדותם של בני המשפחה הלא-יהודים; אך מתוקף אחריותה לגורל העם היהודי, צאצאי יהודים המבקשים לחזור לשורשיהם היהודיים מוזמנים לעלות ארצה – מתוך תקווה שיבחרו להתגייר במסלול מקל שהמדינה ביקשה לסלול בעבורם.

בין חוקי נירנברג לחוק השבות

לאחר הדיון ההיסטורי בתיקון חוק השבות, נפנה כעת להשוואה תוכנית בינו לבין החקיקה הנאצית, ונראה כי שוררים ביניהם פערים מהותיים, שדי בהם כדי להפריך את הטענה ששני החוקים הם תמונות מראה זה של זה. חוק השבות מבוסס על הגדרה לאומית-דתית-תרבותית למושג יהודי ("מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת"), בשילוב עם אחריות משפחתית לצאצאי יהודים ולבני זוגם עד דור שלישי. החקיקה הנאצית, לעומת זאת, מבוססת על הגדרה גזעית-ביולוגית של "טוהר הדם",[69] ללא התחשבות בהזדהות התרבותית ובהשתייכות הדתית. כפי שנראה עתה, נקודת המוצא השונה יוצרת פערים מהותיים בין השניים.

הפער המשמעותי הראשון נוגע ליהודים שהמירו דתם לדתות אחרות וללא-יהודים שהתגיירו (כלומר, המירו דתם ליהדות). כפי שראינו, מחלוקות שונות התגלעו סביב אופי התיקון לחוק השבות, אך בנושא אחד שררה הסכמה רחבה: מי שהתגייר נחשב כיהודי, ולהפך – יהודים שהמירו דתם אינם זכאים לשבות.[70] קביעה זו המשיכה מסורת ציונית ארוכה שלפיה מומרים אינם חלק מהקולקטיב היהודי. כבר הרצל סירב לקבל מומרים לתנועה הציונית, ומשה שרת הצהיר בפני ועדת החקירה של האו"ם בשנת 1947 שמומרים אינם מוכרים כיהודים. ביולי 1958, במסגרת משבר ילדי העולים, החליטה הממשלה שיהודי בן דת אחרת אינו יכול להירשם כיהודי. "האומה היהודית היא אומה משונה כזאת, מי שנעשה נוצרי – אינו שייך לה", הסביר בן-גוריון שהוביל להחלטה זו.[71] שנים ספורות לאחר מכן אושררה ההחלטה בפסק הדין המפורסם של המומר האח דניאל, יהודי שנולד בשם שמואל רופאייזן, המיר דתו והיה לכומר נוצרי. בפסק הדין קבע בית המשפט העליון שהמושג "יהודי" בחוק השבות אינו כפוף לדין הדתי אלא הוא משקף תפיסה תרבותית-לאומית ולפיה יהודי מומר אינו נחשב כיהודי.[72] חשוב להדגיש כי אף שרופאייזן נרדף על ידי הנאצים בשל יהדותו והגם שהציל יהודים רבים בתקופת השואה, הורה בית המשפט שהוא אינו זכאי לשבות וכך גם תוקן בחוק.[73]

להבדיל, התפיסה הנאצית לא הבחינה בין יהודים מומרים לשאר היהודים ולא הכירה בגיור כמעשה הצטרפות ליהדות. אלפי יהודים שהמירו דתם לנצרות נידונו למוות כיהודים, גם אם נטבלו לנצרות מלידה, התחנכנו כנוצרים ואפילו אם התכחשו ליהדותם. בגטו ורשה לדוגמה פעלו כמה כנסיות ששירתו יהודים מומרים שביקשו – לשווא – להשתחרר בטענה שאין להם כל קשר לעם היהודי. גורלם של יהודים מומרים אלה היה זהה לגורלם האכזרי של כלל היהודים.[74] לעומת זאת, החקיקה הישראלית הוציאה את המומרים מכלל ישראל ובכלל זה יהודים מומרים שנרדפו בתקופת השואה. המקרה של רופאייזן ומקרים אחרים מלמדים שאפילו רדיפה על ידי הנאצים או סיוע ליהודים בשואה לא הקנו למומרים זכות עלייה והתאזרחות בישראל.

זאת ועוד. בעוד מדינת ישראל מכירה במתגיירים כיהודים לכל דבר ועניין, הרי שהמרת הדת ליהדות לא שינתה את הסטטוס של המתגיירים מבחינת הנאצים.[75] בעיני תורת הגזע הנאצית, הצטרפות סובייקטיבית לעם היהודי לא יכלה לשנות את עקרון "טוהר הדם".

הפער השני נוגע לבני המשפחה שאינם יהודים. חוק השבות מעניק זכות שבות גורפת לילדים ולנכדים של יהודים ואפילו לבני הזוג שלהם. לעומת זאת, החקיקה והפרקטיקה הנאצית הייתה שונה בתכלית והתבססה על הבחנות בין-דוריות וגיאוגרפיות.

נפתח בבני הזוג הלא-יהודים. בגרמניה ובמדינות רבות נוספות באירופה (בדגש על הערים הגדולות) בראשית המאה העשרים, נישואים מעורבים היו תופעה שכיחה. לרבבות יהודים היו בני זוג וילדים לא-יהודים בדרגות קִרבה שונות. אלא שככלל, בני הזוג הלא-יהודים לא נרדפו כשלעצמם. חוקי נירנברג אסרו על יהודים להינשא ללא-יהודים, אולם החוק לא הפקיע את הנישואין למפרע. בני הזוג הלא-יהודים ("ארים") היו מועדים לאיבוד עבודתם ועלולים היו להיפגע בדרכים נוספות – בייחוד כאשר הבעל היה יהודי והילדים התחנכו כיהודים – אולם הם לא נידונו להשמדה. להפך: בתקופת "הפתרון הסופי של שאלת היהודים", עצם הנישואין לגרמני הגן במקרים רבים על בן הזוג היהודי מגירוש למחנות העבודה או ההשמדה, והוא הורשה לעיתים להתגורר באזורים שאינם מיועדים ליהודים.[76] החל משנת 1944 הוחמר היחס ליהודים הנשואים לגרמנים וגורלם היה תלוי בנסיבות של זמן ומקום; אך גם אז, יהודים רבים שהיו נשואים לבני זוג גרמנים, למעלה מעשרת אלפים איש, ניצלו בזכות נישואין אלה.[77]

במזרח אירופה גורלם של בני הזוג היה קשה יותר. במקרים מסוימים, בני הזוג הלא-יהודים עונוּ ואפילו נשלחו למוות; ובמקרים אחרים, בני הזוג, בדגש על הנשים הלא-יהודיות, בחרו ללכת יחד עם ילדיהם. אולם ככלל, בני הזוג הלא-יהודים לא נידונו כיהודים. ישנן אף עדויות על הפרדה בכוח בין בני הזוג במטרה להשאיר בחיים את בן הזוג הלא-יהודי.[78]

גם היחס לצאצאי משפחות מעורבות היה שונה מהיחס ליהודים. היו לכך שתי סיבות עיקריות – אידיאולוגית ופוליטית: מבחינה אידיאולוגית, הדם שזרם בעורקיהם של ילדי הזוגות המעורבים היה "יהודי", אך הוא היה מעורב גם ב"דם גרמני"; ומבחינה פוליטית, היה צורך להתחשב באלפי המשפחות הגרמניות שהפעילו לחץ כבד על השלטונות כדי להקל על בניהן היהודים. כפועל יוצא, הנאצים התקשו לגבש מדיניות אחידה בנושא. נסביר בקצרה.

על פי העיקרון הגזעני של "טוהר הדם", הבחינו הנאצים בין צאצאי יהודים "בני תערובת" ("מישלינגה", Mischlinge) מדרגות שונות בהתאם למידת קִרבתם ליהודים.[79] בשנת 1935, יהודי "מלא" (Volljude) הוגדר כמי ששלושה מסביו וסבתותיו הם יהודים. לעומתם, מי ששניים מסביהם וסבתותיהם יהודים נחשבו כאזרחים גרמנים ("מישלינגה מדרגה ראשונה", יהודים למחצה, על פי ההגדרות הנאציות), למעט מי שהשתייכו לקהילה היהודית ו/או היו נשואים ליהודים. בני תערובת מדרגה ראשונה חויבו בגיוס לצבא, אך נאסר עליהם לקבל תפקידי פיקוד. נאסר עליהם להינשא לגרמנים, אך הם היו מנועים גם מלהינשא ליהודים למעט בני תערובת הדומים להם, כלומר מדרגה ראשונה בלבד, והוטלו עליהם הגבלות אישיות שונות. במהלך השנים היחס כלפי בני תערובת מדרגה ראשונה הלך והידרדר וזכויותיהם צומצמו בהדרגה: החל משנת 1940 נאסר עליהם לשרת בצבא; משנת 1942 הוגבלו אפשרויות התעסוקה שלהם; ובשנת 1944 יצאה הוראה לגייס אותם לעבודות כפייה וחלקם אף נשלחו למחנות ונרצחו.[80] עם זאת, היחס לאנשים ממוצא יהודי בגרמניה המשיך להיות אמביוולנטי וחלק מההוראות לא כובדו בפועל, ורבים מהם ניצלו.[81]

היחס לבני תערובת מדרגה שניה, שלהם רק סב יהודי אחד ("רבע" יהודים, "מישלינגה מדרגה שנייה" על פי ההגדרות הנאציות), היה סלחני עוד יותר. המדיניות הגרמנית העקרונית הייתה להשיב אותם לחיק העם הגרמני וזאת אף שהיו נאצים שניסו לדחוק גם אותם החוצה ואף הצליחו להחמיר את היחס כלפיהם לקראת סוף המלחמה. עם זאת, ככלל, גם בני תערובת מדרגה שניה נשארו אזרחי גרמניה ולא נחשבו כיהודים; הם חויבו לשרת בצבא ואף הותר להם לשאת בני זוג גרמנים – אך לא יהודים וצאצאי יהודים אחרים.[82]

בספרו 'החיילים היהודים של היטלר', מצביע הסופר האמריקני בריאן ריג על מאות מקרים של בני הדור השני והשלישי (ומספר מצומצם של יהודים של ממש), אשר שירתו בצבא הגרמני, ואפילו באס-אס. חלקם אף זכו באותות הצטיינות בשל תרומתם למאמץ המלחמתי הנאצי וקיבלו מהיטלר "תעודות הכשר" להיותם "ארים". כמה מהם אף היו חברים במפלגה הנאצית.[83]

נתונים אלה מתייחסים בעיקר למשפחות מעורבות בגרמניה. במקומות אחרים, בדגש על מרחבי ברית המועצות, גורלם של בני משפחות מעורבות היה זהה באופן עקרוני לגורל היהודים. מבחינה אידיאולוגית האוכלוסייה הלא-יהודית באזורים הללו נתפסה גם היא כגזע נחות-ממילא בעיני הנאצים, ומהבחינה הפוליטית דעת הקהל המקומית לא נחשבה בעיני הגרמנים. על רקע זה, ההנחיה העקרונית הייתה שכל מי שאחד מהוריו יהודי יידון כיהודי. אומנם סיכויי ההישרדות של צאצאי זוגות מעורבים היו גבוהים יותר בשל ההתגייסות של בני משפחתם הלא-יהודים לסייע, אך פעמים רבות גם התגייסות זו לא הספיקה כדי לשרוד. חשוב להדגיש שגם במרחב זה יהודים מומרים נידונו להשמדה כיהודים לכל דבר.[84]

סקירה תמציתית זו מצביעה על הפערים הגדולים בין חוק השבות לבין חוקי נירנברג והמדיניות הנאצית. חוק השבות הישראלי מנתק את הקשר עם מומרים, מחשיב גרים כיהודים ומשווה – לעניין עלייה והתאזרחות – בין יהודים לבין בני משפחותיהם הלא-יהודים. לעומתו, החקיקה הנאצית החמירה עם יהודים מומרים, לא התחשבה בהמרת דת ליהדות (גיור) והקלה על בני משפחה של יהודים – לכל הפחות בהשוואה ליהודים. הדברים שאמר בשעתו ח"כ ראובן ריבלין ולפיהם "מי שהוא יהודי דיו בעבור הנאצים, יהא מעתה יהודי דיו בעיני מדינת היהודים" אינם עומדים אפוא במבחן המציאות ההיסטורית: הנאצים רדפו יהודים מומרים, אך ישראל אינה מכירה ביהדותם. גם טענתו של אמנון רובינשטיין שלפיה החוק "הושפע בניסוחו מההגדרה הנאצית של יהודים, בבחינת, מה אלה גזרו על נכדו של יהודי השמדה, כך אנו, ישראל, נכיר בזכותו לשיבה למדינת היהודים",[85] אינה מדויקת. בשונה מהמיתוס הרווח, שלפיו נכדים לא-יהודים של יהודים "נרצחו בגזים",[86] הנאצים לא דנו בנים ונכדים לא-יהודים להשמדה – לא בגרמניה ולא במדינות נוספות (שם חלקם חויבו אפילו לשרת בצבא). מתוקף אזרחותם הגרמנית רובם אף שרדו מן המלחמה למרות היחס הקשה כלפיהם.[87]

נסכם. אין ספק שבני משפחות מעורבות של יהודים חוו סבל רב תחת שלטון הנאצים, אפילו בגרמניה ובמדינות מערב אירופה אחרות שבהן היחס כלפיהן היה מקל יותר; אולם חוק השבות אינו "תמונת מראה" של החקיקה והמדיניות הנאצית.

האם חוק השבות מגן על מי שנרדף בשל יהדותו?

אחד העקרונות של מיתוס נירנברג, שסייע מן הסתם גם להתקבלותו בציבור, הוא ההנחה שחוק השבות נועד להגן על מי שנרדף בשל יהדותו. ואכן, אין ספק שחוק השבות, בדומה לחוקי שבות אחרים בעולם,[88] נועד לממש את הרעיון של בית לאומי לעם היהודי הנרדף, ולספק העדפה מתקנת ותעודת ביטוח ליהודי התפוצות שחשים חוסר ביטחון בשל יהדותם.[89]

במהלך ההיסטוריה היהודית, בדגש על ימי השואה, סבלו רבים מאנטישמיות אף שלא הוכרו כיהודים מבחינה דתית. היטיב לתאר זאת הסופר ז'אן אמרי, חבר המחתרת הבלגית, בן לאב יהודי ואם נוצרית-קתולית אשר נשלח לאושוויץ הגם שלא הייתה לו כל זיקה יהודית טרם המלחמה. על סמך ניסיונו האישי, אמרי טען ש"יהודי הוא מי שהאחרים רואים בו יהודי" ומכאן ש"להיות יהודי פירושו גם פחד … כי יש לו יסוד מוצק לחשוש כל העת מפני שואה חדשה".[90]

למרות תחושת הסולידריות שלנו עם מי שסובל בשל יהדותו, חוק השבות אינו מקנה הגנה לאנשים הנרדפים בשל יהדותם. מעל דוכן הכנסת שללה גולדה מאיר במפורש את הסברה כאילו חוק השבות נועד בעיקרו לספק הגנה ליהודים נרדפים, שכן לטעמה אין עוד כמעט יהודים נרדפים (בשנות השבעים!) והבעיה העיקרית שישראל נתבעת להציע לה מענה היא בעיית ההתבוללות. "בימינו אלה אין נשקפת סכנת חיים, סכנה לקיומו הפיסי של עם ישראל", אמרה מאיר מעל דוכן הכנסת, והמשיכה –

יש יהודים, במדינות ערב, שבתורת יהודים בודדים או קיבוצים קטנים וקהילות קטנות, בוודאי נשקפת להם גם סכנה כזאת, אבל כשאני מדברת על קיומו הפיסי של עם ישראל, על מיליוניו, אין עכשיו מצב כזה. לעומת זאת קמה סכנה אחרת. והיא ממשית … יש נישואי תערובת במספרים שעלי הם מטילים אימה.[91]

לתפיסתה של מאיר היו שותפים גם אנשי הזרם החילוני ששאף להגדרה לא הלכתית של הזהות היהודית. החלופה החילונית התבססה על ההזדהות הפוזיטיבית כיהודי ("מי שהצהיר בתום לב כי הוא יהודי") ולא על זיהוי כיהודי ורדיפה על בסיס אנטישמיות. היחיד שהעלה, ובדרך אגב בלבד, את הקריטריון של הגנה מפני רדיפות כהוכחת יהדות היה ח"כ גדעון האוזנר. באופן עקרוני, האוזנר צידד בגישה החילונית שלפיה די בהצהרת יהדות שניתנה בתום לב בכדי להקנות זכאות לעלייה כיהודי. בתוך כך הוא טען ש"אם מישהו ירצה סתם 'למצוץ' מהמדינה דברים שלא מגיעים לו, אפשר לקבוע מגבלות נגד זה",[92] ולכן הציע להוסיף להצהרה גם:

הוכחה נוספת, והיא – שאותו אדם הוחזק כיהודי בסביבתו בשעת הצהרתו. לאמור, שהיה ידוע כיהודי בסביבתו, אולי נרדף כיהודי, אולי נאסר כיהודי, אולי פוטר ממקום עבודתו על חטא שחטא בשאיפתו לעלות לארץ.[93]

אלא שאפילו האוזנר עצמו לא התעקש על קריטריון הנרדפוּת ואיש מלבדו לא הזכיר עיקרון זה במסגרת ההסתייגויות שהוגשו לחוק.

אפשר לטעון שהיעדר כל התייחסות לקריטריון הרדיפות נובע מההנחה שהזכאות המורחבת של בני המשפחה תפתור ממילא את הבעיה. צאצאי משפחות מעורבות, דוגמת ז'אן אמרי, אכן זוכים להגנה במסגרת החוק, אך חשוב לשים לב לכך שיהודים מומרים וצאצאיהם שנרדפו על ידי הנאצים, וממשיכים להיות מזוהים גם כיום כיהודים, אינם זוכים להגנה. לאחרונה אף דחה בית המשפט את בקשתה לשבות של יהודייה מומרת ובתה, למרות הסכנה שריחפה מעל ראשן.[94] מצב חוקי זה מונע גם מתן זכות שבות לחלק מיוצאי אתיופיה (פלשמורה) או לקבוצות אחרות הנרדפות לטענתן בשל יהדותם. בניסוחו הקיים, חוק השבות איננו מספק הגנה מפני אנטישמיות לכל הסובלים ממנה.

נוכח כל העובדות הללו עולה השאלה: כיצד השתרש מיתוס נירנברג ומתי הפך להסבר המקובל בציבור?

למיטב שיפוטי, השימוש בחוקי נירנברג כהצדקה לחוק השבות החל רק בסוף שנות התשעים וזאת כדי להצדיק את העלייה ההמונית הלא-יהודית שהחלה להתרחב בשנים אלו. לשם השוואה, בשנת 1990, כאשר ח"כ אליהו בן-אלישר (הליכוד) צוטט בעיתונות כאילו אמר שחוק השבות מסתמך על חוקי נירנברג, מיהר הלה להכחיש השוואה זו מכול וכול: "לא היה עולה על דעתי … כי המחוקק הישראלי יושפע כהוא זה על ידי חוקים מן הטמאים ביותר בתולדות אנוש, הקרויים 'חוקי נירנברג'".[95] בדיונים בנושא חוק השבות בשנים 1994–1995 אוזכרו חוקי נירנברג בחטף על ידי ח"כ אברהם רביץ (יהדות התורה) שביקש לצמצם את חוק השבות, אולם אפילו תומכי החוק לא השתמשו בנימוק זה אלא טענו שמספר העולים הלא-יהודים קטן למדי כך שעדיף להימנע מלגעת בחוק השבות.[96]

לנוכח העלייה הלא-יהודית ההמונית, בעיקר ממדינות ברית המועצות לשעבר החל לראשונה להישמע הנימוק שהחוק הוא "אנטי-תזה לחוקי נירנברג, וזה מאוד חשוב לרציפות ההיסטורית שלנו" (ח"כ ויקטור בריילובסקי, סיעת שינוי);[97] או בניסוחו של חיים צ'סלר מהסוכנות היהודית: "היהודים בקייב, שביום הכיפורים זרקו אותם לבור, לא שאלו אותם אם אמא שלהם יהודייה או אם הסבא שלהם יהודי… זרקו אותם חיים לקבר והרגו אותם. אם הם טובים למות הם גם טובים לחיות… אנחנו כיהודים עם לב חם יכולים כך להתייחס לאחינו?".[98] באותם ימים חזר גם פרופ' אמנון רובינשטיין על התנגדותו לשינוי חוק השבות. בפרסומיו השונים הוא הזכיר שוב ושוב את הפגישה עם יגאל אלון שבה הועלו חוקי נירנברג כהצדקה להחלת זכות שבות על נכדי יהודים.[99] כאמור, יגאל אלון עצמו לא טרח להזכיר נימוק זה ואפילו הסתייג מעליית בני זוג של נכדי יהודים.

סיבה אפשרית נוספת להתקבלותו של מיתוס נירנברג בשנים אלו היא הפיכתה של השואה למרכיב מרכזי, ואישי, בזהות היהודית. חוקרים רבים הצביעו על השינוי בזיכרון השואה בישראל ובתפוצות בתקופה זו,[100] ואפשר ששינוי זה סייע לחיבור בין חוק השבות, חוקי נירנברג והגדרת "מיהו יהודי".

סיכום: האם ראוי לעדכן כיום את חוק השבות?

מאמר זה עסק בהיבטים ההיסטוריים של תיקון חוק השבות והוא נמנע בכוונה-תחילה מלדון בשאלה האם ראוי לעדכן את חוק השבות כיום. בפתח שנת 2021 מונה האוכלוסייה הלא-יהודית (שאינה ערבית) בישראל קרוב לחצי מיליון איש, רובם עולים לא-יהודים שעלו משנות התשעים וממשיכים לעלות בשנות האלפיים, בתוספת צאצאיהם שנולדו בישראל. במסגרת הדיון הנוכחי ראוי אפוא לשוב ולשאול: האם העלייה ההמונית הלא-יהודית תואמת את מטרות החוק כפי שהוגדרו בשעתו? ובכלל, האם נוכח השינויים הגלובליים במגמות ההגירה ראוי לצמצם את העלייה האתנית?

כפי שראינו, החלת זכות השבות על צאצאי יהודים עד דור שלישי ובני זוגם נעשתה בשם שלוש מטרות: הראשונה, אינסטרומנטלית, מניעת פיצול משפחות והענקת סטטוס שווה לכל בני המשפחה העולה; השנייה, פשרה חילונית-דתית; והשלישית, מתן פתרון להתבוללות בתפוצות תוך הקפדה ברורה שלא לתת לגיטימציה לתופעה.

החלת החוק על בני משפחה שאינם יהודים אכן מנעה פיצול משפחות מעורבות שהגיעו ארצה בהמוניהן. החוק גם מספק מענה לצאצאי יהודים המעוניינים לקשור את גורלם עם העם היהודי, שרבים מהם מגיעים ארצה ללא כל בן משפחה יהודי. מצד שני, אין ספק כי בשנת 1970 לא העלה המחוקק הישראלי על דעתו את הסיטואציה הנוכחית של עליית מאות אלפי בני משפחה שאינם יהודים. כפי שהעיד לימים שר הדתות דאז זרח ורהפטיג (מפד"ל), תומכי החוק הניחו ש"עלייתם של בני נישואי תערובת אינה שכיחה. עלינו להשתתף בגורלם".[101] הנחה זו, יחד עם התקווה שמרבית העולים יתגיירו, התנפצה אל קרקע המציאות. ישראל הפכה ליעד אטרקטיבי להגירה בינלאומית. רבים מהעולים מגיעים ארצה בשל מניעים תועלתניים, וחלקם הגדול מדווח שהשואה, האנטישמיות והזיקה ליהדות אינם מרכיב מרכזי בזהותם. רק מיעוט מקרב הלא-יהודים מתגיירים ורובם מדווחים שהם אינם מעוניינים להתגייר אפילו אם יוקלו תהליכי הגיור, כפי שאכן ראוי לדעתי לעשות.[102]

באופן פרדוקסלי, תיקון חוק השבות ב-1970, שביקש לתת ביטוי להתנגדותה של מדינת ישראל לנישואין מעורבים בתפוצות, הביא לכך ש"ההתבוללות עלתה לישראל",[103] ולכך ששיעור הנישואין המעורבים במדינה מטפס ועולה. אומנם נדמה שמרבית העולים הלא-יהודים משתלבים בהצלחה בחברה היהודית וחלקם אף עוברים תהליך של "גיור סוציולוגי", אולם עדיין נותר פער משמעותי בין זהותם הלא-יהודית ו/או הישראלית לבין הזהות היהודית כפי שהוגדרה בחוק השבות. על כך יש להוסיף בעיות פרקטיות שונות בתחום המעמד האישי (נישואין וגירושין) ובעיית הפיצול המשפחתי שנוצר בקרב משפחות נכדים, שילדיהם (הנינים) לא נכנסים ארצה מכוח חוק השבות, אלא מתוקף חוק הכניסה, ולכן אינם מקבלים מעמד כאזרחים. היועמ"ש הזהיר כזכור מפני מציאות זו כבר בשנת 1970, אולם המחוקקים דאז לא העלו את המציאות שלפנינו על דעתם ולא נתנו פתרון לבעיה זו.

בקרב חלק מהאגף החילוני של מחוקקי 1970 הייתה נכונות להכרה ביהדות שאינה מבוססת על ההגדרה הדתית אלא על הגדרות חילוניות חלופיות. אם כי הרעיון שהוצע בשעתו להכיר ביהדות על בסיס הצהרה אישית בלבד איננו נשמע עוד כיום לאור החשש מניצולו לרעה.[104] ייתכן שהמחוקקים החילוניים של 1970 היו מצדדים ברעיונות אחרים במקום ההגדרה הדתית; עם זאת ברור שהייתה זו, לפחות בשעתה, דעת מיעוט.

מכאן שהטענה כאילו חוק השבות נועד ליצור קטגוריה זהותית חדשה של "יהודי לפי חוק השבות" איננה יכולה להסתמך על החוק עצמו שיצר הבחנה מפורשת בין השניים. המחוקקים אמרו בצורה חד-משמעית שמטרתם המוצהרת לשמר את ההבחנה הברורה בין יהודים ללא-יהודים כדי למנוע ניתוק בין הזהות היהודית לישראלית, אך נראה שכשלו בכך. חששו של יגאל אלון מהתופעה של "ישראליות ורסוס יהדות", ומכך ש"בנים צעירים מישראל החלו רואים עצמם כעם נפרד מהעם היהודי כולו",[105] הולכת ומתממשת לנגד עינינו בשל השלכותיו של תיקון 1970.[106]

ראוי לקיים דיון ציבורי על אודות התאמת חוק השבות לתקופתנו. בהקשר זה יש לבחון את התפתחות המושג "יהודי" בעשור השלישי לשנות האלפיים ואת אמַּת המידה הדורית הראויה להיכלל בזכויות שמעניקה ישראל לבני משפחה היהודית המורחבת. האם צריכה ישראל לספק הגנה – ואיזו הגנה – לאנשים הנרדפים בשל יהדותם והאם כל קטגוריה שיצרו הנאצים, כולל מומרים, ראויה לקבל זכאות לשבות? כיצד מתאימים את החוק למסגרת של מדיניות הגירה כללית בעידן שבו הפכה ישראל למדינה צפופה המתפקדת כמוקד משיכה להגירה בינלאומית? מן הראוי שבזמן הדיון נשווה לנגד עינינו את תכליות חוק השבות מ-1970 ולאורן נשאל כיצד יש לעצב את החוק בימינו. במאמר זה ביקשתי להסביר את כוונת המחוקק הישראלי בעת עיצוב החוק, לאפשר דיון מושכל בשאלות אלו ולשחרר את השיח הציבורי ממיתוס נירנברג – ואיתו מהצל השגוי והמכוער של תורת הגזע הנאצית.

 


ד"ר נתנאל פישר הוא ראש בית הספר למִנהל, ממשל ומשפט במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, חוקר בפורום קהלת, ומומחה לענייני הגירה, עלייה וגיור.

המחבר מבקש להודות לגב' שלומית שולחני, לפרופ' דן מִכמן ולד"ר יעקב בורוט על עזרתם בהבנת חוקי נירנברג ופרטי המדיניות הנאצית כלפי בני משפחות מעורבות. הדברים כפי שהם מופיעים במאמר הם כמובן על אחריות המחבר בלבד.

 


תמונה ראשית: השופטים במשפטי נירנברג, 1945, באדיבות United States Holocaust Memorial Museum, courtesy of National Archives and Records Administration, College Park, מתוך ויקימדיה, לשימוש חופשי


[1] הצעת חוק השבות (תיקון – זכויות בני משפחה), התש"ף–2020. הוגשה על ידי ח"כ בצלאל סמוטריץ' ביום 29.6.2020.

[2] מתוך עמוד הפייסבוק של ח"כ יאיר לפיד, 26.8.2020.

[3] פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 9.2.1970.

[4] יעקב "יאשה" קדמי, ראש נתיב לשעבר בריאיון אצל רביב דרוקר, תוכנית המקור, עונה 19, פרק 5, 25.10.2020, 59:00.

[5] דיוני הכנסת זמינים באתר הכנסת או באמצעות פנייה ישירה לארכיון הכנסת. דיוני הממשלה (1948–1980) זמינים באתר ארכיון המדינה.

[6] אציין לטובה בהקשר זה את יפעת וייס אשר במאמרה המקיף על חוק השבות ("הגולם ויוצרו, או איך הפך חוק השבות את ישראל למדינה מולטי-אתנית", תיאוריה וביקורת, 19 [2001], עמ' 45–69) הביעה הסתייגות מההסתמכות הרווחת על חוקי נירנברג, אם כי עשתה זאת בשפה רפה: "קשה להוכיח … כי הרחבת חוק השבות נועדה להוות 'אפליה מתקנת' לגבי מי שסבלו מהגדרות 'היהדות' על פי חוק הגזע של נירנברג" (שם, עמ' 61). וייס גם לא התייחסה לתמיכת הקואליציה בקידום הגיור ובהתנגדות המוחצת לקיומם של נישואי תערובת בחו"ל – נושא שהיה דומיננטי מאוד בדיונים וכדלהלן.

[7] פרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 24.5.1950.

[8] לילי גלילי, "נאצים על פי חוק השבות", הארץ, 22.5.2003. לדוגמאות נוספות ראו: אורי הופרט, "מעדיפים את האוונגליסטים על פני יהדות העולם", הארץ, 15.10.2018; דוד טברסקי, "מיהו יהודי – גרסת 2019", דבר, 25.12.2019; יהושע פקס, "תיקון חוק השבות", מעריב, 24.9.2020; ישי רוזן-צבי ועדי אופיר, "מעט דברים נותרו מההלכה", הארץ, 21.7.2021.

[9] אנשיל פפר, "שינוי חוק השבות: הרב לאו רוכב במודע על הגל הגזעני", הארץ, 16.04.2014.

[10] "Who is a Jew? Competing Answers to an Increasingly Pressing Question", The Economist, 11.1.2014.

[11] עדותו של אמנון רובינשטיין במליאת הכנסת ביום 10.7.2002 (דברי הכנסת, עמ' 8012–8013); וכן במאמרו "המקרה המוזר של הדמוקרטיה היהודית", תכלת, 41 (2010), עמ' 86. אגב, פרופ' דניאל פרידמן השתתף גם הוא באותה פגישה ותמך גם הוא בעליית נכדים אך איננו מזכיר את חוקי נירנברג. ראו דניאל פרידמן, "כשבצלאל סמוטריץ' יחליט מיהו יהודי", ynet, 7.9.2020. למחקרים אקדמיים נוספים המזכירים את מיתוס נירנברג כהצדקה לחוק ראו לדוגמה: ברוך קימרלינג, "הישראלים החדשים", אלפיים, 16 (1998), עמ' 284; ריטה סבר, "וקיבצתי אתכם מן העמים: תהליכי עלייה וקליטה", יעקב קופ (עורך), פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי", ירושלים: המרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל, 2000, עמ' 165–184.

[12] Donniel Hartman, The Boundaries of Judaism, New-York: Continuum, 2007, p. 2.

[13] אורלי אילני, דת חברה ומדינה בישראל, תל-אביב: מט"ח ומשרד החינוך, 2006, עמ' 228. גם במאגר שאלות ("מעגלי שייכות" ינואר 2020) המופיע באתר משרד החינוך במקצוע מחשבת ישראל (ממלכתי) מופיע כי "חוק השבות הוא תשובה לחוקי נירנברג – מי שהנאצים הגדירו כיהודי ורדפו אותו על כך, יכול להתאזרח בישראל (מחשבת ישראל בחינוך הממלכתי, אתר משרד החינוך, מאגר שאלות). בתשובה הראשונה לשאלה "מדוע הוחלט להוסיף את הסעיף 4א" נכתב בסיכומים לבגרות המופצים על ידי רשת עמ"ל כי "חוקים אלו נחקקו בשנת 1935 ואמרו כי יהודי נשאר יהודי שלושה דורות אחורה, וכן מי שנשוי ליהודי, לכן הוחלט כי כל מי שנרדף בשל יהדותו עפ"י ההגדרה הנאצית ייחשב כיהודי לצורך מתן אזרחות".

[14] 25.8.2020 https://twitter.com/kann_news/status/1298298183991341056.

[15] פרוטוקול ישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, "יום עיון בנושא 'ישראל בשנת 2000 – האם יש צורך בשינוי חוק השבות", 7.3.2000.

[16] פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיוןם 6.3.2007.

[17] יואב פלד וגרשון שפיר, מיהו ישראלי: הדינמיקה של אזרחות מורכבת, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, 2005, עמ' 180;Ian S. Lustick, "Israel as a Non-Arab State: The Political Implications of Mass Immigration of Non-Jews", Middle East Journal, 53.3 (1999), pp. 417–433.

[18] משרד הפנים, "הנחיות בדבר רישום פרטי המעמד האישי", 1.1.1960 (ארכיון המדינה, גל-8582/17).

[19] עדות יהודית היבנר בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט ביום 23.3.1970.

[20] מובא בדבריו של השופט קיסטר, בבג"ץ 58/68 בנימין שליט נ' שר הפנים, עמ' 552 לפסק הדין.

[21] ראו בדברי השופטים זילברג (עמ' 501 לפסק הדין), קיסטר (עמ' 553–554) ובביקורת הסמויה של הנשיא אגרנט (עמ' 578).

[22] שם, עמ' 553. מעניין כי גם הוועדה ביד ושם לבחינת מתן מעמד כחסידי אומות העולם נהגה לדחות את חוקי נירנברג כקריטריון להגדרת יהודי, אולם החל משנות התשעים נוצרו סדקים בגישה זו – בין השאר בשל העלייה הלא-יהודית ההמונית. ראו חמדה גור-אריה, "זהות יהודית, זהות ישראל וזיכרון השואה: הוועדה לציון חסידי אומות העולם ושאלת 'מיהו יהודי'", אשר מעוז ואביעד הכהן (עורכים), זהות יהודית, תל-אביב, אוניברסיטת תל-אביב, 2014, עמ' 63–100.

[23] פרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 25.1.1970. בדבריו הביע שר המשפטים שפירא גם ביקורת חריפה כנגד הפוליטיזציה של פסק הדין והיומרה של השופטים לפסוק בעניינים פוליטיים. לדבריו, הפסיקה חותרת תחת השיטה המקצועית למינוי שופטים הנהוגה בישראל.

[24] פרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 8.2.1970.

[25] פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 10.2.1970.

[26] שם.

[27] שם.

[28] ח"כ ישראל ישעיהו-שרעבי בישיבת הכנסת מיום 9.2.1970.

[29] פרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 29.1.1970.

[30] ח"כ בן-מאיר בישיבת הכנסת מיום 10.3.1970. ברוח זו דיברו גם שר המשפטים שפירא וח"כ זאב הרינג בישיבת הכנסת מיום 10.2.1970.

[31] חברי הכנסת ש"ז אברמוב, אליעזר שוסטק ויהודה שערי בישיבת הכנסת מיום 10.2.1970, וח"כ שמואל תמיר בישיבת הכנסת מיום 10.3.1970. דעה זו הושמעה בממשלה (29.1.1970) גם ע"י שרי מפ"ם והליברלים.

[32] ח"כ יעקב חזן בישיבת הכנסת ביום 9.2.1970 (דברי הכנסת, עמ' 738–739); ח"כ ראובן ארזי בישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 18.2.1970. חשוב לציין כי גם בן-גוריון החזיק בדעות חילוניות אלו עוד בשנות החמישים. ראו Netanel Fisher, "A Jewish State? Controversial Conversions and the Dispute over Israel's Jewish Character", Contemporary Jewry, 33.3 (2013), pp. 217–240.

[33] הצעתו של ח"כ ארזי בוועדת החוקה, חוק ומשפט ביום 9.3.1970. הצעות החוק האלטרנטיביות הועלו לדיון בוועדת החוקה (23.2.1970; 2.3.1970; 4.3.1970) ובמליאת הכנסת בקריאה השנייה והשלישית (10.3.1970).

[34] פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 10.3.1970.

[35] פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 16.2.1970.

[36] פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 4.3.1970.

[37] ח"כ מנחם פרוש בוועדת החוקה, חוק ומשפט ביום 2.3.1970. וראו עוד אשר מעוז, "רוב מהומה על לא מהומה", הפרקליט, לא (1978), עמ' 643, הערה 37.

[38] השופטת עדנה ארבל סיכמה חמש תכליות כהצדקה לעליית בני משפחה שאינם יהודים (בג"ץ 6247/04 לריסה גורודצקי נ' שר הפנים, סעיף 33): "ניתן לסכם את תכליותיו של סעיף 4א לחוק השבות בחמש אלו: הראשונה, עידוד מי שאינו יהודי על-פי ההלכה אך יש לו זיקה משפחתית ליהודים לעלות לישראל ולהצטרף לעם היושב בציון כאמצעי למניעת התבוללות; השנייה, עידוד יהודים הנשואים בנישואי תערובת לעלות לישראל ומציאת פתרון למשפחות מעורבות; השלישית, עשיית צדק על-ידי השוואת הסטאטוס של בני משפחה מעורבת שעולים לישראל, בלי שחלק מבני המשפחה ידרשו לעמוד במבחני חוק האזרחות בעוד האחרים יקבלו מעמד אוטומטי; הרביעית, איזון בין ההגדרה המסורתית לבין ההגדרה הלאומית של המונח 'יהודי' בחוק השבות, כפי שעלה מדיוני הכנסת; החמישית, איחוד משפחות והגשמת הזכות לחיי משפחה משותפים". תכליות אלו חופפות במידה רבה לנאמר כאן, אולם קשה שלא לשים לב לעובדה שבית המשפט התעלם (ראו גם בדברי השופט חשין, בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג[2], עמ' 754–755) מההסתייגות החד-משמעית מנישואי תערובת שבאה לידי ביטוי בהגדרת המושג "יהודי" לפי ההלכה. לשבחם של שופטי בית המשפט העליון נציין כי בבואם לפרש את תכלית סעיף 4ב הם נצמדו לכתוב בדברי הכנסת ולא נפלו למלכודת "מיתוס נירנברג". בפעמיים היחידות שבהן הוזכרו חוקי נירנברג הובא הציטוט מדברי אמנון רובינשטיין כמקור (דנג"ץ 1197/16 פלונית נ' מדינת ישראל – שר הפנים ואח', עמ' 7; בג"ץ 10226/08 זבידובסקי נ' שר הפנים, עמ' 23).

[39] פרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 29.1.1970.

[40] ח"כ צדוק (דברי הכנסת, עמ' 766) ורה"מ מאיר בישיבת הכנסת מיום 10.2.1970.

[41] פרוטוקולי ישיבות הממשלה מהימים 29.1.1970, 8.2.1970.

[42] פרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 10.2.1970.

[43] פרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 29.1.1970.

[44] פרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 3.2.1970.

[45] חברי הכנסת משה סנה ושמואל תמיר בישיבת הכנסת מיום 10.3.1970.

[46] פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 10.2.1970 (דברי הכנסת, עמ' 770–773). מאיר חזרה על הדברים גם בכל ישיבות הממשלה. ראו לדוגמה בדיון שהתקיים ב-29.1.1970.

[47] פרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 8.2.1970.

[48] מאיר בישיבת הכנסת מיום 10.2.1970 (דברי הכנסת, עמ' 771). בדיון בממשלה (29.1.1970) הסבירה מאיר "שלא השפה, לא התרבות, לא דרך החיים ולא שום דבר אחר" קושר בינה לבין אישה יהודייה מלוב. אולם "היא [האישה מלוב] יודעת שהיא יהודייה ואני יודעת שאני יהודייה, וזה הקשר היחיד בינינו. האם אפשר לזרוק זאת לים?".

[49] פרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 8.2.1970.

[50] החלטת הממשלה מיום 29.1.1970. וכן בדברי רה"מ מאיר בממשלה ביום 8.2.1970 ובכנסת ביום 10.2.1970. חברי כנסת אחרים אף טענו שיש לעגן החלטה זו בחוק (פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 18.2.1970).

[51] הממשלה, הצעות חוק 866, כ"ז בשבט תש"ל, 3.2.1970. לממשלה הוגשה גם הצעה, שנדחתה, למחוק את סעיף הלאום כדי להימנע מההגדרה הדתית בחוק (פרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 29.1.1970). בהתאם להסכמים הקואליציוניים הוחלט לאפשר לחברי סיעת מפ"ם להצביע נגד החלטת הממשלה. שאר המפלגות הורשו להימנע בלבד (פרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 10.2.1970).

[52] פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 11.2.1970.

[53] פרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 29.1.1970.

[54] פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 16.2.1970.

[55] פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 2.3.1970.

[56] פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 16.2.1970.

[57] פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 16.2.1970.

[58] פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 2.3.1970.

[59] שם.

[60] פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 11.2.1970.

[61] פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 2.3.1970 ומיום 4.3.1970.

[62] פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 4.3.1970.

[63] פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 10.3.1970 (דברי הכנסת, עמ' 1120).

[64] זמן קצר לאחר תיקון החוק ביקר המשפטן אשר מעוז את הבעיה והציע שיקנו שבות גם לנינים, אם כי גם הוא טען ש"ממילא יהא המדובר במקרים מועטים בלבד" (מעוז, "רוב מהומה", עמ' 643).

[65] פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 10.3.1970.

[66] פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 18.2.1970.

[67] בדיון בוועדת החוקה (4.3.1970) בנושא הגיור דרשו החרדים לקבוע שהמדינה תכיר רק בגיור הלכתי. מנגד היו חברי כנסת שביקשו להוסיף שכל גיור המקובל בקהילות היהודיות יוכר. הצעות אלו נדחו והנוסח הסופי לא כלל אף אחת מהצעות אלו, אולם שר המשפטים שפירא והיועמ"ש שמגר אמרו במפורש שגם הנוסח שאומץ צריך להתפרש כהכרה בכל גיור שנעשה בקהילות מוכרות (פרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 3.2.1970; פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 23.2.1970). עמדה זו התקבלה לימים גם על ידי בית המשפט העליון שבו כיהן כמובן שמגר כשופט ונשיא. ראו יעקב שפירא, "הגיור במשפטה של מדינת ישראל", ידידיה שטרן ונתנאל פישר (עורכים), גיור ישראלי: חזון. הישגים. כישלונות., ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018, עמ' 60–119.

[68] פרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 29.1.1970.

[69] חוקי נירנברג מופיעים בתוך יצחק ארד ואחרים (עורכים), השואה בתיעוד, ירושלים: יד ושם, עמ' 72–76. אגב, הכינוי הקולקטיבי "חוקי נירנברג" מתייחס לשלושה חוקים שאושרו ברייכסטאג (הפרלמנט) הגרמני ביום 15 בספטמבר 1935: (1) חוק הדגל שקבע כי מאותו רגע ואילך הדגל הרשמי של גרמניה הוא דגל צלב הקרס; (2) חוק האזרחות שקבע מיהו אזרח גרמני ומיהו רק בגדר נתין; (3) החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני.

[70] יוצא מן הכלל היה ח"כ אבנרי שהציע להכיר גם ביהודי מומר, אם כי גם הוא לא הזכיר בדבריו את הנימוק של רדיפת הנאצים אלא את הנימוק הלאומי: "אם הוא רוצה להצטרף ללאום הזה, הרי מבחינה לאומית הוא שייך ללאום" (פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 10.3.1970; דברי הכנסת, עמ' 1128).

[71] פרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 22.6.1958.

[72] בג"ץ 72/62 אוסוולד רופאייזן נ' שר הפנים.

[73] ראו בעניין זה בדברי השופט ברנזון בבג"ץ רופאייזן, עמ' 2451–2452.

[74] חוה דרייפוס, "נוצרים בגטו: קהילת 'כל הקדושים', קהילת 'לידת מריה הקדושה' ויהודי גטו ורשה", קובץ מחקרים יד ושם, לא (תשס"ג), עמ' 117–133. במקרים שבהם לא-יהודים פעלו להציל יהודים שהתנצרו, הם לא זכו בהכרה כחסידי אומות העולם אם הובהר שמטרתם הייתה להציל נוצרים ולא יהודים (גור-אריה, "זהות יהודית, זהות ישראל וזיכרון השואה", עמ' 88–94).

[75] ראו לדוגמה ארכיון יד ושם, M.69/4780.

[76] דיונים על כך התקיימו בקרב הפקידות, במיוחד לקראת מה שמכונה "ועידת ואנזה" (20 בינואר 1942) ובמהלך השנה שלאחר מכן: Cornelia Essner, Die “Nürnberger Gesetze” oder Die Verwaltung des Rassenwahns 1933-1945, Paderborn: Ferdinand Schöningh, 2002, pp.384–444.

[77] מקסימיליאן סטרנד, "בני המזל: הישרדות בני זוג יהודים בנישואי תערובת בסוף ימיו של 'הרייך בן אלף השנים'". דפים לחקר השואה, 29 (2017), עמ' 57–90; מרדכי פלדיאל, "נישואי תערובת ו'מישלינגה' כניצולים בגרמניה הנאצית". ילקוט מורשת, 62 (1996), עמ' 147–149.

[78] יצחק ארד, תולדות השואה: ברית המועצות והשטחים המסופחים, כרך שני, ירושלים: יד ושם, 2004, עמ' 673–689.

[79] האנציקלופדיה של השואה, כרך ג, ערך "מישלינגה", עמ' 714–716.

[80] בריאן מארק ריג, החיילים היהודים של היטלר, מאנגלית: עמית יריב, תל-אביב: מטר, 2005, עמ' 48–54, 179.

[81] ראו לדוגמה בספרה של אינגבורג הכט, חומות סמויות מן העין, מגרמנית: אילנה המרמן, תל-אביב: אחוזת בית, 2018.

[82] פלדיאל, "נישואי תערובת", עמ' 147–158.

[83] ריג, החיילים היהודים של היטלר, עמ' 64–65, 85–87. חוקרים אחרים, כמו ביאטה מאייר, חולקים על עניינים שונים בספרו של ריג, אך גם היא אינה מבטלת את ממצאיו. ראוBeate Meyer, Jüdische Mischlinge: Rassenpolitik und Verfolgungserfahrung, 1933-1945, Hamburg: Dölling und Galitz Verlag, 1999.

[84] ארד, תולדות השואה, עמ' 673–689; ריג, החיילים היהודים של היטלר, עמ' 190–194.

[85] אמנון רובינשטיין, "חוק השבות", שולמית וולקוב ואחרים (עורכים), זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני, ירושלים: כתר ולמדא, 2007, כרך ד, עמ' 432–433.

[86] קטיה קופצ'יק, "סמוטריץ' שכח שגם נכדי יהודים נרצחו בגזים", ynet, 26.8.2020.

[87] פלדיאל. "נישואי תערובת", עמ' 147.

[88] Takeyuki Gaku Tsuda, "Ethnic Return Migration and the Nation‐State: Encouraging the Diaspora to Return ‘Home’", Nations and Nationalism, 16.4 (2010), pp. 616–636.‏

[89] רות גביזון, שישים שנה לחוק השבות: היסטוריה, אידיאולוגיה, הצדקה, ירושלים: מרכז מציל"ה, 2009; גדעון ספיר, "האם חוק השבות עודנו מוצדק?", אוהד גורדון (עורך), ספר אדמונד לוי, צפרירים: נבו, 2017, עמ' 279–293.

[90] ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה, מגרמנית: יונתן ניראד, תל-אביב: עם עובד, 2000, עמ' 209.

[91] פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 10.2.1970.

[92] פרוטוקול ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 11.2.1970.

[93] פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 10.3.1970.

[94] בג"ץ 10535/09, פלונית נ' שר הפנים.

[95] פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 24.7.1990 (דברי הכנסת, עמ' 4777).

[96] פרוטוקול ישיבת ועדת העלייה והקליטה, "הצעת תיקון לחוק השבות", 26.12.1994 (ראו דברי ח"כ רביץ, עמ' 4), וכן בפרוטוקול ועדת העלייה והקליטה, "הצורך בשינוי חוק השבות לאור העלייה הגדולה של לא-יהודים", מיום 26.6.1995 (ראו עמ' 5).

[97] פרוטוקול ישיבת ועדת העלייה והקליטה מיום 11.12.2001.

[98] פרוטוקול ישיבת ועדת העלייה והקליטה מיום 5.10.2000.

[99] "אל תגעו בחוק השבות", הארץ, 18.6.1998; "פחד מגויים", הארץ, 2.12.1999.

[100] אניטה שפירא, "השואה: זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי", יהודים חדשים, יהודים ישנים, תל-אביב: עם עובד, 1997.

[101] זרח ורהפטיג, חוקה לישראל דת ומדינה, ירושלים: מסילות – המרכז העולמי של המזרחי, 1988, עמ' 175–177.

[102] זאב חנין, לבוא בקהל ישראל: זהותם של העולים דוברי הרוסית בעידן הבתר-קומוניסטי, ירושלים: בית מורשה, 2014; נתנאל פישר, "הגיור בישראל מהקמת המדינה ועד לשנות האלפיים", שטרן ופישר, גיור ישראלי, עמ' 120–153.

[103] יאיר שלג, "ההתבוללות עלתה לישראל" (ריאיון עם אשר כהן), הארץ, 2001.12.20.

[104] השופט זמיר טען שאפילו השופט חיים כהן, הסמן הליברלי והחילוני בעשורים הראשונים למדינה, לא היה מקבל כיום את הקריטריון של הצהרת יהדות כיוון שישראל הפכה "אבן שואבת לאנשים רבים ממדינות שונות, בעיקר מדינות בלתי מפותחות, שיבקשו לחיות בישראל אף שאין להם כל קשר או הזדהות עם היהדות" (יצחק זמיר, "פתח דבר: האיש והרוח", חיים כהן: מבוא אישי – אוטוביוגרפיה, אור יהודה: כנרת זמורה דביר, 2005, עמ' 25–26).

[105] פרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 29.1.1970.

[106] פלד ושפיר, מיהו ישראלי, עמ' 389.

עוד ב'השילוח'

נורמת הזכויות – וזכות הנורמה
גם קהילה, גם מדינה ליברלית
אני ואתה נשפר את העולם

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *