כשהנעליים גדולות

אחרי מנהיג גדול תבוא תמיד הנהגה חלשה יותר. אבל גם כשלומדים, חיוני לשמור על הנכסים האסטרטגיים שהושגו

בהזדמנויות שונות – בין השאר על גבי במה מכובדת זו – הבעתי את העמדה לפיה בנימין נתניהו, ראש הממשלה הוותיק ביותר של ישראל, צריך לסיים את כהונתו. הן מפני שניכר שהוא רואה זהות בין האינטרס הלאומי לבין כהונתו כראש ממשלה, עובדה מסוכנת מאוד למדינה, הן בגלל שורה של תחומים חיוניים שהוזנחו במהלך כהונתו הארוכה. אירועי הפרעות במהלך מבצע שומר החומות הציפו את חומרת הסכנה שבהזנחה זו.

במקביל, מעולם לא הסתרתי את הערכתי לנתניהו כמנהיג נדיר וגדול שקם לישראל, בעל שיעור קומה היסטורי והישגים מופלאים. הערכתי שלי כמובן אינה חשובה במיוחד; ההיסטוריה, כך אני משער, עוד תכתוב באריכות על האיש שהוביל את ישראל משך יותר מעשור והפך אותה ממדינה 'רגילה' למעצמה כלכלית ומדינית של ממש ולאחת המדינות המתקדמות בעולם בהיבטים רבים.

המסקנה משתי התובנות הללו היא שמדינת ישראל צריכה לוותר על מנהיגה הדגול – בידיעה ברורה שהוא מותיר אחריו נעליים הגדולות ממידתו של ממשיכו, יהיה אשר יהיה. זהו המחיר ההכרחי של פרידה, הכרחית גם היא, ממנהיג גדול: מי שיורש אותו צריך לפסוע בהיסוס במשעולים שלקודמו המנוסה הם כמעט מובנים מאליהם.

אל הקושי של הכניסה לנעליים הגדולות של נתניהו מתווספים במקרה של נפתלי בנט שורה של אתגרים נוספים. הראשון שבהם ניכר בשיחת החפיפה הקצרה והלקונית שערך נתניהו באי-רצון לממשיכו, שהעידה כי ראש הממשלה היוצא לא יסייע לממשיכו להצליח, ולא יעניק לו מניסיונו הרב, וזאת אף כי האינטרס הלאומי מחייב זאת. השני הוא הגב הפוליטי הרעוע מאוד שעמו נכנס המנהיג החדש לנעליים הגדולות: בהעדר מפלגה גדולה התומכת בו, וכאשר חלק נכבד מבוחריו חשים נבגדים, נפתלי בנט החל את כהונתו כשהוא מראש, מבחינה פוליטית, סוג של ברווז צולע.

האתגר השלישי הוא האווירה הרעילה שבה האופוזיציה החדשה הקיפה את ראש הממשלה החדש. גם לבעלי העור העבה ביותר קשה לעמוד מול התקפות אישיות וארסיות ברובן, שמוטחות ללא הפוגה ומבטאות בוז עמוק ועקבי. נזכרתי באווירה שאפפה את כהונתו הראשונה של נתניהו, ב-96: העוינות שכוונה כלפי כל החלטה או צעד שלו, מצד כלי התקשורת המרכזיים, יצרה מצב שכמו הכריח אותו להיכשל. למרבה הכאב, ראש הממשלה מקבל כעת את היחס הזה מן האופוזיציה מימין – גם כאן באופן המעורר ספקות על ההתחשבות באינטרס הלאומי. אחרי הכול, ראש ממשלה שיכול לתפקד הוא אינטרס עליון של כולנו.

וכל זה, לפני שהזכרנו את האתגר הלא-פוליטי שצץ לפני מנהיגותו של בנט בדמות הגל הרביעי של הקורונה, או מגפת הדלתא כפי שהוא מעדיף לכנות אותה.

כאמור, גם בלי כל האתגרים הללו, עצם הכניסה לנעליו של מי שניהל את מדינת ישראל בכישרון יוצא דופן במשך שנים ארוכות מבטיחה פרק זמן של התלמדות שבמהלכו תשרור תחושה בלתי נמנעת של מנהיגות חלשה, יהיו מעשיה והחלטותיה אשר יהיו. זהו מחיר שחברה צריכה לשלם, אם איננה רוצה לפתח תלות מסוכנת במנהיג.

*

חבריי בימין מוטרדים מאוד, מאז התרקמות הממשלה החדשה, משותפותו של השמאל בממשלה, ובמיוחד מהכללתה של רע"מ בתוך הקואליציה הצרה. אני שותף לחלק מהחששות, אבל גם חושש לשני דברים אחרים – אולי חשובים יותר. הראשון הוא עניין המנהיגות, או הנעליים הגדולות, שבו פתחנו: עוצמתה של מדינת ישראל היא במידה רבה תוצאה של תדמית, וזו מושפעת גם מעוצמתו ומעמדו של המנהיג. מנהיגות חלשה מיתרגמת לישראל חלשה, ולכך יש משמעויות אסטרטגיות מסוכנות.

השני הוא הנסיגה האפשרית מן ההישגים האסטרטגיים של נתניהו, בעיקר בכהונתו האחרונה. במשך שנים רבות מאוד, מדינת ישראל ראתה עצמה כקרובה למערב הליברלי, בהובלת מדינות מערב אירופה וארצות הברית. על הקרבה הזו מדינת ישראל שילמה מחיר כבד מאוד: עיקרון 'שתי המדינות', שהפך למוסכמת בסיס מוסרית ואסטרטגית של המערב הליברלי, הנציח את הסכסוך הישראלי-ערבי, מנע מאתנו שלל הזדמנויות לשלום, וקיבע בתודעה העולמית את ישראל כצד החזק והלא-צודק במשוואה. גם סדר היום הפרוגרסיבי, הדומיננטי במערב הליברלי, חלחל לישראל והקשה עליה לקיים את עצמה כמדינת לאום חפצת חיים, הממשיכה את המפעל הציוני שהפך שם למוקצה מחמת מיאוס וקולוניאליזם.

בנימין נתניהו שבר את התלות של ישראל במערב הליברלי. אולי בזכות השנאה של השמאל הישראלי אליו, ואולי בלי קשר לכך – נתניהו הבין שלטובתה של ישראל היא חייבת למצוא לה בני ברית בין מכחישי הפרוגרסיביות – מהאגף הרפובליקני בארה"ב ועד לממשלות הלאומיות של קבוצת וישגרד במרכז אירופה. הברית של נתניהו עם מנהיגים כמודי ההודי או אורבן ההונגרי העלתה את חמתו של השמאל הישראלי אבל העניקה לישראל שחרור מהתלות הרעה במחנה המדינות ה'נאורות', שאימצו מכבר את הנרטיב הפלסטיני ואשר מתקשות לכבד מדינות לאום ומעדיפות את חיזוק ה'מוחלשים', גם אם הם תומכי טרור, על פני חיזוק השלום. כש"הסכמי אברהם" סימנו את הדרך למזרח תיכון חדש באמת, הייתה זו פריצת דרך שלעולם לא הייתה מתרחשת ללא שבירת הקדושה המשתקת של עקרון 'שתי המדינות'.

אחת הסכנות הגדולות הנובעות מהרכבה של הממשלה החדשה היא השיבה אל הרצון ללגיטימציה של המערב הליברלי. נטיית הלב הטבעית של רבים בממשלה החדשה היא העדפה של תמונה עם עמנואל מקרון מאשר עם ויקטור אורבן, ונכונות רבה יותר להתקוטט עם ראש ממשלת פולין בנוגע לחוקי רכוש, מאשר עם מנהיגים משוויץ או שוודיה על תמיכתם המתמשכת בארגונים פרו-פלסטיניים המחזקים בפועל את הטרור נגד יהודים. השמאל והמרכז הישראלי החילוני, המהווים את הבסיס של הממשלה הנוכחית, מעריצים את המערב, ואינם מודעים מספיק לסתירה העמוקה שבין ערכיו הפרוגרסיביים לבין בסיס הקיום של המדינה הציונית.

נתניהו הבין שמדינת ישראל זקוקה לבעלי ברית מן הימין האירופי, גם כאשר נטיית הלב המושפעת מן העבר ממשיכה לחוש נוח יותר עם בעלי ברית מן השמאל. חיוני שגם המנהיגות הנוכחית של ישראל תבין זאת, ולא תחבל במה שנבנה כאן בעמל רב בשנים האחרונות.

תמונה ראשית: רה"מ נפתלי בנט ונשיא ארה"ב ג'ו ביידן במהלך פגישתם בבית הלבן, צילום: אבי אוחיון, לע"מ