|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
עיונים (גיליון 42)
כתב עת רב-תחומי לחקר ישראל
עורכים: אבי בראלי ועופר שיף
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2025 | 314 עמ'
לקראת צאת גיליון 42 של השילוח קיבלנו את גיליון 42 של 'עיונים'. השתוות המספרים היא תירוץ נאה לסקור גיליון של כתב העת עב הכרס, לשעבר "עיונים בתקומת ישראל". צירוף שמותיו מעיד על תחומי עיסוקו, יהודים בארץ ישראל מסוף המאה הי"ט ואילך, ועל אוריינטציה המסוגלת לראות בציונות תקומה ולא קולוניאליזם כַּפּוֹשֶׂה בתחום.
זהו כתב עת אקדמי שפיט, שמאמריו כתובים באיפוק מחקרי ומצוידים בכל האפרטוס המדעי, מתקציר בשתי שפות עד תועפות מראי-מקום. יתרה מכך, כל מאמריו עוסקים בעבר בלבד, ולא בתופעות המתקיימות כעת. ובכל זאת ניכר בו מאמץ לעניין את הקהל המשכיל הרחב, הרחק מעבר למעגל החוקרים עצמו – וזאת באמצעות כתיבה (או עריכה) נגישות ומעוטות ז'רגון פנימי, ובעיקר בבחירת הנושאים. כמעט תמיד יש בהם מיץ, ורובם מאירים מעט גם את זמננו.
וכך, מאמר על הלאומיות בעיני יחזקאל קויפמן ושאלת קדמות עם ישראל וכיבוש הארץ בימי יהושע (מאת גילי קוגלר) בוחן כיצד יכולה ציונות חילונית להישען על נימוקים מן ההיסטוריה הרחוקה. מאמר על הקונסול הגרמני בחיפה ערב מלחמת העולם השנייה ומאמציו להוכיח שלא היה נאצי (יוסי בן-ארצי) מעמידנו על קוריוז בעל ערך ייצוגי מראשית ימי יחסי גרמניה-ישראל. מאמר על רמלה שלאחר מלחמת השחרור (מני פרידמן) מפענח את ייחודיותה של ההתיישבות בעיר ערבית נטושה ברובה, ומראה איך השפיע הדבר על העיכוב ההתפתחותי שלה. ומאמר על מחתרת יוצאי לח"י, מבצעי הפיגועים נגד שגרירויות ברה"מ וצ'כוסלובקיה ("מחתרת צריפין"), המשפט הצבאי התקדימי שלה והחנינה שקיבלו חבריה (איציק פס) מצביע על הקושי של המדינה הצעירה להתמודד עם עבריינות אידאולוגית הזוכה לתמיכה בשכבות בציבור.
מאמרים אחדים יכולים אף לתרום לפולמוסים בני זמננו. עמנואל שיבר בדק את תוכנית הלימודים במוסדות 'עץ חיים' של תלמידי הגר"א בארץ, רשת שהקיפה בין אמצע המאה ה-19 לשנות הקמת המדינה את רוב ילדי החינוך הדתי והחרדי בירושלים, ומצא שבהתאם לרוחו של הגאון מווילנה עצמו, נלמדו שם מה שהיינו מכנים לימודי ליבה, ויוחסה להם חשיבות. מאמר על הבחירות לנשיאות ישראל ב-1952, אחרי מות חיים ויצמן, מאת שהם וקסלר, מתבונן בפעם הראשונה שבה היו נבחרי הציבור חופשיים באמת להציע מועמדים לנשיאות, ומצאו עצמם מתמודדים עם השאלה מה טיב התפקיד ועד כמה הוא צריך להיות, למשל, פוליטי.
בלב הגיליון עומד מאמרו של אבי פיקאר, המשווה בקפידה את הכלול בעדויות הורים ואחים לגבי ילדי תימן הנעלמים בשתי ועדות חקירה, ועדת בהלול-מינקובסקי בשנות השישים המאוחרות וועדת קדמי לקראת שנת 2000. במדדים שונים כגון מסירת הידיעה על מחלת הילד, מספר הימים מהאשפוז להודעת הפטירה, או חיפושים אחר הילד לאחר ההיעלמות, נמצאו הבדלים ב-28 עד 74 אחוז מהעדויות לגבי ילד מסוים זה או אחר – כמעט תמיד בכיוון הנוח יותר לחשד בחטיפה. יש בכך כדי ללמד שוב על חולשותיה של העדות מן הזיכרון, השתנות הזיכרון לאורך הזמן, וההשפעה המוטיבציונית האפשרית שיש עליו; וכמובן, יש בכך כדי לבצר את פסילתו של סיפור החטיפה המאורגנת במסקנות שתי הוועדות. למאמר הוקדש ביד נדיבה מקום לנספח סטטיסטי מאיר עיניים.
יתר המאמרים עוסקים בטקסטים למיניהם. אנו מגלים את הקשר בין הרומן 'צל ידו' של חיים באר לסיפור של עגנון שגם בו משוחחים עם המתים על העבר היהודי (יעל בלבן); נחשפים למחזה שהיה פופולרי מאוד בתקופת היישוב ותחילת המדינה בקרב קבוצות חובבים אך לא הועלה על הבמה הרפטרטוארית, מחזהו של אהרן אשמן 'החומה', המדמה את תקומת ישראל לימי שיבת ציון מבבל ומשאיר מקום גם לדעות חתרניות כלפי אתוס זה (מירה בלברג ויאיר ליפשיץ); ומתחקים אחר תוכנית בטלוויזיה הלימודית בשנות השבעים שדימתה, כאופנת הימים ההם, "משפטים" על שאלות מוסר – ועל המגמות התקופתיות שבחירותיה משקפות (איתן בר-יוסף וטליה דיסקין).
המגוון מעניין אפוא, וכשאינו מעלה הרהורים על ההווה, הוא לפחות מאיר מחדש את העבר. כל המאמרים זמינים גם לכל גולש באתר כתב העת.
