בעל ירקון

בעל ירקון

נדב נוימן

פרדס, 2025 | 243 עמ'

ז'אנר הדיסטופיות בישראל חורש בתלם קבוע: הדת היהודית הפונדמנטליסטית משתלטת על ישראל ומחריבה בה כל חלקה טובה, ושרידי החילונים מנסים להתמודד. 'הדרך לעין-חרוד' המוצלח יחסית של עמוס קינן התווה את הקו, ומאז היו רבים מאוד כגון 'השלישי' המוצלח של ישי שריד, 'הידרומניה' (אסף גברון), 'גיבור' (אריק צ'רניאק), 'והגיענו לזמן הזה' (עידן סגר) ועוד ועוד. כולם העידו בעיקר על חרדה חילונית מפני כוחה של המשיחיות, חרדה שימיה כימי הציונות. אף כי בן-גוריון למשל העיד על עצמו שהוא יהודי לפני היותו ישראלי, וכי כיהודי הוא מבטא את שאיפת הדורות לגאולת ישראל (אמירה שהתפרסמה מחדש לאחרונה על ידי הזמר סבלימינל, שסִמפֵּל אותה לתוך האלבום החדש והלאומי-ציוני עד כדי התפקעות שלו), לא כולם אהדו כיוון זה. חרדה זו הובעה במכתבו המפורסם של גרשם שלום על כוחה האיום של השפה העברית המתחדשת, ריחפה מבין השורות של קבוצת ברית שלום ויורשיה, והתעצמה לאחר מלחמת ששת הימים:  השיבה לעיר העתיקה בירושלים כמשל לחיבור מחדש של העם היהודי לטבורו של עולם ולכוחות המסתוריים הגלומים בו.

'חופשי זה' של חיים נבון, שבו הדיסטופיה הישראלית התייחסה דווקא לחברה חילונית היפר-ליברלית שהפכה גם את הקשר הזוגי לחוזה שנתי מתחדש, יצא מן הכלל והעיד עליו.  'בעל ירקון' אף הוא יוצא מכללי הז'אנר, אך מכיוון שונה לחלוטין.

רומן ביכורים זה של נדב נוימן מתרחש אומנם כרגיל במדינת יהודה שהחליפה את ישראל הישנה, אך גיבור הספר יואל דנציגר אינו נאבק במנגנון השלטוני החדש מהזווית החילונית-רציונלית כפי שהורגלנו. דנציגר, ארכיאולוג כושל שעתידו מאחוריו, נקרא באי-רצון לחיפוש אחר צלמית עתיקה ומסתורית שהתגלתה במקורות הירקון ומייד נעלמה שוב. אחינועם מרשות העתיקות מפקחת על החיפושים, והיחסים שנרקמים בינה לבין דנציגר הופכים את המשימה לאישית מכפי שהתכוון. דנציגר יוצא למסע בלשי-רוחני בארץ ובהודו, ומוצא את עצמו נמשך לעבר הכנעני המיסטי הקדום.

כפי הנרמז משם הספר, הכוחות הרוחשים מתחת (ומעל) פני הקרקע הם אלו של אלים עתיקים מרובים, אשר הם ורק הם עשויים לתת מענה לפונדמנטליזם המוניסטי היהודי. אם הסדר הפנימי של החילוניות-הליברלית הנאורה קורס לתוך עצמו שנים רבות כל כך, הפנייה לניו-אייג' או במקרה הזה ל"אולד אייג'" היא אך מתבקשת.

התנועה הכנענית הישראלית שבין תומכיה המפורסמים היו הפסל יצחק דנציגר (והקשר לגיבור הספר מן הסתם אינו מקרי), ועמוס קינן שהוזכר לעיל (שביתו הזמרת רונה קינן כתבה עליו את 'שירים ליואל'!), הייתה שולית מבחינה כמותית אך משפיעה מבחינה אומנותית ותרבותית, וספר זה הוא עוד אחת מאדוותיה. נהייתה של הכנעניות אחר העבריות הטרום-יהודית באה לידי ביטוי בתנועה המחתרתית (העולמית!) שנחשפת אט אט לאורך הספר, ואשר מבקשת להחזיר "עטרה ליושנה" ולרומם מחדש את הפלורליזם הפגאני ששרר בעולם לפני שהגיעו היהודים והרסו את החגיגה.

זה מרענן לנוכח המסורת שנוצרה, אך הביצוע למרבה הצער מעורפל, סבוך שלא לצורך, וטווה הבטחות מז'אנר הפנטזיה שנכזבות מהר. הספר גם נחפז לוותר על כללי הז'אנר המקובלים באופן שאינו מיטיב עימו כלל. בדרך כלל, הגיבור הדיסטופי מנסה לפרוץ את גבולות העולם החדש שנטוו סביבו, כשלרוב מתמקם ברקע סיפור אהבה המעניק לגיבור כוחות מחודשים. בשלב מסוים סיפור האהבה מתערער וניסיון הפריצה של הגיבור מסתיים בכישלונו הצפוי מראש. בתוך כל זה מגיע השלב שבו חושף הגיבור את המנגנון שבו פועל השלטון הבלתי-מוכר לקורא. ב'בעל ירקון' השלטון של מדינת יהודה בא לידי ביטוי במעין "כותרות" נדושות על משופמים שמנמנים וכוחניים לאורך כל הספר. גם המחתרת הכנענית המסתורית נותרת כנעלם גדול, והשפעתה המרומזת הרבה על מהלכי ההיסטוריה היא בגדר חשיפה מקורית אך נטולת פירוט וביסוס.

כל שנותר הוא מעין זרם תודעה מתמשך של גיבור הנתקל בדמויות מסתוריות כאלו ואחרות, עד לסוף שבו נחשף המאבק האלילי במונותאיזם במלוא תפארתו – עם סיום נטול פשר, שבו הגיבור מצוי עדיין בין שלושת העולמות.

היה אולי ראוי להכריז על מיצוי מלא ומוחלט של ז'אנר הדיסטופיה הדתית בישראל, אך נראה שעד שלא יימצא מזור לחרדה המתחדשת מפני משיחיות יהודית, עוד ישובו ספרים אלה וימלאו את המדפים – כמעין נוירוזה ספרותית שאינה מרפה ורק גווניה מתחלפים כפעם בפעם.