קולינמלים

קולינמלים

דתיים בקולנוע הישראלי

אדם צחי

כרמל, 2024 | 201 עמ'

שתי דוגמאות מייצגות לדימוי הדתי בקולנוע הישראלי מונחות כבר בעטיפת הספר, והמעבר ביניהם מתמצת תהליך של עשרות שנים המתועד היטב מעל דפיו.

האחת, מילולית. כותרת הספר ('קולינמלים') מרפררת לסרט 'שני קוני למל' שבו מוצג הדתי כ"גרוטסקה דוחה… אינפנטילי ופגום… עיוור בעין אחת, צולע, מגמגם, בלתי מפותח רגשית וקוגניטיבית… היפוכו של מודל הגבריות שמעלה הציונות על נס" (69). השנייה, ויזואלית. דמותו של משה בלנגה (שולי רנד) גיבור הסרט 'אושפיזין', אוחז בארבעת המינים, עטור בטלית ומישיר מבט נוקב אל המצלמה. בלנגה; אותו "יהודי ישן בעל כוח של יהודי חדש… גבר חסון המתאפיין בעוצמה פיזית… אך גם במורכבות רגשית… מתפלל ומתבודד ואף זוכה לנס שמיימי", אך "מסוגל גם לנקוט אלימות אינסטינקטיבית" (146). אכן, מקולינמל אל בלנגה: קיצור תולדות דימויי הדת והדתיים בקולנוע הישראלי.

עשרת פרקי הספר (אחד מהם התפרסם בגרסה ראשונית מעל דפי השילוח, אחר התארח ב'רליגיה') משרטטים תמונה פנורמית מקיפה, הנמתחת משנות השלושים ועד לעשור האחרון. יצירות בולטות בכל תקופה עולות על שולחן הניתוחים כדי לחלץ מהן תמה בולטת של הופעת הדתי על מסך הקולנוע: שלילת הגלות הדתית ככלי ליצירת היהודי החדש, הגחכת הדתי כפרימיטיבי וחשוך, העלמת הדתי מהמסך לטובת יצירה אישית-אומנותית, אימה וחשש מפני השתלטות דתית, ביקורת חברתית על הממסד הדתי – וכיוצא באלו. תהליכים סוציולוגיים, היסטוריים וזהותיים משמשים בפרקים כרקע מאיר עיניים לניתוח היצירות, ומעניקים להן פשר והקשר.

הקולנוע של שנות האלפיים הוא נקודת מפנה בניתוחו של המחבר, אדם צחי. במסגרתו זוכים היהדות והדתיים לנוכחות מוגברת בקולנוע הישראלי, ולייצוגים מורכבים הרבה יותר – מבטים ביקורתיים, אמביוולנטיים, ואף כאלו הנעשים מנקודת מבט 'פנימית' האוהדת את העולם הדתי ובנויה על היכרות אינטימית עם עושרו ומורכבויותיו. מאלף במיוחד הפרק האחרון המבשר על תופעה קולנועית חדשה (יחסית) ומנתח אותה לעומק: אם העיסוק הקולנועי הישראלי בעולם היהודי היה ממוקד בסוציולוגיה של הדת, הנה סרטים של השנים האחרונות – המוכר בהם הוא 'אגדת חורבן' – מציבים במרכזם טקסטים, מיתוסים ואירועים היסטוריים מכוננים, ומעצבים אותם מחדש באור העכשיו. פתח הדבר ממקם את המחקר על רקע נוף אישי נוגע, ואחריתו מעלה הרהורים חופשיים מעוררי מחשבה.

בסיומה של קריאה מתנסחת תובנה נושנה-אך-נשכחת: הדימוי התרבותי של הדת ומאמיניה לעולם אינו צומח באופן אורגני בליבות האנשים. מעורבים בו אידיאולוגיות מקיפות וסוכני תרבות נמרצים, דמיון וחזון, משאלות לב ומניפולציות מכוונות. פעמים רבות הוא מעוצב 'מבחוץ' לדת, ומגויס לא אחת לפרויקטים כאלו או אחרים המונעים ממוטיבציות שונות – לאומיות, פוליטיות, מוסריות או חברתיות. ספרו של צחי מאפשר לנו להתבונן בדימויים אלה בביקורתיות רבה, אך חשוב לא פחות – עם זיק חיוני של הומור עצמי.