יהדות על הרצף / עידו פכטר

Getting your Trinity Audio player ready...

יהדות על הרצף

עידו פכטר

כרמל, 2021 | 227 עמ'

ספרו הפרוגרמטי של הרב עידו פכטר הוא ספר נצרך לכל המוטרד מן הפערים שבין יהודים ליהודים, בין יהודים ליהדותם, ובין היהדות במצבה ההלכתי הנוכחי, המזוהה עם החמרה גוברת והולכת, לבין המציאות וצורכי השעה.

הספר בנוי נדבך על נדבך. היעד החברתי, הרוחני והלאומי שהוא מבקש לממש, ואשר ניכר בשמו  ובתמונת העטיפה שלו, מוצג בשלב מתקדם, לאחר שבוססו (או לפחות ניסו להתבסס) היסודות הרוחניים, ההיסטוריים וההלכתיים שלו. אפשר לצייר זאת כך: הגישור בין היהודים, ה"רצף" בין הדתי לחילוני, נבנה על גבי גישור בין ההלכה לבין כלל היהודים. גשר זה, עוד קודם לכן, נבנה על גבי גישור בין ההלכה למציאות. והגשר הזה, בתורו, נישא על כתפי גשר תודעתי הנבנה בתחילת הספר, בין דת למודרנה.

ראשית חוכמה, סבור פכטר, יש להתגבר על סתירה מהותית לכאורה בין דת למודרניות, סתירה שפתרונה יאפשר "דתיות מודרנית". הסתירה נובעת מכך שהרציונליות המודרנית סילקה למעשה את האלוהים מעולם המעשה ומחיי היומיום; ומכך שהמודרניות תובעת אוטונומיה של האדם ולא כפיפות שלו, גם ברשות היחיד, למערכת חיצונית שאין לאדם רשות לחלוק עליה.

לשם כך נדרש לדבריו שינוי של התודעה ההלכתית. הוא קורא להשיב את אלוהים להלכה: לשאול מה רצון האל, מהם הערכים שההלכה בנושא זה או אחר מבקשת לקדם, ולא לראות את ההלכה כמערכת מנותקת של מסורות כובלות ושל היקשים פנימיים שאין להם נגיעה לערכים ולמציאות. פכטר מראה שזו דרכה של התורה עצמה, ודרכה של גישה הלכתית שנמשכה גם אצל חז"ל, בגישתו של ר' ישמעאל, ולימים אצל הרמב"ם. כמובן, אין בכך כדי להפוך את ההלכה למודרנית במובן של הוצאת האלוהים מהסיפור. להפך.

פרקים נוספים מציעים עוד פנים של התפנית התודעתית שתחבר דתיות ותודעה מודרנית. לטענת המחבר, מודרניות זו היא גישתה המקורית של התורה. הוא קורא לחדש את "התודעה האוטונומית בהלכה", כלומר לעודד לקיחת אחריות אישית. הוא מספר כי כרב העונה לשאלות, הוא שואף להציג בפני השואלים את המידע הרלבנטי ואת השיקולים האפשריים, ולהותיר להם את ההכרעה.

מכיוון נוסף, הוא מדבר על "הלכה אנתרופוצנטרית": תפיסה שההלכה והמצוות נועדו לא לפייס את האל, אלא להדריך את האדם לדרך מוסרית. "תכלית ההלכה להעצים את האדם, וממילא עליה להשתלב עם יושרו הפנימי וכוחותיו הטבעיים" (עמ' 89). גם כך מדובר בכפיפות למערכת חוקים, אך פכטר מציע לראות זאת כנטילת מחויבות: האדם המקבל על עצמו את ההלכה דומה למי שמתחתן, בכך שהוא מכריע הכרעה מחייבת מתוך בחירה, "כי אי אפשר לעשות שום דבר משמעותי בעולם בלי להיות מחויב אליו ונאמן לו".

פכטר ממשיך, פרק אחר פרק, להציע "מִפנים תודעתיים". הוא מצביע על שתי מסורות בספרות הרבנית: כזו שמדברת על "תורה שקדמה לעולם", ועל כן חזקה על כל מקרה ופרט בעולם שהוא מתאים לכללי התורה, שהרי נברא לפיהם – וכזו המדברת על "עולם שקדם לתורה" ורואה את התורה כמציעה דרך לרבים המתחשבת במציאות הנפוצה. לנוקטים את הגישה שהתורה קדמה לעולם קשה ליישם בהלכה חידושים מדעיים. גישה זו גם תסרב להכיר בכך שיש הלכות שנתקנו בהתאם לתנאים היסטוריים מסוימים שעבר זמנם, כגון ההלכה שאין לברך על הולדת בת שכן אנשים לא שמחים בכך.

איתור שתי מסורות תפיסתיות ביהדות, שיד האחת גברה לאורך הדורות אך אימוץ האחרת יכול לקרב את ההלכה למציאות, הוא דרכו של פכטר גם בשאלה מקבילה, שאלת "ההלכה והאמת": האם ההלכה הפסוקה היא גוש אחד קיים, מסורת נתונה שתפקיד חכמי הדורות הוא רק לגלותה, או שעיקר התהליך ההלכתי הוא אנושי ושכלי. אימוץ הגישה השנייה מאפשר בין היתר לקבל את קיומן המקביל של דעות חולקות, גם דעות מיעוט, ואת האפשרות שמנהגים ופסיקות שונות נכונים במקביל.

זו חוליה קריטית, אשר, בצירוף קודמותיה אך באורח ישיר יותר, מאפשרת לספר לעבוד אל ההיבט החברתי-לאומי שהוא חותר אליו: קיום ההלכה בחברה רבגונית. לדעת פכטר, יש לאפשר "יהדות על הרצף", דהיינו להכיר מלכתחילה שיכולות להיות דרגות שונות בשמירת הלכה ובהחמרה בה, וששמירת כל תגי "שולחן ערוך", "קלה כחמורה", היא מעין רמת מתקדמים, רמה ההולמת אנשים המתמסרים מרצונם לקדושה ואינם טרודים בעול היומיום. פכטר מראה כי יש יסודות להיררכיה כזו כבר בתורה עצמה – ודאי באבחנה בין מצוות מן התורה למצוות דרבנן, בדירוג של חז"ל המבדיל בין עם הארץ, פרושים, אוכלי תרומה ועוד, ובדין "עשרה בטלנים", כאלה הפנויים בכל יום לתפילות במניין. הוא קורא "להציג את ההלכה בצורה שמציעה מדרג רחב של חיובים. מסגרת מינימלית ומעליה רמות שונות".

על כל האדנים האלה נבנית גולת הכתר החברתית: פתיחת דלתי ההלכה לכל יהודי הרואה עצמו קשור במידה כלשהי למסורת אבותיו. ההכרה בכך שיש יהודים ששומרים על ההלכה באופן חלקי צריכה לדעתו להדריך את ההלכה עצמה. ה"ציבור" המוגדר בהלכה לקביעות שונות, כגון "גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה", צריך לכלול את הציבור הרחב הזה. כביאליק בזמנו אומר גם פכטר היום כי אי אפשר לקיים תרבות יהודית לאורך דורות בלי פן מעשי, הלכה. נדרשים לשם כך כמובן גם מעשים מן הצד החילוני, וגם מקומה של קריאה זו אינו נפקד מהספר.

עוד ב'השילוח'

ישראל זקוקה למועצה חוקתית
היסטוריונים חדשים בכיפה סרוגה
תורת האליטות והמדינה היהודית

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *