ג'ודית באטלר: הטרגדיה

שחמטאי טוב לא נופל, בדרך כלל, למלכודות. אבל ישנן מלכודות שרק שחמטאי טוב נופל בהן. על אותו משקל, קהות רגשית ושוביניזם לאומני, אותם מחוללים של עדריות זועמת והרסנית, הם חטאים שמאפיינים בדרך כלל את ההמון; ואילו ערנות פוליטית, הומניזם נשגב ורגישות לאפליה מתגלים לעיתים כמוֹקשים שהאדם הפשוט – אבל רק הוא – מוגן מפניהם. המאה העשרים סיפקה דוגמאות לקטסטרופות הצפויות משני סוגי הטעויות הללו, הסוג המאפיין את ההמון, והסוג המאפיין את המלומדים; אך המונח "טרגדיה" הולם את הקטסטרופה מן הסוג השני בלבד. שכן כאשר לאומנות קנאית מולידה גזענות ופשיזם, התוצאות אכזריות, אבל זו הייתה הכוונה מראש; ואילו כאשר עמדות משחררות – נאורות או פוסטמודרניות – מוצאות את עצמן מדכאות חלקים מן האנושות, ובכללם את מי שהן באות בשמם – הרי זו טרגדיה. כאלו הן עמדותיה של הפילוסופית הפרוגרסיבית היהודייה ג'ודית באטלר כפי שעלו בעקבות טבח 7 באוקטובר.

באטלר היא הוגת דעות משפיעה באקדמיה המערבית ובשיח הבינלאומי. עמדותיה הביקורתיות בענייני מגדר עשוה לנציגת התיאוריה הקווירית, וטענותיה בנושאים שונים הן כאלה שאפשר לשמוע גם מנציגים בולטים במחנה המפלגה הדמוקרטית, כמו זוהרן ממדני וברני סנדרס (שהניתוח להלן חל במידה מסוימת גם עליהם). באטלר מעולם לא קראה לדה-לגיטימציה של ישראל, ומבחינה זו היא שונה מנועם חומסקי ואחרים. חרף הביקורת נגדה, אפשר לראות את עמדתה כעמדה פרוגרסיבית רדיקלית שאינה זולגת לאנטישמיות או, בהקשר של 7 באוקטובר, להצדקה של פעולות חמאס.

ואכן, ענייננו המיוחד בעמדת באטלר נוגע לאירועי 7 באוקטובר, ולהדגשה שהיא נותנת לאי-האלימות כערך שיש לו מקום בחשיבה פוליטית. להלן אבקש לתאר את הכישלון של עמדתה לאור הנחות היסוד המכוונות אותה, ואבקש לשאול היכן טמון הכשל: האם ברעיון הנאיבי של אי-אלימות? הייתכן שהוא עצמו מועד לפורענות, והיה כך תמיד, כפי שיעידו תולדות הנצרות? נשאל גם אם הכשל טמון דווקא בהגדרת המצב במזרח התיכון במונחים של קולוניאליזם. והשאלה החשובה מכול: מה הלקחים שניתן להפיק מכישלון זה?

אפתח את המאמר בהצגה של שינוי עמדתה של באטלר ביחס לאירועי 7 באוקטובר, שינוי שמסתיים בהאשמת ישראל ברצח עם. באטלר, למיטב ידיעתי, לא הסבירה את השינוי בעמדתה, ומבקריה לא עמדו די על הקשר בין שינוי זה לבין תפיסת האי-אלימות שלה. ההאשמה הקשה של ישראל ברצח עם נמצאת, במידה רבה של צדק, מחוץ לדיון הלגיטימי. מה גם שמטיח ההאשמה אינו מצפה לדיאלוג, אלא מכריז על סופו. ואולם, בזמנים אלו של שיח חרמות, של התגודדות סביב מחנות שמקצינים את עמדותיהם בליווי קמפיינים בוטים ושל עלייה באנטישמיות הנסמכת על כל אלה – בזמנים כאלה איננו פטורים מניסיון להרחיב את אפשרויות השיח בתקווה ליצור הסכמות רחבות ככל האפשר.

המהפך בעמדת באטלר

אירועי 7 באוקטובר מצאו את ג'ודית באטלר עם רעיונות ברורים וחדים לגבי אלימות, שוויון וערך חיי אדם. באטלר מדגישה כי אין חיים שקופים, ולפיכך אין חיים שאובדנם סתמי. האלימות מתחילה באפליה בין מוות שראוי להתאבל עליו למוות שאיננו נדרשים לחשוב עליו. במאמר שפרסמה ב-19 באוקטובר 2023, ששמו "מצפן ההתאבלות",[1] מנכיחה באטלר את עמדתה זו כבר בכותרת, ומיישמת אותה על המצב החדש שנוצר בעקבות הטבח. המאמר כולל גינוי "חסר סייגים" לאלימות חמאס ב-7 באוקטובר, אך דורש מאיתנו להרחיב את המבט ולהבחין ב"הקשר" – לא כדי להצדיק את הטבח, אלא כדי להבין אותו, וכדי לעבור, בסופו של דבר, מזעזוע לתקווה.

אך כעבור זמן לא רב שינתה באטלר תדר, והזמנתה לדיון רפלקטיבי נשמעה מעט אחרת. אווה אילוז, למשל, התרעמה על התגובה הקרה של באטלר כלפי ההתעללות בנשים יהודיות ב-7 באוקטובר, ועל ספקנותה כלפי הוכחות שהוצגו על ידי מקורות מוסכמים.[2] אילוז גם ביקרה את היחס החיובי שפיתחה באטלר לפעולות חמאס, שאותן החלה לתאר כפעולות של "התנגדות חמושה". נביא מעט מדבריה של באטלר, לשם המחשה. במרץ 2024, למשל, אמרה כך:

יכולות להיות לנו דעות שונות בנוגע לחמאס כמפלגה פוליטית. יכולות להיות לנו דעות שונות בנוגע ל… אה, התנגדות חמושה. אני חושבת שיהיה זה ישר יותר לומר שההתקוממות של ה-7 באוקטובר הייתה מעשה של התנגדות חמושה. זו לא מתקפת טרור וזו לא מתקפה אנטישמית. זו הייתה מתקפה נגד ישראלים, ואתם יודעים, אני לא אהבתי את המתקפה הזאת… אפשר להתנגד להתנגדות חמושה, אפשר להיות בעדה, אפשר להיות בעד או נגד חמאס. אבל בואו לפחות נקרא לזה התנגדות חמושה, ואז נוכל לדון בשאלה אם זה צודק, ואם הם עשו את הדבר הנכון…[3]

קארי נלסון בחן את הנסיגה שחלה בעמדתה של באטלר, מגינוי מוסרי חד של אירועי 7 באוקטובר אל עבר מסגור פוליטי של הטבח כ"התנגדות חמושה".[4] לדבריו, ה"הקשר" שבאטלר מציעה לבחון דרכו את הסוגייה אינו ניטרלי, וחותר להכחשת ממדיו האנטישמיים והטרוריסטיים של האירוע. באטלר מטשטשת לטענתו את ייחודה של הזוועה שבטבח, ובחסות הזכות לבקר את ישראל היא מצדיקה אלימות כלפי אזרחים.

באטלר לא התייחסה למהפך שחל בעמדתה. יש להצטער על כך. אילו היו הנמקות, ייתכן שהיה ניתן לנהל עימה דיאלוג. מה שגלוי לעין הוא שבאטלר יישמה כאן את התאוריה המוכנה שלה, של אי-אלימות, על המצב החדש. להלן אנסה להתחקות אחרי תפיסת העולם שתמרנה את באטלר לעמדה זו – עמדה שאינה אלא חורבן נקודת המוצא שלה עצמה.

ההאשמה

אין צורך בערנות פוליטית כדי לראות את הקטסטרופה בעזה, כדי להבין את תחושת הבעתה לנוכח היעלמות משפחות והרג ילדים. מה שדורש ערנות הוא היחס שלנו לסבל והאופן שבו אנו מתארים אותו. כ-20 יום אחרי הטבח התראיינה  באטלר ואמרה את הדברים הבאים:

אני חושבת שאנחנו צריכים להתייחס למילה הזאת [ג'נוסייד] ברצינות, משום שהיא אכן מתארת מצב שבו אוכלוסייה – ולא רק הצבא, אלא גם האזרחים – מופצצת, נעקרת … [וישנו ארגון משפטי] שפרסם מחקר בן 40 עמודים שמסביר למה נכון להגדיר את מה שמתרחש בפלסטין כג'נוסייד. וקבוצות אחרות חוקרות את החוק הבינלאומי ומראות שג'נוסייד לא חייב תמיד להיראות כמו המשטר הנאצי. זה יכול להיות פגיעה שיטתית בפרנסה, בבריאות, ברווחה ובכושר ההישרדות. זה בדיוק מה שקורה.[5]

באטלר נזהרת בלשונה. אומנם ההפגזות בעזה אינן נראות כמו חתירה לפתרון הסופי של הבעיה הפלסטינית, ואינן מזכירות בדיוק את אותו מאורע שבעקבותיו נטבע במקור המונח "ג'נוסייד". אבל יש כאן הגליה, הרס תשתיות, וחשוב מכול, ניסיון פגיעה באזרחים ולא רק במחבלי חמאס.

השינוי בעמדת באטלר שתיארתי לעיל קשור בתיאור זה של המלחמה בעזה. כמה הערות על אופייה של ההאשמה. המונח "רצח עם", שהגדרתו הפשוטה היא "השמדה (חלקית או מלאה) מכוונת ושיטתית של קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית", מוחל גם על המקרה כאן. יש לזכור את מצב האירועים באותה עת – 26 באוקטובר 2023. תושבי ישראל נטבחו באכזריות, עברו התעללות, נחטפו לשבי אכזרי, ומאות אלפים נסו – נעקרו – מבתיהם. הפלישה הקרקעית לעזה טרם החלה (היא החלה למוחרת, ב-27 באוקטובר). רוב ההאשמות שעליהן תישען ברבות הימים טענת הג'נוסייד הפלסטיני, עסקו בהתפתחויות מאוחרות יותר. מיידיות ההאשמה של באטלר לא נבעה אפוא מבירור מדוקדק של המצב, אלא מהזדהות עם הסבל הפלסטיני. באטלר פועלת לפי התפיסה המוכרת של המחנה "הרדיקלי", שעל פיה כל חשד לפגיעה ב"חלש" מוכר מייד כאמת לאמיתה, וכל טיעון המשחק לידי ה"הגמוניה" הוא בגדר הַבְנָיָה. נטייה זו משפיעה גם על רמת המובהקוּת של הראיות הנדרשות. בנוגע לטענה על התעללות בנשים ישראליות דרשה באטלר ראיות נוספות, ואילו את טענת הג'נוסייד כלפי הפלסטינים, ואת מסגור אלימות כחמאס כ"התנגדות חמושה" ולא כטרור – את אלה קיבלה מייד וללא ביקורתיות. ראיות לטענות שסותרות את האג'נדה ה"נאורה" הן חשודות תמיד; אך אם הטענות משרתות את האג'נדה, כל בדל ראיה הוא אישור סביר. ראוי לתהות: האם באטלר עומדת בקריטריון ההתאבלות השוויונית, נטולת האפליה, שאליו היא מטיפה?

*

ההאשמות שבאטלר (ואחרים) השמיעה התקבלו במהירות על ידי ציבורים רחבים, והוויכוח עליהן הגיע לשיאו במהלך המלחמה. לפני שנמשיך בניתוח מהלכה של באטלר, אינני פטור מלומר את דעתי בעניין, גם אם בראשי פרקים. האם הבניינים החרבים בעזה מצדיקים את ההאשמה? האם הרעבה – אם הייתה ובמידה שהייתה – מוכיחה שמדובר ברצח עם?

בעיניי, ממדי החורבן כשלעצמם אינם תומכים באופן חד-משמעי בטענת רצח העם. אפשר לייחס לישראל כוונה לעקירת האוכלוסייה ממקומה, ועל כך ארחיב להלן. אפשר גם להזכיר כאן שעזה היא עיר צפופה, שורצת מנהרות שנחפרו, בין היתר, כדי לנטרל את היתרון האווירי של ישראל וכדי לנהל מתוכן מלחמת גרילה. לחימה בעיר מוכת מנהרות נידונה להתפתח לקטסטרופה וחורבן. דו"ח האו"ם הגדיר את עיר המנהרות גרוזני, אחרי שהופצצה על ידי הרוסים במלחמת צצ'ניה השנייה, כעיר ההרוסה ביותר על פני כדור הארץ; ולמרות הרג של עשרות אלפי אזרחים, איש לא טען ש"אומנם זה לא נראה כמו שואה, אבל זה רצח עם". אפשר להכליל מכאן: המנהרות – ששינו בעזה את יעדן: מאמצעי פלישה לשטחי ישראל, לדרך התגוננות מפני מתקפות מן האוויר – עלולות לאלץ את הצבא הפולש להמיט חורבן על העיר.

המתקפה האווירית באיראן שהחלה בפברואר 2026 (מבצע שאגת הארי) מספקת הסבר פשוט יותר לממדי החורבן. תנועות עם להט דתי המקדשות ג'יהאד אלים, דוגמת חמאס או המשטר השיעי באיראן, אינן נרתעות מהחורבן שנגרם להן. הן אדישות להרס, הקטל והאסונות הכלכליים שהן ממיטות על עמן, ואף מוצאות בהם יתרונות: בזרמים מסוימים בתפיסה השיעית, הרס הוא אחד הסימנים המבשרים את בוא המהדי – מה שככל הנראה תרם להקשחת עמדתם של גורמים מסוימים במשטר האיראני שלא להיכנע לדרישות המנצחים גם במחיר אבדות קשות; במקרה של חמאס ההרס הנרחב משמש כלי במלחמה על דעת הקהל העולמית, שהיא מרכיב מרכזי במאבק של הארגון בישראל.

האשמה ברצח מכוון של אזרחים הגיוני שתתבסס על היחס בין הרג בלתי מעורבים לבין חיסול חיילי חמאס, והשוואתו לעימותים אחרים. באטלר נמנעה מלערוך בדיקה כזו לפני שהאשימה את ישראל באי הבחנה בין מעורבים לבלתי מעורבים. אך בדיקות כאלו נעשו על ידי אחרים, והן מצביעות על כך שגם לפי ההערכות המחמירות ביותר, המספרים אינם מתיישבים עם ההאשמה של באטלר. האשמה קשה יותר נוגעת להרעבה מכוונת. כמו רבים אחרים, כאשר שמעתי על הפסקת האספקה לתושבי הרצועה, התחלחלתי. תמונות ההשוואה ליהודים בגטאות והרעבתם של ילדים הן מטרידות במיוחד, עד היום. אמירות שחמאס גוזל את האספקה אין בהן די כדי לנקות אחרים מאחריות להרעבה. על כל פנים, איש לא פטור מלמידת הנתונים כדי לעמוד על טיבה של ההאשמה. ובדיקות כאלה אכן נעשו, אך כאן ישנו ריבוי דעות, והארגונים הבודקים – אונר"א, האו"ם, ארגוני זכויות אדם, צה"ל עצמו – אף אחד מהם אינו ניטרלי. מה אמור להכריע, אם כן, את השיפוט שלנו? כמות המשאיות האדירה שהוכנסה לשטחי עזה? התרופות, מנות הדם והציוד הרפואי שבהן? שיטת החלוקה האמריקנית? או שמא תוצאותיה של הפסקת האספקה, שהוכרזה בתקופות שונות של המלחמה?

להערכתי, דעות מעזה, החשופות לפיקוח חמאס, ועמדות אונר"א שפעילי חמאס נמנים עם עובדיו, אמינות פחות מדיווחי צה"ל. כך גם לגבי דו"חות האו"ם, שיחסו לישראל מוטה מאז ומתמיד. אך אוסיף שגם על פי ההערכות ההרעבה המחמירות אין די כדי להצדיק האשמה ברצח עם. שכן ההרעבה, במידה שהייתה, נועדה ללחוץ על חמאס להחזיר את השבויים הישראלים ולהתפרק מנשקו. אילו היה עושה זאת – לא הייתה רעבה. ואכן, מן הרגע שהוחזרו השבויים ונפתח אופק לפירוק חמאס מנשקו, המלחמה, והקטסטרופה הנלווית אליה, נפסקו.

*

נשוב לעסוק בעמדתה של באטלר. ראינו שדילוגה מעמדתה הראשונית להאשמה הסופית ברצח עם לא נבע מלמידה של הנתונים. מה שמסביר את הדילוג ואת הפסקנות בשלב מוקדם כל כך של המלחמה הוא שלמיטב הבנתה, ההאשמה ברצח עם קידמה תוצאה רצויה. היא חיזקה את הדרישה להפסקה מיידית של המלחמה בעזה ועצירת קטל תושביה (וגם מותם של חיילי צה"ל, אף על פי שעליו באטלר לא הביעה צער). ההאשמה הפכה עד מהרה לקמפיין תקשורתי של ארגונים ואישים שונים, שאף תורגם לדרישות מסוימות מצד ממשל ביידן.

כאשר לב העניין הוא תוצאת ההגדרה של מצב מסוים, ולא הניתוח המשפטי-אתי הדרוש להבנה ראויה שלו, הטחת האשמות לא עקביות נעשית מובנת. אפשר אף לצרף האשמות פרועות, משוללות בסיס, ובלבד שיתמכו בהשתמעות המעשית של הטענה. זו מן הסתם אחת הסיבות לכך שרבים שיתפו פעולה עם הפצת תמונות שעושות דמוניזציה לישראל בבלי שטרחו לבדוק אותן, ואף לעיתים – אני מניח – תוך ידיעה שהן שקריות. עמדתם של אותם אנשים הייתה, כאמור: המלחמה צריכה להיפסק מייד; דיון ודיוק של מונחים ומשמעויותיהם יוכלו להיעשות אחרי שיחדל הקטל. ואם אין כאן, באמת, רצח עם? לפחות לא מובהק? אין זה משנה. את ההגדרה ראוי להרחיב כך שתכלול גם את המקרה הזה, ונוכל להחיל עליו את דינה.

אין, בעיניי, פסול עקרוני בחשיבה תוצאתית שכזו. אך בעיות צצות כאשר מובאות בחשבון רק חלק מהתוצאות. ההאשמה של באטלר הגבירה, למשל, את גילויי האנטישמיות בקמפוסים, עודדה פגיעה ביהודים באשר הם, הובילה לדה-לגיטימציה של עצם קיומה של מדינת ישראל, ומה שאמור להטריד את באטלר במיוחד: עודדה את חמאס ואמללה את הפלסטינים הנתונים לשלטונו האכזרי.[6] במאמרה תיארה באטלר בתבונה את הצורך לרדת לשורש העניין תוך אמפתיה לסבל באשר הוא. בדילוג להאשמה ברצח עם, היא ויתרה על ערך זה. האם משמעות הדבר שבאטלר מוכנה להגיע למסקנה סלקטיבית ביחס לתוצאות שיש להביא בחשבון? כלומר, האם היא מוכנה להבחין בין פגיעה באדם אחד לפגיעה באדם אחר?

להאשמה של באטלר ברצח עם קדמה האשמה זהה של רז סגל, המציג את עצמו כמומחה בסוגיה. סגל דרש, כבר ב-13 באוקטובר 2023, להעשיר את הראייה שלנו ולא להסתפק בהאשמת ישראל בנכבה בלבד:

המערכה של ישראל לעקירת העזתים – ואף לגרשם כליל למצרים – היא פרק נוסף בנכבה, שבה כ-750,000 פלסטינים גורשו מבתיהם … אבל את המתקפה נגד העזתים אפשר להבין גם במונחים אחרים: כמקרה קלאסי של רצח עם המתרחש למול עינינו. אני אומר זאת כחוקר ג'נוסייד, שהקדיש שנים רבות לכתיבה על האלימות הישראלית נגד הפלסטינים.^[7]

סגל הציג את הנכבה כדרך אחת להבין את המצב, ואת רצח העם כדרך אחרת, מדויקת יותר בעיניו. הגליה רעה ומרה היא, ומיותר להסביר זאת בעברית ליהודים; ועדיין אין היא מגלמת רצח עם. אדרבה: כאשר ליטאים לאומנים חסמו את בריחת יהודי ליטא כדי לחסלם, וכך טבחו בסבה של רעייתי רבי מנחם מנדל מהעיר קלם, הם הראו לנו שהגליה היא, לעיתים, הפוכה מרצח עם. אפשר לומר, אם לא היה זה עצוב מאוד, ש"הודות" להגליות ולגירושים אינספור של יהודים, העם היהודי פרח במקומות החדשים שאליהם הגיע, במקום להישמד במקומות שבהם היה. היהודים שעמדו בתור למשרפות או על פי בור הריגה היו שמחים לבחור באפשרות של הגליה, לו הייתה מוצעת להם.

כך גם לגבי דרכי לחימה: מי שמבקש להיאבק בנכּבה ינסה לעצור את ההגליה; ואילו מי שמבקש לעצור רצח עם ישאף לפתוח את הגבולות למי שחייהם מונחים על הכף. במקרה העזתי, כידוע, מי שהאשים את ישראל ברצח עם התנגד לעידוד העזתים להתפנות למקומות אחרים ותקף את מי שדרש ממדינות שונות לפתוח את שעריהן – מה שמעיד על כך שהוא עצמו האמין באפשרות של עתיד טוב באזור לשני העמים.[8] מתיחת המושג של "רצח עם" עשויה להיות מותרת, אבל קשה להצדיק מתיחה שלו עד לכלילת ניסיון לעקירת אוכלוסייה ממקומה, שהוא דבר הפוך לרצח עם.

האקורדיון

עמדתי על התוצאות הלא רצויות של עמדתה של באטלר; כעת ברצוני לעמוד על ההשלכות של יסודות תפיסתה.

היקף המושגים שאנו דנים בהם אינו קבוע, אלא פתוח להרחבה ולצמצום. באטלר הרחיבה את המונח "רצח עם" בליווי של פסאודו-הסבר (ציטוט דו"ח בן 40 עמודים). אך זוהי רק נקודת הפתיחה של מתיחת הגבולות. קשה להחמיץ את העובדה שהטבח האכזרי של מחבלי חמאס בתושבי הדרום ואופן מימושו עונים להגדרת האו"ם של ניסיון לרצח עם. הכוונה הברורה והמוצהרת של המעשים היא פגיעה ביהודים והשמדת ישראל על תושביה. האנטישמיות השטנית העולה מתיעודי האירועים לא הוכחשה מעולם על ידי חמאס ועל ידי האסלאם הפוליטי הקנאי, שב"אמנת חכמי הדת" בטורקיה ביוני 2025 אף נתן לגיטימציה הלכתית למתקפת חמאס. אך באטלר, ראינו לעיל, מתארת את "מבול אל-אקצה" כ"התנגדות חמושה" –  כזו שהיא אומנם מגנה, אך שאפשר לדון בה, ובכל מקרה אינה נכללת תחת המונח "רצח עם".

זיכוי חמאס מניסיון לייצר דינמיקה שבה חזבאללה וקיני חמאס בישראל, בתמיכה חות'ית, סורית ואיראנית, יובילו לשואה שנייה שאכזריות השואה הראשונה תחוויר לעומתה, הוא תוצאה ישירה של הרחבת המונח "רצח עם" כך שיכלול את התגובה הישראלית. הגדרת פעולותיה של ישראל כרצח עם הזמינה הגדרה אחרת לתיאור של פעולות חמאס. אם ישראל מבצעת רצח עם, המאבק של חמאס נגדה הופך אנלוגי למאבק הפרטיזנים בצורר הנאצי – התנגדות חמושה. כך, הרחבה מלאכותית של המונח חסמה את כלילתה של פעולה הנופלת תחתיו באופן טבעי. אפשר להאמין בכל לב שבאטלר הזדעזעה מפעולות החמאס, אך זעזוע זה לא הכשיר בעיניה את המלחמה נגדו, ובהרחבת רעיון רצח העם, באטלר למעשה יצרה תיאור מצב שאוסר את המלחמה בו.

משחק נוסף במונחים נוגע לשימוש במונח "אנטישמיות". פעולות חמאס אינן אנטישמיות – אליבא דבאטלר – אף שהן נראות כאלה. מי שהותקפו היו ישראלים, ועל כן המתקפה היא אנטי-ישראלית. באותו אופן עומדת באטלר על המשמר ומבחינה בין ביקורת על ישראל לבין אנטישמיות. התנגדות לישראל בצורה של חרמות בסגנון בי-די-אס איננה אנטישמית; לכל היותר היא אנטי-ציונית. ההצדקה לשינוי המונחי הזה – ולהרחבת המונח הלגיטימי של ביקורת אנטי-ישראלית או אנטי-ציונית על חשבון המונח הלא-לגיטימי של ביקורת אנטישמית – היא אותה הצדקה. אפשר, אם כן, לדמיין את באטלר מתגוננת בפני מבקריה כך: אם אתם מקבלים את העמדה שיש כאן כיבוש של חסרי ישע, ואם יש לעצור את הקטל של חסרי ישע – אמרו נא לי אתם כיצד עליי לתאר את עמדת חמאס.

ישנו כשל פנימי נוסף בעמדה של באטלר, שגם עליו נדמה שהיא עצמה לא עמדה. אציג אותו כעת, והוא יוביל אותנו אל מה שאני רואה בו "הטרגדיה של באטלר". הוא נוגע לריבוי הפנים של המונח "כיבוש", שבו באטלר מרבה להשתמש, ולזווית ה"קולוניאליסטית" שדרכה היא בוחנת את המאבק בין ישראל לאויביה.

רמז ראשון לבעיה ניכר מהשימוש של איראן וחזבאללה במונח "כיבוש". במקרה זה קל לעמוד על כך שהללו – האיראנים וארגון הפרוקסי שלהם – ביצעו מחטף של המאבק הלאומי הפלסטיני לטובת מטרות אחרות, שונות ונבדלות מהמטרות הבלעדיות של רווחתו וחירותו של העם הזה; קרי, השמדת ישראל ומאבק בהשפעה המערבית באזור. אם נאמץ מטבע של סארטר: הפעילים האנטישמים – ובהקשר שלנו, איראן וגרורותיה – זקוקים לכיבוש לתדלוק שנאתם ולקידום מטרותיהם, ואם לא היה כיבוש, הם היו ממציאים אותו (באופן דומה, חזבאללה איננו ארגון לשחרור לבנון, אלא ארגון שמוכן להביא הרס וחורבן ללבנון כדי להשיג שאיפה אחרת, קרי, השמדת ישראל). השאלה שבאטלר נדרשה לבחון היא באיזו מידה חמאס הוא תנועת שחרור, ובאיזו מידה הוא משתמש ברעיון הכיבוש (והשחרור ממנו), בדומה לשימוש שעושים איראן, גרורותיה ושאר אנטישמים. העובדה שחמאס הוא זרוע של איראן, ושהוא שייך במוצהר לאחים המוסלמים ולאסלאם הפוליטי הקנאי, צריכה הייתה להציב אותו, בעיניה, כגידול ממאיר בתוך במאבק הפלסטיני.

באטלר לא התמודדה עם שאלה זו. ובכן, אפשר להיות סלחן כלפי עוולות חמאס, ולהחמיר עם ישראל כדי להילחם בכיבוש. אבל אי אפשר, בד בבד, להתעלם מטיב הקשר בין חמאס לטענת הכיבוש. ההבחנה בין חזק לחלש יחסית קלה: העליונות הצבאית הישראלית על פני חמאס ברורה מאליה. אבל הבחנה זו אינה מספיקה. יש לבדוק, בנוסף, מי נלחם בעד שחרור העם הפלסטיני (ה"חלש" במשוואה), ומי משתמש במאבק הפלסטיני למטרות אחרות. אם הצד החלש צבאית נופל תחת הקטגוריה השנייה, אין הוא יכול לדרוש הגנה בגלל הכללים החלים – על פי באטלר ודומיה – בין חזק לחלש, כובש לנכבש.

המשל הבא עשוי לסייע. דמיינו ריב שכנים בין ראובן לשמעון. זמן מה לתוך הריב ראובן שומע ששמעון משחק כדורגל בקבוצת הפועל חיפה, והוא כעת מצטרף למכבי חיפה כדי לפגוש את שכנו במגרש. אם כעת יתנכל ראובן לשמעון על המגרש, לא נוכל להגדיר את פגיעותיו כ"פאוול". לא נוכל אף לומר שמדובר בפאוול אכזרי במיוחד, שיש להוקיע. האמת היא שראובן ניסה להסוות את הריב מאחורי משחק כדורגל, ולכן יש לשפוט אותו לא לפי כללי משחק הכדורגל, אלא בתביעה פלילית.

תנועות כמו חמאס מבקשות להשתמש בסכסוך החזק-חלש, כובש-נכבש הישראלי-פלסטיני כהסוואה למלחמת שמד נגד ישראל. זו הסיבה שלא נכון להסתפק בתיאור זוועות החמאס כ"התנגדות חמושה", אף לא "התנגדות חמושה לא מידתית". כאשר המונחים "כיבוש" או "קולוניאליזם" משמשים הסוואה למהפכה מוסלמית קנאית שעושה שימוש בסבל הפלסטיני, אין לדון אותה כתנועת שחרור לאומית. הפתרון הוא פירוק חמאס מנשקו; וכיוון שהוא מתקשה לעשות זאת מרצון, יש להילחם בו בכל דרך שתמזער את הפגיעה באזרחים חסרי ישע.

הטרגדיה

זוהי הטרגדיה של באטלר. ברצותה לגונן על חסרי הישע מצאה את עצמה תומכת במחטף שביצעה איראן למאבק הפלסטיני. המשיחיות השיעית שפגעה בריבונות לבנון, תימן ואזורים נרחבים במזרח התיכון שלחה את ידה לתושבי עזה תוך רמיסה ופגיעה של נציגי מאבק אחרים. הסבל הפלסטיני, מצב הפליטות, השימוש בהם לעיצוב התודעה ברחבי העולם – אלה הפכו לכלים המרכזיים של האסלאם הקנאי; ובאטלר ודומות לה התגלו כפרוגרסיביים שימושיים ששיתפו עימו פעולה.

סארטר ידע על הגולאגים ועל הטיהורים של סטאלין, ובחר לשתוק. ביקורת על הקומוניזם, חשב, תשרת את הקפיטליזם האמריקני, והרי מה שחשוב הוא לעמוד לצד המדוכאים, לתת סיכוי לשחרור הגדול המיוחל. השוויון והחירות האנושית ייקנו בייסורים, וגם בהעלמת עין. באטלר, בשונה מסארטר, יוצאת נגד אלימות באשר היא. פרנץ פנון היה גיבורו של סארטר, אך סינוואר אינו גיבורה של באטלר. סביר להניח שחשבה שבצדדה באי-אלימות היא לא תתרום לאלימות ולהצדקה של טרור כפי שעשה סארטר בעבר.

ובכן, אין זו הפעם הראשונה שאי-אלימות מובילה, בסופו של דבר, לאלימות. דבריה של באטלר על אי-אלימות מזכירים את שלילת האלימות של ישוע הנוצרי, ואת ספרה The Force of Nonviolence, "כוחה של אי-אלימות", אפשר לקרוא כחילון של הדרשה על ההר. מעניין להשוות אפוא את הטרגדיה של באטלר לזו של ישוע הנוצרי. זה האחרון הגיע לעולם כדי לכפר במותו על עוולות האנושות. לשם כך היה עליו להיות מוקרב, כלומר, להיהרג; ואף שהתחנן לאביו שבשמיים שיסלח להורגיו, חסידיו השתמשו במותו כדי לעולל עוולות נוספות שספק אם יש להן כפרה. עמדותיה של באטלר הפכוה לכלי בידי מנציחי הדיכוי הפלסטיני. בדרך אגב, שאולי לא הדאיגה אותה ביותר, שימשו דבריה להתנכלות ליהודים, והאופן הלא-זהיר שבו ניתחה את המצב נתן דלק לפעולות אנטישמיות. הגיעו הדברים לידי כך שההאשמה ההיסטורית ברצח האל מוחלפת בימינו בהאשמה ברצח עם שאשת המצפון ושותפיה בחרו להטיח בצה"ל.

אִבחון וסיכום

לא נוכל לסיים בלי לשאול: היכן בדיוק טעתה באטלר? האם ברעיון האי-אלימות? במונחים שבהם השתמשה? בפער בין חזונה לבין אופן מימושו? להלן כמה נקודות תמציתיות.

אפתח בערך האי-אלימות. שני שימושים מרכזיים נעשו בו במאה העשרים: במאבק של גנדהי בשלטון הבריטי בהודו, ובמאבקו של מרטין לותר קינג נגד אפליית השחורים באמריקה. דומני שאין מי שיערער על המעלה הגדולה של השימוש של גנדהי ברעיון זה; ובנוגע למאבקו של קינג, ברור לי לפחות שהוא השיג יותר מהמאבק המתחרה של מלקולם אקס. קינג הצליח לגייס למאבקו יהודים, נוצרים ושוחרי זכויות אדם, ואף שהיום נשאלת השאלה מדוע מצבם של השחורים עדיין ירוד, ישנו חוב גדול למהלך הנשגב של קינג.

המקרה המוצלח של גנדהי התאפשר בין היתר כי ההינדואיזם, הבודהיזם והג'ייניזם מאמצים את האַהִימְסָה, ערך האי-אלימות, המבטא את מחויבותם לקדושת החיים. קינג אימץ גם הוא פרשנות שיש לה מהלכים בעולם הנוצרי. אך בעולם הפרוגרסיבי הרדיקלי, המסורת הזו חסרה. אין זו הפעם הראשונה שרעיון משחרר הופך להצדקה לאלימות רצחנית; ראו המהפכה הצרפתית והסובייטית. קונבנציות שיח חשדניות, מרירות סרקסטית ומחשבה בינארית מתפתחות בקלות למחאות אלימות. הטבעיות שבה חובר שיח זה לאסלאם הפוליטי, כפי שאפשר לראות כבר בהערצה של מישל פוקו למהפכה השיעית באיראן, מובנת היטב על רקע זה. האידאל הנשגב של אי-אלימות, ה"וגר זאב עם כבש" אשר מצוי גם בעולם היהודי, מעולם לא היה תוכנית פעולה. עבודה רבה נדרשת כדי להשלימו לתרבות חיה שמרוכזת בצעידה שקולה לעבר האידאל, ולא בהגשמתו כאן ועכשיו. אבל זו מעולם לא הוגדרה כיעד של המחנה הפרוגרסיבי הרדיקלי.

השימוש של באטלר בערך האי-אלימות הורס את הפוטנציאל הגלום בו. וזהו פוטנציאל רב חשיבות: הטכנולוגיות הקיימות להשמדת המונים וממדי החורבן הגלומים בהן מחייבים בגרות עילאית. אי-אלימות בהקשר הזה היא ערך שעשוי לתרום לעצם הישרדותה של האנושות. השימוש חסר האחריות של באטלר בערך זה מקשה על שימוש אחראי יותר בו. השתיקה של באטלר על חימוש חמאס והאדישות לניסיונותיה של איראן להגיע לנשק גרעיני, כאשר השיקול היחיד העומד לנגד עיניה הוא המאבק בכיבוש, וכל זאת תוך שהיא מעמיקה את סבלם של הפלסטינים, הוא טרגי בעבורה ומדאיג מאוד מבחינת האנושות.

הזכרתי לאורך המאמר את הבעייתיות של ניתוח המצב במונחים של "קולוניאליזם". הנושא רחב, ועלה בספרות, אך כאן אבקש להגביל את עצמי להערות ראשוניות העולות מן הדיון שלעיל.

• ההתעלמות של השיח הפוסט-קולוניאלי מן הסבל של עמים וזהויות באזור דורש למידה ביקורתית שלו. האם הערנות הפוליטית שאפיינה אותו בעבר פינתה את מקומה לשיח פנים-אמריקני? פנים מערבי? מה האינטרסים המשמרים אותו? האם הוא עבר מחטף לשיח זהויות פרוגרסיבי? כיצד הוא מתפקד בשסע הנפער בין רפובליקנים לדמוקרטים?
• העמדה של באטלר אדישה לשימוש שעושה בה האסלאם הפוליטי, שגילה את המאבק על התודעה המערבית כמשאב. אין כאן חדש: המצב הפלסטיני והדמוניזציה של ישראל הם כלים במהפכה פנים אסלאמית שנועדה לערער שלטונות ואת שווי המשקל באזור. ההסתערות על האקדמיה האמריקנית מייצאת את האסטרטגיה הזו גם למערב. עידוד תודעתי זה של חמאס מקשה על כל פתרון ומעמיק את ממדי החורבן בעזה.
• הגמגום של המחנה הדמוקרטי כלפי הדורסנות האיראנית מאשר את הניתוח שלעיל. הכול ראו כיצד המאבק הפמיניסטי וזכויות האדם המקודשות נדחקו לשוליים כדי לא לחזק נרטיב שעלול להיטיב עם ישראל. זוועות הטבח, האונס וההתעללות קיבלו לגיטימציה במסגרת המאבק בכיבוש. בסופו של דבר, מה שהתחיל בהתנגדות לישראל בגלל הסבל הפלסטיני, הפך לאדישות לסבלם של עשרות אלפים שנטבחו (באיראן, למשל) במאבק על חירויותיהם הבסיסיות, והכול בשם רתימת הסבל של עמי האזור כדי להזין את האנטישמיות והמאבק "האנטי-קולוניאלי".
• הניתוח של באטלר מתנסח במונחים של מערב קולוניאלי אל מול עולם שלישי המתנגד לו. בכך הוא מחמיץ את הגוונים בתוך מה שהוא רואה כעולם שלישי. איראן, לבנון, תימן ועזה מוצגות בצורה מונוליטית בלי כל הכרה בישויות השונות המרכיבות אותן וביחסים המורכבים ביניהן. השיח הפוסט-קולוניאלי בתוך החברה המערבית אינו טורח להידרש לרזולוציה גבוהה יותר. הלבנוני הנאנק תחת עול חזבאללה נדרש לכבוש את יגונו ולהפנות אצבע מאשימה למערב הרחוק, בשעה שהזרוע השיעית המרושעת אוכלת את ארצו ואת עמו. אומר זאת כך: השיח האנטי-קולוניאלי משתיק זעקה ומנציח הגמוניה אינטלקטואלית חסרת כל בשורה.

האשמה ברצח עם מייצרת זעם מוסרי שעשוי להיות עיוור. התופס את עצמו קורבן של רצח עם עלול להרשות לעצמו נקמות אכזריות בלי שיהיה נתון לביקורת; והרצון הזה לנקמה יימשך גם אחרי חלוף התוצאה המיוחלת של הטחת ההאשמה. ההאשמה ברצח עם נועדה להשתיק את הדיאלוג האינטלקטואלי שהיה מגלה לעין כול את חולשת העמדה האנטי-ציונית; האשמה חמורה פחות לא הייתה משיגה יעד זה.  באטלר ודומיה אולי השתמשו במונח כדי להפסיק את המלחמה ותו לא, אבל בפועל עודדו דה-לגיטימציה לישראל, טיפחו אנטישמיות והעניקו רוח גבית לאסלאם הרדיקלי במאבקו במערב. עיוורונם מתפקד כדי להסוות את העובדה שהשיח המוסרי הגבוה מנציח הגמוניה אקדמית ומבצע החפצה של עמים וזהויות, תוך שהוא מתיימר להילחם למען אושרם וטובתם של עמים נדכאים. מכאן עולה התביעה להשבת המונח "רצח עם" למשמעותו הברורה, הפשוטה, המודגמת בפתרון הסופי שזממו הנאצים ובצעדות המוות שהצעידו התורכים את הארמנים. הרחבת המונח היא חסרת אחריות והרסנית. גם רעיון האי-אלימות, כשהשימוש בו פזיז, חסר אחריות, או פשוט מוטה – יוביל להגברת האלימות. רעיונות נשגבים כמו שוויון ואי-אלימות – וגם רעיון החירות או רעיון האל – מכילים בתוכם, באופן פרדוקסלי אך אינהרנטי, תוקפנות. לא נוכל לוותר עליהם בלי לוותר על ייעוד האדם, אך חובה עלינו לזהות את החורבן הגלום בהם.

מאיר בוזגלו הוא פרופסור חבר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

[1] Judith Butler, “The Compass of Mourning”, London Review of Books 45:20, 19.10.2023.

[2] Eva Illouz, “Judith Butler’s Remarks on Hamas Remind Us That Intellectuals Too Can Indulge in Deception”, Le Monde, 14.3.2024.

[3]  “Judith Butler says the Hamas attack on Oct 7th was not terrorism”, ציטוט בחשבון של Max Abrahams ברשת X, 9.3.2024.

[4] Cary Nelson, “’We can have a debate about whether Hamas did the right thing’: Judith Butler’s Moral Relativism”, fathom, March 2024.

[5] “Palestinian Lives Matter Too: Jewish Scholar Judith Butler Condemns Israel’s ‘Genocide’ in Gaza”, Democracy Now!, 26.10.2023.

[6]  החשיבה התוצאתית באה לידי ביטוי גם בהתמקדות בהאשמת ממשל טראמפ בקולוניאליזם, תוך התעלמות מגורלם של הלבנונים והאיראנים אם יופקרו לדורסנות האיראנית.

[7] Raz Segal, "A Textbook Case of Genocide", Jewish Currents, 13.10.2023.

[8] טענה זו נכונה כאשר דנים את המתנגדים לעידוד הגירה ופתיחת שערי העולם להגירה לכף זכות. הבנה אחרת היא שישנה כאן נכונות להקריב את רווחת הפלסטינים במטרה להגביר את הלחץ על ישראל.