שמרי על הקיכלי / צילה זן-בר צור

שמרי על הקיכלי

צילה זן-בר צור

אסיה, 2022 | 135 עמ'

ההשתלטות החוזרת של הטליבאן על אפגניסטן, בקיץ 2021, מחקה הישגי-חירות של כשני עשורים, ובמיוחד הסיגה לאחור את הנשים במדינה, אל כלא של איסורים והשפלה: שוב נאסר עליהן ללמוד ולעבוד. אבל גם בלי התנועה הפונדמנטליסטית הזאת, המסורות המקומיות באפגניסטן לעדותיה ולשבטיה מועידות לנשים מקום גרוע במיוחד. עד לעשורים האחרונים, עת הניבו הרוחות המודרניות שיפורים, ילדות בנות 11 או 12 היו נמכרות לנישואים, ובעצם לתפקיד של שפחות נרצעות. הדבר אמור גם באשר ליהודי המדינה.

המשוררת צילה זן-בר צור היא בת למשפחת עולים מאפגניסטן, חוקרת תרבויות מרכז-אסיה, ובפרט חוקרת את חייהן של נשים אפגניות; מטֶבע המציאות הפוליטית, לאחר שיצאו משם. כל שירי ספרה החדש משמיעים את קולן. מיעוטם מפיה שלה עצמה, המדובבת את אימה וסבתה, ורובם מפי נשים שפגשה ודובבה, בנות שבטים ועמים אפגניים שונים – או מפי דומותיהן המדומיינות.

זו שירה אמירתית, הנחזית כקרובה מאוד לדרך שבה דברים נאמרים בדיבור טבעי. אבל יש בה משהו נקי, מלוטש בעדינות, פורט על המיתרים הנכונים ומזניח את המיתרים המיותרים. מבנים שיריים מוכמנים בהם לעיתים בחצי-חשאי. קולן של נשים שרובן אנאלפביתיות, כאלו שכמאמר אחת מהן "כותבת בתבלינים" שהיא מבשלת בהם את רגשותיה, נשמע בשירים הללו אותנטי, כמסיחות על פי תומן – ובו בזמן, ברוב המקרים, פיוטי. כזה המצייר תמונה רק מן הפרטים הסמליים ובעלי ההבעה שבהם.

אחדים מהם עזי מבע במיוחד. כנגדם אפשר למצוא כמה שירים סיסמָתיים משהו, שכמו שמים בפי הנשים מניפסטים פמיניסטיים מפייסבוק או שורות מספרי עצות. אבל אלה בודדים. בשלב מסוים, התמונה כבר בהירה, ככל שקדרות יכולה להיות בהירה, והשירים מתחילים להכביר עוד מאותו דבר. אבל יש בזה איזה כוח: אנו משתכנעים שמדובר בגורלן של רבות ושונות.

יש בזה גם כוח מאזן. הקורא בן תרבות השיח הישראלית המפונקת, הבכיינית, המחפשת "פטריארכיה" מתחת לאדמה כדי לחרחר מְדָנֵי-תמיד, זקוק לחשיפה-בהלם שהשירים הללו נותנים כדי להבין מהי תרבות פטריארכלית באמת.