מחסור במורים (איכותיים)

Getting your Trinity Audio player ready...

ארגוני המורים, ומשרד החינוך הרוקד לחלילם, מציגים תמונה מסולפת על קשייה של המערכת במטרה להעמיק את העיוותים הקיימים המכבידים עליה

זעקות השבר של הסתדרות המורים מוצאות אוזניים קשובות בכל מקום. "המערכת מתייבשת ממורים", הם קוראים, "המורים נוטשים בהמוניהם והמערכת כולה על סף קריסה". הפתרון שלהם לבעיה: העלאת שכר גורפת לכל המורים.

אווירת הפניקה הולמת את זמנה: המשא-ומתן הקיבוצי שהסתדרות המורים מנהלת בימים אלה עם משרדי החינוך והאוצר. התזמון המושלם ודאי אינו מקרי. להסתדרות המורים יש אינטרס לייצר תחושה שהמערכת בקריסה, והיא יוצרת אותה בהצלחה גדולה בעזרת תקציבי פרסום אדירים (וחסויים). אלא ששום חלק מהמשוואה הזאת אינו נכון.

נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה  מעידים כי מספר המורים הנמצאים במערכת גדל בהתמדה בכל רמות החינוך, והוא גדל בקצב גבוה יותר ממספר התלמידים במערכת החינוך. בשנת הלימודים תשפ"ב מספרם של עובדי ההוראה בכלל המערכת הינו כ-198 אלף, לעומת כ-193 אלף בשנת הלימודים תשפ"א (גידול של 2.7%), בעוד מספר התלמידים גדל בין השנים הללו באחוז אחד בלבד. בעשור האחרון קצב הגידול במספרם של עובדי ההוראה היה 3.2% בממוצע לשנה, בהשוואה לגידול ממוצע של 1.5% במספר התלמידים. כלומר, אף כי בישראל גידול טבעי ניכר של תלמידים מדי שנה, מספר המורים עדיין מצליח לגדול עוד יותר.

משרד החינוך ניסה להצטרף לאווירת הפניקה ופרסם נתונים על שיעורי הפרישה מהמערכת, תוך טענה ששיעור הפרישה השנה כפול מזה שבשנה שעברה. אבל גם כאן הדיס-אינפורמציה חוגגת: על פי הנתונים, בשנות הלימודים תשפ"א ותשפ"ב, כלומר שנות הקורונה, פחת מספר המורים שביקשו לפרוש ממערכת החינוך או לצאת לחופשה ללא תשלום; באופן טבעי, במהלך משבר המורים נצמדו לעבודה הקבועה שלהם. השנה, מספר הפורשים חזר לממדיו שלפני הקורונה, והוא אף נמוך מהמספר שהיה בשנת הלימודים תש"ף. רחוק מאוד מ"נטישה המונית".

גם מבט השוואתי רחב יותר מלמד שבישראל, בפועל, יש הרבה מאוד מורים. נתוני ארגון המדינות המפותחות OECD מראים כי בבתי הספר היסודיים בארץ יש כ-15 תלמידים על כל משרת הוראה מלאה (כלומר, לאחר שמתקננים את המשרות החלקיות) – בעוד הממוצע במדינות ה-OECD עומד על כ-16.3 תלמידים למשרת הוראה מלאה; משמע, בישראל מספר המורים פר תלמיד גדול מהממוצע במדינות המפותחות. בחטיבות הביניים בישראל יחס התלמידים למורה נמוך אף יותר ועומד על 11 תלמידים בלבד כנגד כל משרת הוראה מלאה, בהשוואה לממוצע של 12.8 במדינות ה-OECD.

תחושת המחסור, הקיימת במקומות מסוימים, מגיעה לרוב מהשטח: ממנהלי בתי ספר המדווחים כי הם מחפשים מורים אך לא מצליחים לאייש את כל המשרות הדרושות להם. לפתיחת שנת הלימודים הבאה חסרים למנהל אחד שישה מורים, לאחר חסרות שתי מורות לאנגלית, ולאחד חסרות שלוש מחנכות כיתה, כי אף אחת לא רוצה לקחת על עצמה את התפקיד הגדוש בעומס אך חסר בתגמול. בשיחות סגורות יודו המנהלים שיש להם מורים רבים במשרה חלקית, אך הם אינם מעוניינים להגדיל למורים אלה את המשרה כי הם לא מספיק טובים; ובייחוד מכיוון שהם יודעים שאם יגדילו להם את המשרה, הם יהיו מחויבים להעניק להם אותו היקף משרה לנצח. הם יספרו שיש להם מספיק מורות להיסטוריה וספרות, אבל שהם משוועים למורות למתמטיקה ופיזיקה. ובשקט אף יסבירו שהיו שמחים לשלוח הביתה כמה מורים שדווקא מקבלים שכר לא רע, אבל אין להם כל דרך לעשות זאת והם נאלצים לחכות לפרישתם.

או במילים אחרות: המשבר במערכת החינוך אינו משבר של כמות אלא משבר של איכות. יש הרבה מאוד מורים במערכת, אבל רבים מהם אינם מתאימים ללמד את המקצוע שהם מלמדים, וחלקם אינם מתאימים ללמד בכלל. אילו אפשר היה להוציא מהמערכת את אלה שאינם מתאימים, ולעומת זאת לתת תגמול דיפרנציאלי למורים לפי הצורך, אולי לא היינו מדברים על מחסור והיינו מתחילים לדבר על הבעיה האמיתית: שיפור איכות ההוראה בישראל.

כדי לפתור את הבעיה של האיכות דרושה פה, בעיקר, גמישות בניהול כוח ההוראה. על פי הסכמי השכר הנוכחיים הרכב המשרה של מורה רגיל קבוע ונוקשה ואי אפשר לשחק איתו. בבתי הספר היסודיים המשרה כוללת 26 שעות הוראה פרונטליות, 5 שעות שהייה ו-5 שעות פרטניות. הגדלת המשרה מעבר לכך, או המרת חלק מהשעות הפרטניות בשעות פרונטליות, אינן אפשריות.

חשוב מכך, השכר של המורים במערכת נקבע על פי סולם שכר הנגזר כמעט אך ורק מהוותק שלהם. השכר עולה באופן מתמיד ושיטתי, בלי קשר לביצועים, יכולות או השקעה, אבל גם באיטיות רבה. מורה בישראל תגיע לשיא הוותק שלה רק אחרי 36 שנים בתוך המערכת; וכדי להתחיל לקבל שכר ראוי, עליה להיות במערכת לפחות 15–20 שנה.

אם למנהל היה תקציב גמיש שהיה מאפשר לו לתת תגמול גדול יותר למורים במקצועות נדרשים, למורים מתחילים או למורה טובה במיוחד, היינו רואים כוחות איכותיים יותר מגיעים ונשארים בתוך מערכת החינוך. כרגע אין שום תמריץ כזה. מי שעוזב את מקצוע ההוראה הם בדרך כלל המורים הצעירים המתייאשים מהקיבעון במערכת, ואלה שיש להם חלופות טובות יותר מחוץ לה. מי שנשאר בתוכה הם מיעוט האידיאליסטים, והרוב שכבר רגיל אל המערכת, הגיע אל טווח השכר הסביר ונהנה מהתנאים שהיא מציעה, וכמובן – אלה שאין להם חלופות מחוץ למערכת החינוך.

"כידוע לכם", כתבה מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן-דוד במכתב למורים, "אנחנו בעיצומה של המערכה להצלת מערכת החינוך". אבל למעשה בחדרי המשא ומתן הדרישות שלה להעלאת שכר אחוזית ורוחבית יובילו לשימור מבנה ההעסקה הנוכחי שמותיר מורים לא טובים בתוך המערכת ואינו נותן תמריצים לצעירים איכותיים להגיע אליה, להשקיע בה ולשפר את מצבם האישי ואת מצבה של המערכת כולה. תוספות שכר גורפות ימשיכו לשמר את הפער האדיר בין המורים הצעירים לבין המורים הוותיקים, ומלבד שקט תעשייתי המצב בשטח לא ישתנה. הציבור בישראל מבין לאט לאט, ששפיכת עוד כסף על המערכת (שתקציבה גדל בעשרים השנים האחרונות פי שניים) אינו יעיל; ושללא מערכת תמריצים מדויקת, רמת החינוך תישאר נמוכה וכל הצדדים – המורים, ההורים וכמובן התלמידים – יישארו מתוסכלים.


 

ריקי ממן היא עמיתת מחקר בפורום קהלת ופרשנית כלכלית ב'מקור ראשון'.


 

תמונה ראשית: הפגנה של תנועת "מורים מובילים שינוי". באדיבות התנועה.

עוד ב'השילוח'

מוסר ההימנעות: טרגדיה של דור
מפוליטיקה ימנית לפוליטיקה שמרנית
חינוך ללא גבולות

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *