מולדת התקווה / וילפרד מ' מקליי

Getting your Trinity Audio player ready...

מולדת התקווה

ההיסטוריה מעוררת ההשראה של ארצות הברית

וילפרד מ' מקליי

מאנגלית: אביעד שטיר

שיבולת, תשפ"ב | 511 עמ'

וילפרד מקליי, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת אוקלהומה, עוקב אחר ההיסטוריה של העם האמריקני תוך ניתוח של תהליכי העומק והשינויים שעברו עליו. המחלוקת על החוקה ומלחמת האזרחים; המעבר מחברה חקלאית לתעשייתית; המשברים הכלכליים ותקופות הצמיחה הגדולות; מלחמות העולם – לאלו ועוד הוא נענה בכתיבה מושכלת ותמציתית שמצליחה להמחיש את הלבטים, הדילמות והאווירה ואף לסמן מגמות בלי להיקלע להפשטת יתר אך גם בלי להלאות בפרטים.

כתיבתו של מקליי מתאפיינת בשזירה עדינה ונפלאה של הקטן והגדול, הפרטי והלאומי. הוא מתמרן ללא הפסקה בין עיסוק ברעיונות הגדולים של האומה האמריקנית, בשבריה ובקרעיה – לבין האדם הקטן, תוך הצגה של האווירה ברחוב, מראה החנויות או התייחסות לאירוע תרבותי נקודתי, ועושה זאת באופן שמצליח לשלב את המאקרו והמיקרו זה בזה ולגרום להם להסביר זה את זה. כך הוא מצליח, למשל, להפוך למובנת, ואפילו כמעט נסלחת, את הימנעותה של ארה"ב מהתערבות במלחמת העולם השנייה עד שלב מאוחר מאוד.

יריעה נרחבת במיוחד מקדיש מקליי לשתי תקופות: הקמת האומה ומלחמת האזרחים. הבחירה הזאת אינה מפתיעה, אך הדרך שבה מקליי מציג את שני האירועים ומקשר ביניהם היא המעניינת. בדרך כלל, השתיים מקושרות זו לזו בהיות שתיהן מלחמות חירות נאצלות. הקמת האומה לוותה בכתיבת מגילת העצמאות ובהענקת זכויות לאדם שנברא בצלם – ומלחמת האזרחים נועדה להסב הגדרה זו על כל בני האדם, גם אם צבע עורם כהה, ובכך לשחרר אותם. זו פרספקטיבה שיש בה ממש כמובן, ומקליי מתייחס אליה, אך לדעתו לא בה טמון העיקר. מבחינתו של מקליי, מלחמת האזרחים היא המבחן של הקמת ארה"ב. לא מבחן על עמידה באמונות ובזכויות שהוכרזו בשנים שסביב 1776, אלא, באופן אירוני משהו, על אחדותה של האומה. במלחמת האזרחים הגיעה סכנת הפילוג של ארה"ב למדינות נפרדות לשיאה, ולכן בה למעשה נבחנו עוצמתו וחוסנו של האיחוד.

מקליי, כהיסטוריון הסבור שאנשים דגולים הם אלו שיוצרים את ההיסטוריה, רואה בשני אירועים מכוננים אלה הישגים בולטים של הנשיאים וושינגטון ולינקולן. השניים זוכים לעדנה מיוחדת ממקליי, וניכר כי הוא מעריץ אותם. לצד ההערצה הזאת, מקליי מעניק יחס הוגן במיוחד לכל נשיאיה של ארה"ב, ובכלל לכל הדמויות שהוא עוסק בהן. הוא טורח להציג את מגוון השיקולים שהנחו כל נשיא, גם בהכרעות שלאחר מעשה יתבררו ככושלות, ומזכיר שוב ושוב שקל לדבר בדיעבד, וקשה הרבה יותר לחזות תוצאות מראש.

פחות משכנע ניסיונו של מקליי להציג את כל המהלך ההיסטורי כנרטיב של תקווה, מושג שבעיניו הוא מיוחד לעם האמריקני ושארה"ב היא ביתה הטבעי. את התיזה הזו מקליי מנסה לדחוף קצת בכוח, מה שהופך את רוב המשפטים שהמילה "תקווה" מופיעה בהם למאולצים, בניגוד לשאר כתיבתו של מקליי. הדוגמה הקיצונית ביותר לכך היא ניסיונו לצייר את ההגירה לאמריקה הצפונית לאורך השנים הרבות שקדמו להקמת ארה"ב – ואף לגילוי אמריקה בידי קולומבוס – כמעידים על כך שתמיד יבשת זו ייצגה איזו תקווה לעתיד טוב יותר.

הניסיון אינו מחזיק מים; אך בשביל הקורא, חיסרון זה זניח למדי ואין בו כדי לפגום כלל בערכו עבור כל המתעניין בהיסטוריה האמריקנית, ובשאלת הלאומיות האמריקנית בפרט.

עוד ב'השילוח'

מוסר ההימנעות: טרגדיה של דור
עוד מוקדם לצאת מהקווים
בית הקלפים הישראלי

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *