לילה ללא סוף / דרור זאבי ובני מוריס

לילה ללא סוף

השמדת הקהילות הנוצריות בטורקיה 1894–1924

דרור זאבי ובני מוריס

עם עובד, 2021 | 720 עמ'

ספריית 'אופקים' של עם עובד, שמציעה ספרי עיון, ניכרת בצבע השחור הדומיננטי בכריכות ספריה. במקרה של 'לילה ללא סוף' השחור הזה שחור מאוד: כרך עב כרס במיוחד, שמתאר בפירוט תהליך של טיהור אתני אכזרי שנמשך לאורך שלושים שנה במפנה המאה העשרים. הספר פורסם לפני כשנתיים באנגלית, תחת הכותרת The Thirty Year Genocide, ונראה שעיקר חשיבותו בניסיון לקבע נרטיב היסטורי שיסתום את הגולל על ההתכחשות הטורקית.

השיח השגור על "רצח העם הארמני" מתייחס על פי רוב לאירועי 1915–1916, שלהם מוקדש חלק אחד משלושה בספר. הרצון להגיע לבהירות ולהכרעה במחלוקת בדבר האירועים הללו – האם מדובר היה בהשמדה וגירוש שיטתיים, או בהסתבכות שנולדה מהתגוננות מפני איום פנימי –  היו המניע של החוקרים הישראלים לצאת לדרך. מסקנתם הייתה חד משמעית: הטורקים אכן פעלו בשיטתיות 'לנקות' את טורקיה מן הארמנים, הרבה מעבר לתגובות אפשריות למרדנות או איום פנימי. אלא שאגב הבירור הזה הגיעו החוקרים לתובנה שמדובר בחלק מסיפור רחב יותר, שנפרס על פני שלושים שנה, סיפור של דחיקת כל האוכלוסיות הנוצריות מטורקיה.

מלבד הארמנים, ששילמו את המחיר הגבוה ביותר, היו גם היוונים. מאות אלפי יוונים נרצחו בשורה של מעשי טבח וגירושים אכזריים, והיתר מצאו עצמם מחוץ לגבולותיה של טורקיה. אליהם נוספו הנוצרים האשורים – המכונים לעתים סורים – שבניגוד לשתי הקבוצות הקודמות, היו נטולי שאיפות לאומיות ומספרם היה קטן, ובכל זאת 'טוהרו' גם הם ממרקם החיים של אסיה הקטנה, מותירים את טורקיה כמעט נטולת כל אוכלוסייה נוצרית מחוץ לאיסטנבול.

בניגוד להשמדה השיטתית של היהודים בשואה, בידי ממסד שהוקדש לכך, הטיהור האתני של הנוצרים בטורקיה היה מפוזר יותר, מוחלט פחות ו'מלוכלך' יותר: חלק נכבד מן העוסקים במלאכת הרצח, הגירוש, הביזה והאונס היו האוכלוסייה המקומית המוסלמית, במיוחד שבטי הכורדים. הרצון הכללי של השלטונות ב'דה-כריסטיאניזציה' של טורקיה עמד ברקע, ולצידו התרת דם מוסלמית בנוסח הג'יהאד; אלה שחררו את כל השדים של שנאה דתית, לאומנות, נקמנות, תאוות בצע, אלימות ואלימות מינית אצל מבצעי מעשי הזוועה הרבים מספור. מעניינת העובדה העולה מן החיבור, של'חילוניות' של 'מועצת האיחוד והקִדמה', אותו גוף של הטורקים הצעירים שעתיד היה להוליד את טורקיה המודרנית, היו לא רק מאפיינים לאומניים מובהקים אלא גם זיקה עמוקה לאסלאם, החל בתפיסה שלפיה המוסלמים צריכים ליהנות מעליונות מובנית ועד להכרזת מעין ג'יהאד שבחסותו הותר דמם של מי שאינם מוסלמים.

הספר קשה מאוד לקריאה. קשה נפשית, שכן הוא מרבה בתיאורים מעוררי חלחלה של אלימות; וקשה מבחינת ההיקף והפירוט: ה'טיהור האתני' המדובר הוא כותרת-גג, אבל המציאות היא אינספור תקריות, קרבות ומאבקים, על פני מרחב גיאוגרפי גדול וטווח שנים רחב – תקריות שלגבי כמעט כל אחת מהן יש מחלוקת על העובדות, נראטיבים סותרים וקושי בריכוז הנתונים. באמצעות הפירוט המחברים ביקשו להראות שטענתם מבוססת, אם כי זו שיטה שיעילותה חלקית: מצד אחד, הקורא הרגיל אינו חייב לשאת בעונש המידע הרב והמבלבל הזה, ומצד שני, ההיסטוריון המבקש להכריע במחלוקות לא יוכל להסתפק בפירוט שהובא בספר.

המחברים מבקשים להציג את עמדתם כניטרלית, אבל הקריאה חושפת הטיה די ברורה לצד הנוצרי-מערבי (כגון בפירוט הארוך של מעשי אלימות מצד הטורקים והכורדים, לעומת ניסוחים קצרים הרבה יותר ביחס לאלימות או למרדנות מהצד הארמני). סביר להניח שההטיה היא תוצאה של מסקנות המחקר ולא של דעות קדומות, כמו גם של מטרת החיבור: להראות שמעבר לערפל הקרב, ולקיומם של כמה צדדים נאבקים על רקע דתי, לאומי וטריטוריאלי (עוד הבדל גדול בין פרשה זו לרדיפות היהודים), הצטברה ההתנהגות של הצד הטורקי לכדי טיהור אתני מכוון ושיטתי – שעליו שילמו בחייהם ככל הנראה כשני מיליון (!) נוצרים מן העדות הללו, נוסף למחיקה של ממש של אזורים, כפרים ומורשת תרבותית מאזורים שלמים במרחב הטורקי, ולהתאסלמות של המונים שפדו כך את חייהם.

הזכרתי לעיל את הקושי בקריאת שלל תיאורים של אלימות מחרידה – מכל הצדדים של המאבק – המשתקפת מכל הרצף שבין אדישות תהומית לסבל לסדיזם חולני. אך היא משקפת גם דבר-מה נוסף: עד כמה השתנו חלק מהנורמות במאה שחלפה מאז אותם אירועים, שנחוו אז אומנם כ"זוועות" אך ככאלה המאפיינות סכסוכים ומלחמות. גם כיום יש מלחמות, וגם כיום יש מעשי אלימות קשים, אך אין מקום להשוואה; לפחות במרחב המערבי שלאחר מלחמות העולם, רף הרגישות עלה פלאים.