ללמוד מתבוסות של אחרים

"קשת המוסר ארוכה, אך היא נוטה אל הצדק", נהג ברק אובמה, בנאומיו המשלהבים כנשיא, לצטט את מרטין לותר קינג. אך ההיסטוריה מלמדת כי משאלות לב נוטות לשבש את אומדן המציאות של מדינאים ואומות ואף להביאם לסף כיליון. תבאי, קרתגו, קונסטנטינופול וטנוצ'טיטלן ייצגו כולן בשעתן ציוויליזציות משגשגות בעלות מסורת מפוארת, מערכת בריתות אזורית וטכנולוגיה צבאית משוכללת. כל זה לא הפריע לכובשים שלהן – המקדונים, הרומאים, העות'מאנים והספרדים — להכחיד אותן בן לילה. עד לרגע האחרון ממש, בכל אחת מהציוויליזציות הללו רווחה האמונה כי "לנו זה לא יקרה".

את הסיפור המרתק של ארבעת החורבנות מספר ויקטור דיוויס הנסון, עמית בכיר במכון הובר באוניברסיטת סטנפורד ומההיסטוריונים הצבאיים הבולטים של תקופתנו, בספרו החדש הסוף של הכול  (The End of Everything: How Wars Descend into Annihilation). הנסון פונה למקרי הבוחן ההיסטוריים כדי להזהיר אותנו מפני נאיביות אסטרטגית ושאננות. למרות כל השינויים הטכנולוגיים העצומים שהאנושות חוותה מאז אותם מאורעות, הטבע האנושי נותר זהה. אדרבה, התקדמות הטכנולוגיה יכולה להוביל לנסיגה מוסרית, שכן שפע ופנאי משחיתים את אופיים של יחידים ואומות. העולם המערבי בן זמננו הפך עשיר וחומרי ואיבד את ממד הטרגדיה שמלחמות צבאיות עלולות להביא עמן. ארבעת מקרי הבוחן ההיסטוריים מדגימים את דפוסי האיוולת של החשיבה האנושית. בכל אחד מהם, הכרעות אחרות של מנהיגים יכלו כנראה להציל את החברה מאבדון.

עיר המדינה היוונית העתיקה תבאי שכנה במישור בין אתונה לחבל הפלופונס שבו שכנה ספרטה. לתבאי היה מעמד מיוחד בין  ערי המדינה היווניות הרבות. היא הייתה המרכז הרוחני-מיתולוגי של יוון העתיקה, ועליה נכתבו טרגדיות ידועות כגון 'אנטיגונה' ו'אדיפוס המלך'. תבאי אף עמדה בראש קואליציה של ערי מדינה אזוריות, ניצחה את ספרטה בשנת 371 לפנה"ס, והייתה מוקפת חומת ביצורים קדומה אשר שמה יצא למרחקים. זאת בשעה שיריבה, אלכסנדר מוקדון בן ה-21 מהצפון, נראה כיריב נטול ניסיון.

כל אלו תרמו לשאננות ואף לנאיביות בקרב מדינאיה. בדצמבר 335 לפנה"ס, במהלך יממה אחת, צבאו של אלכסנדר שיטח את העיר, הרג את תושביה והכחיד את המורשת שלה. בעלי הברית שהתבאיים סמכו עליהם לא הגיעו. החומה התגלתה כחדירה. הנשים והילדים נמכרו לעבדות. מאות שנים לארך מכן עוד קוננו בערי יוון על "גבורת תבאי" שנהפכה לתל אבנים.

קרתגו, הבירה הפיניקית המשגשגת, התקיימה כשבע-מאות שנים לחופו הדרומי של הים התיכון כמעצמה מתחרה לרומא. קרתגו שלטה על שטחים נרחבים בצפון אפריקה ועל דרכי סחר ימי. העיר נודעה בשל צי ימי מפואר, עושר במשאבים חומריים וחומה חזקה (המרשימה ביותר בעולם העתיק עד להקמת חומות קונסטנטינופול במאה החמישית). מנהיג קרתגו, חניבעל, אף הפליא להערים על הרומאים ב-218 לפנה"ס, במלחמה הפונית השנייה, כשחצה את הרי האלפים והנחיל לרומאים תבוסות קשות. ואולם קרתגו הפסידה לבסוף לרומא, ונאלצה להסכים לחוזה שלום משפיל אשר חייב אותה לצמצם את האחזקות הטריטוריאליות, לקצץ בצי הימי שלה ולשלם פיצויי מלחמה לרומא.

ההנחה בקרב מנהיגי קרתגו, בעשורים שלאחר חוזה השלום, הייתה שלרומא אין אינטרס לפגוע בעירם, שכן זו מקיימת את תנאי החוזה ואף מהווה שותפת סחר חשובה לרומא. אך ב-149 לפנה"ס התייצבו כוחות רומאיים בקרתגו והטילו מצור על העיר. הרומאים ניתקו בשיטתיות את קרתגו מהערים השכנות ומשרשראות אספקה. כשהמצור הסתיים לאחר שלוש שנים, הרומאים פרצו את החומה המבוצרת של העיר ורצחו בדם קר את מרבית התושבים. מאות שנים של התיישבות פיניקית באפריקה נמחו כלא היו. עיר רומאית חדשה נוסדה על חורבות קרתגו.

קונסטנטינופול,  עיר הבירה המפוארת של האימפריה הרומית המזרחית (ביזנטיון), הוקמה במאה הרביעית על ידי הקיסר הרומי קונסטנטין כ"רומא החדשה" על רקע שקיעת האימפריה הרומית המערבית. קונסטנטין העביר אליה את אוצרות הרוח והידע של העולם הקלאסי והקים בה את הכנסייה הגדולה בעולם. כאלף שנה התבססה קונסטנטינופול כמרכז הכלכלי, השלטוני והרוחני של האימפריה הביזנטית. שוחריה ראו בה את "מרכז העולם", עיר המוגנת על ידי רוח הקודש הנוצרית. חומות ההגנה הכפולות של העיר שבנה הקיסר תאודוסיוס נחשבו לפלא של העולם העתיק. העות'מאנים ניסו כמה פעמים לכבוש את העיר, ללא הצלחה. הסולטאן העות'מאני החדש, מהמט השני בן ה-21, נתפס כלא מנוסה. הקיסר הביזנטי קונסטנטין ה-11 האמין כי נוצרים ברחבי אירופה לא יתנו לקונסטנטינופול ליפול לידי המוסלמים.

אבל באפריל 1453 מהמט השני גייס יותר מ-100 אלף חיילים והטיל מצור על העיר. העות'מאנים נעזרו בכלי נשק חדישים שנרכשו באירופה, ובפרט בתותחים כבדים. למרות קריאתו של הקיסר הביזנטי לעזרה, רק 2,000 חיילים נוצרים מאיטליה הגיעו כתגבורת להגן על העיר. לאחר חודשיים הצבא העות'מאני פרץ את החומה. ב-29 במאי נכבשה קונסטנטינופול. תושביה נרצחו, נאנסו או נלקחו בשבי. הכובשים בזזו את העיר והעלו באש את המנזרים, הכנסיות והארכיונים. קונסטנטין ה-11 נהרג בקרבות, ראשו נכרת על ידי המוסלמים והוצג לראווה. כשאבק השרפה התפזר, מורשת בת שלושת אלפים שנה של תרבות יוונית-נוצרית במזרח אגן הים התיכון הגיעה לקצה. האימפריה הביזנטית חדלה מלהתקיים. האזור נפל לידיים מוסלמיות.

גורל דומה היה מנת חלקה של טנוצ'טיטלן, עיר הבירה המרשימה של האימפריה האצטקית שחלשה על כארבעה מיליון נתינים במרכז אמריקה. העיר נבנתה במאה ה-14 על אי קטן בלב אגם טשקוקו במקסיקו. הבנייה שלה הייתה פלא אדריכלי של העת העתיקה: עיר תעלות שחוברה בגשרים אל איים מלאכותיים וכונתה "ונציה של המערב". במרכז העיר עמדה פירמידת-מקדש לאלים, ובה הוקרבו קורבנות אדם. כשלושים שנה לאחר שקולומבוס גילה את אמריקה, ב-1519, הפליגה לחופי מקסיקו משלחת שמנתה מאות חיילים ספרדים בהובלתו של אֶרנן קורטֶז. הספרדים, שהיו נחותים מספרית, לא הטרידו את מנוחתו של שליט האצטקים, מוקטסומה השני, שאף ראה ב"אנשים הלבנים" שליחי האל והסכים לארח אותם בעירו. האמונה האצטקית הייתה כי טנוצ'טיטלן לעולם לא תיפול. "מי יכול לערער את העיר שמוגנת על ידי מלכות שמיים?", אמרו.

אך במאי 1521 קורטז הפליא לעשות כשהטיל מצור על טנוצ'טיטלן בעזרת אלף חיילים ספרדים. למרות נחיתות מספרית, החיילים הספרדים השתמשו בטקטיקות מצור מתקדמות מאירופה ובכלי נשק שהאצטקים לא הכירו, כמו חניתות, שריון, תותחים ופרשים. קורטז גם גייס לצבאו שבטים ילידים שכנים שתיעבו את האצטקים. הספרדים כיתרו את טנוצ'טיטלן וניתקו אותה מאספקה מחוץ לאגם. מקץ ארבעה חודשים הספרדים חדרו לעיר, טבחו בנתינים, רוקנו את אוצרות הממלכה והחריבו אותה כליל. האצטקים ששרדו היו לעבדים ולשפחות של הכתר הספרדי. האימפריה הילידית החזקה במרכז אמריקה נפלה לשלטון אירופי נוצרי.

לארבעת המקרים יש מאפיינים משותפים שעלינו לקחת לתשומת ליבנו. ראשית, בכל הערים המותקפות שררה אשליית ביטחון מדומה ואף היבריס בקרב ההנהגה, וזאת על סמך חומות וביצורים אימתניים שעד לאותו רגע לא נפרצו. הסתמכות על הצלחות עבר צבאיות בהדיפת תוקפים גררו גם הן תחושת שאננות, שהתבררה ברגע האמת כשגויה. שנית, בכל המקרים העמים שהובסו הניחו כי בעלי ברית טבעיים (ערי מדינה יווניות שכנות של תבאי, נוצרים מאירופה לקונסטנטינופול) יבואו לעזרה. אך ברגע האמת, בעלי הברית שהסתכלו על מאזן הכוחות קיבלו רגליים קרות והעדיפו לנטוש את הברית ולהתמקם בצד המנצח. שלישית, בכל המקרים מקבלי החלטות הניחו כי היריב לא באמת מתכוון למה שהוא אומר, או שהאינטרסים שלו לא מתיישבים עם הכחדת העיר. המציאות גילתה כי לא הייתה זאת אלא השלכה פסיכולוגית. לבסוף, בכל אחד מהמקרים שררה הערכת חסר של יכולות היריב, ובתוכן טקטיקות וטכנולוגיות חדישות, וחשיבה שלא השכילה להניח שהתסריט הגרוע מכול יכול להתממש.

בעידן המלחמה המודרני, נראה כי קטסטרופה בקנה מידה דומה לשל אלו שקרו לתבאים, הקרתגים, הביזנטים והאצטקים אפשרית כתוצאה משימוש של היריב בנשק גרעיני, הפצת נשק ביולוגי מתקדם, או ביצוע מתקפת סייבר נרחבת המביאה למיטוט תשתיות קריטיות. מפתה לחשוב כי התפיסה הטרגית שלפיה "החזקים עושים את מה שביכולתם והחלשים סובלים", שביטא ההיסטוריון האתונאי תוקידידס בספרו תולדות המלחמה הפלופונסית, עברה מהעולם; שבעידן המודרני אמנות ומוסדות של חוק בינלאומי לא יאפשרו הכחדה של אומות. עם זאת, התבוננות קצרה ברשימת מקרי רצח העם שחוללו עמים וארגוני טרור במאה השנים האחרונות נגד יהודים, ארמנים, קמבודים, בוסנים, טוטסי, כורדים, יזידים ודארפורים צריכה לכל הפחות להדליק נורת אזהרה, ולהזכירנו כי אין מניעה שמה שהתרחש בעולם העתיק יחזור בעידן המודרני בכפוף לשינויים המתחייבים מאופי הלחימה והאמצעים הטכנולוגיים.

רבים מדפוסי האיוולת שהנסון מזהה – הערכת חֶסר של היריב, משאלות לב בנוגע לעוצמה של ביצורים אסטרטגיים, התרפקות על הצלחות עבר והסתמכות יתר על בעלי ברית – היו נוכחים בישראל ערב טבח שמחת תורה, וחלקם נוכחים עדיין. כשם שהחינוך והתרבות ברומא התבססו על המוטו הרצחני "קרתגו צריכה להיכחד" (Carthago delenda est) שטבע קאטו הזקן בדור שקדם לטבח בקרתגו, כך דורות של פלסטינים גדלים על חזון "מהנהר ועד לים" לחיסול מדינת ישראל, ודורות של איראנים גדלים על הקביעה כי "הישות הציונית" היא שטן שיש להכריתו ושישראל היא "מדינה שניתן להשמיד בפצצה אחת" (כדברי הנשיא לשעבר האשמי רפסנג'אני), שעה שמדינתם מפתחת יכולות נשק גרעיני.

עיי החורבות של תבאי, קרתגו, קונסטנטינופול וטנוצ'טיטלן צריכים ללמד אותנו שאיומים יש לקחת ברצינות, שבעלי ברית טבעיים של ישראל לא יעמדו תמיד לצידה בשעת צרה, שחוסן העבר של ישראל אינו מבטיח עוצמה עתידית, וששקילת התרחיש הגרוע ביותר צריכה ללוות תמיד את מקבלי ההחלטות הישראלים.

אופיר זיגלמן הוא מנהל בכיר בחברת טכנולוגיה וחוקר אורח במרכז לגאופוליטיקה באוניברסיטת קיימברידג'.

תמונה: כיבוש קונסטנטינופול, נחלת הכלל, באדיבות ויקימדיה