לנץ / גאורג ביכנר

כריכת הספר_לנץ

לנץ

גאורג ביכנר

מגרמנית: אמיר פלג ומימון קרל מאור

פרדס, 2021 | 117 עמ'

אנו מתוודעים ללֶנְץ בפתיחת הנובלה הזאת כאשר הוא הולך בהרי חבל אלזס בשיא החורף, בין אדים ושלגים. "שווה נפש המשיך ללכת, ולא אכפת היה לו אם עולה הדרך או יורדת. עייפות לא הרגיש כלל, רק לרגעים הפריע לו שאינו יכול ללכת על הראש".

הוא בא משום-מקום, סוף המשפט הזה, ואין לו שום שורש של ציפייה ושום ענף של מובן ברור, והוא מפיל תדהמה על הקורא, בפרט לנוכח ידיעתו שלפניו ספר בן כמאתיים שנה. מאה שנה לפני הסוריאליזם ושאר המצאותיו הטרופות והמתגרות של המודרניזם. באחרית הדבר הארוכה של אמיר פלג, אחד ממתרגמי הספר מגרמנית, אנו למדים כי ארנולד צוויג כתב ש"זהו משפט המסמן את תחילתה של הפרוזה המודרנית". אישור משמח, ומרחיק לכת, לתחושה האותנטית של הקורא התם.

גאורג ביכנר כתב את 'לנץ' על פי יומניו של הכומר יוהאן פרידריך אברלין, שתיעד את התארחותו של האיש אצלו בחורף 1778. ביכנר מת מטיפוס בגיל 24 בלבד, בשנת 1837, אך שנותיו המעטות הספיקו לעשותו לאחד מחשובי המחזאים והסופרים הגרמנים, הנחשב לפורץ דרך מלב עידן הרומנטיקה, ועם מאפייניו, אל העתיד המודרניסטי הרחוק. בייחוד נודע ביכנר במחזהו 'ווֹיצק', המוצג תדיר ועל פיו כתובה גם אופרה מפורסמת של אלבן ברג.

יאקוב לנץ, גיבורו, היה אף הוא סופר גרמני, שקדם לו בכשני דורות; איש תנועת 'הסער והפרץ', מבשרת התנועה הרומנטית. דעתו של לנץ נטרפה עליו בצעירותו, בתקופה סוערת שהנובלה של ביכנר מתעדת. הוא שרד ממנה ומניסיונות אובדניים רבים שביצע, ועשורים רבים המשיך לחיות באופן שמתארות מילות הסיום של הנובלה: "שוב לא חש כל פחד, לא הִתאווה לדבר, קיומו היה לו לעול שעליו לשאתו. – כך חלפו-עברו חייו".

היצירה עצמה קצרה מאוד, ואלמלא אחרית הדבר לא הייתה ממלאת ספרון, אפילו בעימוד רחב השוליים של ספרון זה. אורכה כאורך מאמר ממוצע בהשילוח. אך ערכה האסתטי, הפילוסופי, החווייתי וההיסטורי רב, וניכר בה בקלות. אנו נפגשים בה עם היטרפות-הדעת, דעתו של איש רוח רגיש, דעתו של הוגה-דעות – המוצגת לנו כדרך שנתפסה בימים ההם: בטרם היות מדעי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, בלי ההמשגה הרפואית המוכרת לנו. שוררת בתפיסה זו אחדות, או לפחות רציפות, בין אמונה לאמנות, בין דעה לדעת, בין דעת לדת ואפילו בין נפש לנוֹף.

התיאור כולו פרי התבוננות וכושר אמפתיה, והוא קושר במשתמע בין תפיסות העולם של לנץ, ובפרט תפיסותיו האמנותיות והדתיות, לבין מצבו הנפשי. אשר לדתיות, האיש מיטלטל בין אמונה מאנית שהוא עשוי להיות בעל כוחות ריפוי והחייאה כגון אלו המיוחסים לישו, לבין ייאוש ריקן של כפירה. אשר לאמנות, הוא גורס כי האמנות במיטבה היא זו המיטיבה לחקות את המציאות, שכן המציאות כולה יופי.

'לנץ' היא יצירה עזת ביטוי ונועזת בדימוייה, מתגלגלת במהירות, קיצונית בטלטלותיה. היא דוח קליני ממשי על אדם אבל גם על הנזק שברוח זמן הממליכה את הרגש. מחבר גרמני משלהי הרומנטיקה מביט בו אל שורשיה, ובמשתמע מזהה אותה עם השיגעון וההרס העצמי. תרגומה ללשוננו משמח, והוא נעשה היטב.

עוד ב'השילוח'

עונת הברווזים
הרבנות לא יכולה
דור המדבר: הבדווים וישראל

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית blank

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה blank

קרא עוד

כלכלה וחברה blank

קרא עוד

חוק ומשפט blank

קרא עוד

ציונות והיסטוריה blank

החלום
וינסטון צ'רצ'יל
קרא עוד
המשורר הלא לאומי
דעאל רודריגז גארסיה
קרא עוד
הרצל עכשיו
ליאת נטוביץ-קושיצקי
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.