הליברליזם כתפיסת עולם חסרה

ליברליזם

שורשיו, עקרונותיו, משבריו

תומר פרסיקו

כנרת, זמורה, דביר, 2024 | 104 עמ'

הסדר הליברלי חווה טלטלה עמוקה. במישור הבינלאומי, ההגמוניה האמריקנית המזוהה עם דמוקרטיות-ליברליות מאותגרת על ידי כוחן העולה של סין, רוסיה ואיראן המתנגדות הן לליברליזם הן לדמוקרטיה. בשדה הכלכלי, הקפיטליזם חטף חבטה אדירה במשבר הכלכלי של 2008. למהפכות הכלכליות שהובילו רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר אין כיום לא זכר ולא ממשיכים בעלי השפעה. במרחב הפוליטי, הברקזיט הבריטי לצד עלייתו של ימין לאומי פוסט-ליברלי באירופה יוצר סדקים במבנה העל של האיחוד האירופי. בתחום התרבות והחברה, תנועת-נגד נחושה לליברליזציה חברתית ולאידאולוגיית הווק הייתה לחזון נפרץ ברחבי העולם המערבי. לצד מעלות ברורות וחשובות, לליברליזם גם מגרעות וחולשות רציניות הצפות עתה על פני השטח, וגם הליברלים עצמם מכירים בהן. חסידי הליברליזם מצויים אם כן במגננה, ומסיבות טובות.

ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משבריו של תומר פרסיקו, חוקר במכון שלום הרטמן ועמית רובינשטיין באוניברסיטת רייכמן, הוא ספר קצר ותמציתי שנכתב כחלק מאווירה כללית זו של נסיגה ליברלית, וכניסיון מקומי צנוע לבלום אותה, מתוך הערכה ביקורתית – אם כי אוהדת – של הליברליזם עצמו.

'קצר ותמציתי', אמרתי; ואכן, הקורא שייטול את החיבור לידיו עשוי להיות מופתע מקוצר היריעה – 94 עמודים אורכו נטו – של חיבור שמתיימר לעסוק בשורשיו, עקרונותיו ומשבריו של הליברליזם. עובדה זו מעוררת את השאלה מה מטרת כתיבת החיבור ופרסומו בעת הזו. הספר הלוא אינו מבקש לחדש דבר בהגות הליברלית, ואף לא להקיפה. לאיזה ז'אנר כתיבה ניתן לייחס את החיבור? האם יש לקרוא בו כחיבור עיוני, או שמא כפמפלט פוליטי? כמדריך קצר לקורא המתחיל, או כקריאת כיוון אידיאולוגית? החיבור אמור לפתוח את "סדרת אתגרי הדמוקרטיה" בעריכתו של ד"ר פרסיקו, שתופיע במסגרת "מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים" באוניברסיטת רייכמן. נראה אפוא שנכון לקוראו כחלק מניסיון לפצח 'אתגר' – אתגרי הדמוקרטיה, אתגרים חוקתיים – שאל מולו ניצב המחנה הליברלי. אם זו מטרת החיבור, נבחן אותו להלן לאורה.

הדיון בחיבור זה חשוב מכיוון נוסף. הוא מאפשר הצצה לאופן שבו ליברלים ישראלים מסוג מסוים מבינים את הליברליזם ובכך גם חושף את הבעיות והחלקיות שבתפיסתם. אנשי שמאל ליברלים בולטים בשיח הציבורי הישראלי קראו את כתב היד והעירו עליו, ביניהם פרופ' אבי שגיא, עו"ד דינה זילבר, פרופ' אסף שרון, פרופ' אלון הראל, פרופ' יניב רוזנאי ופרופ' ליאב אורגד. אין זה אומר כמובן שהם אחראים לתוכנו, אבל זה מלמד על המילייה המקצועי של המחבר. אלו דמויות שהשפעתן הציבורית אינה מבוטלת, ושלמעשה עיצבו ומסגרו את השיח הציבורי בישראל על ליברליזם ודמוקרטיה במסגרת המחאה נגד הרפורמה המשפטית.

מהי אפוא דמותו וצורתו של הליברליזם העולה מהספר? אגב ניסיוננו לענות על כך,  ננצל את ההזדמנות גם כדי  להאיר ולהדגיש היבטים שונים בתפיסת העולם הליברלית שלא זכו להתייחסות נאותה בספר, או נעלמו ממנו לחלוטין, וכן לביקורת על ההשקפה הליברלית העולה מבין דפיו.

החירות קדמה לליברליזם

תומר פרסיקו מגדיר ליברליזם באופן סטנדרטי למדי. הליברליזם, לדבריו, הוא

תפיסה פוליטית המחזיקה בעמדה, שקיימים ממדים בחייו של הפרט שזכאים להגנה מיוחדת ('זכויות'), שחירותו מותנית במימושם האוטונומי, ואשר מבקשת להגביל את כוחו של השלטון להתערב בממדים אלה. ההיגיון הליברלי מחזיק בשוויון מהותי בין כל בני האדם, ועל כן אותן זכויות נחשבות אוניברסליות, וכל אדם עומד כשווה בפני החוק. (עמ' 14).

הליברליזם מציב במרכז את האדם וחירותו ודורש לאפשר לו אוטונומיה נרחבת. בהסתמכו על הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק ועל האבות המייסדים של ארה"ב, פרסיקו מדגיש שלפי ההיגיון הליברלי הלגיטימיות של השלטון מותנית בשמירה על החירויות והזכויות של היחיד, שכן הללו קודמות לשלטון. הליברליזם גם מתנגד לפטרנליזם פולשני: הוא מאפשר חופש פעולה ליחיד, ומגביל אותו רק כשאין ברירה.

לאורך הספר נוגע המחבר בנקודות חשובות בסיפור הליברלי. הוא עומד יפה על ההתפתחות ההיסטורית של הליברליזם, שכן למושגים ולתפיסות פוליטיים יש היסטוריה מורכבת. הוא דן במעבר הליברלי מהגנה על זכויות לקידום פעיל של שוויון על ידי המדינה, וכן בפולמוס בין אסכולות ליברליות שונות. הוא לוקח ברצינות את הדת, ומדגיש את שורשיה של התפיסה הליברלית הנעוצים במסורת היהודית-נוצרית, ובפרט את רעיון בריאת האדם בצלם אלוהים. הוא מייחס חשיבות רבה לתאוריית האמנה החברתית. וכן, הוא מציין שזכויות יסוד ליברליות מוטמעות בתוך ההיגיון הדמוקרטי עצמו: תזכורת חשובה בהחלט בכל הנוגע לדמוקרטיה.

ההגדרה לליברליזם והמהלך הנובע ממנה מעניקים לקרוא תמונה ברורה, גם אם בסיסית, של מהות הליברליזם. אם זו הייתה מטרת המחבר, הוא עמד בה בהצלחה. ואולם העניין האמיתי בספר מצוי דווקא בשורה של נקודות שפרסיקו נמנע מלפתח או שיחסו אליהן אינו משכנע. אלו הן נקודות חיוניות להבנת הליברליזם – ולהבראת השיח הציבורי שלנו על אודותיו.

בעיה בסיסית ורצינית בספר שייכת לתחום ההיסטוריה של הרעיונות והמחשבה הפוליטית. נאמר זאת כך: מספר שעוסק בליברליזם מצופה לא רק לדון בצורה מעמיקה ורחבה יותר בתפיסות שונות של חירות, אלא לעמוד על כך שלליברליזם ולליברלים אין לא בעלות ולא מונופול על מושג החירות. נכון כי החירות השלילית, שאותה מזכיר פרסיקו, שוכנת בלב ליבו של הליברליזם, אך לא ניתן לדבר על ייחודו של הליברליזם בלי לעמוד על כך שמושג החירות וערך החירות קדמו בהרבה לעלייתו של הליברליזם המודרני (אם נקבע את ג'ון לוק כנקודת ההתחלה שלו),   וכי ערך זה הינו מרכזי גם בהשקפות עולם מתחרות לליברליזם המודרני.

כך, למשל, חשוב להזכיר כי עוד בטרם היות הליברליזם הועלתה בעולם העתיק על נס החירות הרפובליקנית. בין אם מדובר בפוליס היוונית או ברפובליקה הרומית, הקהילייה הפוליטית תפסה את עצמה כנהנית מחירות כאשר לא הייתה משועבדת לשלטון זר. כשהיהודים מרדו בשלטון הבבלי וכשהיוונים לחמו בכיבוש הפרסי, עמים אלה לחמו על חירותם, על אי-כפיפות לשלטון זר ועל החופש לחיות תחת החוקים שהם מציבים לעצמם, אף על פי שלא היו ליברלים בשום מובן מודרני. באורח דומה, החירות של העם הרומי (libertas populi Romani) הייתה עיקרון יסוד של הרפובליקה. הקהילייה הפוליטית יכולה להיות משועבדת או לקהילייה פוליטית אחרת (למשל על ידי כיבוש) או ליחיד או קבוצה פוליטית פנימית (רודן או אוליגרכיה). קהילייה פוליטית חופשית היא אפוא קהילייה שאינה כפופה לרצון השרירותי של עם אחר, ולא לרצונם השרירותי של מלך, טיראן או קבוצת אוליגרכים, אלא רק לרצון של ציבור האזרחים עצמו. רק קהילייה פוליטית שמושלת על עצמה על ידי חוקים שמקורם הוא ציבור האזרחים שלה היא קהילייה פוליטית חופשית.

כשם שהליברליזם לא המציא את החירות הרפובליקנית, כך הוא לא המציא את ההתנגדות לכל צורה של שלטון שאיננו מוגבל, ובפרט לשלטון שרירותי. שלילת המלוכה, הטיראניה והאוליגרכיה מצויה בלב ליבו של העולם העתיק היווני והרומי. נזכיר כי הדמוקרטיה האתונאית עלתה כחלופה לשלטונם של הטיראנים, ובהתאם לכך המיתוס המכונן של הדמוקרטיה האתונאית היה מיתוס של רצח הטיראנים. להבדיל ממלוכה לגיטימית, הטיראניה מבוססת על אוזורפציה, קרי תפיסת השלטון שלא כחוק, ועל הפעלתו השרירותית. על פי התפיסה ששורשיה ביוון הקלאסית, שלטון טירני הוא שלטון דספוטי כמו זה של אדון על עבדיו, ולכן אינו מתאים לבני חורין. פסלם של הרמודיוס ואריסטוגיטון, קוטלי הטיראנים, הוצב באגורה. לפני כל תחילת כינוס של האספה העממית הוטלה קללה על מי שחשק להפוך לטיראן או ייחל לשתף פעולה עם קנוניה להשבת הטיראניה. היו באתונה גם חוקים מפורשים נגד טיראניה. הפוליס כולה ניסתה להטמיע בכל אזרחיה את האיבה כלפיה ואת הפחד מפניה. האזרח הטוב הוא זה שקם על הטיראן להורגו, שכן הטיראניה היא ניגודה של הדמוקרטיה והחירות.

באופן דומה, האתוס של הרפובליקה הרומית היה מבוסס על דחיית המלוכה ועל גירוש המלכים. דוגמה טובה להיבט זה של חירות ניתן למצוא בהתנקשות של ברוטוס וסנאטורים אחרים ביוליוס קיסר. רצח קיסר אינו שונה אפוא עקרונית מרצח הטיראן האתונאי היפארוכס. מדובר ברצח טיראן לעתיד שמטרתו הייתה להבטיח את החופש של הרפובליקה.

כשם שהליברליזם לא המציא את ההתנגדות לשלטונם של טיראנים, מלכים ואוליגרכים, כך הוא לא המציא את עיקרון הגבלת הכוח השלטוני והפיקוח המדוקדק עליו. גם עיקרון זה קדם בהרבה לעליית הליברליזם המודרני. האתונאים והרומאים עמדו על המשמר מפני ניצול לרעה של כוח שלטוני, ועיצבו דרכי פעולה לשם כך. באתונה הדמוקרטית, למשל, הנהיגו מגבלות כהונה מחמירות על חלק ניכר מהמשרות הציבוריות, חייבו את נושאי המשרות הציבוריות בהגשת דו"ח על התנהלותם הכספית והאחרת, אפשרו להעמידם לדין בפני בתי דין עממיים, וכדי להקטין את השפעת כוחם העודף של בעלי האמצעים בחרו בעלי תפקידים בהגרלה.

גם הרומאים הבינו היטב את הצורך להגביל את כוח השלטון כדי להבטיח את חירות האזרח והרפובליקה. מסיבה זו, אם נמנה דוגמה בולטת אחת, הגבילו את משרת הקונסול (המשרה הציבורית הנחשקת ביותר ובעלת הסמכות המקיפה ביותר) לשנה אחת בלבד, והתעקשו על שני קונסולים בעלי זכות וטו הדדית, ולא אחד. ההבנה כי נושאי משרה ציבורית עלולים להשתמש בכוחם לרעה, בייחוד אם הם מגיעים מתוך שכבה מובחנת של משפחות, הוליכה ליצירת משרה ציבורית ייעודית ברפובליקה:  הטריבון של הפלבאים. הטריבונים היו לפונקציה החשובה ביותר בהגנה על הפלבאים: כל המוני האנשים שלא השתייכו לבתי אב מובחנים חברתית. הם העניקו להמוני העם הגנה משפטית מפני כוחה של האצולה הפטריקית ומפני נושאי המשרות ובפרט הקונסולים. אסור היה למנוע גישה של אזרח רומי לטריבון של העם. לטריבון אסור היה לעזוב את העיר רומא ליום שלם, והוא נדרש להשאיר את דלת ביתו פתוחה לרווחה יומם ולילה לכל אורך כהונתו. ברבות השנים זכות ההתערבות של הטריבונים הפכה אף לזכות להטיל וטו (בלטינית: 'אני אוסר') על החלטותיהם של כל נושאי המשרות.

הליברליזם גם לא המציא את החירות האזרחית והפוליטית. גם חירות זו התקיימה באתונה וברומא. באתונה, סמלה של החירות הפוליטית היה היכולת לקחת חלק פעיל בשלטון, בין אם באספת העם, במועצה, כנושא משרה ציבורית או כשופט בבית משפט עממי. החירות הפוליטית צעדה יד ביד עם העיקרון של שוויון בפני החוק (isonomia). בדמוקרטיה האתונאית היה חוק אחד לכל האזרחים. כך גם עם החירות של האזרח הרומי. האזרחים הרומים היו שווים בפני החוק אך לא שווים בתהילה, בכבוד ובמידות הטובות. סטטוס האזרחות הקנה הגנה בעיקר מפני שרירות ליבם של נושאי המשרות הציבוריות (מאגיסטראטים), ושורה של הסדרים מוסדיים מנעה את שרירותיות השלטון. כלומר, האזרחות מנעה את הכפפתם של הרומאים לרצונם השרירותי של נושאי המשרות, נושאי משרות שיש לציין שנבחרו על ידי האספות העממיות השונות ברומא.

האתונאים נהנו גם מזכות הדיבור השווה לכול, איסגוריה: "זכות שווה לדבר בפומבי באספת העם". באתונה, כל אזרח יכול היה לדבר בפני כל יתר האזרחים באספה העממית. כל דיון בנושא שהוצג בפניה נפתח בשאלה "מי מעוניין לדבר?". ליוונים הייתה מילה נוספת, פַּרהֶסיה, שמשמעה "זכותו של אדם לומר כל מה שברצונו לומר".

למעשה, אפשר לומר כי במידת מה גם החירות האישית עצמה קדמה לעלייתו של הליברליזם המודרני, אם כי האחרון לבטח הרחיבהּ. המנהיג האתונאי פריקלס עומד בנאומו המפורסם, שמובא על ידי ההיסטוריון תוקידידס, לא רק על היבטיה הדמוקרטיים של אתונה אלא גם על העובדה שאזרחיה נהנים מחופש אישי נרחב. שלא כמו בספרטה – אב-הטיפוס לחברה סגורה בעלת מאפיינים טוטליטריים שכפתה אחידות נרחבת – אתונה התאפיינה במנטליות של העדר חטטנות בחיי הזולת ובהעדר חשדות הדדיים. היא אפשרה למדעים ולאומניות לפרוח, והייתה נמל מרכזי לסחר חוצה ארצות. תוקידידס מביא גם מדבריו של הגנרל האתונאי ניקיאס, שרגע לפני הקרב מזכיר לחייליו את "מולדתם, החופשייה שבארצות, ואת החירות ללא סייגים בחיי יום-יום הנתונה בה לכול".[1] על חירות נרחבת זו גינה אפלטון בחריפות את הדמוקרטיה בספרו 'המדינה'.

פרסיקו מציין כי "אין ספק שהליברליזם, כמו גם הדמוקרטיה, חבים חוב עצום לאתונה ולרומא" (עמ' 26), אך יוצא ידי חובה בפסקה קצרה. הספרות המחקרית הדנה בחירות שלפני הליברליזם ענפה, וכל ספר על הליברליזם שאינו לוקח ברצינות הראויה את המורשת האתונאית והרומאית עושה לכל היותר חצי עבודה; אך עיקר ביקורתי כאן אינו מופנה לקצרנות הזאת, אלא לכך שהתייחסות רצינית יותר הייתה אולי חוסכת מקוראי הספר את המסקנה השגויה המשתמעת ממנו, כאילו לליברליזם יש בלעדיות על מושג החירות. הקורא עשוי להתרשם שמבקרי הליברליזם הם גם מתנגדי החירות. חלק ממבקרי הליברליזם (נאצים, קומוניסטים, פשיסטים) אכן עונים על הגדרה זו, אך רבים ממבקריו של הליברליזם עושים זאת בשעה שהם נשענים על תפיסות שונות, עתיקות ומורכבות של חירות.

חוליות חלשות

הספר סובל מבעיות נוספות. בעיה מרכזית אחת קשורה לעצם ההצדקות הניתנות בו לליברליזם עצמו. החיבור נותן דגש רב לשיח הזכויות, ולכן לממד הדאונטולוגי בליברליזם. לאנשים יש זכויות שקודמות לשלטון והשלטון מחויב להגן עליהן – הא ותו לא. אך זוהי רק הצדקה אפשרית אחת, ולאו דווקא המשכנעת ביותר, שניתן להעניק לליברליזם. המחבר מתעלם כליל מווריאציות ליברליות אחרות, כאלו שאינן נדרשות למושג קדם מדיני של זכויות, ומן המתח שבין תפיסות ליברליות כאלו לבין ליברליזם לוקיאני גס. כך, למשל, גדול ההוגים הליברלים האמריקנים במחצית הראשונה של המאה העשרים, הפילוסוף ג'ון דיואי, היה מבטל בבוז את ההסתמכות על ליברליזם לוקיאני של זכויות טבעיות. הבנה כזאת של הליברליזם הייתה נתפסת בעיניו כמכשול שמרני להגשמת היעדים והמטרות של הליברליזם. ליברליזם מן הסוג של האבות המייסדים של ארה"ב הובן על ידי ליברלים אמריקנים מסוגו של דיואי כליברליזם מיושן, שריד מתקופה קדם-דמוקרטית שבה הציבור לא החזיק בכוח השלטון.

בעוד שדיואי ניסה למשוך את הליברליזם קדימה משמאל, קיימת הצדקה משכנעת לסדר הליברלי מימין, והיא מתבססת לא על זכויות טבעיות (שעל אודותיהן מתווכחים ללא הפסקה מאות בשנים), ולא על תבונתו של האדם, אלא דווקא על מגבלותיו האפיסטמיות של הפרט וטבעו המט לנפול. קרי, ישנה הצדקה שמרנית לליברליזם שראוי לתת עליה את הדעת בספר על ליברליזם.

לו ניחן האדם במידה רבה של אהבת הזולת וביכולות קוגניטיביות משוכללות ומצוינות, היה קשה להתווכח עם הרעיון שיש למסור את השלטון לידיהם של מלכים פילוסופים או טכנוקרטים טובי לב שיְמָרבו את הרווחה הציבורית. ואולם דווקא משום שבורותנו לנוכח מורכבות החברה והמשק היא אדירה, ולאור העובדה שכל אחד מאיתנו זכה לקבל מידה מוגבלת בלבד של זולתנות ומידות טובות, יהיה זה מסוכן למדי להעניק כוח וסמכות שלטונית רבה לאנשים אחרים. הצורך בחירוּת נרחבת נובע אפוא מהמצב האנושי הקלוקל של מחסור: מחסור בדעת ובאהבת האחר. ליברליזם מוצק הוא ליברליזם הנשען על הנחות מוצא ריאליסטיות, לא על מסד אוטופי המנותק מהאדם כפי שהוא באמת.

החולייה החלשה ביותר בספר היא הסוגייה שהמחבר נדרש אליה פעם אחר פעם: סוגיית הזכויות. אחד האתגרים המרכזיים של השיח הליברלי, ושל כל תאוריה של זכויות, הוא העובדה שזכויות נוטות להתנגש לא רק זו בזו אלא גם באינטרס הציבורי. לאיזו זכות לתת קדימוּת, כיצד ובאילו נסיבות – הן שאלות הרודפות כל קהילייה פוליטית, והפנייה לתאוריה של זכויות אינה יכולה, כשהיא לבדה, לסייע בפתרונן. פרסיקו אומנם מכיר בכך, כאשר הוא כותב  כי "חשוב להדגיש כי זכויות אינן ג'וקר המבטל כל שיקול אחר. אין זכות שהיא אבסולוטית" (עמ' 15), אך בכך ההתייחסות לנושא מתמצית. היות שליברלים שונים אינם מסכימים איש עם רעהו לגבי ההצדקות, התוקף, ההיקף ומידת ההגנה שיש להעניק לזכויות (העמידו למשל את ג'ון רולס מול רוברט נוזיק בסוגית הקניין הפרטי), כל תאוריה ליברלית שאינה משלבת תאוריה של זכויות עם תאוריה של סמכות פוליטית היא חסרה מעיקרה.

מקומם ותפקידם של בתי המשפט בסדר הליברלי היא דוגמה נוספת לתמה שאינה זוכה בספר ולוּ לקצה קצהו של דיון רציני. פרסיקו, שמזכיר את עיקרון הפרדת הרשויות ועומד על חשיבות ביזור הכוח השלטוני, כותב כי במערכת שלטון ליברלי "המערכת השופטת ממונה על שמירת המעמד החוקתי של השלטון, שבמסגרתו נשמרות זכויות הפרט והמיעוט". כל זה טוב ויפה, אך לשווא יחפש הקורא התייחסות לכך שהרשות השופטת גם היא רשות שלטונית העלולה לחרוג מסמכותה ולהתנער מכפיפותה לשלטון החוק ואף לחוקה לעצמה, לפגום קשות (כפי שקרה בישראל) בהפרדת הרשויות, ולהיות מנותקת בפועלה מכל לגיטימציה ואחריותיות דמוקרטית. אם מטרת הספר היא לפצח את האתגרים החוקתיים ואתגרי הדמוקרטיה העכשוויים, הרי הבחירה שלא לדון בנושא אקוטי זה היא לא פחות מתמוהה. איך אפשר להבין את האתגרים העכשוויים תוך התעלמות מוחלטת מהעלייה העקבית וחוצת-המדינות בכוחם של בתי המשפט, ומהמאבק בישראל על הרפורמה המשפטית – שבבסיסם עומדות שאלות נוקבות על היחס שבין ליברליזם לבין רצון הרוב הדמוקרטי?

הטיפול בספר ביחס שבין ליברליזם לרצון הרוב הדמוקרטי חסר אפוא ומאכזב. פרסיקו עומד על כך שמי שזכויות הפרט חשובות לו, חרד מפני עריצות הרוב. כדוגמה לכך הוא מזכיר את חששם של האבות המייסדים של ארה"ב משלטון ההמון. בהתאם לכך, פרסיקו קובע כי "אין דמוקרטיה ליברלית שבה רצון הרוב אינו מוגבל באופן כלשהו. כלומר, שזכויות הפרט אינן מוגנות גם אם רוב האזרחים מעוניינים לשלול אותן" (עמ' 38). ואולם זוהי הצגה מטעה מאוד של ההסדר האמריקני ושל הנושא בכלל. האבות המייסדים בהחלט רצו להגביל את כוחו של ההמון, ועשו זאת בשלל דרכים וצורות המעוגנות בחוקה. אך הנקודה שחשוב להדגיש היא שהחוקה עצמה, כמסמך המגביל את כוחו של רוב מזדמן, היא תוצר של הכרעת רוב. לא תאוריה ליברלית מופשטת היא המגבילה בשיטה האמריקנית את רצון ההמון, אלא מסמך שזכה ללגיטימציה ולאישור עממי נרחב. במילים אחרות, רוב דמוקרטי גדול, יציב וקבוע מטיל באמריקה חסמים על פועלו של רוב קטן, משתנה-תדיר והפכפך. רק הרוב יכול להטיל מגבלות על הרוב. היות שאין הסכמה על השאלה מה צריכות להיות המגבלות על הרוב, או על השלטון המבטא את רצון הרוב, רק רוב גדול מאוד יכול ורשאי להכריע בשאלה הזו. החלופה היחידה לכך היא שהמיעוט יקבע לרוב מהם גבולותיו.

חסר לא פחות בספר דיון רציני בדבר מקומו של הליברליזם בסיפור הישראלי. אין ספק כי הפניות לג'ון לוק ולאבות האמריקנים המייסדים מרוממות את הנפש, אך מה להן ולמדינת ישראל ולמפעל הציוני? מדינת ישראל, יש לזכור, לא הוקמה כרפובליקה ליברלית אלא כמדינת לאום יהודית שמשטרה דמוקרטי. אם לאמץ לרגע טרמינולוגיה אריסטוטלית, תכליתה של מדינת ישראל היא הבטחת הקיום היהודי הלאומי בנחלתו ההיסטורית ויצירת התנאים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים לשגשוגו הייחודי. תכלית זו אינה עולה בקנה אחד עם ההגדרה הניתנת בספר לניטרליות ליברלית מדינתית. נכון וטוב שמדינת ישראל אינה כופה על אזרחיה את "מטרת החיים" או את "הדרך הראויה לחיות", אך היא איננה יכולה להיות ניטרלית או אדישה לעצם גורלה והגשמתה של הציונות. מדינת ישראל יכולה (וצריכה) לאמץ מדיניות ליברלית במגוון תחומים, אך היא יכולה גם שלא. כנסת ישראל מבטאת מנעד רחב של עמדות, והעמדה הליברלית היא סיעה אחת בשיח הכלל לאומי.

הפתרון הלאומי

נקודת החוזק המרכזית של הספר, הראויה לציון מיוחד, היא הערנות של המחבר לחולשותיו ומגרעותיו של הליברליזם. פרסיקו מכיר בכך שהליברליזם אינו עונה על כל צרכיו של האדם. הליברליזם "אינו מספר סיפור" (עמ' 52), מטיל על הפרט נטל ואחריות רבים, מתעלם מזהויות קולקטיביות ומסממני השתייכות קיבוציים, ומכניס אותנו למשבר זהות מתמשך. הסדר הליברלי, קובע פרסיקו, "מתעלם ממאפיינים אנושיים כמו שייכות אתנית, דתית ולאומית" (שם). הפרט לפי התפיסה הליברלית הוא "פרט אוניברסלי, וככזה הוא גם אבסטרקטי". אין לו "באופן מהותי כל שייכות לקבוצה כלשהי […] האינדיבידואל נכנס אל האמנה החברתית כסובייקט טהור, ללא מאפיינים קבוצתיים". הסדר הליברלי מדמיין "פרט אנושי נטול תכונות, אינדיבידואל מופשט מכל מאפיין" (עמ' 43); "הליברליזם מחלן וחותר תחת זהויות קולקטיביות" (עמ' 54); לליברליזם איכות ממיסה והוא "מעורר משבר זהות" (עמ' 55). עמידה זו על חולשותיו של הליברליזם בספר הנועד להגן על הליברליזם היא מבורכת.

עוד ראויה לציון הביקורת הקולעת של המחבר על הזהותנות – זן פוסט ליברלי של פוליטיקת זהויות המבקש להכפיף את הפרט לזהות המגדרית או האתנית. הזהותנות, כותב פרסיקו, אינה אלא "הלאומנות של השמאל" (עמ' 70), והיא מבקשת לענות על החסך שהאידאולוגיה הליברלית גוזרת על השייכות הזהותית. את המאבק שחלקים בשמאל מנהלים נגד היצר האנושי המבקש זהות קולקטיבית אתנית או לאומית הוא מדמה "למאבק הנוצרי נגד יצר המין" התוקף יסוד טבעי בנפשו של האדם וצורך טבעי בחייו. "כמוהו", כותב פרסיקו, "הוא מבקש התגברות עצמית אדירה, שרק מעטים יכולים לה" (עמ' 86). פרק מוצלח במיוחד עוסק ב"משבר הליברליזם ומדינת הרווחה", והמחבר סותר בו את המיתוס שלפיו יש לתלות את עליית הפופוליזם בנטיות גזעניות מצד אוכלוסיית הרוב ובמשברים כלכליים ובכלל זה קריסת מדינת הרווחה.

מגרעות הליברליזם שפרסיקו מונה הן רציניות. כיצד הוא מתמודד עמן?

המחבר שם את מבטחו במדינת הלאום. "מדינת הלאום המודרנית", הוא כותב, "מאפשרת את החירות הפרטית המקסימלית תוך שמירה על זהות קולקטיבית. היא מתגבשת לא רק מתוך צרכים כלכליים וביטחוניים, אלא גם מתוך מענה לצרכים הפסיכולוגיים והחברתיים של ציבור גדול שמעוניין במעגל זהות קולקטיבי, וזקוק לסיפור משותף" (עמ' 59). הצורך של פרסיקו להסתמך על מבנה מוסדי קדם ליברלי (המדינה) ומסגרת שייכות קדם ליברלית (הלאום) מעודד למדי שמרנים כמוני. כך גם עריגתו לשמאל לאומי ופטריוטי. ג'ורג' אורוול, שפרסיקו מזכיר כמה פעמים, הוא אכן דמות שראוי לשאוב ממנה השראה.

דא עקא, פרסיקו אינו יכול לאחוז במקל משני הקצוות. אי אפשר גם להישען על הלאום ומדינת הלאום וגם להחזיק בתפיסה המופרכת של אמנה חברתית לוקיאנית כפי שהוא עושה בספרו (עמ' 60). במיוחד לא מתאימה תפיסת האמנה החברתית לסיפור היהודי, סיפור פרטיקולרי המבוסס כולו על ברית בין שבטים שהתקבצו יחדיו לבין אלוהיהם ובינם לבין עצמם. הדרך היחידה לרבע את המעגל עוברת באימוצה של הגדרה שמרנית לאמנה החברתית כחוזה שאינו חוזה ליברלי, קרי כחוזה הנבדל, בלשונו של אבי השמרנות אדמנד ברק, מסחר בתבלינים, ואשר מתקיים בין החיים לבין אלה שהלכו לעולמם ואלה שטרם נולדו.

נקודה זו מובילה אותנו אל המסקנה המתבקשת הבאה: כל מי שמקבל את ניתוחו של פרסיקו למגרעותיו של הליברליזם ולחסרונותיו; כל מי שמבקש לגבש תפיסת עולם הכוללת איזון בין שמירה על חירויות הפרט לבין העלאה על נס של מורשת תרבותית פרטיקולרית – מוזמן לצעוד אל בין זרועותיו המחבקות של המחנה השמרני בישראל. שמרנות מהסוג שאנו מקדמים במרכז לחירות ישראלית, ושאת עקרונותיה אנו מבקשים לנסח מעל דפיו של כתב עת זה – היא המענה המתבקש לאתגרי הליברליזם, כפי שפרסיקו מנסח בכנות ראויה לציון.

"המחשבה הליברלית", מסכם פרסיקו את ספרו, "תופסת את האינדיבידואל כיצור אבסטרקטי, חסר עבר, חסר מוצא, חסר דת, חסר מגדר, שמכונן אמנה חברתית, כלשונו של ג'ון רולס, 'מאחורי מסך הבערות', באופן הניטרלי ביותר, ללא פניות הנובעות מזהות מוגדרת כלשהי" (עמ' 88). בקליפת האגוז, זוהי ליבת הביקורת השמרנית על המחשבה הליברלית האבסטרקטית – ומאמציה האינטלקטואליים של השמרנות נועדו להציג תפיסת עולם חלופית, הבנויה על שייכות משפחתית, קהילתית ולאומית פרטיקולרית, המבוססת על ברית ייחוד וייעוד במסגרת של מדינות לאום דמוקרטיות וריבוניות.

נשאלת השאלה מיהם האנשים שלאחר קריאה בספרו של פרסיקו יראו בתפיסה הליברלית שהוא משרטט תפיסה הגיונית, קוהרנטית, רצויה או מושכת. במידה שהליברליזם שפרסיקו מציג בפנינו הוא נחלתם של רבים ומשפיעים מקרב חוגי השמאל הליברלי, לא נותר אלא להבין לליבם לנוכח התסכול שהם חשים בהקשר הישראלי. רוב הציבור הישראלי מעולם לא קנה ומעולם לא יקנה סחורה ליברלית מן הסוג הזה, ובצדק.

ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משבריו הוא חיבור קצר, סדור ובהיר אך נטול עומק ומורכבות.  המחבר נמנע מהתמודדות רצינית עם כל השאלות החשובות והמעניינות בימינו הנוגעות לליברליזם. אין מדובר במסה משוכללת על תפיסת העולם הליברלית אלא בסקירה תמציתית, הדומה באופייה לערך אנציקלופדי חסר, של היבטים המרכזיים (לדעת המחבר) של התפיסה הליברלית. לקורא העושה את צעדיו הראשונים בעולם המחשבה המדינית, סיכום קצר של עיקרי הליברליזם הוא אולי בשורה משמחת. ואולם אלה המחפשים למצוא בספר תרומה ממשית לשיח הציבורי הישראלי על מקומו של הליברליזם עתידים להתאכזב. הספר לא מצליח לשווק את הליברליזם בצורה מוצלחת, ומותיר את הקורא עם יותר שאלות מתשובות. הליברלים יצטרכו הרבה יותר מזה אם ירצו לצלוח את המתקפות על הליברליזם משמאל ומימין.

תמונה: שחזור רומי עתיק לפסל קוטלי הטיראנים של אתונה שנהרס. המוזאון הארכאולוגי בנפולי (ויקימדיה, נחלת הכלל)

[1] תוקידידס, תולדות מלחמת פילופוניס, מיוונית: א"א הלוי, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ט, ספר 7, סט, עמ' 368.