הליברליזם של לוק: עיון מחודש

המסכת השנייה על הממשל

ג'ון לוק

מאנגלית: אהרן אמיר

עריכה ומבוא: יקותיאל שהם

שלם, 2025 | 200 עמ'

דומני שבימים כתיקונם (אומרים שהיו פעם כאלה), ההחלטה של הוצאת שלם לתרגם מחדש[1] ספר הגות פוליטית נושן מסוף המאה ה-17, המבקש לבקר את הבחירה האנושית לחיות תחת משטר של מלוכה אבסולוטית, עלולה הייתה להיתקל בהרמת גבה מצדם של רבים. ברם, אלה אינם ימים רגילים. נשיאה של המעצמה החזקה בעולם, שנבחר כראש המפלגה הרפובליקנית השמרנית, מתנהל באופן שהוא הכול חוץ משמרני. מסורות של מאות שנים מנופצות באבחת ציוץ ברשת החברתית, רק כדי לעבור החייאה תוך ימים או שעות. באירופה, לראשונה מזה עשורים מתנהלת מלחמה רחבת היקף ובעלת פוטנציאל נזק כלל אזורי. מלחמות סחר מאיימות על שלום הכלכלה הקפיטליסטית הגלובלית. מושגי ליבה של התרבות המערבית, בראשם "אמת", "צדק", "שוויון" וכמובן "חירות", עוברים תהליכי נזילות ברוח פוסט-מודרנית. ועוד טרם אמרנו דבר על הנעשה בארצנו.

בהמשך לקביעתו המפורסמת של ההיסטוריון הצרפתי מארק בלוך כי "אי הבנת ההווה היא תולדה בלתי נמנעת של אי ידיעת העבר. אך באותה מידה, אין שחר לניסיון להבין את העבר בלי לדעת דבר על ההווה",[2] ניתן לקבוע כי דווקא השינויים הדרמטיים בהווה יש בהם כדי לחדד את חשיבות הבחירה לתרגם את ספרו הקלאסי של ג'ון לוק "המסכת השנייה על הממשל" (להלן: המסכת). שכן השאלות בוערות: האם בעולמנו העכשווי יש עוד טעם בשיח על אודות ליברליזם? מהם יסודות הגישה? כמה, אם בכלל, עוד נותר רלבנטי ממנה כיום? האם לוק עצמו רלבנטי לליברליזם? האם אכן יסודו בכתביו?

הקשר היסטורי

זוהרה של "המסכת השנייה על הממשל" התעמעם עם השנים. ג'ון סטיוארט מיל גיחך על הרעיון הלוקיאני לבסס את ההגות הליברלית על היסוד המדומיין של האמנה החברתית, והציע תחתיה בסיס מדעי יותר לכאורה הנשען על חישוב תועלתי מתמטי של הנאותיו וכאביו של הפרט.[3] במאה העשרים טען החוקר ג'ון דאן כי הליברליזם של לוק כבר אינו רלבנטי לבעיות האדם בזמננו.[4] כיום, מקומה של המסכת בלימוד קורסי המבוא למחשבה פוליטית בישראל אינו מובטח. גם כשהיא נלמדת, הדיון בה נעשה, על פי רוב, תחת שלוש הנחות, לא מדויקות עד מוטעות, הנוגעות להקשר ההיסטורי שבו נכתבה.

הראשונה נוגעת לבחירה ללמד את לוק מיד לאחר שיעור על תומס הובס, מתוך מטרה לסמן את ה"מסכת" כמענה ל'לווייתן' המפורסם של האחרון. לוק ודאי הכיר את ספרו החשוב של הובס, ולעיתים רחוקות גם מרמז במסכת על מענה לחלק מטיעוניו, אך האמת היא שבעת כתיבת המסכת בתחילת שנות השמונים של המאה ה-17, ובוודאי בעת פרסומה בסוף העשור, ספרו של הובס היה בבחינת אות מתה. אף לא אחת משתי המפלגות שהתהוו ממש באותם ימים, הוויגים-ליברלים מזה והטוֹרים-שמרנים מזה, מצאה בו משען נאמן להשקפתה הפוליטית. העימות האינטלקטואלי של לוק במסכת הוא המשך ישיר ולא מפתיע ל"מסכת הראשונה" שכתב על הממשל, ובה ביקש לקעקע מן היסוד את טיעוניו של הוגה שמרן אחר, הלורד רוברט פילמר וספרו 'פטריארכה',[5] ששימש ככר הרעיוני לטיעוני המפלגה הטורית באותם ימים.

טעות שנייה, מקובלת מעט פחות, היא לקשור את המסכת של לוק כטקסט פוליטי במהותו, שעיקר מטרתו להגן על המהפכה המהוללת שהתחוללה בשנת פרסום המסכת (1689), ושבמסגרתה תפסה את מקום השלטון האבסולוטי של ג'יימס השני ושושלת סטיוארט מלוכה הכפופה לפרלמנט. אלא שכאמור, המסכת נכתבה שנים קודם לכן, כשאפשרות המהפך השלטוני כלל לא עמדה על הפרק והדיון של לוק בביקורת על המשטר האבסולוטיסטי כוון ונותר כמהלך אינטלקטואלי פילוסופי בעיקרו.[6]

שלישית ואחרונה היא הטענה השכיחה עד מאוד שלפיה ג'ון לוק הוא "אבי הליברליזם". החיפוש אחר נקודת מוצא להגות פוליטית פילוסופית הוא רוֹוֵח, מובן ומספק איזו יציבות הנדרשת כנראה ללומדים מבחינה פסיכולוגית. אך כטענת מארק בלוך, עצם המושג "נקודת מוצא נשאר חמקמק להפליא".[7] כל המעיין במקורותיו הרעיוניים של לוק והמסכת שכתב מוצא, לא בקושי רב, עקבות השפעה של מסורת הגוּתית רחבה וענפה שקדמה לו. החל במושג "מצב הטבע" שקבע המשפטן הידוע הוגו גרוטיוס, עבור בטיעוניו של משפטן מפורסם אחר, סמואל פופנדורף, וכלה בהוגה בן זמנו של לוק, עלום למדי כיום, ששמו ג'יימס טירל (Tyrrell) שמספרו Patriarcha non Monarcha גזר לוק את מרבית טיעוני היסוד לכתיבתו, גם אם כמובן עדיין שמורה ללוק הזכות על איגוד כל אותם טיעוני יסוד לכדי מחשבה קוהרנטית וכללית יותר, שהיוותה מאז ועד היום את אבן המסד לבניין המחשבה הליברלי.

מהומת אלוהים

אם היה לוק אבי הליברליזם ואם היה רק אחד ממייסדיו, השאלה אותה שאלה: על מה כל המהומה? מהם מרכיבי היסוד של המשנה הלוקיאנית הנפרסת במסכת, המהווים לדעת כה רבים את תשתית החשיבה הליברלית? אבקש לאפיין תשתית זאת על דרך השלילה והחיוב כאחד.

ראשית, לוק מבסס את חשיבתו הפוליטית על שלילת השולל. כיובל לפני כתיבת המסכת כתב  כאמור הלורד רוברט פילמר את ספרו 'פטריארכה' ובו התעקש כי זכות המלוכה האבסולוטית נשענת על זכותו האבהית של האדם הראשון על צאצאיו. את עקרון העליונות והירושה ביקש פילמר להעמיד כנגד הדעה ש"נרקמה תחילה באוניברסיטאות וטופחה כתאולוגיה מומלצת בידי כל חסידי האפיפיורות", שלפיה בני האדם מחוננים מטבעם ומלידתם בחופש, ובני חורין הם לבחור בצורת ממשל הטובה בעיניהם. בכך הפך פילמר למנסחה הראשון, כנראה, של ההגות הליברלית, באמצעות שלילתה,[8] והצריך את לוק להשיב לו כגמולו. לוק עשה כן בהצלחה, גם אם באופן לא מעודן במיוחד, תוך שהוא מגדיר את טענותיו של פילמר כ"דברי הבל שטותיים", "מליצות מפוקפקות" וחסרות שחר.[9]

שנית, לרוב אורך המסכת פונה לוק לבניית מחשבה חלופית לעקרון העברת הסמכות בירושה. בנפול האחרונה, שני בסיסי הלגיטימציה שנותרו לסמכות הפוליטית הינם הכוחני-חייתי או התבוני-אנושי. בכך חוזר לוק על מסורת המחשבה הפוליטית המערבית המבקשת, ברובה המכריע, לכונן נימוקים מוצלחים ככל הניתן לשכנוע בני האדם, שלא בכוח הזרוע, בצדקת המבנה הפוליטי המוצע. ברור שעדיף לציית לשליט מתוך רצון ובחירה, ולא מתוך אימה. אך על מה יתבססו רצון ובחירה אלו? אם מבקשים אנו לנטוש את דרך המלחמה ולבקש לנו סעד בתבונה, מהם יסודותיה של זו האחרונה? כיצד בני אדם בעלי אותו כישרון מחשבתי יוכלו להסכים כאחד? כמה דרכים הוצעו לכך בתולדות הפילוסופיה המערבית.

אפלטון היה ממניחי השיטה הדדוקטיבית (גוזרת פרטים מכלל מוקדם), שלפיה בני האדם נולדים עם "אידאות טבועות מלידה" קרי ידע ודאי, הכרחי, אוניברסלי ונצחי שיש "להיזכר" בו, בעיקר באמצעות חיי עיון ודיאלוגים ביקורתיים, עד למציאת אותן ידיעות פז מוחלטות שכ"אור השמש" יפציעו ויקנו לנו את דרך החיים הנכונה, את אהבת האמת ואת מדינת הצדק של המלך הפילוסוף.

ברם, כבר אפלטון המבוגר, כותב ה"חוקים", החל להבין את הקושי הממשי להגיע לאותן אידאות, וחיפש את המשטר "השני במעלה" שבו, רחמנא ליצלן, שליטים פוליטיים כפופים לחוקי הקהילה. תלמידו, אריסטו, הרחיק לכת והציע שיטה אינדוקטיבית (המכלילה מקרי מבחן לכדי חוק) שלפיה ניתן לאתר צורות, כלומר עקרונות כלליים ואוניברסליים, מתוך בחינת המציאות התופעתית-חומרית. אולם גם הוא נאלץ להודות שמדובר בעקרונות כלליים שבכל תקופה וחברה עשויים לקבל ביטויים מעשיים שונים. במקום אחד תתאים המלוכה, באחר האריסטוקרטיה, ולעיתים תהא דווקא הדמוקרטיה הראויה מכל המשטרים.

בשוך העידן הקלאסי הציעה הנצרות, בהמשך ישיר ליהדות, את העיקרון התאולוגי שלפיו היות שבני האדם שווים במוגבלות תבונתם, אין להם בהכרח הכישרון הדרוש כדי להגיע לידיעה המלאה הנדרשת לחיים טובים, אישיים ופוליטיים כאחד. אשר על כן, עליהם לפנות לכתבי הקודש כמקור אמת נשגב שיש לציית לו בבחינת "נעשה ונשמע". לוק, הכותב במאה ה-17 ובעל רקע של חינוך פרוטסטנטי קלווניסטי-פרסביטריאני – הדהד במסכת את הטיעון התאולוגי.[10] לדידו, האל, בורא עולם ואדם, העניק לכל אדם את ה"ניצוץ האלוהי", קרי התבונה, כ"חוק טבע". מחוק טבע זה גוזר לוק את עקרונות היסוד של הגותו: החירות הניתנת לכל אדם מרגע היוולדו לבחור את נתיב חייו, והשוויון בין כל בני האדם בזכות זו.

על יסוד הנחות אלו, שלוק המשיג כ"זכויות טבעיות", מתאר הפילוסוף בתחילת המסכת מצב טבע כמעט אוטופי, שבו בני האדם עומדים ברשות עצמם, חופשיים, שווים, בעלי תבונה ולאורה אף מרבים לגלות סולידריות עם בני מינם. כחלק מחירותם נהנים הפרטים מבעלות על גופם; בעלות המאפשרת להם, כשיבחרו בכך, להשקיע עמל בעיבוד הטבע שנברא בעבורם ובכך להפקיע קניין מרשות הרבים לרשותם הפרטית.[11]

הכמעט אוטופיה הזו מתפוררת במהרה לאורך המסכת ומבהירה מדוע הליברליזם אולי קרוב מעט לאנרכיזם, אך הוא ממש לא שם. לצד היכולת התבונית לחירות מבהיר לוק כי באדם גם נטייה תשוקתית חזקה לקדם אינטרסים אישיים. מכאן שעל אף יכולותיו הפוליטיות (הקיימות כבר במצב הטבע) לקבוע חוקים, לשפוט לפיהם ואף לאכוף אותם – ייטה האדם, לדידו, גם לשיפוט אישי ולא מידתי בכל הנוגע לקניינו הפרטי. מצב הטבע הוא אפוא מצב שברירי, ולוק מציע תוכנית פוליטית מאוחרת.

תוכנית זו כוללת חתימה על "אמנה חברתית", חוזה משפטי שעליו חותמים כל דרי מצב הטבע ובמסגרתו הם מוותרים על זכותם להעניש ולאכוף חוקים באופן אישי, ומעבירים זכויות אלה בהסכמה מלאה לגוף שיפוטי נבחר שיחוקק ויאכוף חוקים אוניברסליים על כל בני הקהילה שזה עתה קמה. והנה לנו יסוד ליברלי נוסף – תפיסה שלפיה הקהילה הפוליטית היא בבחינת כלי (לוק מכנה אותו "תרופה") "צר" (מדינה מינימלית) לפתרון חוליי מצב הטבע (השיפוט האישי המוטה), כדי לשמור על כל שאר יתרונותיו (הזכות לחיים ובעיקר לקניין). כלי שנבחר על ידי העם, בעבור העם, המותנה תמידית בהסכמת העם. מכאן גם הסיפא הידועה של שיטת לוק, שגם בה היה כדי לעורר עליו מהומת אלוהים בזמנו ומאוחר יותר, ולפיה אם בסיס הלגיטימציה של השלטון תלוי בהסכמת העם, הרי משניטלה הסכמה זו (ואחת היא בשל מה ניטלה וכיצד נוכל לברר מתי בדיוק הדבר מתרחש)[12] שמורה לעם הזכות לבטל את האמנה, להפיל את השלטון ולכונן חדש במקומו.

בין פרומתאוס לאפימתאוס

המיתולוגיה היוונית הותירה שובל ארוך של סיפורים. אחד הבולטים בהם הוא על צמד האחים פרומתאוס (מילולית: "הרואה למרחוק") ואפימתאוס ("הרואה בדיעבד"). הראשון, סמל לגניבת האש מהאולימפוס ולקפיצה הנחשונית של האנושות עם השימוש בה; האחרון, שליח זאוס ומעניק תיבת פנדורה, עֵד לחולשת בני האדם בחיזוי העתיד. עיון עכשווי במסכת של לוק מעלה כי כותבה ניחן במאפייני שני גיבורי המיתולוגיה האמורים.

בצד הפרומתאי, מפתיע ואף מפעים לראות כמה הצליח לוק להשפיע על הדורות שאחריו ולהקדים את זמנו. המסכת היא ככל הנראה הטקסט הפילוסופי הראשון הממליץ בכל פה, שנים רבות לפני הברון מונטסקייה, על הפרדת הרשויות המפורסמת. אומנם, לוק ציין שלוש רשויות מעט שונות מהמקובל במערב (רשות מחוקקת עליונה, מבצעת לענייני פנים ופדרטיבית לענייני חוץ), אך עדיין הצליח לטפח היטב את החרדה הליברלית מפני ריכוז כוח פוליטי בידי אישיות או מוסד אחד. בהתאם, ניתן למצוא ציטוטים כמעט ישירים מהמסכת בהצהרת העצמאות האמריקנית, ולראות אותה כהטרמה לכתבי "הפדרליסט" וכהטרמה לרוסו ברוח הדמוקרטית המתעקשת על כך שהעם הוא ריבון האמת.

לפני אדם סמית, ובוודאי לפני טוקוויל והגל, לוק כבר קושר בין חופש כלכלי והתהוות החברה האזרחית לבין קדמת האדם. לפני קאנט, לוק כבר מבקש "דת בגבולות התבונה" (קאנט היה צריך רק להוסיף "בלבד") ועומד על הפער העקרוני בין חופש (freedom) וחירות (liberty), כפער בין השתוללות כאוטית של ישויות חסרות מעצורים לבין בני אדם אוטונומיים הקובעים סייגים מוסכמים לפועלם. הרבה לפני גלי הפמיניזם הליברלי שראשיתו בכתביה של מארי וולסטונקרפט בסוף המאה ה-18, לוק מתעקש על זכותה השווה של האישה לקניין ולחינוך הילדים ועל זכותה לאפוטרופסות ולשליטה בחייה על ידי התרת נישואין, תוך שהוא מניח כי "לבעל אין זכות שליטה בחייה יותר משליטתה שלה בחייו שלו" (עמ' 47). לוק אף מתעקש כי המפגש בין המינים אינו לצורכי מין גרידא, אלא לשם חיים משותפים ממושכים שיכינו את ילדיהם לעתיד. מסתבר אפוא שלא רק השלום, אלא גם הדמוקרטיה מתחילה בבית. בכך מקדים לוק את הטענה הפמיניסטית הידועה על כך ש"הביתי הוא הפוליטי" ואף מבריק ממש בקובעו בעניין זה כי גם המלך בביתו הוא אב כאחד האזרחים (עמ' 41).

ולוק ממשיך להבריק: שנים כה רבות לפני חוק הרפורמה של 1832 הוא כבר מצביע מפורשות (עמ' 93–94) על הצורך לתקן את שיטת הבחירות האנגלית, שלימים נודעה לגנאי כשיטת "המחוזות הרקובים", ואשר במסגרתה אזורים ריקים מאדם שולחים לפרלמנט נציגים רבים מכפי ששלחו ערים סואנות. מפתיע מכול הוא הצימוד המילולי והרעיוני שניתן למצוא בין הליברליזם הלוקיאני-ימני לאבי השמאל – קרל מרקס. החל בתורת הקניין, בפרק החמישי המפורסם של המסכת, הטוען כי עמל העובד הוא המקנה את מרב הערך לדברים המיוצרים (עמ' 26), עבור בהעמדת כישרון היצירה של האדם כ"חיזוק הוויתו", הדומה ל"הומו פאבּר" (האדם היוצר) למרקס, וכלה בקביעת החברה כשלד הבניין (עמ' 129) של הממשל, תאומה זהה כמעט לקביעתו המפורסמת של מרקס שהמדינה היא "בניין העל המשפטי-מדיני" של יחסי הייצור הכלכליים.

לצד כל הברק הזה, המסכת לוקה ב"אפימתאיות" ומפספסת עיקרים פוליטיים ומחשבתיים מהותיים. חלקם  צפויים למדי לנוכח רוח התקופה. כך למשל האנתרופוצנטריזם המבכר את האדם על החי ה"מותר להשמדה", או האירופוצנטריזם, שלא לומר גזענות, כלפי תושבי אמריקה ה"עלובים" שלא מצליחים להוציא מהאדמה אלפית מהתבואה שהיה מייצר האדם הלבן. ברם, חלק מהפספוסים מתסיסים ואף מסוכנים ממש. כזאת היא האי-עמידה על ההשלכות המוסריות והחברתיות הקשות של הפערים המעמדיים שלוק ידע היטב שייווצרו מרגע המצאת "המתכת הצהובה" (מטיל הזהב בפרט ומטבעות כסף בכלל); והלוא זו מעניקה לגיטימציה לצבירת הון ש"אינו מתקלקל" ואינו בא לכאורה על חשבון האחר ועל כן אינסופי. מסוכנת היא גם ההסתפקות בהתכנסות "מדי פעם" של הפרלמנט, תוך הותרת הבמה הפוליטית לשליטתן של הרשויות המבצעות, כולל מתן סמכות בלעדית "להשלים" כל לקונה בחוק, וזאת על יסוד הגדרה לא מספקת, בלשון המעטה, לצורת הסכמתו של הציבור לקבל עליו את עול הממשל.[13] ולבסוף, לוק עיוור לחלוטין לחשיבות הפעילות הפוליטית הבלתי פורמלית (כן כן, מחאה, ארגוני חברה אזרחית, תקשורת חופשית) כחלק אינטגרלי מחיים של בני חורין, שאליהם כה שאף.

חמור מכך, דומני שחולשתה הגדולה של המסכת טמונה בדיוק בנקודת החוזק שלה. כחלק מהתקפתו נגד פילמר ואף נגד הובס, לוק מתעקש ובצדק שמתן זכות השררה הפוליטית לאדם אחד דינה כדין הישארות במצב הטבע ולמעשה אף גרוע יותר. בעוד שבמצב הטבע הגננתנו היחידה מפני האחרים, נוכח נטייתם לשיפוט סובייקטיבי, היא בתבונתנו וכוח זרוענו, הרי שמתן הכוח לאדם אחד מותיר אותנו מול אותו דין סובייקטיבי מוטה, אך הפעם בלי כל כוח המגן בפניו. הכרה זו הביאה את לוק להכריע, כאמור, בעד ריבונות העם ושלטון באמצעות הכרעת הרוב. עם הכרעה זו מכיר לוק למעשה בפלורליזם הטבעי בחברה האנושית רבת הפנים והאינטרסים  – אך אין הוא מצליח להגן עליה כראוי, מעבר להגבלת האבסולוטיזם של המלך. אומנם מוצעת הפרדת רשויות ראשונית וגם שורה קצרה (מדי) של זכויות "טבעיות" קדם-פוליטיות, אך אין כל מעמד לרשות שיפוטית מקצועית עצמאית וודאי לא דרישה לחוקה בסיסית להגנת זכויות האזרח.

גם מבחינה פילוסופית המסכת מגיעה למבוי סתום. הכרח הפלורליזם האמור מוליך את לוק לא אחת לקבוע את "דין שמיים" כמוצא אחרון להכרעה בין כוחות פוליטיים סותרים. לכאורה מכוון לוק בדברים אלה לכך שבכל עת שמתגלעת מחלוקת, יש לפנות לתבונת האדם ולכתבי הקודש. אולם לוק אינו נאיבי.[14] ברור לו לחלוטין שגם אם דבר האל אחד הוא (וכידוע, החל ממסורת ביקורת מקורות המקרא שהחלה ממש במקביל עם שפינוזה, לא כך הוא), אין וככל הנראה לא תתאפשר פרשנות אנושית אחת מוסכמת לדבריו. בנפול ההכרה בבלעדיותה של פרשנות אחת כזאת לדברים "עליונים", מצבו האפיסטמי של האדם הינו דמוקרטי-משווה. משמע, כל שנותר לנו הוא להעמיד מילה כנגד מילה או גישה כנגד גישה. במצב עניינים כזה נותרות לאדם שתי אפשרויות אונטולוגיות – שימוש באלימות והכרעה על ידי החזק פיזית (שאת מוראותיה היטיב לתאר דויסטויבסקי בדמות פועלו המופקר של רסקולניקוב ב'החטא ועונשו', ותיאור העולם נטול האלוהים ב'האחים קרמזוב'), או לחלופין שימוש בתבונה, לא ככלי לאמת האחת, אלא ככלי המאפשר הנמקה, שכנוע והכרעת רוב, תוך פגיעה מינימלית במיעוט החושב אחרת.

העמדה הליברלית הבסיסית, שיסודה אינו בהוכחות – לא בידי שמיים (שאנו לא מצליחים להסכים כאמור על פרשנותם) ולא בידי ההיסטוריה  אלא בתביעה מוסרית, שגם כשאנו כושלים למצוא לה מקור או תימוכין אמפירי[15] – מעמדה של עמדה זו עדיין איתן, עדות לרוח האדם והכרתו בכבודו העצמי. מכאן, שהמסכת של לוק אינה נקודת מוצא או סיום לדיון בהשלכות מצבו הקיומי של האדם בן החורין ומוגבל ההכרה. אבל עם התרגום המוצלח הנוכחי[16] דומני שיש לראות בה כלי אינטגרלי בארגז כליו של האדם החושב הליברלי והלא ליברלי בסוגיות כבדות המשקל הניצבות לפתחנו כיום.

ד"ר גולן להט הוא מרצה בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחב"ל באוניברסיטת תל-אביב ומנהל אקדמי של 'אידיאה', תוכנית לכתיבת עבודות מחקר בתחומי ההומניסטיקה באוניברסיטה זו.

תמונה:ג'ון לוק, ציור מאת ג'ון סיימון

[1] המסכת השנייה על הממשל תורגמה לראשונה לעברית בידי יוסף אור ויצאה לאור בשנת תש"ח בהוצאת מאגנס.

[2] מארק בלוך, אפולוגיה על ההיסטוריה, או מקצועו של ההיסטוריון, מצרפתית: צביה זמירי, ירושלים: מוסד ביאליק, 2002, עמ' 85.

[3] "…החברה אינה מיוסדת על חוזה… שום טובה אינה צומחת מכך שממציאים חוזה", ג'ון סטיוארט מיל, על החירות,  מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשס"ז, עמ' 89.

[4] John Dunn, The Political Thought of John Locke, Cambridge: Cambridge University Press, 1969.

[5] שפורסם אף הוא בהוצאת שלם: רוברט פילמר, פטריארכה, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תש"ע.

[6] לטיעון ברוח דומה ולעיון היסטוריוגרפי מעמיק בכתיבת המסכת ראו David Wootton, "Introduction", in  John Locke, Political Writings, Hackett: Indianapolis/Cambridge, 2003, pp. 7-122.

[7] בלוך, אפולוגיה, עמ' 74.

[8] וראו במבוא הבהיר והמומלץ שכתב יקותיאל שהם לספר שאנו דנים בו.

[9] לוק סבר כי מלכתחילה אין מדובר בזכות אב, אלא, גם על פי כתבי הקודש עצמם, מדובר בזכות הורית לכל היותר, שכן כידוע נכתב "כבד את אביך ואת אימך" (ההדגשה שלי). יתרה מכך, היות שכל אדם נברא בצלם באופן שווה, אין להורים סמכות מוחלטת וקבועה על ילדיהם כנתינים, אלא יותר סמכות זמנית כ"מורי דרך" לחינוך, שיעדם להביא את צאצאיהם לכדי בגרות ובשלות שכלית עד שיקימו את ביתם. מכאן ממשיך לוק להסיק שאין להורים סמכות על פועלם של ילדיהם, קל וחומר לא על הרכוש שקנו בעמלם. לא זו אף זו, גם אם הייתה להורים סמכות כזאת, כלל לא ברור מי ראוי שיירש אותם. באמצעות עיון פשט (שלוֹק כבוגר החינוך הקלוויניסטי העדיף תדיר על פני דרש) בסיפור קין והבל טוען לוק שאין כל העדפה אפריורית של ירושה דווקא לבכור. לבסוף הוא מבהיר שגם אם הייתה זכות כזאת, עבר כל כך הרבה זמן מאז הבריאה שכלל לא בטוח שכל הבכורים ירשו מהוריהם סמכות, ולבכור בימינו לא שמור אפוא כל יתרון על פני אחיו ואחיותיו.

[10] הדהוד שנדמה כחוזר על קווי הטיעון במסורת הנאו-אריסטוטלית שהותיר תומס אקווינס, שלפיהם האדם נמצא במרכז "שרשרת הבריאה הגדולה": גבוה מהצמחים ובעלי החיים הנשלטים על ידי אינסטינקטים, אך נחות מהאל ומשרתיו (מלאכים) בעלי כושר הידיעה של המוחלט. עמדה זו מאפשרת לראות באדם ישות בעלת חירות חקירה אך מוגבלת בהכרתה. ישות שלעולם תימצא בעימות פרשני על אודות אופני היישום של כללי האמת הגדולים הנתונים לה. מכאן גם התשתית לשני חיבוריו החשובים הנוספים של ג'ון לוק שפורסמו במקביל למסכת השנייה: מסה על שכל האדם, שבמסגרתה קבע כי כל בני האדם נולדים "לוח חלק" ועליו נרשם הניסיון האמפירי שלנו, ואיגרת על הסובלנות, המצדדת במתן לגיטימציה למגוון דרכי עבודת האל – למעט קתולים ואתאיסטים, שכן הראשונים עלולים להיות כפופים לחוק האפיפיור והאחרונים לחוקי עצמם, ולא לחוקי המדינה, ומכאן סכנת ערעור ה"סדר הציבורי" בקבלתם לחברה. תפיסת סובלנות זו אינה מתיישבת עם המסורת הליברלית המאוחרת יותר.

[11] הפקעה זו מרוסנת תחילה בסייג ה"קלקול", קרי הווידוא שאדם אחד אינו מבזבז עבור רעיו משאבי טבע לשווא. אולם, מעט מאוחר יותר, עם המצאת הכסף והיכולת לייצר שוק סחורות חליפין מתווך, נפתח הצוהר לצבירת קניין אינסופית, בואכה קפיטליזם.

[12] לוק מודע היטב לביקורת הצפויה נגדו בשל מתן הלגיטימציה למחאה ולמרד. הוא מנסה לתת סימנים למרד מוצדק: כשניצול העם על ידי השלטון יהיה ממושך, יפגע ברבים, ולפגיעה יהיו ראיות ממשיות. אולם לוק מודע היטב לסכנה הפוליטית שהכשיר, ומוסיף טיעון פסיכולוגי קלוש שלפיו העם נרתע לרוב מאלימות, פועל באיטיות ואף "מוכן לסבול" (עמ' 135); בעיניי, לא מהרגעים המזהירים של המסכת.

[13] לוק מציין כי עדיף להסכים באופן מפורש לממשל באמצעות חתימה על חוזה משפטי תקף. בד בבד הוא מודע לכך שמרבית ההסכמות נעשות בעקיפין, בשתיקה, וכעדות מספקת לכך טען באופן מופרך ממש שעקרונית לכל בן 18 יש אפשרות להגר וליצור קהילה חדשה או להצטרף לקהילה אחרת. אם בחר בגיל זה להיוותר בקהילתו ולנהל בה את נכסיו, די בכך כדי להעיד על הסכמתו לממשל.

[14] ראוי בנדון להעלות את שאלת מידת היותו של לוק דאיסט. כלומר מאמין בקיום אל בורא עולם ואדם, אך ללא השגחה פרטית מתערבת, וללא ניסים, כלומר ללא הפרת חוקי הטבע. עולם שהאל ברא והותיר לבני האדם את החירות לפעול במסגרתו.

[15] קשה שלא להתייחס לכישלונו המתגלגל של לוק למצוא תימוכין אמפיריים ל"מצב הטבע". תחילה הוא שוגה במתן הגדרות סותרות לכוונתו בנדון, החל במצב בין-לאומי בין עמים, עבור בחברה שטרם גיבשה לעצמה מבנה פוליטי, וכלה בממשל קיים שאינו מוסכם. לאחר מכן, לוק מודה במפורש שאין כל יכולת למצוא עדויות למצב הטבע, משום ש"הממשל קודם לרשומות" (עמ' 57) ושההיסטוריה מעלה כי מוצאן של קהילות הוא על פי רוב בכפיפות ל"ממשלו וניהולו של אדם יחיד" ולאו דווקא אמנה שחתמו עליה אנשים חופשיים (עמ' 59) ועם כל זאת, אין בהיעדר התימוכין האמור כדי לקעקע את התביעה שראשית ואחרית כל חברה מן הראוי שיהיו בהסכמה (עמ' 60).

[16] אני מודה שאינני מחסידי תרגומיו של אהרן אמיר. מצאתי כמה מהם בעבר בלתי נגישים ומסורבלים, אולם יש להודות שמלאכתו הפעם נשלמה היטב. התרגום בהיר ומאפשר קריאה רציפה, כמעט ללא סייג, למעט הבחירה המעט אנכרוניסטית לתרגם power כשררה ולא נניח עוצמה, וההחלטה המחמירה לתרגם את "quickly driven" ל"אנוסים" (עמ' 72).