להסתכל לקושי בעיניים

ההרגל הישראלי המגונה של התעלמות מבעיות עד לרגע הפיכתן לאיום לאומי איננו גזרת גורל

Getting your Trinity Audio player ready...

מושכל ראשון בהורות טובה הוא לחסוך מעצמך לטובת ילדיך: להעדיף את העתיד של הדור הבא על פני ההווה של הדור הנוכחי. משפחה היא שותפות צופת פני עתיד. ואכן, יש סיפורים לאין ספור על הורים שעשו לילות כימים כדי לאפשר לילדיהם לרכוש השכלה, כישורים ומיומנויות כדי שיצליחו וישגשגו. בתחילת המאה העשרים, מאות אלפי יהודים היגרו ממזרח אירופה לאמריקה חסרי כול, חיו חיי דלות ועמל ויזע, בימי עבודה ארוכים ובתנאי העסקה קשים, וכל זאת על מנת לאפשר לילדים שלהם לרכוש כישורים של מעמד ביניים ולהיות למדענים, עורכי הדין והרופאים המובילים בארצות הברית. כך עשו גם ההורים הסינים, האירים וההודים. בישראל, רובנו צאצאים לעולים חדשים שנאלצו בדור הראשון לעבוד קשה כדי לאפשר לדור השני ליהנות מפירותיה של חברה משגשגת.

ואולם מה שנכון לגבי החיים האישיים שלנו, מתגלה כבעייתי בזירה הפוליטית. להבדיל מן התא המשפחתי, המבוסס על אינטימיות וקשר אישי רציף ארוך טווח, המדינה היא ארגון על-אישי המאפשר לתעדף אחדים על חשבון אחרים ואת ההווה על חשבון העתיד. בתא המשפחתי ברור לנו שבעיות לא ייעלמו בעמלם של אנשים אחרים, ועל כן הורים טובים יעשו כל שביכולתם שלא לגלגל על ילדיהם את החשבון על התנהלות חסרת אחריות – אבל בשדה הפוליטי נוח לנבחרי הציבור להותיר טיפול באתגרים לאלה שיבוא אחריהם. הפוליטיקה היא ממלכת הטרמפיסטים, כר פורה למילים גבוהות ולעשייה מועטה.

הבריחה מן הצורך להתמודד באומץ עם בעיות התחילה בראשית המדינה. כך למשל מוסמסה בשל אינטרסים פוליטיים מיידיים ההחלטה לקבוע חוקה למדינת ישראל. הוא הדבר גם באשר לסטטוס קוו בין הציבור החרדי לאוכלוסיית הרוב הלא חרדית. דוגמה נוספת לכך היא המשבר הכלכלי הקשה שפקד את החברה הישראלית במהלך שנות השמונים, ששיאו באינפלציה חסרת שליטה ובחילופים תכופים של שרי אוצר. המפולת הכלכלית נבלמה רק הודות לתוכנית הייצוב: בזכות החלטה להתמודד באומץ עם אתגר ממשי שאיים לסחוף למצולות את הכלכלה הישראלית.

מה שהיה נכון בעבר נכון גם היום. גם עתה, כולם מזהים את האתגרים שהחברה הישראלית ומדינת ישראל ניצבות מולם, אך החלטות רציניות בעניינם אינן מתקבלות. כך למשל, הנגב היה לשטח הפקר, אך ממשלות ישראל נמנעות מלטפל באומץ בסוגית הקרקעות שם. הבנייה הבלתי חוקית בירושלים, במגזר הערבי וברחבי הארץ נהפכה לתופעה שכיחה, אך מענה אפקטיבי אין בנמצא. היישובים הערביים מוצפים בכלי נשק הגובים מחיר יקר מהציבור הערבי עצמו ואשר עלולים להיות מופנים כלפי הציבור היהודי, אך המשטרה אובדת עצות. גם לגבי יהודה ושומרון החלטנו שלא להחליט. אנחנו מתיישבים בשטחי המולדת אבל לא מכריזים עליהם ריבונות. גם על בקעת הירדן לא הכרזנו ריבונות ישראלית, למרות קונצנזוס בציבור הישראלי שאנחנו חייבים גבול טבעי בינינו לבין הכוחות הערביים ממזרח לנו. הדחיינות, עצימת העיניים והמסמוס נמצאים אפוא בכל עבר. ההנהגה הפוליטית הנוכחית מסרבת להסתכל למציאות בעיניים, נמנעת מלומר לציבור הישראלי את האמת ומתבוססת באוזלת יד.

החסמים בשוק הפוליטי

ההרגל הישראלי המגונה של התעלמות מבעיות עד לרגע הפיכתן לאיום לאומי איננו גזרת גורל. דם פוליטי חדש יכול וצריך לרענן את האליטה הפוליטית שלנו. אך כדי לאפשר הרס פוליטי יצירתי, אם לאמץ לרגע את הטרמינולוגיה של הכלכלן הפוליטי יוזף שומפטר, עלינו להיות ערים לחסמים הניצבים בשוק הפוליטי שלנו.

אין זה מקרה שאותם שחקנים פוליטיים מלווים אותנו זה עשרות שנים. הסיבה המרכזית לכך היא חסם כניסה גבוה לזירה הפוליטית, בדמות אחוז חסימה העומד על 3.25%. כפי שהראינו ב'השילוח', אחוז חסימה גבוה אינו מחולל יציבות פוליטית, אינו תורם לפוליטיקה מגוונת, ולמעשה הוא אמצעי מגונה המשמר את כוחן של מפלגות ותיקות אך כושלות על חשבון מפלגות חדשות בעלות משנה סדורה ורצון כן להוביל מהלכים אמיצים. אחוז חסימה גבוה הוא אם כן חסם אחד הניצב בכניסה לשוק הפוליטי הישראלי. חסם שני הוא חוק מימון מפלגות. החוק מעביר למעשה כספי ציבור נדיבים לחברי כנסת מכהנים ללא תלות ברמת שביעות הרצון מהם, בעוד יכולת גיוס הכספים של שחקנים חדשים מוגבלת בצורה מחמירה. כך למשל תקרת התרומה הפוליטית מאדם אחד עומדת בישראל על עשרת אלפים שקלים בלבד.

חסמי הכניסה לשוק הפוליטי אינם רק חוקיים אלא גם מבניים. שיטת הבחירות בישראל היא ארצית ויחסית. בהתאם לכך, לסיעות שהתארגנותן מקומית קשה לרכוש את אהדתו של ציבור מרוחק. לכך יש להוסיף כי ישנה הטיה מובנית של התקשורת הארצית לטובת שחקנים קיימים שמטבעם כבר עוסקים שנים בסוגיות לאומיות. בהינתן שהתקשורת בלאו הכי מוטה שמאלה בהשקפת עולמה, לשחקנים חדשים מימין קשה על אחת כמה וכמה לחדור לשדה הפוליטי.

החסם האחרון הוא החמקמק מכולם. אין מדובר בחסם כניסה כי אם בחסם ביצועי. גם כאשר מפלגות מצליחות להתארגן, להיכנס לבית הנבחרים ולצבור כוח והשפעה, הדבר אינו מתורגם למדיניות ציבורית אפקטיבית. זאת משום שהמשמעות של היות נבחר ציבור בעל סמכות ואחריות נהפכה לסיסמה ותו לא. לאורך שנים ארוכות הכנסת אפשרה זליגה של סמכות לפקידות המדינה, ליועצים משפטיים ולבתי המשפט. חלקם אף קיבלו את התזה המופרכת שלפיה דמוקרטיה תקינה מצריכה את קיומם של "שומרי סף" נטולי שמירה ופיקוח שיהיו בעלי זכות וטו על פעילות נבחרי הציבור. תופעה זו היא מהשורשים החולים ביותר של מבנה המשטר בישראל, ושינויה טעון קודם כול שינוי תודעתי עמוק מצדם של נבחרי הציבור עצמם. הכוח והסמכות לא יחזרו לכנסת מעצמם. הבעיה המשטרית שלנו גם היא לא תיפתר מעצמה.

אירועי שבעה באוקטובר לימדו אותנו בדרך הקשה ששקט הוא רפש. מנהרות חמאס לא יתמוטטו מעצמן; הטילים ארוכי הטווח של חיזבאללה לא יחלידו בקני השיגור; פרויקט הגרעין האיראני לא יעמוד-מלֶכת מעצמו; יוקר המחייה לא ימוגר ללא מהלכי מדיניות מרחיקי לכת; החוב הלאומי של ישראל לא יעלם אם נעצום עיניים; האקדמיה לא תהפוך לפלורליסטית יותר אם רק נמשיך להתלונן; הציבור החרדי לא ישתלב בצבא ובמשק מכוחה של היד הנעלמה; הבעיות של מדינת ישראל לא תיפתרנה מעצמן.

בכלכלה, מוצרים חדשים מחליפים סחורות ישנות. עסקים שמעניקים ערך לצרכן דוחקים החוצה פירמות שאיבדו את אמון הצרכנים. הון פיזי מחליף את מה שבעבר רק ידיים חשופות יכלו לעשות; יזמים חדשים מטפסים ויזמים ישנים יורדים מן הסולם. אומנם, מדינה אינה חברה פרטית ועַם הוא הרבה יותר מקהל לקוחות. אך בדומה לשוק, רק יזמות וחדשנות פוליטית תאפשר למדינת ישראל להתמודד באומץ עם אתגריה. יזמות פוליטית כזאת חסרה כרגע, אך טבעם של יזמים הוא להתגבר על מכשולים ולחולל שינוי מיטיב.

עוד ב'השילוח'

שגרירם של ישראל
בית הקלפים הישראלי
אוטונומיה לשונית ולא שפה רשמית

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה