זמנים מודרניים / אפריל 2022

פסוקים כפשע שנאה

הכירו את פייבי רסנן, חברה ותיקה בפרלמנט הפיני, שרת הפנים לשעבר של פינלנד, אם לחמישה, פוליטיקאית שמרנית ונוצרית מאמינה. סמוך לצאת גיליון זה מהדפוס נדע אם היא, יחד עם כומר לותרני ושמו ג'והנה פוג'ולה, הם קורבנותיה הדתיים הראשונים של האינקוויזיציה הפרוגרסיבית של אירופה. רסנן הועמדה לדין בידי התביעה הכללית של פינלנד באשמת פשע שנאה לאחר שקידמה בחשבון הטוויטר שלה חוברת של הכומר פוג'ולה שבה הסביר כי התנ"ך תומך ביחסי זוגיות הטרוסקסואליים. רסנן הוסיפה חטא על פשע כאשר ליוותה את קידום החוברת בציטוט פסוקים מהתנ"ך האוסרים על יחסים הומוסקסואליים. סעיפי החוק בהם מואשמים השניים נושאים איתם עונש של שנתיים מאסר בפועל וקנס המגיע לכדי שליש מהכנסתם השנתית.

לא קל כיום להיות שמרן בפינלנד, אפילו אם בחרת להיות כומר. פוג'ולה מצא את עצמו מחוץ לכניסה הלותרנית של פינלנד כאשר התנגד לתמיכתה הפעילה במצעדי הגאווה המתקיימים במדינה. הוא הקים כנסייה קטנה משלו וכתב את החוברת, שבה הוא שב ומדגיש כי כל אדם נברא בצלם ושאין הוא מבקש לפגוע בזכויותיהם של הומוסקסואלים אלא להסביר את מה שבעיניו הוא רצון האל המשתקף בכתובים. בבית המשפט הוא דורש את ההגנה החוקתית של המדינה, כמו גם את זו של הציוויליזציה המערבית, שלפחות עד לאחרונה היו נראות כמקדשות את חופש המחשבה הדתית.

התובע הסביר בבית המשפט כי חופש המחשבה הדתית אכן נשמר, אך אין דין מחשבה כדין ביטויה. "אני מדגיש שחופש המחשבה והמצפון אינו מוגבל", הצהיר התובע. "בית משפט זה אינו נדרש להשקפתו הדתית של התנ"ך על הומוסקסואליות. בית המשפט נדרש אך ורק לאפשרות להביע את ההשקפה הזו". במסגרת זו ביקשה התביעה גם צו המורה לתחנת רדיו מקומית, ששידרה לפני כשלוש שנים ראיון עם חברת הפרלמנט רסנן, למחוק מקובץ השֶמע הזמין לציבור באתר התחנה שתי דקות וחצי שבהן רסנן, שנשאלה על הפרשה, מסבירה את השקפת עולמה הנוצרית בנושא.

זו אינה הפעם הראשונה שרסנן עולה לכותרות בפינלנד בעקבות השמעת דעות שמרניות. היא עוררה ויכוח ציבורי עז כבר לפני כ-18 שנה כאשר ביטאה את השקפתה הדתית המתנגדת להומוסקסואליות. לפני 12 שנה פרצה מהומה פוליטית לאחר שהיא הצהירה כי תעדיף לקלוט בפינלנד פליטים נוצרים על פני פליטים מוסלמים, מכיוון שהאחרונים נוטים להשתלב בחברה הפינית באופן מוצלח פחות. בשנים האחרונות היא מחתה לא פעם על המגמה להכיר יותר ויותר בסבלם של בעלי החיים המובלים לשחיטה תוך התעלמות מסבלם של העוברים המומתים בהפלות המלאכותיות. רסנן ידעה את נחת זרועה של התקשורת. לא-פעם קמו עליה מחאות ציבוריות (הגרסה הפינית לביטול המינוי לעיתון היא פרישה ההפגנתית מהכנסייה הלאומית, ורסנן גרמה לכמה גלים המוניים שכאלה). אך זו הפעם הראשונה שהפוליטיקאית למודת הקרבות מוצאת את עצמה נאבקת בבית המשפט על זכותה להמשיך ולהשמיע את דעותיה.

המשפט מוכרע בימים אלה, אבל ההערכה בפינלנד היא שהמערכה רק החלה ושהיא עשויה להשפיע על אירופה כולה. אם רסנן ופוג'ולה יורשעו הם יערערו על הרשעתם לבית המשפט העליון של המדינה. נראה שכך תעשה גם התביעה הכללית במקרה שהשניים יזוכו. משם תהיה הדרך קצרה לבית הדין לזכויות אדם של האיחוד האירופי. אם גם הוא יתמוך בעמדתה של התביעה הפינית, הרי שלראשונה זה 1,700 שוב תוגבל הפצת הנצרות באירופה.

הצד האפל של ההפלות

שבועות אחדים אחרי שמשפטם של רסנן ופוג'ולה צפוי להסתיים בפינלנד, יתחיל בקליפורניה משפטו של דיוויד דליידן. הוא מואשם על ידי מדינת קליפורניה בהאזנות סתר, בפגיעה בפרטיות ובסיכון ביטחונם של כמה רופאים ומנהלי מרפאות המתמחות בהפלות. לפני שנים אחדות הקים דליידן ארגון חשאי שפעל תחת כיסוי של ארגון המתווך בין המרפאות לבין התעשייה הרפואית ומוסדות המחקר. רקמות ואיברים של עוברים הם מצרך מבוקש במחקר הרפואי; על פי החוק ברוב מדינות ארה"ב, הסחר ברקמות העוברים נחשב לסחר אסור באיברים. המרפאות המבצעות את ההפלות רשאיות לתרום את הרקמות למוסדות המחקר, אך בשום פנים ואופן לא למכור אותם. ההיגיון הוא אותו היגיון המאפשר, ברוב המדינות המתוקנות, לתרום איברים, בין אם לאחר המוות ובין אם כתרומה מן החי, אך לא למכור ולקנות איברים. זאת מתוך חשש שארגוני פשיעה יפתחו תעשייה של קצירת איברים באמצעות רצח או סחיטה. דליידן פתח בחקירה עיתונאית שביקשה להוכיח כי המרפאות עוברות על החוק ומקבלות תשלום תמורת חלקי העוברים, ולא זו בלבד אלא הן מבצעות פשעים של ממש כדי למרב את הרווח שלהן מהסחר האסור.

בארה"ב, כל דבר שקשור להפלות אינו כפשוטו. דליידן אינו עיתונאי אובייקטיבי, אלא שמרן אקטיביסט המתנגד להפלות מסיבות דתיות. המרפאות העוסקות בהפלות אינן סתם מוסדות רפואיים, אלא חלק מהרקמה הפוליטית של השמאל האמריקני. הן נהנות מחסות פוליטית ומעניקות להן חסות כספית. ולכן כשדליידן חזר עם ראיות חותכות לכך שהמרפאות עוברות על החוק ועם חשדות כי מבוצעים בהן לכאורה פשעים חמורים, הוא מצא את עצמו תחת מתקפה פוליטית ומשפטית עזה.

שיטת הפעולה של דליידן הייתה דיבוב של עובדי המרפאות, מנהלים ורופאים והקלטתם בסתר. באחת ההקלטות האלו נשמעת רופאה מיילדת מסבירה לדליידן כי כאשר היא מבצעת הפלה שבסופה יוצא פג שלם המראה סימני חיים, היא מחליטה מה יעלה בגורלו על פי "מי שנמצא איתי בחדר". נזכיר כי מבחינתה דליידן הוא בעל ברית המעוניין ברקמות העוברים; לטענתו הרופאה מנסה לרמוז בדבריה כי כאשר היא מעריכה שהדבר לא ייתקל בהתנגדות, היא לא מעניקה לפג סיוע רפואי להחזקתו בחיים אלא מועידה אותו לביתור ולמכירה.

בעקבות התחקיר יצא דליידן בקמפיין הדורש פיקוח מחמיר על מרפאות ההפלה, בעיקר אלו העוסקות בהפלות של הטרימסטר השני להריון, שבו יש סיכוי של ממש ללידת עוברים חיים. החשבון הפשוט שלו מראה כי גם אם בהפלות מהסוג הזה הסיכוי ללידתו של עובר שלם וחי הוא רק של אחוזים בודדים, הרי מרפאה ממוצעת, המבצעת מאות הפלות כאלו מדי שנה, יכולה למצוא את עצמה עם כמה תינוקות שנולדו חיים – ובמקרים כאלו יש למנהלי המרפאות תמריץ להמית אותם. דליידן קרא לרשויות שלא להותיר את גורל הפגים הללו ליד המקרה של "מי שנמצא בחדר" בעת שיצאו לאוויר העולם.

ההקלטות של דליידן העלו גם את החשד כי הדרישה הרבה לרקמות עוברים הביא את המרפאות לפתח טכניקות לשימור שלמותם של חלקי העובר גם כאשר הדבר בא על חשבון בריאות האישה המפילה וכרוך בייסורים מיותרים לעובר עצמו. הוא אף העלה את החשד כי מכיוון שהביקוש גובר על ההיצע התפתחה תעשייה אכזרית המנצלת נשים אמריקניות עניות ומעודדת אותן להרות ולהפיל כדי לספק את העוברים הדרושים.

כאשר דליידן הרגיש כי אסף די ראיות הוא חשף את הארגון שלו כארגון עיתונאי (ולא כארגון רפואי כפי שהוא התחזה להיות), והחל לפרסם חלק מהתיעוד. בכמה מדינות נפתחה בעקבות זאת חקירה נגד המרפאות העוסקות בהפלה. חלקן נסגרו, וחלקן נדרשו לשלם קנסות גבוהים. אך הממסד של השמאל בארה"ב יצא לקרב בלימה נגד החשיפות של דליידן, תוך ניסיון להפוך אותו לנבל של הפרשה. עיקר הטענות כנגד דליידן היו כי התחזה באופן לא חוקי והקליט באופן לא חוקי את עובדי המרפאות. תביעות הוגשו נגדו בכמה מדינות; אך רשויות החוק של מדינת קליפורניה היו אלו שהחלו לרדוף אותן באופן הנחוש ביותר.

התובעת הראשית דאז של קליפורניה, היום סגנית נשיא ארה"ב, קמלה האריס, הורתה על חיפוש בביתו של דליידן. לא פחות מ-11 סוכנים של משרד המשפטים של קליפורניה נשלחו למשימה. הם החרימו את כל הציוד האלקטרוני וחומרי הווידאו שמצאו בדירה. אך הראיות שאסף דליידן לא אבדו מכיוון שכל החומרים גובו ועותקים מהם נמסרו מבעוד מועד לגורמים אחרים, בין השאר לעורכי דינו. דליידן טוען כי הפשיטה היא ניסיון לחפות על הפשעים הנעשים בתעשיית ההפלות ובארגונים התומכים בה הנמצאים בלב האלקטורט של האריס – ארגונים שבין השאר מימנו באותה תקופה את קמפיין הבחירות שלה לסנאט של ארה"ב.

למרות מצבו המשפטי העדין, דליידן ממשיך לחשוף סרטונים שצילם בסתר המתעדים את הצד האפל של תעשיית ההפלות בארה"ב. הוא גם ממשיך במלחמתו בלובי הדמוקרטי המגונן עליה. הוא מתכוון להוכיח בהלך משפטו כי הממסד המשפטי בקליפורניה אינו רואה בדרך כלל בעיה בהסתננות של ארגונים עיתונאיים אל תוך תעשיות מושחתות, והקלטות בסתר המסייעות לחשוף פשעים מתקבלות בדרך כלל בברכה; אלא אם העבריינים זוכים לחסות אידאולוגית ופוליטית.

הטכנולוגיה בשירות החירות

חייבים לדבר על בלוקצ'יין. הדומיננטיות הגוברת של רעיונות מרקסיסטיים, התעצמות הפגיעה בחירויות האזרח, טרור התקינות הפוליטית, ובאופן כללי הניסיונות של המדינה ושל החברה להסיג עשורים רבים לאחור את האוטונומיה של הפרט שהושגה במדינות המערב – כל אלו יכולים להביא לחולשת הדעת ולהרגשת אין אונים. אבל כדאי לזכור שכנגד כל אלו ניצבת תנועה אדירה של חדשנות, שאליה מתנקזים מאות מיליארדי דולרים, מאמצים רבים של יזמות טכנולוגית, ובעיקר השאיפות והתקוות של רבים מצעירי העולם.

המטבעות הקריפטוגרפים, טכנולוגיית הבלוקצ'יין וקובצי NFT אינם סתם שיגעון של צעירים בעלי אוריינות טכנולוגית טובה. ייתכן מאוד שזהו העתיד הכלכלי, המשפטי והחברתי של העולם; ושורשיו נטועים עמוק בפילוסופיה ליברטריאנית של חירות הפרט ושל האחריות שכל אדם יכול וצריך לקחת על גורלו. רבים מאלה העומדים מאחורי הפעילות הזאת רואים את עצמם כלוחמים למען אותה חירות.

על שלושה דברים עומדת הטכנולוגיה חדשה: על השקיפות, על הביזור ועל חוסר היכולת לשכתב דברים בדיעבד. מדובר בשרשראות מידע החשופות לעיני כול, שאין כל דרך לשנותן לאחר שנחתמו; זאת בעיקר מפני שהמידע הזה אינו מוחזק בידי גורם אחד, או על שרתים המנוהלים בידי חברה פלונית, או תחת הרגולציה של רשות או מדינה –  אלא הוא מחולק, משוכפל, מגובה ומוחזק ברשת של המוני מחשבים פרטיים ברחבי העולם כולו. אם בשרשרת בלוקצ'יין (ימחלו לי הקוראים על העודפות הסמנטית של הביטוי) יבחר מישהו לתעד שרשרת של אירועים היסטוריים למשל, אין רשות או מדינה שיוכלו לכפות את שינוי הכרוניקה ההיסטורית המתוארת בשרשרת הזו. יתרה מכך, לאחר שאלפי מחשבים ברחבי העולם תיקפו בלוק חדש של מידע שנוסף לשרשרת, גם כותב הבלוק לא יוכל להשיב את הדברים לאחור.

על בסיס הטכנולוגיה הזאת נבנים יישומים רבים. המפורסמים שבהם הם המטבעות הדיגיטליים, למשל הביטקוֹין. קצב "הנפקת" המטבעות הללו, העברתם מארנק לארנק, וכל החזקה של כל סכום מטבעות בכל רגע נתון, נצרבים לעד בשרשרת מידע שקופה לכול, המבוזרת על גבי המוני מחשבים פרטיים בכל העולם. הביטקוין, כמו מאות רבות של מטבעות דיגיטליים אחרים, הוא מטבע שאיש אינו מפקח עליו ושערכו נקבע אך ורק על ידי כוחות השוק: על ידי ההמונים הסוחרים בו. את המטבעות ניתן לרכוש; אך ניתן גם "לכרות" מטבעות. הכורים הם אותם המוני בעלי מחשבים ברחבי העולם המעמידים את כוח החישוב שברשותם ואת יכולת האכסון הדיגיטלי שלהם לטובת תיקוף  המידע ואחסונו (כורים מקצועיים הם בעלי מחשבים חזקים ויקרים שנועדו לכך, אבל גם בעלי מחשבים אישיים יכולים להשתתף). בתמורה להשתתפות בהחזקת שרשרת המידע, הבלוקצ'יין, על ידי אלגוריתם קבוע, שקוף ובלתי ניתן לשינוי, מנפיק בעבורם מטבעות חדשים הנכנסים למחזור.

המטבעות הדיגיטליים הם רק המסד שעליו נבנה עולם פיננסים משוכלל ומפותח: בורסות להמרה ולמסחר במטבעות, ובנקים שבהם בעלי מטבעות יכולים להפקיד את הונם וליהנות מריבית תוך שאחרים לווים אותו. על גבי טכנולוגיה זו קמות פלטפורמות מסחר לנכסים דיגיטליים וגם לנכסים פיזיים, ואפליקציות תוכן בתחום ההשכלה, הבידור והפרסום. באלו עובדים ומתפרנסים יותר ויותר צעירים, שהיעלמותם בימים אלה משוק העבודה המסורתי מתמיהה רבים וטובים (ומבוגרים) שאינם מודעים לגודלו ולעוצמתו של העולם הכלכלי המקביל הנברא מתחת לאפם. נזכיר בקיצור גם את אומנוּת ה-NFT המתיימרת לשנות את עולם זכויות היוצרים המוסדר היום בחוקי המדינות ובאמנות הבין-לאומיות; ואת החוזים החכמים, שככל הנראה יחליפו בשנים הבאות רבים מהמוסדות המשפטיים המוכרים לנו כיום.

כל מי שמאמין במוסדות מרכזיים העוסקים בתכנון חברתי נחרד כמובן מהטכנולוגיה החדשה. הממשלות ברחבי העולם החלו לנסות לגבש מדיניות בנושא, בעיקר בשל הפוטנציאל לשימוש בטכנולוגיות הללו להלבנת הון ולהשתמטות מתשלום מיסים. אך ההשלכות של הקריפטו על היכולת של מוסדות חברתיים מסורתיים לשלוט בחיי הפרט מרחיקות לכת הרבה יותר, והסיבה העיקרית שטרם הוכרזה בעניין מלחמת קודש היא העובדה שהבנת הנושא דורשת אוריינות טכנולוגית גבוהה יותר מזו המצויה בדרך כלל אצל פעילים אידאולוגיים. אך אולי זה מתחיל. המחאה נגד מגבלות הקורונה בקנדה, והפלישה הרוסית לאוקראינה, הביאו איתן את הסנוניות האידאולוגיות הראשונות להתנגדות לתנועה החדשה.

ממשלת השמאל של ג'סטין טרודו בקנדה הייתה הראשונה להרגיש איך טכנולוגיית הבלוקצ'יין מגבילה את כוחה של המדינה בהגבלת החירויות של אזרחיה. 'שיירת החירות' של נהגי המשאיות בקנדה, שקמה כמחאה נגד מדיניות הממשלה לחייב נהגים לא מחוסנים בבידוד, חסמה כבישים חיוניים ומעברי גבול למשך ימים רצופים. במאבקו לשבירת מחאה זו השתמש ראש הממשלה טרודו בחוקי חירום, כאלו שנועדו במקורם למלחמה בטרור, והקפיא את חשבונות הבנק של הנהגים. המוחים ותומכיהם פנו תחילה לטכנולוגיה הוותיקה של גיוס המונים כדי לגייס לתמיכה כספית במאבקם – אך הממשלה הקנדית אילצה את פלטפורמות הגיוס, שהן ריכוזיות ולכן חשופות ללחץ ולרגולציה, להחזיר את הכסף לתורמים. אז פנו המפגינים לגיוס סיוע במטבעות דיגיטליים. ממשלת טרודו ניסתה להערים קשיים גם כאן. אך מכיוון שמדובר בטכנולוגיה מבוזרת, הממשלה לא יכלה פשוט לסגור את הברז. חוסר מיומנות בתחום מנע מהנהגים המוחים למצות את האפשרויות הפיננסיות הגלומות בטכנולוגיה. אבל, לכעסה הרב של הממשלה הקנדית, כמה מראשי קהילת הקריפטו בצפון אמריקה סייעו למוחים בעצות ובכסף (דיגיטלי כמובן). אחד הבולטים שבהם היה  ג'סי פאוול, המנכ"ל של בורסת הקריפטו קראקן (Kraken).

ההתנגשות הבאה של פאוול עם פוליטיקאים מהשמאל של צפון אמריקה אירעה כעבור שבועות מספר. למרות לחץ ציבורי ופוליטי, בורסות הקריפטו הגדולות בארה"ב (ובעולם), ובהן קראקן, סירבו להפסיק לספק שירות ללקוחות שלהן מרוסיה. המטבעות הדיגיטליים אומנם לא ניתנים לשליטה של גורם יחיד, אך הבורסות יכולות לחסום גישה לסחר בהן ממדינה ספציפית. פאוול הסביר בטוויטר כי צעד פוליטי כזה מנוגד לרוח הליברטריאנית של חזון הקריפטו. את הזדהותו האישית עם האוקראינים הוא בחר לציין בתרומה של עשרה מיליון דולר, סיוע של קראקן ללקוחותיה האוקראינים הרבים. הדבר הבעיר את חמתם של שרת החוץ לשעבר הילרי קלינטון ושל עוד כמה פוליטיקאים דמוקרטים, שברוח תרבות הביטול המקובלת בשמאל האמריקני איימו לפנות נגד הבורסות אם אלו לא יענו לדרישה. פאוול מצידו צייץ כי הוא אינו משוכנע שהתקפות כאלו לא ייטיבו דווקא עם מצבו העסקי. אחרי הוכל, הוא כתב, הוא משרת אוכלוסייה שברובה מזדהה עם העקרונות הליברטריאניים של חדשנות הקריפטו.

מביבי ל-BBS

גם כאן בישראל יש מי שמגייס את טכנולוגיית הבלוקצ'יין ליצירת חברה חופשית יותר. אייל הרצוג וגיא בן-ארצי, שני יזמי טכנולוגיה ותיקים העוסקים בחדשנות קריפטו כבר שנים רבות, הקימו את הרשת החברתית BBS. זוהי רשת חברתית מבוססת בלוקצ'יין המאפשרת ליזמים לפתח ערוצי תוכן חופשיים ממדיניות התוכן ומהצנזורה הפוליטית של רשתות חברתיות ריכוזיות כמו פייסבוק וטוויטר. ניהול התוכן, כמו גם הרווח הכספי המופק ממנו, נתונים לחלוטין בידי המשתמשים. התשתית הטכנולוגית שהקימו משרתת קבוצות רבות ברחבי העולם – מקהילת קריפטו גדולה במרוקו ועד קהילה גדולה אף יותר של מתנגדי משטר סינים.

אבל הרצוג ובן ארצי חשבו שכדאי לנצל את הפלטפורמה כדי לשבור את המונופול השמאלני של התקשורת בישראל. הם חברו לאנשי תוכן, הסופרים שי גולדן ושי עמית, ויחד איתם הקימו את הרשת החברתית פופוליטיקה, ערוץ על פלטפורמת BBS שיוקדש לתוכניות טלוויזיוניות המזוהות עם הימין הישראלי.

גולדן, סופר ואיש טלוויזיה ותיק, שילם את מלוא המחיר על שינוי השקפתו הפוליטית כאשר החל להביע דעות ימניות. כאשר תוכנית הבוקר שלו ירדה מהמסכים הוא הגביר את נוכחותו ברשתות החברתיות – אבל לטענתו גם שם הוא גילה שמצרים את צעדיו על רקע פוליטי. תפוצת הפוסטים שלו הוגבלה, וקמפיין פרסום שלו להרצאות בתחום הספרות, תחום עיסוקו המקצועי זה שנים, מסווג כתוכן שנוי במחלוקת. עכשיו הוא מנסה לקדם בימין את החזון של תקשורת מבוססת בלוקצ'יין, כזו שמבטיחה לכותבים ולשדרנים חופש פוליטי וגם עצמאות כלכלית. בינתיים הצטרפו ל'פופוליטיקה' אישים כגון ד"ר גדי טאוב, ד"ר מרדכי קידר וטל גלבוע. אבל כמו כל רשת חברתית, גם 'פופוליטיקה' תזדקק להמוני צופים כדי שהחזון שלה יקרום עור וגידים.

תמונה ראשית: dimitry-anikin, באדיבות: pexels.