זמנים מודרניים / ספטמבר 2022

שמרנות אוקראינית

שורשיה של מלחמת רוסיה-אוקראינה בנובמבר 2013, במהומות האזרחיות שפרצו לאחר שנשיא אוקראינה  הפרו רוסי, ויקטור ינוקוביץ', סירב לחתום על הסכם שהיה אמור לפתוח את הדרך להצטרפות אוקראינה לאיחוד האירופי. מאז נלחמים האוקראינים על זכותם להשתחרר מחיבוק הדוב הרוסי ועל רצונם להפוך לחלק ממדינות המערב. כצפוי, אירועי 2013 האיצו את התקרבותה הפוליטית של אוקראינה למערב ובכלל זה את הנטייה של החברה האוקראינית לאימוץ טרנדים מערביים. אולי צפוי פחות היה כי בפנייה מערבה אוקראינים רבים העדיפו שלא לאמץ את התרבות המערבית הפרוגרסיבית, זו הניצבת בקדמת הדימוי המערבי, אלא דווקא את רוחות השמרנות הנושבות בו.

מנהיג צעיר ובולט בשמרנות האוקראינית החדשה הוא רוסלן קוּחַרצ'וק העומד בראש ארגון 'כולנו יחד' לטיפוח ערכי המשפחה, ארגון שנוסד רק בשנת 2000 אך רשתו פרוסה כבר ברחבי אוקראינה כולה. הארגון פועל כמכון מחקר מדיני, הכותב ניירות עמדה ומסייע לפוליטיקאים שמרנים להוציא לפועל מדיניות התומכת בערכי המשפחה. אך אנשיו של קוחרצ'וק לא זונחים את השטח עצמו, ובשנים האחרונות הם מקפידים לקיים התכנסויות עממיות רחבות שנועדו לחנך את העם האוקראיני לערכים אלה.

ארגון מסקרן לא פחות שהקים קוחרצ'וק הוא ארגון של אנשי תקשורת שמרניים ושמו 'נובומדיה', "התקשורת החדשה". בשנות נשיאותו של דונלד טראמפ בארה"ב אימץ הארגון את הרטוריקה של הנשיא האמריקני והתייחס אל תקשורת המיינסטרים במערב כסוכנת של 'פֵייק ניוז' שכל מטרתה לקדם מדיניות פרוגרסיבית. בעיני קוחרצ'וק, עיתונות הפייק היא חלק בלתי נפרד מתרבות רחבה יותר של שקר ושל חוסר יושר אינטלקטואלי המשרתת אידיאולוגיות שמאל בעולם התרבות והאקדמיה. הארגון שם לעצמו מטרה לקדם תקשורת אובייקטיבית ומאוזנת שהצגת האמת היא נר לרגליה, ולפחות עד לפרוץ הקרבות השנה הוא קיים שגרה של השתלמות וסמינרים לאנשי תקשורת צעירים ובהם הרצאות של שמות גדולים מהתקשורת האוקראינית.

עכשיו כשהתותחים רועמים, המפעל השמרני הענק של קוחרצ'וק נדחק לקרן זווית עד יעבור זעם. האיש עצמו עסוק בעיקר בגיוס דעת הקהל העולמית נגד הפלישה הרוסית. רבים מאנשיו מגויסים בחזית, ולפחות אחד מראשי 'כולנו יחד', ויטלי וינוגרדוב, היה מקורבנות הטבח הרוסי בעיירה בוצ'ה.

אף שמקורות ההשראה של 'כולנו יחד' ו'נובומדיה' נמצאים אי שם בארצות הברית, באופן טבעי קשרי העבודה ההדוקים הם עם התנועות השמרניות החזקות של מדינות מזרח אירופה. הפעילים האוקראינים רואים את עצמם חלק ממרחב 'ארצות האינטרמאריום', הברית הפוליטית ההיסטורית של ארצות מזרח אירופה, אלו הדחוקות פוליטית כבר מאתיים וחמישים שנה בין מעצמות מערב אירופה לבין האימפריה הרוסית. בשנים האחרונות התעוררה במרחב המזרח-אירופי תסיסה תרבותית ואינטלקטואלית הטוענת לחירות הן מהאידאולוגיות שהוכתבו להן ממזרח בשנות הקומוניזם הארוכות, הן מהאופנות הפוליטיות הפרוגרסיביות הרווחות באיחוד האירופי המבקשות לכבוש אותן ממערב.

המרכז האידאולוגי של התנועה השמרנית של מזרח אירופה נמצא בפולין, שלהוציא את אוקראינה עצמה, היא המדינה הגדולה והחזקה במרחב. לתנועתו של קוחרצ'וק קשרים ענפים עם ארגון המשפטנים השמרני הפולני אוֹרְדוֹ יוּריס, שלו השפעה נכבדה במסדרונות מפלגת השלטון הפולנית, כמו גם עם האוניברסיטה השמרנית החדשה קולגיום אינטרמאריום, השוכנת בוורשה אך מתיימרת לשמש בית אינטלקטואלי לשמרנים החדשים של האזור כולו.

מלחמת רוסיה-אוקראינה עשויה להסתיים כשידה של רוסיה על התחתונה וכשאוקראינה מצטרפת, בשלמות טריטוריאלית זו או אחרת, לאיחוד האירופי. אלא שאז מדינות מערב אירופה עשויות לגלות שאומנם צבאות נאט"ו עומדים על גבולה המערבי של רוסיה, אך ברית וישגרד של מדינות הונגריה, פולין, צ'כיה וסלובקיה, האופוזיציה השמרנית שלהם מבית, זכתה בחיזוק משמעותי בדמות מדינת ענק במזרח.

מלחמת הגיימרים

דור ה-Y שמרן בדרכו שלו, שמרן אונליין. מיילו ינופולוס, בריטי ממוצא יווני וככל הנראה יהודי (נטען כי סבתו מצד אימו יהודייה), נשר מאוניברסיטת מנצ'סטר אך נסק בסצנת כתבי הטכנולוגיה כאשר סיקר את פרשת גיימרגייט. ענקיות הטכנולוגיה בעמק הסיליקון אומנם ידועות בקו הפרוגרסיבי האגרסיבי של העומדים בראשן, ולא פעם בסנטימנט המתחסד של רבים מעובדיהן – אבל עולם החדשנות האמיתי, הרוחש במרתפי בתי ההורים של הגיקים השרופים, מגוון הרבה יותר. שם המחויבות לתקינות פוליטית רפה למדי, וקלושה גם התמיכה ברעיונות הפרוגרסיביים העכשוויים. אולי כך הדבר מכיוון שמודבר ביצורים טכנולוגים יותר ומילוליים פחות, שאינם ממהרים להיענות ללוליינות מילולית. או אולי זה פשוט מכיוון שרובם, מה לעשות, גברים לבנים. רבות ממהפכות התרבות הטכנולוגיות מתחילות בעולם הנסתר הזה, המלא בתשוקה אותנטית לחדשנות ולטכנולוגיה. כולן מוצאות לבסוף את דרכן לחברות הענק, שם הן נעטפות בכסף הגדול ובתקינות הפוליטית הראויה.

כך צומחת לה תעשיית הגיימינג: אלפי משחקי מחשב זולים מיוצרים להם בכל שנה בידי יוצרים צעירים. הם מכונים משחקי אינדי (קיצור של independent video game). הגרפיקה שלהם פשוטה, לעיתים מפוקסלת בכוונה. העלילה שהם מציגים מוגבלת, אבל הם מרכזים סביבם קהילות נלהבות של שחקנים ומפתחים. כאשר משחק הופך ויראלי וקהילת אוהדיו מגיעה למאות אלפים, יוצריו מייסדים חברת גיימינג עשירה או שהוא נרכש בידי אחת כזאת. או-אז משודרג המשחק בידי מאות כותבי עלילה, גרפיקאים ומתכנתים, והוא הופך למוצר טכנולוגי נוצץ המכונה משחק AAA, שעלות הפיתוח הממוצעת שלו חוצה את רף מאה מיליון הדולר.

אבל גם אז, אחרי כל השקעת העתק, תעשיית הגיימינג הממוסדת לא יכולה לוותר על אותם עכברי המחשב האנונימיים, המסורים והמוכשרים. בשנים האחרונות רבים ממשחקי ה-AAA הפופולריים מאפשרים לקהילת הגיימרים להמשיך ולהעשיר את המשחק, גם אחרי השקתו, בתוכן ובגרפיקה (User Generated Content) ואפילו בפונקציונליות חדשה (Video game modding). כך, כמעט ללא עלות לחברת הגיימינג העשירה, המשחק ממשיך להתפתח, לרתק אליו עוד ועוד שחקנים ולהניב מאות מיליונים.

לתעשיית הגיימינג כיום מקום של כבוד בעולם הטכנולוגיה והיא זוכה לסיקור נרחב במדורי הטכנולוגיה של כלי התקשורת המובילים, אותם כלי תקשורת שבהם גברים לבנים הם החשודים המיידיים בכל מצוקה או עוול. וכך במשך שנים מאחורי מקלדות, אלפי גיקים מייצרים משחקים מקוריים או תורמים משלהם למשחקים קיימים, בעוד העיתונות הטכנולוגית עוסקת בבחינה אידאולוגית מדוקדקת של המשחקים ובמציאת עקבות לעליונות לבנה, הומופוביה או מיזוגיניה.

בסוף לחנונים נמאס. האות ניתן כאשר התגלה שכתב טכנולוגיה בולט סיקר באופן אוהד משחק כאשר הוא מסתיר את העובדה שהוא עבד כיועץ בתשלום בפיתוח המשחק ואפילו ניהל קשר רומנטי עם אחת המפתחות. הגיימרים עשו מה שהם יודעים לעשות. הם יצרו האשטג,  ‎#gamergate, ותחתיו הציפו את הרשתות החברתיות בטענה כי העיתונות הטכנולוגית מסואבת. העיתונאים מצידם צופפו שורות וכבר למחרת התמלאה העיתונות האמריקנית במאמרים המטיחים בקהילת הגיימרים המסורתית האשמות על עליונות לבנה, על שוביניזם וגם סתם עלבונות.

מול השנינות של העיתונות הפרוגרסיבית לא היה לגיימרים כל סיכוי, ונראה היה שהקרב הסתיים בנוקאוט פרוגרסיבי אחרי סיבוב אחד. אלא שכאן נכנס לתמונה ינופולוס, שהיה אז כתב טכנולוגיה באתר החדשות האמריקני ברייטבארט המזוהה עם הימין (שנוהל אז בידי סטיב באנון, מי שהיה לימים היועץ האסטרטגי של הנשיא דונלד טראמפ ). הוא פרסם שורת התכתבויות בין עורכי מגזינים טכנולוגיים בולטים שמהן עלה כי הם תיאמו את מושאי הסיקור בתחום הגיימינג ואף את דרך סיקורם. התכתובות גם העידו כי עורכי הטכנולוגיה תיאמו ביניהם השתקה של גורמים מתוך קהילת הגיימינג המסורתית.

ינופולוס הצית את האש מחדש, והמאבק בין קהילת הגיימרים, שהתגלתה כרפובליקאית בעיקרה, לבין העיתונות הטכנולוגית הפרוגרסיבית השתולל במשך יותר משנה. ינופולוס נחשב היום לאחד ממבשרי עלייתו של דונלד טראמפ, ולנציגו של דור חדשן של ימנים שמרנים, פרובוקטיבים, גסים ולא מתנצלים.

כוכבו של ינופולוס דרך. הוא התגלה כדובר רהוט. ספר אוטוביוגרפי שכתב נהפך לרב-מכר בהזמנה מוקדמת באמזון עוד לפני שיצא לאור, וינופולוס יצא לסיבוב הופעות בכל רחבי אמריקה. סוד קסמו של העיתונאי היה בצורך הבלתי פוסק שלו לייצר פרובוקציות. הוא היה מלא סתירות. הומו גלוי אך נוצרי קתולי שמרן, המקפיד לשאת על צווארו צלב. נלחם באקטיביסטים שחורים, אך מכריז כי הוא יוצא עם בני זוג שחורים בלבד. ובניגוד לכוכבים שמרנים אינטלקטואלים יותר, כמו בן שפירו או ג'ורדן פיטרסון, שאחרי הכול מנסים לשמור, בדרכם שלהם, על גבולות בדרך התבטאותם, ינופוליס מתח את חופש הביטוי שלו כמעט לכל גבול אפשרי. הופעותיו המוחצנות מילאו את האולמות בקמפוסים בארה"ב, כשבחוץ השמאל משתולל.

המתפרעים מנעו רק חלק קטן מההופעות (בברקלי המשטרה נאלצה להבריח את ינופולוס באפוד מגן) – אך מי שהצליח לגדוע את הקריירה הנוסקת שלו, היה, כמובן, הוא עצמו. ב-2017 בכנס מצומצם וסגור של אוהדים, הוא היגג על לגיטימיות תיאורטית של קיום יחסי מין עם קטינים. היה מי שהקליט. היה מי שהדליף. התקשורת, הוצאות הספרים, ואפילו ממשלת אוסטרליה, שאסרה מיד את כניסתו למדינה, לא היו צריכות הרבה יותר מזה. הוא נאלץ לעזוב את הכתיבה בברייטבארט, נאלץ להוציא את ספרו בהוצאה עצמית ולבסוף אפילו חשבון הפייסבוק שלו נסגר. חשבון הבנק שלו, כך לפחות על פי השמועה, נקלע לקשיים חמורים.

בשנים האחרונות מנסה ינופולוס להמציא את עצמו מחדש כלוחם בעד טיפולי המרה להומוסקסואליים. הוא יזם והוביל 'מצעד סטרייטים' בבוסטון וניסה לגייס כסף להקמת מכון לטיפולי המרה בפלורידה, אך נראה כי הקסם פג. פרובוקציות מתעתעות של כתב טכנולוגי בן שלושים חינניות הרבה פחות כשהן נעשות בידי פרובוקטור מקצועי המסרב להתבגר, המתקרב לשנתו הארבעים. בימים אלו ינופולוס עובד כמתמחה אצל חברת הקונגרס  מרג'ורי טיילור גרין, רפובליקנית, המנסה גם היא לבסס את הקריירה הפוליטית שלה על התבטאויות שערורייתיות.

ההמרה של קנדס

ינופולוס אינו דמות השמרן הפרוע היחידה שיצרה פרשת גיימרגייט. הפרשה גם שינתה את מסלול חייה של כוכבת רשת, צעירה שחורה ושמה קנדס אוונס (Candace Owens).

אוונס התחילה את קריירת הרשת שלה בבלוג שמאלני שנהג לעלוב בגסות בפוליטיקאים של המפלגה הרפובליקנית. הבלוג כלל עלבונות מיניים ואיחולי מוות, אבל זה לא הפריע לאוונס להתקומם על המלחמה שאסרו הגיימרים על עיתונאי הטכנולוגיה משמאל. בשלהי קרבות הרשת של פרשת גיימרגייט היא החליטה לעשות מעשה. כיוון שמהדיווחים בעיתונות עלה הרושם שהאלימות המילולית והאיומים ברשת מגיעים מימין (הגיימרים) ומופנים כלפי שמאל (העיתונאיות הפמיניסטיות), היא החליטה לגייס כסף למיזם שיחשוף את בריוני הרשת האלה. היא פנתה לגיוס המונים וביקשה להקים אתר שיימינג בו ניתן לפרסם צילומי מסך של בריונות רשת ולסווג אותם על פי שם משתמש. הגיימרים יצאו נגד המיזם, אך להפתעתה הרבה הצד הפרוגרסיבי, זה שעליו היא ביקשה להגן, יצא נגדה בחריפות יוצאת דופן. כשהתעקשה להמשיך במיזם היא החלה לסבול מהתנכלויות שהגיעו מהצד השמאלי. פעילי רשת שמרנים החלו לצאת להגנתה ולהגנת הפרויקט. 'קיקסטארטר' מיהר להסיר את קמפיין גיוס ההמונים שלה מהפלטפורמה. פרוייקט השיימינג נגד בריוני הרשת מת, אך כוכבת שמרנית נולדה. "הפכתי לשמרנית בן לילה", סיפרה אוונס בראיון שלוש שנים מאוחר יותר. "הבנתי שהליברלים הם למעשה הגזענים, הם למעשה הטרולים".

את ההמרה האידאולוגית שלה היא חגגה עם סרטון רשת משעשע בכותרת Mom, Dad… I'm a Conservative”" שבו היא ממחיזה מעמד שבו היא יוצאת מהארון בפני הוריה כלסבית ומתקבלת בחיבוק ובהבנה – אבל אז מוסיפה שהפכה שמרנית וההורים מאבדים את עשתונותיהם. היא הקימה ערוץ יוטיוב לשחורים המזדהים עם המפלגה הרפובליקנית בכלל ועם דונלד טראמפ בפרט וקראה לו Red Pill Black (עם שם גלולת ההתפכחות האדומה המפורסמת בסרט הקולנוע 'מטריקס'). היא הצליחה לגנוב את מטבע הלשון Blexit (מעין "יציאת השחורים", על משקל "ברקזיט") של תנועה פרוגרסיבית קיצונית שקראה לשחורים בארה"ב להתנתק מהמערכות הפיננסיות "הלבנות" של המדינה, והפכה אותו לקריאה ליציאה של השחורים וקבוצות לא לבנות אחרות בארה"ב מדפוסי ההצבעה המסורתיים למפלגה הדמוקרטית. במהירות מסחררת היא אימצה את האידאולוגיה ואת הרטוריקה השמרנית במלואן. היא יצאה נגד תנועות שחורות אלימות כמו Black Lives Matter, נגד מדיניות רווחה נדיבה (בטענה כי היא גוזרת תלות נצחית של האוכלוסייה השחורה במדינה), נגד אופנות פמיניסטיות רדיקליות כמו תנועת Me Too (שלדעתה מציגה את הנשים כחלשות וככאלו שאינן אחראיות לגורלן), נגד מדיניות הפלות ליברלית (שלטענתה היא בית מטבחיים לתינוקות שחורים), ואפילו אימצה את הגישה המסויגת של השמרנים בארה"ב ובעולם (ישראל הייתה מקרה יוצא דופן בנושא זה) כלפי מגבלות הקורונה.

בראשית דרכה כשמרנית לוחמנית ניסתה אוונס לשכפל את הלשון המשוחררת שנקטה כשהייתה פעילה פרוגרסיבית. היא פתחה במלחמות בוץ מתוקשרות עם פעילות פרוגרסיביות בולטות כמו הקומיקאית היהודייה שרה סילברמן, חזרה על תאוריות קונספירציה מפוקפקות, השתמשה בלשון גסה לגופם של אנשים והתארחה בערוצים של ימין קיצוני.

עד מהרה היא גילתה שהסלחנות הממסדית כלפי התנהגות לא הולמת של פעילים שמרניים פחותה הרבה יותר מזו שהיא הייתה רגילה אליה כפעילה פרוגרסיבית. בניגוד לינופולוס, אוונס מיהרה להסיק מסקנות. היא הולכת ומאמצת גישה יותר… שמרנית. היא בררנית הרבה יותר במילותיה ובמקומות שבהם היא מופיעה. היא הוכיחה את עצמה בהופעות מהוקצעות בוועדות של הקונגרס האמריקני. היא החלה לשתף פעולה עם The Daily Wire, אתר החדשות השמרני המכובד של בן שפירו. בשלוש השנים האחרונות היא הספיקה אפילו להתחתן עם בן למשפחה בריטית עשירה וללדת לו שני ילדים. עכשיו היא שמה פעמיה לפוליטיקה הארצית ומתכונת להתמודד במסגרת המפלגה הרפובליקנית.

הפרויקט השוודי של פלודן

רסמוס פָּלוּדַן, פוליטיקאי המזוהה עם הימין העמוק בדנמרק ומשפטן מבריק, פתח בקריירה חדשה של איש ימין שוודי. בשנים האחרונות מגיח הפוליטיקאי הדני אל מעבר לגבול, ויחד עם פעילי ימין מקומיים מבעיר את השטח באמצעות עצרות אנטי מוסלמיות שבהן הוא שורף את הקוראן. השלטונות השוודיים כמובן אסרו את כניסתו למדינה, אך אז הגיש פלודן בקשה לקבל אזרחות שוודית. השלטונות בשטוקהולם עשו ככל יכולתם למנוע מהפוליטיקאי הדני להתאזרח, אבל בית המשפט השוודי קבע כי אין כל דרך למנוע את האזרחות מפלודן, שכן אביו היגר בצעירותו משוודיה לדנמרק. ואכן אחרי שנתיים של היעדרות, בחודשים האחרונים חזר פלודן להקהיל קהילות בשוודיה, ושוודיה חזרה לבעור.

מה מחפש הפוליטיקאי הדני בשוודיה? ובכן בשנים האחרונות, בעקבות קליטה לא מוצלחת של הגירה מוסלמית שעשתה שמות במדינה, הבין הציבור הדני, ובעקבותיו הפוליטיקאים בקופנהגן, כי אי אפשר יהיה להחזיק בו זמנית במדיניות הגירה מתירנית יחד עם מדיניות הרווחה הנדיבה הנהוגה בדנמרק מזה עשרות שנים. ממשלת השמאל  מצאה פשרה אידאולוגית של המשך קיום חברה סוציאליסטית במחיר של מדיניות הגירה ימנית. המדיניות הדנית נחשבת לנוקשה ביותר בכל צפון מערב אירופה, וכוללת הסכמים להרחקת מסתננים בתשלום אל מדינות שלישיות (מדיניות ששרת הפנים השמרנית הבריטית, פריטי פאטל, מנסה כבר שנים לחקות, ללא הצלחה), מכסות נוקשות על התיישבות מהגרים בשכונות עוני, ומצלמות לפיקוח על הגירה בגבולות. למעט מפלגות השמאל הקיצוני, המדיניות זוכה לקונצנזוס רחב בדנמרק. ופלודן, שהדגל העיקרי שנשא אומץ בידי כולם, מצא את עצמו בבעיה.

אבל בשוודיה, השכנה מצפון, המצב שונה בתכלית. השוודים עדיין מתמידים בהתעלמות מהבעיות החברתיות הקשות שהביאה איתה ההגירה המוסלמית למדינה. שם עדיין נותר כר פורה לפעילותו של פלודן, המקווה שהמיזם השוודי שלו, יחזק אותו גם בבית פנימה.

מי ישמיע את קולו של נאיל?

בראשית הקיץ הופיע בהוצאה קטנה הספר 'ערבי בשביל ישראל: סיפורו של נאיל זועבי' בהוצאה קטנה. הספר נכתב בידי עמנואל בן-סבו, סופר ופעיל חברתי העוסק בין השאר בחיבור אמיתי בין הציבור היהודי למגזר הערבי. זועבי, שהיה במשך שנים איש חינוך ומנהל בית הספר היסודי בכפר טמרה, התפטר מעבודתו לפני כשנתיים והחל בפעילות ציבורית. בנימין נתניהו הרעיף עליו אז הרבה סימפטיה, אך שריין אותו ברשימת הליכוד לכנסת ה-24 במקום ה-39 שאינו ריאלי.

סימפטיה היא דבר שזועבי מקבל הרבה מהמגזר היהודי. אבל, למרבה הצער, חוץ ממנה הוא לא מקבל כמעט דבר. על המעט הזה הוא משלם במטבע קשה של עוינות שאליה הוא נחשף במגזר הביתי שלו. הוא נושא את דגל הנורמליזציה של ערביי ישראל עם המדינה, ואינו דורש זכויות לאומיות, מה שהופך אותו לאטרקציה תקשורתית והוא אכן זוכה פה ושם לדקות מסך כמרואיין. גם משרד החוץ נהנה משירותיו, בשולחו אליו דיפלומטים זרים לשמוע "קול אחר" בציבור הערבי. אך הסוד הגלוי, לזועבי ולמוקיריו היהודים, הוא כי אין מאחוריו גייסות של ערבים ציונים – ולכן לוקחים אותו להופעות, אבל לא ממש ברצינות.

וחבל. כי בנוסף לדגל של נורמליזציה עם המדינה הציונית, זועבי נושא דגל נוסף בעל פוטנציאל מבטיח הרבה יותר. הוא נושא את דגל הנורמליזציה של הציבור הערבי עם עצמו: זועבי הוא פעיל שמרן בציבור הערבי. הוא מבקר את התפוררות המבנים המסורתיים בחברה, את הכבוד לזקנים, למשפחה ולמנהיגות המקומית. הוא מטיף נגד בכיינות ובעד עשייה ויזמות. הוא קורא ליד קשה נגד פורעי חוק (ובאותה הזדמנות, מזהיר כבר שנים את הציבור היהודי כי ההשלכות של הזנחת המשילות בחברה הערבית יגיעו גם אליו). הוא איש דתי הגאה בזהותו המוסלמית ובמורשתו הערבית, אך מוצא את היכולת לכבד גם את המורשת והזהות היהודית. בקיצור זועבי אינו רק "ערבי בשביל ישראל" אלא גם ערבי בשביל ציבור ערבי מסורתי יותר, מכובד ומכבד יותר; וככזה, הוא ככל הנראה יכול לשמש גשר בין שמרנים יהודים וערבים, ולא רק אטרקציה.

ההתעוררות השמרנית בישראל היא תופעה חדשה יחסית, ובאופן טבעי היא מחפשת לה שותפים לדרך במדינות המערב, במיוחד באלו דוברות האנגלית. אבל חבל להזניח שותפים פוטנציאלים שחולקים איתנו אותה פיסת ארץ, אותם מוסדות ואותה כלכלה.

תמונה ראשית: dimitry-anikin, באדיבות: pexels.