שיבה באוקטובר

שיבה באוקטובר

שורש הסכסוך, הדרך לפתרון

עדי שוורץ ועינת וילף

הקיפוד והשועל, 2025 | 328 עמ'

"המסר של הספר הזה קשה לעיכול. […] קשה להתמודד עם המחשבה שמטרת-העל של הפלסטינים, סיבת קיומם כעם והעיקרון המארגן שלהם כקולקטיב, הוא שלילת הצינות והתנגדות לריבונות יהודית בחלק כלשהו של הארץ". כך פותחים עדי שוורץ ועינת וילף את הפרק האחרון בספרם החשוב, ספר המספק לציבור הישראלי את הטיעון האינטליגנטי, הרהוט והסדור ביותר לתחושות הבטן המלוות אותו בשנתיים האחרונות. ואכן, לרבים מאיתנו קשה לקבל – גם לאחר מאורעות השבעה באוקטובר – את היות "הפלסטיניזם" תפיסת עולם רדיקלית וקנאית המבקשת לשלול, ללא פשרות וויתורים, את הציונות כולה. שלילת הזכות של היהודים להחזיק בית לאומי בארץ ישראל הייתה ונותרה שורש הסכסוך והסיבה להימשכותו עשרות רבות בשנים. לעובדות לא אכפת מהרגשות שלנו, והספר הזה מגיש לנו את עובדות הסכסוך באופן קר וישיר.

בניגוד לרבים ממעצבי דעת הקהל בישראל, שוורץ ווילף טרחו להקשיב לפלסטינים ולקחת את דבריהם ברצינות. קשב זה הוביל אותם למסקנה העגומה שלפיה השבעה באוקטובר לא היה מופע אקראי או מבודד של הנהגה חמאסניקית פסיכופטית ובלתי מייצגת, אלא "תודעה עמוקה שימיה כימי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. … בניגוד למה ששמענו, ידענו שחמאס כן מייצג את הפלסטינים, ושהבעיה נוגעת לכלל הפלסטינים ולא רק לחמאס" (עמ' 11). כאשר מקשיבים לפלסטינים בתשומת לב, התמונה מתבהרת: זכותם של היהודים למדינה ריבונית בארץ מוכחשת והתביעה ל"שיבה" פלסטינית עומדת בלב האתוס הפלסטיני. כל "הררי המילים שנשפכו על ההתנחלויות, הכיבוש הצבאי והצורך בפתרון שתי המדינות, היו מגדלים פורחים באוויר" (עמ' 17).

זהו, כאמור, ספר חשוב ומדכא, וניכר כי הוא נכתב לאחר תהליך התפכחות ממושך ומקיף של צמד הכותבים. הספר מספק אפוא לקורא "אבחון נכון" של הבעיה החמורה שאנו ניצבים בפניה. הפרק החמישי, הסוקר את מה שבעיניי נכון לכנות עידן התמימות הישראלית, חשוב במיוחד, ואם יש למי מהקוראים פנאי רק לפרק אחד – זה הפרק.

לא נוכל כמובן להקיף כאן את כל הסיפור ההיסטורי שנפרס לנגד הקורא. נצביע על שלוש נקודות חשובות שטוב לקחת מהספר. הראשונה נוגעת לעמדת המערב ולתרומתו להנצחת מלחמת הפלסטינים ביהודים. המחברים מציינים כי "לכל אורכה של ההיסטוריה של הסכסוך, לא רק שמעצמות המערב לא מעלות בדעתן לאתגר את העמדה הערבית השוללת את הציונות, אלא שבכל פעם שהערבים נוחלים תבוסה צבאית בניסיונותיהם להביא לקץ הציונות, המערב 'מציל' אותם מהפסדיהם" (עמ' 25).

השנייה נוגעת לאונר"א. שלא במפתיע, סוכנות הפליטים היא הנבל המרכזי בספר. הסוכנות, שטבעה האמיתי נגלה לעיני כול לאחר מאורעות השבעה באוקטובר, משמרת את החטא הקדמון הפלסטיני ולוקחת חלק פעיל במלחמה בציונות. אונר"א הייתה "הרחם שבתוכו הלכה וצמחה, התפתחה והוזנה, זהות ייחודית של שלילה והרס – שלילת הציונות והרס הריבונות היהודית. … אונר"א טיפלה בכלכלה ובחינוך, וארגוני הטרור… היו לזרוע הביצועית של הזהות הפלסטינית. החיבור של אונר"א לטרור נעשה לפיכך לסימן היכר מרכזי של הסוכנות" (עמ' 146).

הנקודה השלישית עניינה אחדות הדעים הפלסטינית. "למרבה הצער", כותבים המחברים, "אין חריגים לאידאולוגיה שהפכה לעיקר הזהות הפלסטינית. רק פלסטינים בודדים יצאו בפומבי נגד אידאולוגיית השלילה… רק בודדים הציגו בפומבי, תחת שמם ובבהירות, חזון של חיים לצד מדינה יהודית, ולא במקומה. אין ארגונים שדוגלים ברעיון הזה, אין כותבי מאמרים בולטים, ובוודאי אין מנהיגים פוליטיים פלסטינים, שמאתגרים את ליבת האידאולוגיה הפלסטינית" (עמ' 216). זו הסיבה שהקורא לא ימצא בספר הבחנה בין חמאס לרשות הפלסטינית. מטרת העל של הארגונים הללו זהה: חיסולה של מדינת ישראל.

"לזהות זו, לפלסטיניות, אין ולו מרכיב אחד של חזון בונה, נפרד ועצמאי, כגון שאיפה למדינה", כותבים המחברים. לא בסכסוך מדובר כי אם במלחמה בת מאה שנים שנכפתה על הציונות. היות שהשלום אינו תלוי בנו אלא בהפסקת המלחמה על ידי הצד הערבי, מה נותר לעשות? לא שלום ולא ביטחון יהיו אפשריים, דברי שוורץ ווילף, "כל עוד האידאולוגיה הפלסטינית הבנויה על שלילת הציונות תמשיך להתקיים. וכן, אפשר ואפילו צריך להרוג רעיון שראוי לו שלא יתקיים עוד". המטרה היא אפוא לפרק את תודעת השלילה הפלסטינית. לדברי המחברים, התודעה הפלסטינית הנוכחית "צריכה למות כדי שבני אדם, יהודים וערבים, יוכלו סוף-סוף לחיות" (עמ' 217).

ספר זה ראוי לשמש הקונצנזוס הישראלי החדש בעידן שלאחר השבעה באוקטובר. קונצנזוס כזה מוכרח להיבנות על יסודות ריאליסטיים, על אבחנה נכונה של המציאות והאתגרים שהיא מציבה בפנינו, על אמת צרופה שתהווה בסיס להעלאה פרודוקטיבית של רעיונות. ואת זה בדיוק עושה הספר בצורה נהדרת.