אֶפּוס מאופָּס

האודיסיאה

במאי: כריסטופר נולאן

ארה"ב, 2026, 172 דקות

א. היסטוריה

האיליאדה והאודיסיאה להומרוס הן היצירות הראשונות בתולדות הספרות המערבית, ועם זאת הן נמנות עם שיאי היצירה האומנותית בכל הזמנים. פלא זה – שהראשון הוא גם השיא – נראה מנוגד לכל היגיון, אך ההיסטוריה מאשרת את אמיתותו.

על הומרוס איננו יודעים כמעט דבר. היוונים בתקופה הקלאסית קבעו שהיה משורר גאון שקדם להם בדורות רבים. הוא הותיר אחריו שני שירי עלילה ארוכים: איליאדה, סיפור מאורעות מהשנה העשירית של מלחמת טרויה, ואודיסיאה, סיפור השיבה רבת התלאות של אודיסאוס ממלחמה זו לביתו.[1] האיליאדה והאודיסיאה כתובות במקצב מהפנט הנקרא ביוונית הקסמטר דקטילי,[2] והן נחלקות כל אחת לכ"ד ספרים.[3]

הולדתה של שירת הומרוס במסורת השירה האפית שבעל פה – שירת עלילה המספרת סיפור. שירה אפית נוצרה בעמים רבים, והיא ככל הנראה אחד הגילויים הראשונים של הספרות בכלל. האפוסים העתיקים הגיעו אלינו, כמובן, בצורה כתובה, אך הם נולדו והתפתחו בתוך מסורת ללא כתב. הטכניקה הייחודית שפיתחו משוררי העת העתיקה היא שאפשרה להם ליצור בעל פה שירה עלילתית.

הולדת שירת העלילה ביוון מתוארכת למחצית השנייה של האלף השני לפני הספירה. אז היתה השירה בעיקר מקצוע משפחתי שעבר מאב לבנו. המטרה הייתה לקנות יכולת לאלתר בו במקום שיר עלילה שוטף מתחילתו ועד סופו על יסוד נושאים מסורתיים – עלילותיהם הנפלאות של אלים וגיבורים, תוך ליווי השיר בנגינה בלירה. מיומנות זו דרשה שנים ארוכות של האזנה ותרגול. המשוררים שהתמחו במקצוע זה השׂתכרו משירה לפני קהל. משורר טוב נחשב מי שהצליח להביא את הקהל לשיאים של עניין והתרגשות.

האיליאדה והאודיסיאה הועלו על הכתב בתקופה הארכאית, כנראה במאה ה-7 לפנה"ס. במאה ה-6 לפנה"ס אנו מוצאים שהיצירות מבוצעות בחגיגות דתיות כלל-יווניות, ובתחרויות כלל-יווניות של "זמרי הומרוס" (ביוונית "רפסודים"). אלה שתי ראיות מני רבות לכך שהאיליאדה והאודיסיאה התקבלו ככתבי היסוד של התרבות היוונית העתיקה. ההיסטוריון מוזס י' פינלי כותב:

לא היה משורר – ולא יוצר ספרותי אחר בכל ההיסטוריה – שמילא בחיי עמו תפקיד כתפקידו של הומרוס. הוא היה סמל ראשון במעלה ללאומיותם, סמכות שאין עליה עוררין להיסטוריה הקדומה ביותר שלהם, דמות מכרעת ביצירת הפנתיאון שלהם – וגם משוררם האהוב והנערץ ביותר.[4]

לאומיות – היסטוריה – פנתיאון, כותב פינלי, קיבלו היוונים מהומרוס. הומרוס תיאר עלילות פאר מסורתיות של אלים וגיבורים, שהפכו לכוח המחנך של הדורות הבאים. האיליאדה והאודיסיאה  היוו את יסוד החינוך היווני: למדו מהן קרוא וכתוב, שירה ונגינה, ונהגו לשננן בכל רחבי יוון. היוונים העריצו את הומרוס, מקטון ועד גדול. השפעתו ניכרת באדריכלות, במחזאות, בדת, בפילוסופיה, ואין דבר יווני שאינו טבוע בחותמו. לפי שורות מהאיליאדה פיסל פידיאס, הפסל המהולל, פסל ענק של זאוס. פסל זה הוצב באולימפיה, שבה נערכה האולימפיאדה הכלל-יוונית, והוא נחשב לאחד משבעת פלאי העולם העתיק. שני סימנים חשובים נוספים למעמדו המיוחד של האפוס ההומרי: נקבע לו נוסח מחייב, ונתרקם סביבו עולם פרשני רחב – מדעי ודרשני.[5]

עם כיבוש המזרח על ידי אלכסנדר הגדול החל הומרוס את מסע נדודיו מחוץ לגבולות יוון. פלוטרכוס מספר שאלכסנדר מוקדון נהג להניח את האיליאדה יחד עם פגיונו תחת הכר. לאחר שניצח את מלך פרס בקרב איסוס, הוא העביר את האיליאדה לתיבה קטנה ומקושטת, שהייתה הפריט היקר ביותר באוצר המלך. דרך התרבות ההלניסטית התפשט הומרוס למזרח. בעולם דובר היוונית צלחה יצירת הומרוס תהפוכות דת וטעם לאורך יותר מאלפיים שנה. עד לנפילת קונסטנטינופול במאה ה-15 למדו אותה ושיננוה ברציפות.

במערב היה גורלו של הומרוס שונה. רומא כבשה את יוון ונכבשה על ידי תרבותה. הומרוס היה נערץ ברומא. מעריצו הגדול ביותר, ורגיליוס, כתב אפוס מקביל לאיליאדה ולאודיסיאה בעבור הרומאים, שבו סיפר על מוצאה הטרויאני של רומא – "האינאיס". יצירה זו נעשתה לטקסט המשותף של העולם דובר הלטינית. בימי הביניים הומרוס נשכח. רק שמו הטוב נשאר, אך השפעתו העקיפה הוסיפה לפעול דרך ורגיליוס ומעריצים רומיים כמותו, שאת כתביהם המשיכו לקרוא. ניצני תחייה של שירת הומרוס החלו ברנסנס. שיג ושיח של הערצה וביקורת התנהל סביבו ב"פולמוס העתיקים והמודרניים" במאות ה-16 וה-17.[6] ואולם רק בתקופה הרומנטית הושב לו מעמדו בקאנון הספרותי. אז תורגם הומרוס לשפות רבות, נלמד שוב במערכת החינוך, סיפק השראה לכל סוגי האומנות, נחקר באקדמיה, ומאז ועד היום לא נפקד מקומו בתרבות.

ב. ראשון – וגם שיא

חזקה על היצירות המכוננות של התרבות היוונית והמערבית, שתהיינה יצירות מופת. אך כיצד קרה, שדווקא היצירות המוקדמות מכולן, שאפילו היוונים מיקמו בבאר העמוקה של העבר, דווקא הן נחשבות לאחד משיאי האמנות והספרות?

מילמן פֶּרי היה החוקר פורץ הדרך שפענח את מנגנון היצירה המשוכלל של האפוס ההומרי. הוא הראה שהיצירה ההומרית אינה מורכבת, כמו יצירות ספרותיות אחרות, ממילים וממשפטים שהמחבר מצרפם באופן חופשי, אלא מנוסחאות: צירופי לשון החוזרים שוב ושוב, שתפקידם למלא מקומות קבועים בשורת ההקסמטר. המשורר עומד מול הקהל ובאמתחתו אוסף עצום של נוסחאות, המתאימות למקומות שונים בטור ההומרי ומכסות מגוון עצום של רעיונות. הוא יוצר את השיר בַּמקום על ידי צירוף הנוסחאות זו לזו לפי שיטה משוכללת. הנוסחה מחליפה במידה מסוימת את המילה כאבן היסוד של השירה. [7]

אוסף עצום כזה של נוסחאות, שהשימוש בהן כפוף למערכת כה יעילה של כללים, אינו יכול להיות מלאכה של אדם אחד. מערכת זו היא בהכרח עמל של דורות רבים של משוררים. פֶּרי וחוקרים אחרים עמדו על דוגמאות נוספות לשירת נוסחאות שבעל פה מספרות העולם, אבל בשום תרבות אחרת לא נמצא מבנה המתקרב לשכלול הבלתי רגיל של שירת העלילה היוונית. בתוך משקל שירי נוקשה, ב"ניב אפי" שמעולם לא דובר אלא נוצר למען השירה, הצליחו משוררי יוון לתאר עולם ומלואו בשטף קולח. "אין שירה אחרת בעולם חלקה ומהירה כשירה אפית זו", כתב מילמן פרי. הקורא יצירה זו בשפת המקור נפגש ביופייה המיוחד במשפט הראשון שהוא מפענח.

פרי הוכיח שהאיליאדה והאודיסאה עברו אבולוציה ספרותית של דורות, ברירה טבעית בת מאות שנים במלאכת הסיפור והשיר, בידי עם שגילה משלב מוקדם נטייה ליופי ולשיטתיות. המילים שנבחרו למלא כל שורה היו אלה שדורות של משוררים וקהלים בחרו כמפיקות את האפקט האומנותי הגבוה ביותר. אין כנראה יצירה בתולדות הספרות, שהושקע בה ריכוז כוחות נפש רבים כל-כך.

נסכם: הומרוס הוא הראשון שהועלה על הכתב, אך הוא שיא במסורת שירה שבעל פה, אשר הגיעה למרום פסגה בזכות עמלם וכוחם היוצר של היוונים. עם אימוץ הכתב, שירת הומרוס נכתבה ומסורת השירה שבעל פה דעכה. כך נותרה בידינו היצירה הכתובה, והמסורת העשירה שעמדה מאחוריה עברה מן העולם לבלי שוב.

נקודה אחרונה לפני שנעבור לסרט. קוראיו העתיקים והחדשים של הומרוס שיבחו אותו בזכות סגולות אינספור, אבל איכות אחת הם הרבו לציין: החיות של שירתו. היוונים קראו לזה enargeia – איכות תיאורית המחיה את המאורעות. הומרוס סוקר את האירועים באופן מוחשי כל כך שהמאזינים הופכים לצופים, רואים את המתרחש בדמיונם, כמו בסרט. ובאמת, בניגוד ליצירות מופת רבות, האיליאדה והאודיסיאה על שלל גיבוריהן, מקומות התרחשותן, עושר המוטיבים והתיאור המפורט מתאימות מטבען לעיבוד קולנועי.[8]

ג. הסרט: ריקון העולם מחיותו

העיבוד הקולנועי של כריסטופר נולאן ל'אודיסיאה' יצא לאקרנים. ההפקה עתירת תקציב, הבמאי מוערך וזוכה פרסים, סגל השחקנים יוקרתי, והאפקטים מרהיבים. בדברים הבאים אציב את הומרוס ונולאן זה מול זה בכמה סצנות, ואשווה בין נקודת המבט ההומרית לבין זו של הבמאי ביחס לכמה נושאי יסוד. מובן שאין דרך לשמר את יופייה של השירה ההומרית בסרט. ובכל זאת, עד כמה עלה בידי הבמאי לשמור על תכונותיה של היצירה המקורית?

נבחן את הופעת הבכורה של הגיבור באודיסיאה ובעיבוד הקולנועי החדש. האודיסיאה נפתחת בחלוף שבע שנים לשהותו של אודיסאוס אצל הנימפה קליפסו. הרמס נשלח להודיע לה שזאוס החליט להשיבו לביתו. קליפסו מתרעמת אך נעתרת. היא יוצאת לחפש אחריו, והמשורר ממשיך:

מָצְאָה אוֹתוֹ וְהוּא יוֹשֵׁב עַל־גַּבֵּי הַחוֹף, וְלֹא חָרְבוּ עֵינָיו

מִדִּמְעָה וְחַיָּיו הַמְּתוּקִים כָּךְ חוֹלְפִים וְעוֹבְרִים, מְמָרֵר

וּמִתְגַּעְגֵּעַ לִתְשׁוּבָה, כְּבָר מָאַס בַּנִּימְפָה.

אוּלָם לַיְלָה לַיְלָה שָׁכַב עַל־יָדָהּ בְּעַל־כָּרְחוֹ

שָׁם בִּמְעָרָתָהּ הַגְּדוֹלָה, וְלֹא הָיָה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנָהּ.

(אודיסיאה ה', 151–155)

אצל הומרוס הגיבור מופיע לראשונה כשהוא יושב על החוף ובוכה תמרורים מגעגועים למולדתו, מודע לחלוטין למצבו. מודעות זו מלווה את הגיבור לאורך כל היצירה ומכוונת את מעשיו. בהתאם לכך, אודיסאוס של הומרוס אינו טועם מהלוטוס, צמח השכחה. אצל נולאן הגיבור אינו בוכה אלא מבולבל. הוא מכור ללוטוס ושכח לחלוטין את עצמו. כעבור שעה וחצי לתוך הסרט קליפסו אומרת לו: "מחר כשתהיה מוכן, תזכור – את צִוותך, את משפחתך", ואודיסאוס משיב: "אשתי? יש לי אישה?". כעבור שעתיים של סרט הוא נזכר בשמה.

זאת ועוד, במקור קליפסו ואודיסאוס חולקים מיטה אחת, ובלילה שלפני עזיבתו הם מתאחדים בפעם האחרונה: "נִכְנְסוּ לְעָמְקֵי הַמְּעָרָה הַגְּדוֹלָה וְשָׁמָּה הִתְעַלְּסוּ שְׁנֵיהֶם אָז בַּאֲהָבִים, וּקְרוֹבִים אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ". בסרט, לעומת זאת, מערכת היחסים ביניהם טיפולית מיסודה. שלישית, הומרוס אינו מציין את גילה של הנימפה קליפסו, אך מסתבר שהיא במיטב עלומיה. מובנה הראשון של המילה "נימפה" ביוונית הוא "רעיה / כלה צעירה". בסרט מגלמת אותה שרליז ת'רון. הנה כי כן, במקום מודעות ובכי – בלבול ושִכחה; במקום תשוקה – טיפול; במקום עלומים – נימפה אם.

נרחיב את המבט על פרשיות האהבה של אודיסאוס. באודיסיאה מתאהבות באודיסאוס מבחר נשים יפות: נסיכת הפיאקים נאוסיקה "כְּלִילַת הַיֹּפִי הַדּוֹמָה־לָאֵלוֹת בְּקוֹמָה וּבְתֹאַר", הנשבית בקסמיו מבלי שהוא עצמו משיב לה אהבה; קִירקה "יְפַת־הַמַּחְלָפוֹת, הָאֵלָה מַנְעִימַת־הַזֶּמֶר", ההופכת כל גבר לבעל חי כנוע, אך עם אודיסאוס חלקה את יצועה במשך שנה; קליפסו שאצלה שהה שבע שנים; ולבסוף רעייתו פנלופה, שמחכה עשרים שנה לבעלה. עם כולן, להוציא הראשונה, אודיסאוס "מתמזג בחמדה". חוקרים רבים סבורים שהאודיסיאה המקורית הסתיימה בהתמזגות בין אודיסאוס לפנלופה: וְעָלוּ בְנֶפֶשׁ שְׂמֵחָה עַל־עֶרֶשׂ יְצוּעָם מִקֶּדֶם (כג, 296).

באודיסיאה של נולאן איש אינו עולה על שום יצוע (להוציא בסצנת הפתיחה החוזרת לעבר הרחוק, שבה אודיסאוס ופנלופה משוחחים במיטה). ארוס ואפרודיטה כמעט סולקו מהיצירה. נאוסיקה איננה, קירקה אינה מפתה, קליפסו מטפלת, פנלופה אינה מתייחדת עם בעלה אחרי האיחוד המרגש. גם את הלנה היפה בנשים הפך נולאן למצולקת וכעורה.

בחירות אלה אינן מקריות אלא משקפות מגמה ברורה של ריקון העולם מחיותו. המציאות ההומרית מלאת החיים, היופי והרגש עברה דרך כבשנו של נולאן ויצאה מרוקנת. גם האושר נותר בחוץ. הממלכה המאושרת של הפיאקים, שגם היא חלק מן המסע של אודיסיאוס, אינה מופיעה בסרט.

הקיקלופ

סיפור הקיקלופ הוא מהמפורסמים שבאודיסיאה ומן הראוי להתעכב עליו. הפילולוג דניס פייג' טען שסיפור זה באודיסיאה חושף הלחמה ספרותית בין שלוש מעשיות עממיות שונות:

1. מעשייה על רועה צאן, ענק בעל עין אחת, הכולא בני אדם במשכנו ואוכל אותם; הגיבור מעוור את הענק ובורח.
2. מעשייה המבוססת על הטעיה לשונית. באודיסיאה השם העומד במרכז התחבולה הוא "שום איש".
3. מעשייה על התגברות על שד באמצעות השקייתו ביין.

פייג' טען שהסיפור באודיסיאה הלחים את שלוש הגרסאות ויצר גרסה משוכללת יותר, עשירה בהרבה מסך חלקיה.[9]

חוקר הפולקלור הפיני אוסקר האקמן כינס מכל אירופה ומחוצה לה סיפורי עמים על קיקלופים. הגרסה הפופולרית ביותר, שממנה תיעד 125 סיפורים המופיעים ב-13 ארצות, בנויה כך: גיבור ובני לווייתו נכלאים במשכנו של רועה צאן ענק עם עין אחת. הענק מבשל את בני הלוויה, כולם או חלקם, על שפוד מעל לאש. הענק נרדם שבע לאחר ארוחתו. הגיבור לוקח את השפוד, נועץ אותו בעין הענק ומעוור אותו. הענק פותח את דלת המערה כדי לאפשר לכבשים לצאת, והגיבור חומק.[10]

נשוב לנולאן. מסיפור עשיר בעל שלושה יסודות, נותרנו עם הרכיב הראשון בלבד: אין תכסיס הקשור לשם, אין השקיה ביין. לכן, הקיקלופ של נולאן הוא וריאציה על סיפור עַם נפוץ, לא על האודיסיאה.

הנוסחה "אודיסאוס רב-התחבולות" מופיעה באודיסיאה 81 פעמים, יותר מכל נוסחה אחרת. הצופה באודיסאוס הקולנועי, שבאפיזודת הקיקלופ נגזלו ממנו שתיים מתחבולותיו, אינו מקבל את הרושם שאיש זה הוא הנודע בפיקחותו ובעורמתו בכל צבא יוון, האיש שנהגו לשלוח כדיפלומט בכל משלחת, ושעצתו תמיד טובה. אודיסאוס של נולאן הוא "רב-סבל", אך כמעט לא "רב-תחבולות".

ללא חותם צחוק

שְׁנַיִם כֵּלִים נִצָּבִים עַל־רִצְפַּת הֵיכָלוֹ שֶׁל־זֵאוּס:

אֶחָד מָלֵא הַטּוֹב, הַשֵּׁנִי –אוֹצַר הָרָעוֹת.

אִישׁ, אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ זֶבְס הַמַּרְעִים־רְעָמִים בִּמְעֹרָב,

חֶלְקוֹ לִרְאוֹת בַּטּוֹב וְלִרְאוֹת בָּרָע לְסֵרוּגִין.

(איליאדה כ"ד, 527–530)

הרע והטוב, הרציני והמצחיק, מתקיימים יחד באפוס ההומרי. ישנן אפיזודות מצחיקות, למשל "תרמית הרה" או סיפור הבגידה של ארס ואפרודיטה, ישנם מקומות המעלים חיוך, וישנם רגעים של חן ויופי המספקים אתנחתא מן המתח וההרפתקאות.

נשוב לקיקלופ. זהו מפלץ מיוחד בעל שני פנים – מאיים ואכזרי, אך גם בעל נפש רכה וענוגה. הוא מבטיח לאודיסאוס, שאם ייתן לו עוד קצת מהיין האלוהי שהביא עמו מהספינה, שטעמו אמברוסיה ונקטר, ויאמר לו את שמו, ייתן לו מייד את מתנת האורחים. אז אומר אודיסאוס את המשפט הנודע על שמו:

שְׁמִי הוּא שׁוּם־אִישׁ, זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי בְּפִי כָּל־הָאָדָם,

כֵּן תְּכַנֵּנִי הוֹרָתִי, גַּם אָבִי וְגַם רֵעַי־עֲמִיתַי.

והקיקלופ עונה בהלצה:

לָכֶן, שׁוּם־אִישׁ, וַאֲכַלְתִּיךָ אַחֲרֵי כָּל־עֲמִיתֶיךָ;

אוֹתָם אֹכַל רִאשׁוֹנָה, וְזֶה לְךָ אֶשְׁכַּר־הָאוֹרְחִים.

(אודיסיאה ט, 364–370)

והנה דברי פוליפמוס הקיקלופ אל הכבש האהוב עליו, המפגר לצאת מהמערה כי אודיסאוס מחזיק בבטנו:

לָמָּה תְּפַגֵּר, הוֹי, אַיִל אֲשֶׁר אָהַבְתִּי, בְּצֵאתְךָ

אַחֲרוֹן מִמְּעָרָתִי, הֵן לֹא הִתְמַהְמַהְתָּ לְפָנִים.

רִאשׁוֹן הָיִיתָ לְלַחֵךְ מֵעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בַּמִּרְעֶה,

צוֹעֵד אֲרֻכּוֹת, הִגַּעְתָּ הָרִאשׁוֹן עַד זִרְמֵי־מַבּוּעַ.

רִאשׁוֹן הָיִיתָ מִשְׁתּוֹקֵק גַּם לָבוֹא הַבַּיְתָה לַמִּכְלָה

לִפְנוֹת עֶרֶב; אַךְ הַיּוֹם תְּפַגֵּר וְאוּלַי תִּצְטַעֵר

עַל־עֵינוֹ שֶׁל־אֲדוֹנֶיךָ נְטָלָהּ הַגֶּבֶר הַנָּבָל,

הוּא וַאֲחֻזַּת מֵרֵעָיו? כִּי הִשְׁכִּירַנִי הַיַּיִן

שׁוּם־אִישׁ, וּמֻבְטְחַנִי לֹא יְמַלֵּט אֶת־נַפְשׁוֹ מֵאָבְדָן.

לוּ נוֹצַרְתָּ גַם אַתָּה כָּמוֹנִי בֶּן־בִּינוֹת וּמְדַבֵּר,

וַדַּאי הִגַּדְתָּ, אֵי נֶחְבָּא הַלָּז מֵעֶבְרָתִי הַקָּשָׁה,

וְהָיָה אָז מֹחוֹ קוֹלֵחַ בִּמְלֹא כָּל־הַמְּעָרָה הַגְּדוֹלָה,

נוֹזֵל עַל־פְּנֵי כָל־הַקַּרְקַע; אָז יִרְוַח לְלִבִּי, וְיִתְרוֹקֵן

מִן־הָעִנּוּיִים, שֶׁהֵמִיט עָלַי זֶה הַנָּבָל, הוּא שׁוּם־אִישׁ.

(אודיסיאה ט, 447–460)

הקיקלופ פונה אל האיל כאילו היה ילדו. הוא מודאג מכך שהמנהיג מתמהמה. הוא מפליג כמשורר בתיאור האיל רץ ראשון למעיין וראשון לחזור הביתה. הוא מדמיין שהכבש מתעכב מצער על אדוניו המסכן שנעשה עיוור על ידי "שום איש" (אודיסאוס). הוא מדמיין כיצד האיל האהוב מקבל פה ולשון, מתייצב לימינו ומסגיר את "שום איש". המחשבה על "שום איש" מחזירה אותו למסלולו כמפלצת, והוא מתאר עד כמה היה משתוקק לראות את מוחו קולח על פני כל המערה. הדילוג בין הלכי הרוח האלה הוא קומי מעיקרו.

אצל נולאן אין צחוק, להוציא שנינויות אחדות. כמעט אין רוגע ואין הפוגה. יש בעיקר מתח, אקשן ואימה. כל אלה קיימים גם ביצירת הומרוס, אבל הומרוס ידע גם לעורר אהבה. אהבתנו נתונה לכל הדמויות ביצירתו: ליוונים ולטרויאנים אף שהם ניצים, ובאודיסיאה – כמעט לכל דמות, פרט למחזרים, ואפילו, כפי שראינו, לקיקלופ. אצל נולאן ההפך הוא הנכון. רוב הדמויות אינן מותירות חותם של אהבה בנפש הצופה. תכונות חסרות אלה מצטרפות למגמות שכבר ראינו: המציאות האנושית התרוקנה מחיותה.

*

במאמץ להפוך את האודיסיאה לדרמה פסיכולוגית על גיבור הלום קרב, הפך הניכור ללב האודיסיאה. הרפתקאות אודיסאוס נחוות אצל הקהל כחלק מטראומה מזעזעת. על רקע זוועות המלחמה, הכול נשטף כיעור. באודיסיאה של נולאן אין מקום ליופי, לתשוקה, לצחוק, לאושר. מה חבל שהיצירה שנבחרה לשמש תפאורה לייצוג המציאות של נולאן היא האודיסיאה, המגוללת סיפור רצוף קשיים וצרות, אך עולמה יפה ואופטימי.

הסרט שובר קופות, אך אין בכך הישג גדול. הרבה במאים מוכשרים היו משיגים אותה תוצאה עם תקציב בלתי מוגבל וחומר גלם כאודיסיאה. בכל זאת איננו פטורים מלנסות להשיב לשאלה, מדוע הסרט מצליח. אולי בגלל אקשן, מתח ואימה כמעט בלתי פוסקים. אולי בגלל הבריחה מן היופי והאופטימיות והמשיכה לחולני ולקודר, המאפיינת שכבות רחבות בחברה בימינו.

אשאיר לאחרים לשפוט איזה מקום דקדנטי תופס ייצוג זה של האודיסיאה בתרבות המערבית. דבר אחד בטוח: רק ליקוי מאורות חמור היה יכול להוביל לייצוג שחור משחור לעולמה שטוף האור של האודיסיאה. אילו היו היוונים מאזינים לרפסודוס נולאן שר את שירו האפי על אודיסאוס הלום הקרב ועולמו הקודר, היו קונסים אותו במאה דרכמות ופוסקים שמשורר זה לא ישיר עוד את שיריו בפומבי.

עמית ברץ הוא ד"ר ללימודים קלאסיים. עוסק בתרבות יוון העתיקה ובהוראת פילוסופיה, היסטוריה וספרות של העולם הקלאסי.

תמונה: סצנה מהאודיסיאה בפסיפס מהמאה השלישית לספירה. מוצג במוזאון הלאומי של בארדו בתוניס // צילום: Dennis G. Jarvis

[1] האיליאדה בת 15,693 שורות, והאודיסיאה בת12,110  שורות. לשם השוואה, "עלילות גילגמש", שיר העלילה העתיק ביותר שבידנו, מונה כ-3,000 שורות; "אנומה אליש", שיר הבריאה הבבלי, מונה כ-1,000 שורות.

[2] כל הציטוטים מן היצירות שיובאו להלן לקוחים מתרגום שאול טשרניחובסקי. תרגומו הוא מלאכת מחשבת, ובהיקראו כפי שנכתב, בהטעמה האשכנזית (המלעילית), הוא היחיד הנאמן למשקל המקורי של השירה ההומרית, הקסמטר דקטילי.

[3] ספר מבוא מצוין בעברית כתבה פרופ' מרגלית פינקלברג: הומרוס, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, 2014.

[4] מוזס י' פינלי, עולמו של אודיסאוס, תרגום ומבוא: גבריאל הרמן, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ח, עמ' 30.

[5] מעטים יודעים שכותב הפרוזה היווני הראשון היה פריקידס מסירוס, בן המחצית הראשונה של המאה ה-6. הוא גם היה הפרשן האלגורי הראשון של הומרוס, אשר טען שבכתביו "הכל משל". בתיאורי האלים הוא מצא סמליות המרמזת על טבע הקוסמוס. פרשנות דרשנית ליוותה את היצירה בכל שנות פירושה.

[6] מפורסם חיבורו של ג'ונתן סוויפט "קרב הספרים", שבו הספרים העתיקים והמודרניים של הספרייה המלכותית מתעוררים לחיים ומנהלים קרב איליאדי. דמותו של הומרוס ממלאת תפקיד חשוב בקרב זה.

[7] פרי הניח שיצירת הומרוס כולה מורכבת מנוסחאות מסורתיות קבועות, שהמשוררים התמחו בצירופן זו לזו במיומנות; הומרוס, אם אומנם היה אדם כזה, הוא האחרון בשרשרת הדורות שהרכיב במלאכת מחשבת את הנוסחאות ליצירה, כפי שהיא עומדת לפנינו, וייתכן שלא יצר אפילו שורה אחת בעצמו. היום רווחת הדעה שהנוסחאות המסורתיות הקבועות מהוות כ-70% לערך מן היצירה ו-30% כתוב בסגנון חופשי, ומבטא שלב יצירה מאוחר יותר ואת גישתו האישית של המשורר העומד מאחורי השלב הזה.

[8] האופי הסינמטולוגי של הומרוס נידון רבות במחקר, שכן הומרוס מרבה לחשוב בצורה קולנועית, וחווית הקהל השומע הייתה קולנועית. ראו מרגלית פינקלברג, "התמונות הנעות של הומרוס: היבטים חזותיים של מעמד גילוי הצלקת", ורד לב כנען ונגה וייס (עורכות), זיכרון ילדות ושכחה: קריאות חדשות בצלקתו של אודיסאוס, חיפה: אוניברסיטת חיפה ופרדס, 2018, עמ' 53–65.

[9] Denys Page, The Homeric Odyssey, Oxford: 1953, pp. 1-20.

[10] Oskar Hackman, Die Polyphemsage in der Volksüberlieferung, Helsinki: 1904.