על טיפול וממצאים – תגובה, ותגובה מנגד

זאב שביידל

כשהכּנוּת נדרשת והמטפלים אלמונים

בתגובה ל"כשהנפש נדרסת והמטפלים מושתקים", מאת שלמה שמחה, גיליון 29

מצאתי את עצמי במצב יוצא דופן מול רשימתו של הפסיכולוג שלמה שמחה, מכיוון שמדובר ברשימה שמגינה על מסקנה נכונה מאד בעיניי – אך בהנמקה שגויה הגובלת בסילוף של ממש.

אומר מייד שאינני בא ממקום ניטרלי. אני איש טיפול ופעיל בקהילה הגאה, שמזה שנים רבות עסוק בביקורת של טיפולי ההמרה (מושג שעל הגדרתו המדויקת ארחיב בהמשך). אין לי שום דבר טוב להגיד עליהם; יש לי הרבה מאוד רע, כפי שאפרט להלן. ודווקא בשל כך חשוב לי לפרוש בכתב את התנגדותי הנחרצת לחוזר מנכ"ל של משרד הבריאות, תחת חסותו של שר הבריאות ניצן הורוביץ. חוזר מנכ"ל המבקש לנקוט צעדים משמעתיים נגד כל מטפל העוסק בטיפול שמיועד לשינוי של נטייה מינית של אדם, גם אם מדובר במטופל בגיר.

זהו צעד לא ליברלי. זכותו של אדם במדינה דמוקרטית לקבל את נטייתו המינית וליהנות ממלוא השוויון בפני החוק. באותה מידה, זכותו שלא לקבל אותה ולהיעזר לשם כך בפרקטיקות טיפוליות שונות, גם אם אינן מוכחות די צורכן או בכלל. תפיסה פשוטה זו הייתה מוסכמת לפני שנים לא רבות על רובם המוחלט של הפעילים גם בתוך הקהילה הגאה. כך כתבו שני משפטנים בפרק שמוקדש לטיפולי המרה ומהווה חלק מקובץ משפטי נרחב הדן במגוון היבטים של זכויות להט"ב, שהתפרסם ב-2013  (ההדגשה שלי, ז"ש):

אף על פי שלדידנו טיפולי המרה הם  פרקטיקה פסולה, המבקשת "לרפא" אנשים  מנטייתם המינית, שוודאי איננה מחלה, אנו סבורות כי הטלת איסור גורף  בחוק על עריכת טיפולי המרה אינה רצויה בשל הפגיעה הרחבה באוטונומיה של הפרט הגלומה במהלך כזה. אנו מציעות לפיכך לאמץ הסדרים משפטיים, או ליתר דיוק להחיל הסדרים משפטיים קיימים על טיפולי המרה,  באופן  אשר יגביר את קבלת ההסכמה האמיתית מדעת של מטופלים לטיפולים אלו ויסייע בהגדרת סטנדרט של טיפול סביר".[i]

ודוק – המחברים אינם מאמינים ביעילות של כל סוג טיפול שכזה, ורק מדגישים שעליו להיות נגיש, זמין ומפוקח. חוזר המנכ"ל הנוכחי מוזן, לדעתי, מאג'נדה של השר הורוביץ, אג'נדה פרוגרסיבית שאינה ליברלית, וייתכן מאוד שהיא חשופה להשגות משפטיות.

לצד זאת, בנימוקים של שלמה שמחה יש כמה פערים בולטים, הממחישים בדיוק את הסיבה לכך שרוב רובה של הקהילה הגאה מתייחס לטיפולי ההמרה כאל פרקטיקה המהווה איום ישיר עליה. לשם הסבר, אבקש לחזור על התיאור שלו להתפתחות יחסה של הפסיכותרפיה המודרנית להומוסקסואליות, אך בגרסה שונה מאוד.

כפי ששלמה שמחה מציין בצדק, הומוסקסואליות אכן נחשבה פתולוגיה במהדורה הראשונה והשנייה של קטלוג האבחון הפסיכיאטרי DSM. זה קרה מכיוון שפסיכיאטרים דאז, כמו שאר בני דורם, ראו בהומואים ולסביות סוטים מופקרים ומופרעים. ברם, שלמה שמחה מצרף לעניין שלוש טענות נוספות –  אחת מתעתעת ושתיים נוספות שגויות. הטענה המתעתעת היא שכביכול הומוסקסואליות הוצאה מה- DSM אך ורק בלחץ של קבוצות אקטיביסטים, ללא כל קשר להתפתחות המחקרית. כל מי שמכיר את תולדות המאבק ההומולסבי וגם את ההיסטוריה של הפסיכיאטריה המודרנית מבין כמה הטענה הזו מופרכת. ראשית, כיוון שגם הסיווג של הומוסקסואליות כמחלה נעשה ללא כל בסיס מחקרי. ושנית, מכיוון שלמעשה, כשהפסיכיאטרים שצידדו בפתולוגיזציה של הומוסקסואליות נשאלו מדוע הם למעשה רואים בה סטייה, לא הייתה בפיהם תשובה טובה. טענתם שכל האנשים ההומולסביים סובלים מהפרעות אישיות קיצוניות התבררה כטענה שהם עצמם לא יכלו להביא בדל ראייה לנכונותה.[ii]

טענה נוספת של שלמה שמחה היא שמתישהו בשנות ה-60 וה-70 התקיימה כביכול "תקופת תור הזהב" שבה פסיכואנליטיקאים, החמושים בתיאוריות של פרויד, פרנצי ומסעוד חאן עשו נסים ונפלאות בריפוי האנשים ההומולסביים מנטייתם המעיקה, עד שהקיץ הקץ ואותו ידע נשגב הושם בקרן זווית ושקע בתהום הנשייה. אומנם נכון שהתיאורטיקנים של שנות ה-60 וה-70 פיתחו תיאוריות שונות על אודות התפתחותה של נטייה הומוסקסואלית ואולי גם שיטות לטפל בה, אלא שבשטח תיאוריות אלו הראו אפס יעילות (וכדאי לא לשכוח שלאותם תיאורטיקנים לא היה אז שמץ של מושג על אודות התשתית הגנטית והנוירופיזיולוגית של הנטייה ההומוסקסואלית, ידע הזמין היום לכל דורש). כך כותב למשל, המטפל המשפחתי טרנס ריל, בספרו על דיכאון גברי, ביחס לאותן תיאוריות קלאסיות על אודות מוצאה של ההומוסקסואליות:

"הסבר מדעי" זה על שורש ההומוסקסואליות, יש לו הוכחות ממשיות בערך באותה המידה כמו לתיאוריות הביניימיות על ארבע ליחות. שורשי ההסבר בימים שבהם פסיכיאטריה הגדירה את ההומוסקסואליות כמחלה, בתקופה שבה "טיפלו" פסיכולוגים ב"סטייה" של אלפי גברים הומואים – שחלקם הגיעו לטיפול מרצונם וחלקם נשלחו אליו על ידי משפחותיהם. הגיעה השעה להכיר בכך שהמיתוס הזה דוחה.[iii]

לכל איש טיפול דאז, שעיניו בראשו, היה ברור שמטופליו ההומוסקסואלים במקרה הטוב מדחיקים את ההתנהגויות ההומוסקסואליות שלהם או אומרים למטפל את מה שהוא רוצה לשמוע – אך נשארים, גם אחרי הטיפול, עם אותה נטייה. תיאוריות אלו נדחו לקרן זווית לא בשל אקטיביסטים, אלא מכיוון שסתרו בעליל את מה שרוב אנשי המקצוע בתחום חוו מהמטופלים ההומואים והלסביות שלהם, בתנאי שהיו מוכנים להקשיב להם ללא דעה קדומה. כדאי לקרוא, למשל, את התיאורים בספרו של ריצ'רד איסיי, פסיכואנליטיקאי גיי ממוצא יהודי, שמתאר בספרו 'להיות לגיי' איך עשרות עמיתיו למקצוע בשנים ההן, שהיו הומוסקסואלים בארון ונשואים לנשים, חיפשו בלילות אחרי מפגשים מזדמנים עם גברים – ובימים הסבירו למטופלים ההומוסקסאולים שלהם-עצמם ממה הנטייה שלהם נובעת וכיצד הם יכולים "להירפא" ממנה.[iv] מובן ששלמה שמחה אינו מביא הפניה ולו למחקר אחד שמחזק את דעתו, אלא מסתפק בציון קיומה של "המסורת הפסיכואנליטית הקלאסית, מפרויד ופרנצי, דרך ויניקוט ומסעוד חאן ומקדוגל" ש"פיתחה כלים בהבנת נטיות מיניות ולטיפול באיזון חדש שלהן" – משל היו אותן תיאוריות ידע הצפון ליודעי ח"ן ועובר כסוד שבעל פה מתלמיד לרבו ולא "פסיכולוגיה קלינית, העוסקת בטיפול על בסיס מדע הפסיכולוגיה" כדבריו בפתיחת רשימתו. קשה להפנות לחומר שאינו קיים.[v]

טענה קריטית נוספת, שעליה חוזרים בשנים האחרונות לא מעט גורמים אינטרסנטיים, היא שהמונח "טיפולי המרה" מתייחס רק לטיפולים הכוללים כפייה או טכניקות התנהגותיות אגרסיביות. אכן, בין שלל הטיפולים שאנשי מקצוע שונים השתמשו בהם בעבר היו גם טכניקות התנהגותיות אגרסיביות – אך זו הייתה תופעה שולית יחסית גם אז. הנזק העיקרי נגרם לאנשים ההומולסביים בדיוק מהמכוננים של אותה "מורשת מפוארת" ששלמה שמחה מדבר עליה – פסיכיאטרים בכירים בארה"ב, פסיכואנליטיקאים ברובם, שהאמינו שנטייה מינית הומוסקסואלית לעולם אינה חלק מובנה בזהותו של הפרט, אלא תמיד מעידה על פגם, שבר או טראומה כלשהי שעל המטפל לחפש אחריה עד שימצאנה.[vi] רובם אמרו, כתבו והרביצו בתלמידיהם את התורה הזו: כל ההומואים והלסביות הם אנשים מופקרים שאינם מסוגלים לקחת אחריות; אין ולא יכול להיות הומוסקסואל מאושר; אין ולא יכול להיות זוג גברים או נשים יציב ומאושר. כתוצאה מכך, ברור שאסור להומוסקסואלים ולסביות להיות בתפקידים הדורשים אחריות, כגון שירות צבאי, הוראה, הדרכה, רפואה, טיפול וכדומה. מטופל שהיה מסכים לשאת על עצמו את העול הזה היה יכול לקבל יחס סלחני ל"סטייה שלו". אך מטופל שהעז לפקפק בתיאוריה ולבטא זאת באוזני המטפל שלו היה חשוף להשפלה אלימה, להרחקה מהטיפול, ובמידה והוא היה איש טיפול בעצמו (כמו איסיי) אף לגדיעת מטה לחמו.[vii]

אותם פסיכיאטרים, החמושים בתיאוריות הנפלאות מבית מדרשם של פרנצי וויניקוט, נלחמו בחירוף נפש נגד הוצאת ההומוסקסואליות מקטלוג האבחון הפסיכיאטרי ב-1973, ולאחר מכן נגד מהלך מקביל באיגוד הפסיכואנליטי של ארה"ב (שם זה קרה רק ב-1991). גם לאחר מכן הם המשיכו להילחם נגד כל שוויון זכויות לקהילה הגאה – בשירות הצבאי, בהכרה בנישואין או בהורות. לא פלא שהקהילה הגאה רואה באותם אנשי טיפול את אויביה המרים.

אם כן, ברור שגם חוזר המנכ"ל וגם שלמה שמחה נוקטים הגדרה משובשת של טיפולי המרה. זה איננו "טיפול אלים או כפייתי" וגם לא "כל טיפול שנועד לקדם שינוי של נטייה מינית", אלא משהו אחר: "טיפול המתבסס על תפיסתה של נטייה מינית הומוסקסואלית כתולדה הכרחית של שיבוש או טראומה וטוען שאינה יכולה להיות בכל מקרה חלק מובנה בזהותו הבסיסית של הפרט". אני מאמין שעם ההגדרה הזו כולנו נוכל לחיות.

ובדיוק מכל הסיבות הנ"ל, חוזר המנכ"ל החדש הוא מיותר וחסר טעם. מדוע לסתום את פיו של אדם שממילא אין לו מה להגיד ולא ממצאים להציג?

 

זאב שביידל הוא עובד סוציאלי, איש טיפול ופעיל בקהילה הגאה.


 

שלמה שמחה

יש ממצאים מובהקים, והם תומכים בתפיסתנו

תודתי העמוקה לזאב שביידל על מאמר התגובה המצוין אשר יאפשר להעמיק את השיח.

שאלת האירועים אשר הובילו להוצאתה של ההומוסקסואליות מה-DSM  היא שאלה מרתקת אשר ככל הנראה תישאר במחלוקת היסטורית בין זאב לביני. ברם, העובדה כי הגורמים הסיבתיים להתרחשותם של אירועים היסטוריים עשויה להישאר במחלוקת, אין משמעה כי אי אפשר לדבר כלל על התפתחותן של נטיות מיניות. אני מסכים אפוא עם זאב, כי את הטיעונים בסוגיה יש לבסס תחילה על מחקר אמפירי כך שצידוד בתיאוריות פסיכואנליטיות יתבסס על נתונים מדעיים, ולא להפך. אך בחינה מדוקדקת של הטקסט שכתב שביידל מלמדת כי דווקא המצדדים בעמדה של זאב אינם עומדים בנטל זה.

כך למשל, הוא כותב ביחס למסורת הפסיכואנליטית מבית מדרשם של פרויד, פרנצי ומסעוד חאן כי "לאותם תיאורטיקנים לא היה אז שמץ של מושג על אודות התשתית הגנטית והנוירופיזיולוגית של הנטייה ההומוסקסואלית, שזמין היום לכל דורש".

אך מהי אותה תשתית שעליה מדובר? מאחר ששביידל לא שטח תשתית מדעית לטענותיו, והוא מסתפק באמירה "כללית" על אודות הידע המדעי, איאלץ לשער כי כוונתו היא לעבודה המחקרית מבית מדרשם של המר[viii] (הומוסקסואל מוצהר בפני עצמו) וביילי, שנעשתה ברובה בשנות ה-90 של המאה הקודמת ובשנותיה הראשונות של המאה הנוכחית.[ix]

ברם, סקירה עדכנית של המחקר כיום מביאה למסקנה כי לא קיים מכניזם ברור, ובוודאי לא תשתית גנטית ונוירופיזיולוגית, להופעתן של נטיות הומוסקסואליות.[x] כך למשל, מאמר שפורסם בשנת 2021 ב-Journal of Homosexuality קובע לאחר סקירה מקיפה כי "בשלב זה, למרות קיומם של מחקרים רבים בתחום משיכה מינית לא-הטרוסקסואלית, אין כל גורם יחיד שיכול להסביר את התפתחותה של משיכה זו".[xi] זו גם הסיבה לכך שערכאות שיפוטיות בארה"ב שהובאה בפניהן שאלת חוקיותן של מגבלות על טיפול נפשי בנטיות מיניות קבעו כי אלו אינן חוקתיות וכי לא קיימת תשתית מדעית מספקת המצדיקה הגבלה מעין זו.[xii]

גם במחקר החשוב ביותר בתחום, שנעשה בשנת 2019 בקרב כחצי מיליון (!) נבדקים בחיפוש אחר "הגן ההומוסקסואלי", נקבע באופן מפורש כי לא ניתן לנבא, על בסיס גנום, מה תהיה המשיכה המינית של אדם, וכי גם במקרים שבהם קיימת השפעה גנטית (8 עד 25 אחוז מהמקרים), השפעה זו אינה מעידה על נטייה מינית אלא על האחוז היחסי של קיום יחסי מין עם בני אותו המין ביחס לכלל יחסי המין שקיים האדם בחייו (מדובר בהבדל משמעותי, אך תקצר היריעה מלחדד זאת). לצד זאת הצביעו החוקרים על החשיבות של המחקר להבנה של ההשפעה החברתית והתרבותית על המשיכה המינית, לאור ההבדל בין השכיחות שלה בתרבויות שונות, השוני בין שני המינים ועל האינטראקציה בין תרבות לבין גנטיקה.[xiii] גם מחקרי התאומים הישנים שמצאו מתאם של 20 עד 22 אחוזים בלבד במשיכה מינית בין תאומים זהים מקשים על תזת הבסיס הגנטי;[xiv] לשם השוואה נציין כי המתאם לעניין גובה ומשקל בין תאומים זהים עומד על 91 עד 97 אחוז.[xv]

שביידל מבקש להמשיך ולקבוע, בצטטו את נייר העמדה של איגוד הפסיכולוגים של ישראל, כי "הבסיס המקצועי והעדויות האמפיריות להצלחתם של טיפולי המרה הוא קלוש למדי". אלא שלמשפט זה יש המשך ישיר באותו נייר עצמו: "הוועדה ערה לכך שבמחקרים רבים בתחום קיימות בעיות מתודולוגיות לא פשוטות. יש להניח כי סיבות של 'תקינות פוליטית' מקשות על האפשרויות למימון ופרסום של מחקרים בדבר יעילותם האפשרית של טיפולי המרה".[xvi] זאב, אכן הכנות נדרשת.

בהקשר זה יש לציין גם כי מחקרים רבים מצביעים כיום על פלואידיות בתחום המשיכה המינית, ועל העובדה כי זו משתנה במהלך השנים. כך למשל, נמצא כי יותר ממחצית הנשים שדיווחו על זהות הומוסקסואלית או ביסקסואלית דיווחו כעבור עשר שנים על זהות מינית אחרת,[xvii] ובמחקר אחר נמצא כי 39 אחוז מהאנשים שזיהו עצמם כהומוסקסואלים שינו את עמדתם כעבור שנים מספר.[xviii] ברי אפוא כי המשיכה המינית גמישה, וכי במקרים רבים (אם לא ברובם של המקרים) אין היא מוּלדת.

כיצד מסבירים פעילי להט"ב נתונים אלו? תשובתם לרוב, טאוטולוגית: הומוסקסואליות הינה קבועה ולא ניתנת לשינוי. לכן, כאשר מגיעות עדויות או מחקרים על שינוי או תמורה במשיכה, הדבר מלמד כי מדובר היה מלכתחילה בביסקסואלים לא-מודעים-לעצמם ולא בהומוסקסואלים. אם הטענה הזאת נשמעת לכם מוכרת, זה רק מפני שמדובר במִחזורה של הטענה הישנה והרווחת בפי מטפלי המרה, כי "הומוסקסואלים הם בעצם הטרוסקסואלים בארון", שנועדה לשרת את כפיית עולמם הפנימי על המטופלים. נדמה כי הגיע העת להפסיק להשתמש בהרמנויטיקת החשד הזאת, ולכבד את מחשבתו של המטופל כפי שהיא, לשני הכיוונים.

*

הסירוב העיקש מצידם של פעילי להט"ב להכיר בנתונים אלה ולאורגם עם התיאוריה המוצעת מזה שמונים שנה מוביל גם לעיוורון בהכרה כי במקרים רבים (ויודגש: לא בכולם) עשויה נטייה מינית הומוסקסואלית להעיד על טראומה כלשהי בחייו של הפרט; טראומה שעצימת העיניים בפניה מהווה עוולה עצומה לרווחתם הנפשית של להט"ב. כך למשל, מפנה שביידל למחקר עדכני די הצורך לשיטתו, משנת 2014, המלמד על שיעור הפגיעות המיניות הנמוך (בשונה מהמחקר שהצגתי אני) בילדוּת של להט"ב.[xix] נצעד אפוא לתוך מחקר זה: לפיו, כ-19 אחוז מהמזהים את עצמם כבעלי נטייה מינית הומוסקסואלית נפגעו מינית בילדות, זאת לעומת 8 אחוזים  בקרב האוכלוסייה הכללית. אך המחקר גם מציין (ולא ברור מדוע  שביידל לא מתייחס לכך) כי 42 אחוז מתוך אותה אוכלוסייה מדווחים כי חוו התעללות פיזית בילדותם, זאת לעומת 27 אחוז באוכלוסייה הכללית (נתונים העולים בקנה אחד עם התיאוריות הפסיכואנליטיות המסורתיות, ובפרט עם זו של מסעוד חאן, שאותה ביקר שביידל בלגלוג-מה, בדבר התפתחותה של טראומה מצטברת). ובסך הכול, כ-48 אחוזים מאלה המזהים עצמם כמשתייכים לאוכלוסיית הלהט"ב מדווחים על פגיעה כלשהי בילדות, זאת לעומת 30 אחוז באוכלוסייה הכללית – עובדה המלמדת על שיעור חפיפה גבוה פי שניים של פגיעות מיניות יחד עם התעללות מינית בילדות בקרב להט"ב בהשוואה לאוכלוסייה הכללית.[xx]

נתונים אלו מלמדים (גם לשיטתו של שביידל), על שכיחות גבוהה פי כמה של פגיעות בילדוּת בקרב להט"ב, נתון שיש לתהות אודותיו: מדוע הומוסקסואלים מדווחים על אחוזים כה גבוהים של התעללויות שונות בילדוּת? האם מודל ה-minority stress שבו תומכים ארגוני הלהט"ב יש בו כדי להסביר פגיעות כה מרובות בילדים צעירים עוד לפני גיבוש זהותם המינית? אתמהה. דומה אפוא כי שביידל שוכח כי שיעור הפגיעות המיניות בבנים ובנות עד גיל 16 זהה בין המינים, וכי השיח על פגיעות מיניות בבנים והשפעותיהן הוא אחד הנושאים המושתקים ביותר בתוך המבנה המשפחתי.[xxi] מיותר לציין כמובן, מהן ההשלכות הנפשיות הקשות אשר עשויות להיות לפגיעות אלה על הילדים בבגרותם, לרבות שיבוש בהתפתחות המשיכה המינית.[xxii]

אחרי כל אלה, דומה כי הדבר החמור במאמרו של שביידל הוא מה שמונח בו באופן חצי סמוי: ההנחה כאילו אינני אדם אמיתי וכי טיפוליי הם אגדה שלא אירעה מעולם; "אדם שממילא אין לו מה להגיד ולא ממצאים להציג". דא עקא, אני[xxiii] וחבריי (כמה עשרות פסיכולוגים) מקיימים טיפולים פסיכולוגים ורואים לא פעם יכולת לאפשר את קיום בקשתו של המטופל לקיים אורח חיים בעל ממד הטרוסקסואלי. טיפול שאין בו כדי לקבע מראש את מטרותיו הסופיות, אך יש בו כדי להתחשב במטרות המטופל ולהיות קשובים להן.

חבריי ואני משקיעים מאמצים רבים בניסיון להציע רווחה נפשית למטופל התוהה על משיכתו המינית "בין שישאר הומוסקסואל ובין שישתנה".[xxiv] אנו חוטפים אש, הן ממטפלי המרה הן מתגובות כמו זו של זאב שביידל. ניאלץ לספוג תוקפנויות אלו המפקפקות בעצם קיומנו, כיוון שלא אנחנו במרכז הדיון, אלא מטופלינו ומשאלותיהם לרווחה נפשית בדרכים שונות. ועוד מילה, זאב, ביחס לעוקצנות ולפקפוק השזורים במאמרך: אולי כדאי שאת מלחמת התרבות נשאיר מחוץ לחדר הטיפולים. בשביל המטופלים שלנו, אלו שקוראים כאן ואלו שעוד יקראו בעתיד. הדיון צריך להתנהל במקצועיות ובהקשבה הן מצד האמת, הן מצד המטופלים שנקלעו ל'קרב היריות' התרבותי בסמטה.

 

שלמה שמחה הוא שם העט של פסיכולוג קליני ששמו שמור במערכת.


 

תמונה ראשית: fizkes/BigStock.


[i] נטע פטריק ויגאל אברהמי, "'אם זה לא שבור, אל תתקן את זה': טיפולי המרה מהזווית המשפטית", בתוך: זכויות הקהילה הגאה בישראל: משפט, נטייה מינית וזהות מגדרית, עורכים: עינב מורגנשטרן, יניב לושינסקי, אלון הראל, תל-אביב: נבו, צפרירים, 2016. המאמר זמין גם במרשתת. כותב שורות אלו היה שופט אקדמי (אנונימי) של הפרק הזה בטרם פרסומו בקובץ.

[ii] למבקשים להעמיק בנושא, מומלץ מאוד לעניין במסה של גדי טאוב "המהפכה בפסיכואנליזה" בספר מסותיו נגד בדידות, תל-אביב: ידיעות ספרים, 2016. טאוב מתאר את תחושת האורתודוקסיה הכנסייתית בתוך הממסד הפסיכואנאליטי והפסיכיאטרי של ארה"ב, שהיה צורך בתביעות משפטיות כדי לרכך אותו. טאוב עצמו אינו מתייחס כלל להומוסקסואליות, אך דבריו חשובים להבנת ההקשר הכללי.

[iii] טרנס ריל, אני לא רוצה לדבר על זה, מאנגלית: עמי שמיר, תל-אביב: עם עובד, 1999, עמ' 100.

[iv] Isay, R. A. (1996). Becoming gay: The journey to self-acceptance. New York, Pantheon.

[v] בשנת 2011, הסתדרות הפסיכולוגים בישראל מינתה צוות מיוחד לגיבוש "נייר עמדה בנושא טיפולי ההמרה" (זמין באתר הסתדרות הפסיכולוגים בישראל). המשפט הפותח את החלק של המסקנות בנייר עמדה זה גורס כי "הבסיס המקצועי והעדויות האמפיריות להצלחתם של טיפולי המרה הוא קלוש למדי". במאמר מוסגר אציין, כי הצוות שגיבש את נייר העמדה מורכב ברובו מפסיכולוגים מעל גיל 55, שגם לשיטתו של שלמה שמחה עוד הספיקו להיחשף לאותה מורשת נפלאה.

[vi] שלמה שמחה עצמו רומז רמז עבה לגישה דומה, כשהוא מצטט מחקר המצביע על שיעור גבוה באופן יוצא דופן של הומוסקסואלים שנפגעו מינית. מדובר במחקר חריג ולא עדכני (2001) שבו שיעור הגייז שנפגעו מינית גבוהים מאוד (46 אחוז, וזאת במדגם שאינו קליני!), ושיעור הסטרייטים נמוך למדי (7 אחוזים). מלבד העובדה שמחברי המחקר עצמם מתלבטים לגבי משמעות הממצאים שלהם ומזהירים מפני הסקת מסקנות של סיבתיות פשוטה, מחקרים רבים עדכניים יותר מצביעים על מספרים שונים מאוד, אם כי עדיין בפער ניכר: https://www.statista.com/statistics/676902/child-abuse-victimization-by-sexual-orientation-canada/

[vii] סיפור קשה על טיפול אצל פסיכואנליטיקאי בכיר, שכלל התעללות רגשית והשפלה אלימה, ניתן לקרוא, למשל, בספרו של ההיסטוריון הגאה מרטין דוברמן "טיפולים": Duberman, M. (1991). Cures: A Gay Man's Odyssey. New York: Penguin.

[viii]Hamer, D. H., Hu, S., Magnuson, V. L., Hu, N., Pattatucci, A. M. (1993). A linkage between DNA markers on the X chromosome and male sexual orientation. Science, 261, 321–327.

[ix] ראו למשל את מחקרו של ביילי על תאומים: Bailey JM, Pillard RC. A genetic study of male sexual orientation. Arch Gen Psychiatry. 1991. כמו כן, ראו את הסקירה שמציע ביילי: Bailey JM, Vasey PL, Diamond LM, Breedlove SM, Vilain E, Epprecht M. Sexual Orientation, Controversy, and Science. Psychol Sci Public Interest. 2016.

[x] ראו למשל: Margasiński, A., & Białecka, B. (2021). Developmental Regularities and the Issue of Adopting Homosexual Orientation by Adolescents – a Review of Research and Opinions. Kwartalnik Naukowy Fides et Ratio47(3), 239-260‏. ראו גם Mayer, L. S., & McHugh, P. R. (2016). Sexuality and Gender: Findings from the Biological, Psychological, and Social Sciences. The New Atlantis, 50, 10–143.

[xi] החוקרים אכן מצביעים על כך שקיימים כמה גורמים ביולוגים, אשר צירוף שלהם יחד עשוי להוביל לנטייה מינית הומוסקסואלית. אולם נתונים על אודות השכיחות של הצטרפות, כאמור, לא הובאו; במחקר משנת 2019, הנידון בפסקה הבאה, ישנם נתונים אלה – המלמדים על ההשפעה הנמוכה של הפיזיולוגיה בלבד על הנטייה המינית.

[xii] ראו למשל Otto v. City of Boca Raton, No. 19-10604 (11th Cir. 2020).

[xiii] Ganna, A., et al. (2019). Large-scale GWAS reveals insights into the genetic architecture of same-sex sexual behavior. Science (New York, N.Y.), 365 (6456), eaat7693 . ראו הרחבה בפרק הסיום שם.

[xiv] Whitehead, Neil. (2011). Neither genes nor choice: Same-sex attraction is mostly a unique reaction to environmental factors. Journal of Human Sexuality. 3. 81-114.

[xv] יש לציין כי התמונה אינה מתמצה בסוגיה הגנטית, ויש לתת את הדעת גם לחשיפה הורמונלית טרום לידתית ושוני נוירולוגי; אך תקצר היריעה הנוכחית, ואני תקווה כי אוכל בהקדם לשטוח את טיעוני המדעיים גם בתחומים אלה.

[xvi] ראו גם המשך אותה פסקה, בדבר היעדר היכולת להתעלם מגוף הידע המצטבר הקיים, חרף מגבלות התקינות, ואשר מורה שטיפולי המרה אינם יעילים. כפי שניתן להבין מן הכתוב, יש לדעתי לבחון מדעית מחדש את תוקפה של אמירה זו בהתאם לגוף הידע הקיים כיום, יותר מעשור מאז כתיבת נייר העמדה בידי הוועדה.

[xvii] Mock, S.E., Eibach, R.P. Stability and Change in Sexual Orientation Identity Over a 10-Year Period in Adulthood. Arch Sex Behav 41, 641–648 (2012).

[xviii] Kinnish, K.K., Strassberg, D.S. & Turner, C.W. Sex Differences in the Flexibility of Sexual Orientation: A Multidimensional Retrospective Assessment. Arch Sex Behav 34, 173–183 (2005).

[xix] Distribution of self-reported physical and sexual child abuse victims in Canada in 2014, by sexual orientation, https://www.statista.com/statistics/676902/child-abuse-victimization-by-sexual-orientation-canada/

[xx] מדובר במחקר שצירף שביידל, שלא במקרה – שכן זהו מחקר הממעיט באחוז הפגיעות המיניות והפער בין אוכלוסיית הלהט"ב לשאר האוכלוסייה, כאשר במרבית המחקרים, השכיחות לפגיעה מינית בקרב הומוסקסואלים עומדת על פי ארבעה וחמישה ביחס לשאר האוכלוסייה. ראו למשל את המטא-אנליזה של 37 מחקרים שערכו פרידמן ועמיתיו: Mark S. Friedman, Michael P. Marshal, Thomas E. Guadamuz, Chongyi Wei, Carolyn F. Wong, Elizabeth M. Saewyc, and Ron Stall, (2011). A Meta-Analysis of Disparities in Childhood Sexual Abuse, Parental Physical Abuse, and Peer Victimization Among Sexual Minority and Sexual Nonminority Individuals. American Journal of Public Health 101, 1481_1494, https://doi.org/10.2105/AJPH.2009.190009.

[xxi] ראו באתר קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, בלשונית "מידע".

[xxii] Working with childhood sexual abuse: a survey of mental health professionals. Child Abuse Negl. 2003;27(2): 191–198. Crossref, Medline, Google Scholar; Ryan G, Lane S, eds. Juvenile Sex Offending: Causes, Consequences, and Correction. San Francisco, CA: Jossey-Bas Publishers; 1997. Google Scholar;  Walrath C, Ybarra M, Holden W, Liao Q, Santiago R, Leaf R. Children with reported histories of sexual abuse: utilizing multiple perspectives to understand clinical and psychological profiles. Child Abuse Negl. 2003;27(5):509–524. Crossref, Medline, Google Scholar; Paolucci EO, Genuis ML, Violato C. A meta-analysis of the published research on the effects of child sexual abuse. J Psychol. 2001;135(1):17–36. Crossref, Medline, Google Scholar; Putnam FW. Ten year research update review: child sexual abuse. J Am Acad Child Adolesc Psychiatry. 2003;42(3):269–278. Crossref, Medline, Google Scholar. וראו גם בהרצאותיהם ביוטיוב של ד"ר צביה זליגמן (דקה 15:57) וד"ר גלית בן אמיתי (במצגת בדקה 15:44) בכנס בבית החולים בלינסון שעסק בפגיעות מיניות בנשים.

[xxiii] מספר הרישוי המקצועי שלי נחשף בפני עורכי 'השילוח' לפני כתיבת המאמר.

[xxiv] זיגמונד פרויד, מכתבים, מגרמנית: ערן רולניק, בן-שמן: מודן, 2019, עמ' 285.

עוד ב'השילוח'

כגוף ללא נשמה
הציבור הערבי במדינת ישראל: חזון לעתיד
חינוך ללא גבולות

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית blank

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה blank

קרא עוד

כלכלה וחברה blank

קרא עוד

חוק ומשפט blank

קרא עוד

ציונות והיסטוריה blank

החלום
וינסטון צ'רצ'יל
קרא עוד
המשורר הלא לאומי
דעאל רודריגז גארסיה
קרא עוד
הרצל עכשיו
ליאת נטוביץ-קושיצקי
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.