מדינה פלסטינית במחשכים

הרחק מהשיח הישראלי, גורמים עלומים הכניסו לחקיקה האמריקנית סעיף הקובע שהקמת מדינה פלסטינית היא מעתה מדיניות ארצות הברית. זה מסוכן

החיים האמיתיים הם כל מה שמתרחש כשאתה עסוק במשהו אחר לגמרי. בשעה שראש ממשלת ישראל נפתלי בנט היה שקוע כולו במשבר אוקראינה עמלו מחוקקים אמריקנים בשני בתי הקונגרס על חוק התקציב השנתי שלהם. נבחרי הציבור האמריקנים, שניצבו בפני דדליין קשוח, התרוצצו אנה ואנה כדי להגיע לעמק השווה בשלל נושאים החשובים למרקם חיי האומה האמריקנית.

לרוע מזלה של מדינת ישראל בכלל, ושל ראש הממשלה בנט בפרט, מישהו החליט להזריק מנת ציאניד לתוך העורק הראשי של חוק התקציב האמריקני. לתוך הצעת החוק מספר 2471 – שהינה ארוכה יותר מהרבה ספרי יען – הוזרק לפתע סעיף שקבע שהמדיניות הרשמית של הממשל האמריקני היא תמיכה במדינה פלסטינית.

היה זה מחטף כפול, מחטף על גבי מחטף. במחטף הראשון, לפני חודשים מספר, הוחדר רעיון המדינה הפלסטינית לתוך הצעת חוק תמימה שביקשה לקדם את הסכמי אברהם ואת הנורמליזציה במזרח התיכון, שעות ספורות לפני הצבעה מקדמית עליה. במחטף השני, הצעת החוק הנגועה הזאת הוגנבה ברגע האחרון לחוק התקציב. אגב, כתוצאה מן המחטף הראשון, הסנטור טד קרוז נהג כחסיד אומות העולם, ובלי מילה טובה משום גורם ממשלתי ישראלי, קם ותקע את הצעת החוק הראשונית – עד שהיא הוגנבה לחוק התקציב (יש גבול למה שסנטור אחד מסוגל לעשות).

המחוקקים הספורים שהיו מודעים לאירוע לא הבינו את משמעותו. מחוקק אמריקני ממוצע שומע "שתי מדינות" ומבין "דו-קיום". לא עולה בדעתו שהפיכת הרשות הפלסטינית ל"מדינה" פירושה הענקת רישיון בלתי חוזר להתחמש התחמשות מלאה – במרחק אופניים מירושלים, תל-אביב וגוש דן. אין לו מושג מהי "מועצה אזורית מטה בנימין" והוא לא יודע שמדובר בעוטף-נתב"ג. הוא גם לא יודע שהכרה כ"מדינה" מעניקה תעודת בעל אכסניה המזכה את המחזיק בה להלין אצלו את כל כרישי העולם התחתון הדיפלומטי הבינלאומי, מממשיכי הקג"ב ברוסיה ועד לשיכורי הגרעין באיראן.

מחלקה Z, סעיף 104, תת-סעיף 5. "מדיניותה של ארצות הברית היא לתמוך בפתרון לסכסוך שמוביל לשתי מדינות". מילים ספורות, שמשמעותן המדינית היא זריקת עידוד לדיקטטורים של הרש"פ, והתחלת דרך שעתידה להעניק להם, בחסות הדמוקרטיות הגדולות במערב, סמכויות בלתי הפיכות ומרחיקות לכת.

לראשונה בתולדות החקיקה האמריקנית מופיע רעיון שתי המדינות כ'מדיניות' ("policy"). לניסוח זה יש השלכות מדאיגות בעיניים ישראליות על תפקוד הרשות המבצעת האמריקנית: מעתה, אם הנשיא ירצה לקדם מדיניות בינלאומית שתומכת במדינה פלסטינית, הוא יוכל לטעון שהוא עושה כך כי "ידיו קשורות" בשל עמדת הקונגרס; ואם ירצה לקדם מדיניות הפוכה, יצטרך להתעמת עם התקדים המעוגן בספר החוקים האמריקני.

למעשה, ההתפתחות הזאת נוגעת בבטן הרכה של ממשלת בנט: התיאוריה המובילה את בנט היא ש-"70 אחוז מהציבור מסכים על 70 אחוז מהנושאים". נושא המדינה הפלסטינית נמנה עם 30 האחוזים הנותרים. ולא במקרה, שוחרי רעתו של העם היהודי מתמחים בהתבייתות דווקא על אותם 30 אחוז. אלו הן נקודות התורפה שאותם ניצלו גורמים עלומים מעבר לים, כשהנביטו במחשכים סכנה קיומית המרחפת כעת מעל ראשי כולנו. יודגש כי לא מדובר בחוק סתמי, נעדר ייחוס. אם שיש מי שמסוגלים לדאוג להכללת הצעת החוק הזאת בחוק התקציב, על פני המוני הצעות חוק שלא זכו לכך – תהיה זו נאיביות להאמין שפועלם יסתכם בעצם חקיקת החוק ותו לא.

בירושלים, עד כה, נראה שאיש לא שם לב או לא התעניין. איש לא אמר תודה לטד קרוז, איש לא הביע דאגה מהחקיקה החדשה. האם מדובר בחוסר רגישות לזירה האמריקנית? בחוסר עניין במה שנמצא מתחת לרדאר התקשורתי? או אולי בקושי לעסוק בסוגיות שאינן נוחות לקואליציה?

קשה לדעת. החוק כבר עבר, אבל הוא מן הסתם רק ירייה ראשונה במערכה, והתגובה הישראלית עשויה להכריע. נותר לקוות שראש הממשלה מבין את חומרת העניין, ושהוא מסור דיו וחכם דיו כדי לסכל את ההידרדרות הזו בדיעבד.


 

סוזי דים היא פעילת ימין ודוברת ארגון מטות ערים.


 

תמונה ראשית: Fredex\Bigstock.

עוד ב'השילוח'

נורמת הזכויות – וזכות הנורמה
דיפלומטיה במדים
אור מן הגויים

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית blank

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה blank

קרא עוד

כלכלה וחברה blank

קרא עוד

חוק ומשפט blank

קרא עוד

ציונות והיסטוריה blank

החלום
וינסטון צ'רצ'יל
קרא עוד
המשורר הלא לאומי
דעאל רודריגז גארסיה
קרא עוד
הרצל עכשיו
ליאת נטוביץ-קושיצקי
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.