שיר ושבר: על ההחמצה בשירת העת

הציבור הישראלי, הנמצא במאבק על חייו, מחפש ביצירה העברית בית לחוויותיו המורכבות: לכאב אבל גם לעמידה, לבנייה, לאחווה ולגבורה. בשירת הזמן הזה, הכלואה ברובה בחוויית הצעקה, בקושי ימצא את מבוקשו

הפה הישראלי דומה יותר לפצע. – אורי צבי גרינברג[1] אנחנו חיים בשעה שמידתה גדולה ממידת השפה שבפינו. שעה שמאלצת אותנו לפיכך "לתורה חדשה",[2] או בעצם, לבניינן של שפה חדשה וזהות חדשה. דומה כי אנשים אחרים אנחנו, משונים ממי שהיינו עד לערב המערכה.[3] האירועים הקיומיים הפוקדים את החברה הישראלית בעת הזאת – על עוצמת החורבן מחד ותעצומות הנפש מאידך – מציבים לפתחם של היוצרים והכותבים אתגר פואטי ומוסרי חסר תקדים. אך בסיכום ביניים, כיום, נראה כי לנוכח גודל השעה, התגובה המיידית, הרפלקסיבית, של היצירה העברית הייתה בעיקרה מתן פתחון פה למה שאני מבקש לכנות כאן "צעקה". הצעקה היא אותה התפרצות וולקנית

לקריאת המאמר המלא רכשו מנוי

מנוי שנתי מתחדש החל מ-7.4 ש"ח לחודש בלבד

התחברות מנויים