פופוליזם פירושו לקחת את העם ברצינות

מאז תחילת המאה הנוכחית פורח הפופוליזם כאמצעי למחזוּר הפחדים של האליטות במערב. בתקשורת מהזרם-המרכזי, הפופוליזם נתפס כסַמָּן לכוח אפל ומסוכן שעלול לערער את המוסדות הפוליטיים היציבים שטופחו בזהירות בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה. משום כך, תארים כמו "קיצוני", "ימני קיצוני", "סמכותני", "גזעני" ואפילו "פשיסטי" מזווָגים תדיר למילה פופוליסטי. האסטרטגיה הממסגרת את הפופוליזם כהיפוכן של הנורמות הדמוקרטיות והליברליות נועדה ליצור מרחק מוסרי בינו לבין שאר החברה.

ייצוג הפופוליזם כמחלה מוסרית מונחל תכופות באמצעות סיפֵּר היסטֵרי על היקף האיום מצידו. לעיתים משייכים אותו לעולם המחלות ומתארים אותו כווירוס. צמיחתה של תנועה פוליטית זו או אחרת שסומנה כפופוליסטית מדומה לפעמים לזיהום ולפעמים למגפה. "המגפה הבאה: פריצתו של הפופוליזם מתעורר", מזהיר אחד הפרשנים. "הפופוליזם, הגזענות ושנאת הזרים הדביקו את אירופה", טוען כותב באתר 'יוראקטיב'.[1] ניסוח זהה נמצא גם בפוסט פייסבוק של "הצעירים הפדרליסטים האירופיים". אקדמאי אמריקני כותב על "הפופוליזם כנגיף תרבותי".[2] מאמר על המפלגה הספרדית 'ווקס' מוכתר בכותרת "וירוס פוליטי? השיח הפופוליסטי של ווקס בזמני משבר".[3] אוטו אינגליש, פרשן ב'פוליטיקו', הביע תקווה ש"הקורבן הבא של נגיף הקורונה" יהיה "הפופוליזם".[4] אחרים היו זהירים יותר ודיווחו כי "הקורונה לא הרגה את הפופוליזם העולמי".[5]

השימוש בשיח רפואי המאבחן את הפופוליזם כחולי מוסרי מזכיר את השימוש בפסיכולוגיית ההמון, במאה ה-19, כדי לשלול לגיטימיות משאיפותיו הדמוקרטיות של העם. הדמוניזציה של ההמונים במאה ה-19 היא, בדיעבד, מבשרת הפתולוגיזציה של הפופוליזם בזמננו. אנשי פסיכולוגיית ההמונים, כגון גוסטב לה-בון, ראו את העם כהמון שטוף באי-רציונליות ובהזיות. כאז כן עתה, השיח הרפואי על החיים הציבוריים, המדיקליזציה שלהם, מבטא שנאה של האליטה לכל הנחותים ממנה בסולם החברתי המעזים לערער על שלטונה.

בשנים האחרונות, תחזיות אופטימיות על מות הפופוליזם מופצות במקביל לנבואות זעם על החורבן שעתיד הפופוליזם לחולל. "האם אירופה הגיעה לנקודת השיא של הפופוליזם?" שאל פול טיילור ב'פוליטיקו' (5.9.2019), והכריז כי "אפשר שכיוון התנועה התהפך, והימין הלאומני מתחיל בירידתו". בחודשים האחרונים נגוזו התקוות הללו, שכן ברור כי כל התנועות המתויגות כפופוליסטיות נמצאות בעלייה. הבחירות בחודש יוני לפרלמנט האירופי הובילו לעלייה ניכרת במספר הנבחרים המשויכים למפלגות פופוליסטיות. נראה שהשיח המשפיל, הרואה בפופוליזם נגיף, לא יועיל הרבה למבקשים לבלום אותו.

הסלידה מהפופוליזם שכיחה במיוחד בחוגי האוליגרכיה המנהלת את האיחוד האירופי. שם מסרבים להחשיב את המפלגות הפופוליסטיות כיריבות לגיטימיות. הן נתפסות שם כאויבות, והאיחוד האירופי מזרים כספים למיזמים שמטרתם למגר את מגפת הפופוליזם. אחד המיזמים האלה נקרא "מתנגדים לאיום הפופוליסטי: המלצות למדיניוּת וכלים חינוכיים". ההנמקה שהוא מספק היא ש"רגשות פופוליסטיים ופוליטיקה פופוליסטית מתפשטים על פני אירופה וקורעים את החברה שלנו ל'אנחנו' ו'הם'. המיזם מציג את עצמו כ"פרויקט במימון האיחוד האירופי", אשר "מתייצב לנוכח האתגר הזה, ועל ידי כך מבטיח יציבות לדמוקרטיות הליברליות".[6]

העובדה שהאיחוד האירופי מסבסד תעמולה להדיפת המפלגות הפופוליסטיות מלמדת שהוא אינו רואה בכל המפלגות ביבשת שותפוֹת פוליטיוֹת לגיטימיוֹת. אדרבה, הוא מנסה לשים אותן בהסגר. ביטוי צורם במיוחד לרגש זה נמצא בדברי ז'אן-קלוד יוּנקר, נשיא הנציבות האירופית לשעבר, אשר ראה במאבק נגד הפופוליזם מעין מלחמת קודש. בשנת 2016 הוא הזהיר מפני הסכנה הגלומה ב"פופוליזם הדוהר". בהוסיפו כי "עלינו להילחם בלאומנות" ו"לחסום את דרכו של הפופוליזם", הוא עורר זיכרונות מהימים היפים של המלחמה נגד הפשיזם.

שנאה לאומה

לדידו של יונקר, פופוליזם ולאומנות הם שני איומים על אורח חייו, ושניהם כרוכים יחדיו. מנקודת מבטו, רגש לאומי חזק הוא איום ישיר על המיזם הפדרליסטי שמקדמים ה"אירוקרטים", פקידי האיחוד האירופי. ואכן, מאחורי הרטוריקה האנטי-פופוליסטית הצורמת מסתתרת האמונה כי יש להכפיף את הרגישויות הלאומיות לחזון הקוסמופוליטי. רוב האירוקרטים ואנשי האליטות הגלובליסטיות התפרקו מן הלאומיות כדי כך שנוח להם יותר לתאר את עצמם כאזרחי העולם. להבדיל מהאנשים התומכים במפלגות פופוליסטיות ומזדהים עם הלאום שלהם, האליטות הקוסמופוליטיות התנתקו מהקרקע שלרגליהן. כדברי הסוציולוג מנואל קַסְטֶלְס, "האליטות הן קוסמופוליטיות והעם מקומי".

אליטות אלו, בניתוקן מעמיהן, לא רק שאינן מבינות מה מניע את העם, אלא הן גם מתבוננות בו בבוז מתנשא. האליטות התרבותיות, ובפרט האינטלקטואלים שבתוכן, רואות עצמן עליונות לחלוטין על בני ארצן המושרשים בלאומיותם. כך, לדוגמה, שני סוציולוגים אירופיים נודעים, אולריך בֶּק ואנתוני גידֶנס, טענו כי "הלאומיות נעשתה לאויב הגרוע ביותר של האומות האירופיות". באותה רוח, הפילוסופית מאוניברסיטת שיקגו מרתה נוסבאום תיארה את הדגשת "הגאווה הלאומית" כ"סכנה מוסרית", וטענה לעליונות אתית של הקוסמופוליטיות על פני הפטריוטיות.

האליטות התרבותיות במערב רואות את הפטריוטיות כמחלה קרתנית. משום כך, לאחר משאל העם על הברקזיט (פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי), פוליטיקאים וקובעי מדיניות בריטים שתמכו בהישארות באיחוד נועדו בגלוי עם עמיתיהם מן האיחוד ועשו כל שביכולתם להשפיל את בני ארצם תומכי הברקזיט ולערערם. בשלל מאמרים והכרזות אותתו שהמשותף ביניהם לבין שותפיהם להשקפה באירופה רב מהמשותף בינם לבין בני עמם צרי האופקים ושונאי הזרים שתמכו בברקזיט. היו מהם שהרחיקו לכת כדי איום לעזוב את בריטניה ולהתיישב באחת מארצות האיחוד הנאורות.

המחלוקות שנחשפו סביב הברקזיט ופוליטיקת התרבות מבליטות התפתחות פוליטית דרמטית שממעטים לדון בה: התפרקותם של חלקים חשובים במעמד הפוליטי במערב מן הלאום ומן הטריטוריה.

במבט שטחי, פנייתן של האליטות לעבר ההתפרקות מהלאומיות נראית תוצר של תהליך הגלובליזציה. פרשנים לאין-מספר טענו כי הרשתות הגלובליות מחליפות את אלו הלאומיות, ומתוך כך מוסדות על-לאומיים מושכים אליהם את טובי המוחות. יזמים, מדענים ואקדמאים פונים לחשיבה גלובלית יותר ויותר, ומאמצים גישה אדישה כלפי השתייכותם הלאומית. מבט מעמיק יותר יגלה שהדברים אינם כה פשוטים. התרחקותן של האליטות מהלאומיות אינה רק תסמין של הגלובליזציה. ההתרחקות היא גם פוליטית ותרבותית. לפני הברקזיט, רבים מן החברים הבריטים בפרלמנט האירופי הרגישו שהמשותף בינם לבין עמיתם הצרפתי גדול מזה שבינם לבין המצביעים שבחרו בהם. אחד הפרשנים הראשונים שהצביעו על מגמת הדה-לאומיות של האליטות היה הפילוסוף המדיני האמריקני כריסטופר לאש. כך כתב ב-1995:

אלה השואפים להשתייך לאצולת החכמים החדשה נוטים להתקבץ בערי החוף, מפנים עורף לפנים-הארץ, ומטפחים קשרים עם השוק הבינלאומי של הכסף המתנייד במהירות, הזוהר, האופנה והתרבות הפופולרית. לא ברור אם הם חושבים על עצמם כאמריקנים בכלל. כן ברור שהפטריוטיות אינה מדורגת ברום סולם הערכים שלהם.[7]

לאש גם ציין שבניגוד לקור שנשב מהם כלפי הפטריוטיות, הם חיבקו ואימצו את הרב-תרבותיות והגיוון. הנפש הגלובליסטית נמשכת באורח ספונטני אל תפיסות המזלזלות בתרבות לאומית ובערכיה המסורתיים. מן הטעם הזה ממלאת האליטה הגלובליסטית, על חבריה ועל מוסדותיה, תפקיד מרכזי במלחמת התרבות הנוכחית. מלחמה זו, מצידה, החריפה את הניתוק של האליטות מחיי האומה. שכן במאבק הזה הן ודאי קרובות יותר אל שותפותיהן להשקפה בחו"ל.

הטיעונים נגד ריבונות לאומית מניחים עליונות של ערכים אוניברסליים והומניטריים. אלא שהאוניברסליזם נעשה לקריקטורה של עצמו כשהוא משתנה לכדי כוח מטפיזי העומד מעל למוסדות הלאומיים שמבעדם מציירים בני אדם את תמונת עולמם. יש בו משום ניסיון לנתק את הריבונות מן הטריטוריה ולצמצם את בני האדם לתכונותיהם האישיות המופשטות. מתוך כך נשללים מן האזרחים הערכים הלאומיים הנותנים לחייהם משמעות. האנושות אינה מהות הנשגבת מן הגבולות והמוסדות שהיא יצרה בעמל ובמכאוב. משום כך טענה חנה ארנדט כדברים האלה:

כינונה של ריבונות עולמית אחת לא יהיה מבוא לאזרחות עולמית אלא להפך: סופה של כל אזרחות שהיא. הוא יהיה שיאה של הפוליטיקה העולמית, אבל גם קיצהּ.

מפעל האזרחות נטולת הטריטוריה והחלשת הריבונות הלאומית, יהיו מניעיו אשר יהיו, הוא איום ישיר על הדמוקרטיה ועל החיים הציבוריים. מדינות הלאום, נחשוב עליהם את אשר נחשוב, הן המסגרת היחידה המאפשרת חיי ציבור דמוקרטיים. מנגנון ההכרעה הדמוקרטי יכול לפעול ולהשיג תוצאות מרשימות רק אם הוא פועל בקרב אזרחים הבאים במגע זה עם זה, בתוך ישות גאוגרפית תחומה.

בחיבורו 'לשלום הנצחי' (1795) פיתח הפילוסוף עמנואל קאנט, מייסד ההגות הקוסמופוליטית המודרנית, את רעיון "הזכות הקוסמופוליטית" שלפיו אין להתייחס באיבה לזרים הנכנסים לשטחה של מדינה. הוא קרא לזה "הזכות הטבעית לאכסנאות". אבל קאנט התכוון לשהות כבאכסניה ולא להתיישבות קבע, ובוודאי לא פקפק בלגיטימיות של גבולות טריטוריאליים. הוא התנגד למטיפים לעולם שאין בו גבולות, וטען שמדינה כלל עולמית תוביל לרודנות כלל עולמית. קאנט דגל בפדרציה של מדינות עצמאיות וחופשיות, "ברית עמים" ולא "ממלכת עמים". לדעתו פדרציה כזאת "עדיפה על פני התקבצותם של לאומים נפרדים תחת כוח יחיד ששעבד את שאר העולם ויצר מלוכה אוניברסלית". הוא סבר שחוקים הנקבעים ברשות שהיא גבוהה ממדינת הלאום, חסר להם העומק המוסרי הנחוץ להפעלת סמכות, והזהיר כי "חוקים יאבדו בהדרגה את השפעתם אם הממשלה תגדיל את מוטת כנפיה, ורודנות חסרת נשמה, שמחצה את יסודות הטוב, תגלוש לבסוף לאנרכיה". חזונו הקוסמופוליטי היה שונה תכלית שוני מחזונם של האנטי-פופוליסטים בני זמננו.

פוליטיקאים שוחרי קוסמופוליטיות מתקשים להבין את הזיקות הלאומיות של בני אדם. הם גם אינם יכולים לתפוס מדוע מיליוני אירופים החליטו לתמוך במפלגות שהם עצמם מוקיעים כפופוליסטיות. הם מרוחקים כל כך מחייהם של האנשים הפשוטים שלא נותרה שום נקודת מגע פוליטית ממשית בין שני מגזרים אלה בחברה. לכן האליטות אינן מבינות את מושאי שנאתן. הפופוליזם פירושו דברים רבים, אבל מעל כולם הוא תשובתו של העם לאלה המנסים לנשל אותו מזהותו הלאומית.

האנטי-פופוליזם מבטא דחייה אינסטינקטיבית של הדמוקרטיה. יריבי הפופוליזם החילו שיח רפואי גם על הדמוקרטיה. ראוי לזכור שמבחינה היסטוריה, הקישור של הדמוקרטיה לזיהומים והדבקות קדם לתיאור הפופוליזם כנגיף. הפחד מפני הדמוקרטיה התבטא בהצגתה כווירוס קטלני. ב-1841, בבקשו להפנות את תשומת הלב למחלה המסוכנת כביכול, הסביר הכומר ג'ושוע ברוקס כי מקור ההסתה העיקרי לרוח המהפכנית ששטפה את צרפת, בלגיה, איטליה, פולין ומקומות נוספים הוא "הנגיף הדמוקרטי".[8] תודה לאל, הדמוקרטיה והפופוליזם אכן נמצאו מידבקים.

פרנק פורדי (Furedi) הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קנט, ובין הקולות הבולטים כיום בתנועת השמרנות הלאומית. המאמר פורסם לראשונה בעלונו 'שורשים וכנפיים' בפברואר השנה. תרגם מאנגלית צור ארליך.

תמונה: Diliff ,באדיבות ויקימדיה

[1] Gianni Pittella, “Populism, racism and xenophobia have infected Europe”, Euractive, 28.7.2016.

[2] Robert Samuels, “Populism as a cultural virus”, in Samuels, Vital Rhetoric, Palgrave Macmillan, 2021 .

[3] José Javier Olivas Osuna and José Rama, “COVID-19: A Political Virus? VOX’s Populist Discourse in Times of Crisis”, Polit. Sci., 18 June 2021.

[4] Otto English, “Coronavirus’ next victim: Populism”, Politico, 18.3.2020 .

[5] Aline Burni, “COVID-19 has not killed global populism”, IDOS, 25.6.2020.

[6] "Countering the populist threat: policy recommendations and educational tools” באתר הנציבות האירופית.

[7] Christopher Lasch, Revolt of the Elites: And The Betrayal of Democracy, New York: WW Norton ,1995.

[8] Joshua W. Brooks, “Elements of Prophetical Interpretation”, The Literalist, vol.2, part 1, p.298.