פוסט-ציונות ופוסט-מצוינות

Getting your Trinity Audio player ready...

מ"ערכים ציוניים ויהודיים" ל"זהות ישראלית במרחב משותף", ומ"מצוינות" ל"למידה מצמיחה": האבולוציה המזורזת במסמכי החזון של משרד החינוך בעשור החולף

מדי שנה מפרסם משרד החינוך לקראת פתיחת שנת הלימודים מסמך "אבני דרך" ובראשו מטרות משרד החינוך לשנה זו. נדיר לראות דיון ציבורי מתעורר בעקבות פרסום המסמך, אולי משום שאיש אינו מאמין ביכולתו של משרד החינוך להגשים את מטרותיו – ואם כך, לשם מה לטרוח ולדון. עם זאת, חשוב לעיין במטרות-העל של משרד החינוך ולדון בהן, לאו דווקא כדי לדעת מה עשוי להתרחש בשדה החינוך, אלא כדי להבין מהן המגמות שכבר היכו שורשים בשיח החינוכי הרחב, אילו רוחות נושבות סביב משרד החינוך, ומהן האופנות החינוכיות שמטרות אלו משקפות.

עיון בהתפתחות מטרות משרד החינוך בעשור האחרון מגלה שתי מגמות מדאיגות: נסיגה ממצוינות ונסיגה מציונות. נדמה כי שורש אחד לשתי הנסיגות – העלאת ערך השוויון הערכי והחומרי אל ראש סולם הערכים על חשבון השתיים הנ"ל.

נסיגה בציונות

נתחיל בציונות. בשנים 2009–2012, שנות כהונתו של גדעון סער, המטרה הראשונה של משרד החינוך הוגדרה בידי המשרד באתרו כך: "מערכת החינוך תחזק את החינוך לערכים ציוניים, יהודיים, דמוקרטיים, וחברתיים". לכאורה אין סדר חשיבות למטרות החינוך, אך תמיד תהיה משמעות להצבת מטרה במקום הראשון, ואם כן נראה שמטרה זו מקבלת מעמד של ראשונה בין שוות. העובדה שלצד "ציוניים" נכתב גם "יהודיים" הוסיפה למטרה נדבך מסורתי.

מסמך המטרות הראשון של הרב שי פירון כשר חינוך הועתק מזה של סער, אך בשנה שלאחר מכן, לקראת תשע"ה, רפורמת "למידה משמעותית" עשתה חריש עמוק ולא השאירה מהמטרות הקודמות כל זכר. המטרה הראשונה במסמך מתנ"ה (מארז תכנון, ניהול והיערכות) לשנה זו נוסחה כך: "קידום למידה משמעותית שתוביל להישגים לימודיים, למימוש עצמי ולמצוינות". לא רק במטרה זו אלא גם בשאר המטרות לא נותר זכר לערכים ציוניים או יהודיים. פירון, כאחד המייצגים הבולטים גם כיום של תפיסת "הטוב המשותף" (שאולי נכון לכנות "הטוב המטושטש"), בחר להרחיק כל מושג פרטיקולרי מהחזון החינוכי.

השר הבא (אם להתעלם מחצי שנה שבה ראש הממשלה דאז נתניהו החזיק בתיק החינוך) היה ראש הממשלה דהיום נפתלי בנט. הוא אומנם החזיר את הציונות למטרות החינוך, אך כבר לא למקום הראשון – אולי משום שהמשרד המשיך ליישם את רפורמת "למידה משמעותית". אם כן, במסמך המתנ"ה לשנת תשע"ז המטרה הראשונה מתקופת פירון נשארה, אך לאחריה נוספה המטרה הבאה: "חיזוק החינוך לערכים יהודיים, ציוניים ודמוקרטיים ולערכי מורשת ייחודיים ברוח מגילת העצמאות". אומנם, עיון ביעדי המשנה המפרטים מטרה זו מגלה כי היא רוקנה מכל תוכן יהודי וציוני אמיתי. היעדים מלאים בביטויים כמו "מרחב חיים משותף", "מעורבות אישית וחברתית", "קידום סובלנות והכלת האחר", "תפיסה הוליסטית ורצף חינוכי" וכן הלאה – כולם ערכים חשובים, אך הקשר הישיר בינם לבין ערכים יהודיים וציוניים קלוש. זה מזכיר את ההגדרה של אהרן ברק למדינה יהודית ודמוקרטית, כשגם את המונח "יהודית" טען אך ורק בערכים דמוקרטיים. קצת מביך לגלות שאותם יעדי-משנה של תשע"ז הועתקו כמעט מילה במילה מהמסמך המהפכני של פירון בתשע"ה, אך שם הם שכנו תחת הכותרת של מטרה אחרת: "חיזוק החינוך למצוינות ערכית ואזרחית". במילים אחרות, רק כותרת-העל, העטיפה, השתנתה מעט לטובת הנראות הציבורית אך התוכן נותר כשהיה.

התחנה הבאה שלנו היא תשע"ט, עדיין בתקופת כהונתו של בנט. המטרה הראשונה כבר שוריינה באופן קבוע ללמידה המשמעותית, אך המטרה השנייה הרלוונטית לענייננו עברה דיאטה רצינית: "חינוך לערכים ברוח מגילת העצמאות". זה מזכיר את הבדיחה על הרשל'ה שביקש מאימו לאכול את הדג השלם שהכינה, אך היא חתכה את הראש ואת הזנב חיברה אותם והגישה לו. מה שעשו בנט ושמואל אבואב, המנכ"ל הדומיננטי, לנוסח המטרה דומה למדי למעשה אימו של הלץ ההוא. הרי מה מאפיין את רוח מגילת העצמאות? בעיקר שכל אחד יכול לבחור איזו פסקה במגילה היא העיקר ואלו פסקאות טפלות לה. עיון ביעדי המשנה של מטרה זו מגלה כי לדעת כותבי המסמך הפסקה הראשונה של מגילת העצמאות – זו המזכירה את "דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית" של העם היהודי, ו"נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים" שהוא יצר והנחיל לעולם – טפלה, שהרי אין לה כל זכר.

תחת כהונתו הקצרה של הרב רפי פרץ לא התרחש כל שינוי במטרות המשרד. אבואב הוותיק שלט אז במערכת באופן אבסולוטי. תחת השר יואב גלנט והמנכ"ל עמית אדרי בתשפ"א המטרות השתנו לא מעט, אך עדיין לא נמצא מקום לציונות, לא במטרות ולא ביעדים.

והנה הגענו לשנה הנוכחית – שנת תשפ"ב – ולמסמך המטרות הראשון של יפעת שאשא-ביטון כשרת חינוך. הלמידה המשמעותית במטרה הראשונה נוסחה מחדש כ"למידה מצמיחה", עניין של טרמינולוגיה, אך לאחריה נוספה עוד מטרה מאותה משפחה: "חיזוק החוסן ותחושת השייכות באמצעות למידה רגשית וחברתית SEL". המטרה השלישית, הנוגעת לפן הקולקטיבי, נוסחה הפעם כך: "פיתוח זהות ישראלית בתוך מרחב החיים המשותף במדינת ישראל". יעדי המשנה המפרטים מטרה זו פרוסים על עמוד שלם, אך אין בהם זכר לא לציונות ולא ליהדות. הזהות הישראלית נצבעה שם לחלוטין בצבעי הטוב המשותף המטושטש, כולל היעד המרכזי והמעט מגוחך: "פיתוח הזהות העצמית וערכי מורשת ייחודיים". הרי "זהות" היא אף פעם לא "עצמית" אלא נתונה בתוך הקשר קבוצתי, קהילתי או לאומי, ו"ערכי מורשת ייחודיים" –  ייחודיים למי? באיזה הקשר? ניתן להעתיק את היעדים הללו לכל מדינה אחרת מבלי לשנות מילה אחת, שהרי אפילו מגילת העצמאות כבר לא מוזכרת.

אין ספק כי טביעות אצבעותיו של נאום השבטים של ריבלין ניכרות בכל פינה, כולל בשדה החינוך (דנתי בנאום זה ובהשלכותיו בהרחבה במאמרי "לא שבטים ולא יער" בגיליון מס' 3 של כתב עת זה). נציין בקצרה כי על פי חזון הנשיא לשעבר הציונות אינה יכולה עוד לשמש מדורת השבט, בשל המגמות הדמוגרפיות, ובמקומה עולה מעמדו של "הטוב המשותף" המרומם זהות אזרחית אוניברסלית שאין בה תוכן. הכרות עם המסורת היהודית, גם אם מזווית חילונית, לא מעניינת כבר אף אחד בצמרת משרד החינוך; הנפת דגל השליחות הציונית, הכרת כתביהם ופועלם של האבות המייסדים וההיסטוריה הציונית – כולם נדחקים לקרן זווית; לכל מה שבן-גוריון כלל פעם תחת הכותרת "ייעוד וייחוד" כבר אין שום זכר במטרות החינוך של ימינו, אלא אם מדובר בייעוד וייחוד על מצע אישי – שכל אחד יקבע לעצמו את ייחודו, ייעודו ומורשתו. כולם פתיתי שלג ייחודיים שרק צריכים תמיכה רגשית וחוסן אישי כדי להצליח.

נסיגה ממצוינות

הקשר בין המונחים ציונות ומצוינות איננו רק פונטי. בהגדה של פסח אנו דורשים מדי שנה את הפסוק מפרשת הביכורים בספר דברים: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב". חז"ל דרשו כל חלק בפסוק, ואת החלק "וְַיהִי שָׁם לְגוֹי" דרשו כך: "מלמד שהיו ישראל מצוינים שם". דומני כי זהו האזכור הראשון של המונח 'מצוין' במקורותינו, אך משמעותו שונה מעט מזו המוכרת כיום: מצוין מובנו מובחן ומובדל. הכוונה בדרשה לא הייתה שילדי ישראל השיגו ציונים טובים במערכת החינוך המצרית, אלא "שהיה מלבושם ומאכלם ולשונם משונים מן המצריים. מסומנין היו וידועין שהם גוי לבדם חלוק מן המצריים". כבר במצרים, הסוד שלנו היה הקשר שבין שימור ייחודנו לבין רצוננו להתבלט ולהיות טובים יותר בכל תחום. ציונות ומצוינות – שני צדדים של אותו מטבע.

נתחיל שוב ממטרות משרד החינוך ב-2009. המטרה השנייה, לאחר זו שעסקה בערכים הציוניים, הייתה: "מערכת החינוך תחתור לקידום המצוינות, לשיפור בהישגים ובאיכות החינוכית ולצמצום הפערים החברתיים". נשמע טריוויאלי: הרי יש פה גם מצוינות וגם צמצום פערים כדי שהמטרה לא תישמע אליטיסטית מדי. במסמך מתנ"ה של תשע"ה (2015), זה ששמט את הציונות לראשונה, נותר דווקא מקום לקידום המצוינות, ואפילו במטרה הראשונה (לאחר שזו עם הערכים הציוניים נמחקה) אבל בין השורות כבר ניתן לחוש בשינוי קל גם בגזרה זו: "קידום למידה משמעותית שתוביל להישגים לימודיים, למימוש עצמי ולמצוינות". המטרה עודנה כוללת מצוינות והישגים לימודיים, רק אופן המימוש משתנה. פירון ניסה לצמצם את המדידות החיצוניות כגון מבחני מיצ"ב ובגרויות, הפחית בחשיבות הענקת ידע לתלמידים, והעלה על חשבונם מדידות פנימיות וקידום מיומנויות. המצוינות הוזכרה גם במטרה נוספת,  "חיזוק החינוך למצוינות ערכית ואזרחית", שערערה על הקישור הבלעדי שהיה עד אז בין מצוינות לבין הישגים לימודיים בולטים. שינוי זה התבטא לדוגמה בכך שלראשונה התנדבות של תלמידים השפיעה על ציוני הבגרות שלהם.

במסמך מתנ"ה תשע"ז, מתחילת כהונתו של בנט, נשארה המטרה הראשונה מתקופתו של פירון כלשונה (ומטרת "מצוינות ערכית אזרחית" נעלמה), אך במסגרת מטרה זו נוסף יעד-משנה שביטא אופנה חדשה בשיח החינוכי בארץ ובעולם: "קידום הישגים לימודיים בדגש על פיתוח תפקודי לומד המותאמים למאה ה-21". אמנם המצוינות וההישגים הלימודיים נשארו בכותרות, אבל בתוכן עצמו ההבנות לגבי מהות ההישגים וההצטיינות בהם התחילו להתערפל. הידע איבד את בכורתו ואת מקומו תפסו היצירתיות, עבודת הצוות והחשיבה הביקורתית כ"תפקודי לומד המותאמים למאה ה-21". את התפקודים האלה קשה עד בלתי אפשרי למדוד ולהשוות – וכך כמובן מתאפשרות הצטיינויות סובייקטיביות יותר.

גם פה המהפכה התקדמה תחת כהונתו של בנט, כראש מפלגה ציונית ומסורתית ואיש הייטק מצליח לשעבר. נדמה כי שתי המגמות שביטאו את "רוח הזמן" היו חזקות יותר מכל מי שבא לנווט את המערכת. אומנם בפועל זכור בנט כמי שפעל להגדיל את מספר לומדי 5 יחידות מתמטיקה, ולזכותו יאמר שגם ניסה להגביר לימודי מורשת ותרבות יהודית במערכת (על אפקט הבומרנג של תוכניות המונחתות מלמעלה נרחיב בהזדמנות אחרת), אך גם שר חינוך הוא פיון במערכת גדולה וחזקה ממנו, שהייתה לפניו ותישאר אחריו, והוא יכול להשפיע בעיקר בקצוות.

כאן המקום לסייג שגם במערכת עצמה יש סנטימנטים שדוחפים לטיפוח מצוינות. ציוני פיז"ה המשווים בין מדינות, או נתונים הישגיים הרלוונטיים לקבלה לאקדמיה כגון שיעור מקבלי תעודת בגרות, ובפרט במקצועות המזוהים עם השתלבות עתידית בהייטק, זוכים ליחס חם. אינני טוען כאן למגמה גורפת וחד-משמעית נגד ציונות או מצוינות, אלא למגמה זוחלת ובאופן חלקי לפחות גם לא מודעת המחלחלת אט אט אל השטח.

אם כן, גם בימי בנט מטרות המשרד ביטאו את המשך הכרסום. במסמך המתנ"ה של תשע"ט, האחרון שיצא תחת ידו, המצוינות וההישגיות כלל לא מוזכרות: "קידום למידה משמעותית ואיכותית: ידע, מיומנויות וערכים" – כך נוסחה אז המטרה הראשונה של משרד החינוך. המהפך הרעיוני הושלם תחת כהונתו, גם אם לא היה מודע לכך. ביעדי המשנה המצוינות וההישגיות דווקא קיימות, אך גם שם המצוינות הוכנסה לביטוי: "תרבות של מצוינות", הקשר המנטרל את המשמעות המקובלת שלה. לא בכדי המדדים הראשונים שבעזרתם רצה המשרד למדוד את הצלחת קידומה של 'תרבות של מצוינות' הם המדדים הסובייקטיביים: דיווחי תלמידים על עידוד המוטיבציה שלהם ללמוד, על שימוש באסטרטגיות למידה עצמית, על שימוש בפרקטיקות הוראה, למידה והערכה איכותיות, וכן הלאה. רק לאחר מכן מוזכר גם שיעור התלמידים הממוקמים ברבעון הגבוה בתוצאות מיצ"ב ובבגרויות – המדד הפשוט ביותר למדידת הצטיינות לימודית.

גם בתחום זה התרחשה תחת יפעת שאשא-ביטון הידרדרות נוספת. המטרה הראשונה במסמך מתנ"ה שפרסמה אך לפני כמה חודשים מנוסחת כך: "למידה מצמיחה המעניקה ללומדים ערכים, ידע ומיומנויות לשגשוג במציאות משתנה". מצוינות והישגים לימודיים אינם מוזכרים במטרות, והפעם גם לא ביעדי המשנה. ה"שגשוג", מונח הוליסטי ופלואידי יותר, החליף אותם. כל המסמך מלא בביטויים מעורפלים על למידה של העידן החדש הכוללת מיומנויות לא ברורות, גיוון דרכי הלמידה, יציאה מהכיתות ככל הניתן, הדגשת מענים רגשיים וחברתיים על פני אלו הלימודיים, וכן הלאה.

הסכנות ופתרונן

לא בכדי שתי הנסיגות הללו מן הציונות ומן המצוינות מתקדמות עקב בצד אגודל. העלאת הציונות על נס בעבר בישרה כי מערכת החינוך כזרוע של החברה הישראלית רואה עצמה בראש ובראשונה כלי בשירות העם היהודי ומשימותיו הלאומיות, ובראשן חיזוק הזהות הציונית, אהבת הארץ והמורשת היהודית לגווניה. אמת, מטרה זו מוציאה מן הכלל את המיעוט הערבי ואיננה רלוונטית לגביו; הוא זקוק לסט מטרות שונה ולאוטונומיה תרבותית, אך גם להכרה ולהבנה שעליו להשתלב כמיעוט בחברה ציונית. זהו אתגר, אך התעלמות ממנו תגבה מחיר גדול מזה שתגבה התמודדות איתו.

גם להצבת המצוינות (האובייקטיבית, המדידה) כערך מוביל יש מחיר, בדמות הפוטנציאל להרחבת פערים והבלטתם. ועוד, הצבת הצטיינות לימודית כמטרה תובעת מאמץ מצד התלמידים, מאפשרת גם כישלון ויוצרת השוואות הדדיות בין תלמידים, כיתות ובתי-ספר. היא עלולה לגרום לתסכול ולמתחים נפשיים, ולכאורה באטמוספירה חינוכית המדגישה את המטרה של חוסן נפשי ורגשי, ציונים והצטיינויות רק עלולים להפריע.

אתגר זה קיבל ביטוי במסמך שפורסם לאחרונה מטעם לשכת המדען הראשי במשרד החינוך, שפתח בשאלה "אילו אסטרטגיות עשויות לתרום ליישוב המתח בין הערכה וסטנדרטיזציה לבין השאיפה לצמצום פערים לימודיים וחברתיים?" (ד"ר טלי אדרת-גרמן, נוי דלי וד"ר הילה טל, "תשתית ידע מחקרי: הערכה וצמצום פערים – מסמך רקע"). המסמך מעלה אסטרטגיות מדידה והערכה חלופיות, מקומיות ולא אובייקטיביות היכולות לטשטש פערים לימודיים ולהעלימם. 'תיקון' המראה תמיד פשוט יותר מתיקון עמוק של הפערים הלימודיים עצמם. דווקא ההכרה בפערים הלימודיים ושיקופם הם אשר בכוחם להניע תוכניות ופעולות לצמצום הפערים. ואילו טשטושם, מתוך רצון להפחית את הלחצים ולהגביר את החוסן הרגשי, עלול להיות בעוכריהם של התלמידים ושל בתי הספר המתקשים.

שתי המגמות המתוארות כאן מסוכנות לעתיד החברה הישראלית. הראשונה מסוכנת, כי היא משקפת את טשטוש הזהות הציונית והיהודית, זו שהובילה והחזיקה אותנו עד הלום, לנוכח האתגרים הרבים מבית ומחוץ. השנייה מסוכנת כי היא משקפת את אווירת הבינוניות והשוויוניות המלאכותית שהשתלטה על כל חלקה טובה בשדה החינוך. גורלה של אומה לשבט או לחסד נתון במידה רבה בידי האליטה שלה – שכבה של יחידי סגולה ובעלי כישרונות ייחודיים שבכוחם להוביל להישגים גדולים, לתרום לחברה מעבר לאדם הממוצע, לנסוך השראה ברבים ולחנוך את מצטייני הדור הבא.

השאיפה לצמצם את האי-שוויון בחברה הישראלית אינה צריכה לגרום לנו להתעלם מהיות ישראל מדינה יהודית עם זיקה למורשת היהודית והציונית, ואסור שתביא אותנו לקיצוץ כנפיהם של מצטיינים בכל התחומים.

ייתכן שעוד אפשר לתקן. זה לא יהיה קל. התהליך הזוחל במטרות משרד החינוך מעיד על חדירת רוח פוסט-ציונית ופוסט-מודרנית לעומק השדרה המרכזית של החברה הישראלית. רק יוזמה חינוכית מהשטח תוכל להניף מחדש את דגלי הציונות והמצוינות. משרד החינוך ינסה לחנוק כל יוזמה כזו. אסור לנו לאפשר לו זאת.


 

אברום תומר הוא חוקר מדיניות חינוך בפורום קהלת.


 

תמונה ראשית: Woman in Red Long Sleeve Writing On Chalk Board, צילום: Andrea Piacquadio. באדיבות: Pexels.

עוד ב'השילוח'

עלייתה ונפילתה של נציבות הדורות הבאים
תנו למנהלים לנהל
הממשלה המחוקקת

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. ימני עם חוש הומור

    28.02.2022

    יפה. דברים כדורבנות. איך מתקנים? – זו השאלה…

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *