פוסט-ציונות בבית הספר

עוד לפני קום המדינה נלמד בבתי הספר בחינוך העברי בארץ ישראל מקצוע הנקרא "מולדת". הוא נלמד מכיתה א' ועד כיתה ח', בהיקף נרחב, בתקופה שבה מובילי מערכת החינוך ראו לעצמם חובה ללמד את הנוער על הקשר ההיסטורי והתנ"כי בין העם והארץ ולחנכם להגשמת החלום הציוני. עם השנים הצטמצמו לימודי המולדת בהיקפם ובתוכנם, וכיום קרוב לוודאי שילדיכם אינם לומדים אותם כלל – לפחות לא במתכונת הדומה לזו שנלמדה בעבר. המקצוע בשמו החדש, "מולדת, חברה ואזרחות", כולל – כפי שנראה במאמר זה – תכנים שונים, חדשים ואף הפוכים לאלה שנלמדו בעבר.

"יכול להיות שזה נגמר", שר אריק איינשטיין את מילותיו של יהונתן גפן, ומקונן על חלום חלוצי שדעך ובליבו האמונה כי "אנו באו ארצה לבנות ולהיבנות, כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת". ובכן, בכל הנוגע לתוכן הציוני שמנחיל כיום משרד החינוך לתלמידים, אין ספק – זה נגמר.

במאמר זה נבחן לעומק את התמורות שהתרחשו בלימודי המולדת מימי ראשית היישוב העברי. נסקור את ארבע תוכניות הלימוד שהחליפו זו את זו מקום המדינה ועד ימינו, וננסה להבין את הלכי הרוח שניטעו וניטעים בתלמידים הצעירים. יש לציין: לימודי המולדת אינם אלא דוגמה מייצגת לתהליך רחב יותר, המאפיין כיום את מערכת החינוך כולה, על שלושת זרמיה: הממלכתי, הממלכתי-דתי והממלכתי-חרדי. תמורות בתוכניות הלימודים מתרחשות בכל שנות הלימוד ובמקצועות שונים: תנ"ך, היסטוריה, לשון, ספרות. בעמודים הבאים, עם זאת, נתמקד באותו מקצוע בראשיתי, תמים לכאורה, שהתחיל את דרכו בלב הקונצנזוס; מקצוע ללא גוון "דתי", שהיה היהלום שבכתר החינוך העברי בארץ, והיום הוא זיכרון רחוק ונשכח.

ימינו קוראים לחשבון נפש מדיני, צבאי ואסטרטגי, נוכח קונספציות שהנחו אותנו בעשרות השנים האחרונות. במאמר זה אבקש לתרום להתעוררות ומבט פנימה אל עבר התפיסות המנחות מזה עשורים את מערכת החינוך, החשובה כל כך לעיצוב דמותנו.

ימי בראשית: "לפתח בלב התלמיד את אהבת העם והארץ"

יפו, ימי העלייה השנייה. התרחבות היישוב היהודי הביאה לפיתוחה של מערכת חינוך, מגני ילדים ועד לסמינר מורים. המחנך פסח אוירבך, שלימד בקישינב וחווה את הפרעות בשנת 1903 (וסייע לביאליק בתיעודן), לפני עלייתו ארצה, היה ממוביליה. לימודי "מולדת" נמצאו אז בליבת תוכנית הלימודים, ואוירבך, שהגדיר את מטרות המקצוע, כתב כי מטרתו הראשית היא "לפתח בליבו [של התלמיד] את אהבת העם והארץ".^[1] פילוסופיה חינוכית בנוגע לחשיבות הוראת המולדת מופיעה גם במבוא לספר שיעור הסתכלות, שראה אור ב-1911 והיה מדריך פדגוגי למורים בכיתות היסודי. "לא רק את ידיעת המולדת יש לתת לילד", כותבים מחברי הספר, "כי אם גם את האהבה אליה, כי אהבת המולדת, כשהיא מתרחבת, היא כוכב בשמי חיי האדם".^[2]

היקפם של שיעורי המולדת לא נפל מהיקף לימודי המתמטיקה, השפה או התנ"ך, והם כללו לא רק לימוד עיוני, אלא גם מעשי: סיורים, התנדבות ועבודה חקלאית. תוכן ציוני נכלל גם במקצועות אחרים: בשיעורי עברית נלמדו קטעי קריאה העוסקים בכמיהה לציון; בשיעורי חשבון חושבו כמויות המים הדרושות לחקלאי המעבד את אדמתו; התנ"ך נלמד מתוך זיקה לארץ; טבע וחקלאות נלמדו מתוך הקשר ציוני מובהק; תלמידים שרו שירים ציוניים ונדמה שבכל מקום שהלכת, הלכת לארץ ישראל.

השנים חלפו, השלטון העות'מאני התחלף במנדט הבריטי – אבל שיעורי המולדת המשיכו לעמוד בלב התהליך החינוכי בבתי הספר העבריים. יותר משישים ספרי לימוד הופיעו במקצוע זה בשנים 1918–1948, ואל התכנים הציוניים הקיימים הצטרפו תכנים המפארים את החלוציות ובניין הארץ. כך למשל קבע ספר בלימודי מולדת כי "כל ילד עברי חייב לדעת את תולדות ההתיישבות העברית. כולנו חייבים לזכור כי רבה השממה בארץ הזו ועלינו להמשיך בלי הרף לגאול את האדמה ולהקים עוד ועוד יישובים".^[3] בהדרכה אחרת למורים נכתב כך: "בן הארץ, אין להפתיעו בנופה. יש לפתח את זיקתו לאזורים מרוחקים (גליל ונגב) על ידי טיולים תכופים ושיטתיים בהם, בייחוד בחלקים שאינם מיושבים כיאות, על ידי הבלטת גבורתם של המתיישבים ותוך הבהרת הברכה הגנוזה בגאולת האדמה".^[4] מחנכי העבר קבעו בפה מלא – המתיישבים הם גיבורים; יש ברכה בגאולת האדמה; היכרות עם הארץ היא זכות שהיא חובה. צבי זוהר, מחבר ספרי לימוד ומערכי חינוך, הגדיר את מטרת הלימוד: "לעשות את היהודי מושרש בקרקע מולדתו". לא רק להקנות ידע – אלא להכות שורשים בארץ.

המגמה נמשכה עם קום המדינה. מגילת העצמאות נפתחת בהצהרה על הזיקה שבין העם היהודי לארץ ישראל, וקובעת כי הקמת המדינה נעשית "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית". זמן קצר לאחר קום המדינה חוקק חוק חינוך חובה, ובהדרגה פורסמו תוכניות הלימוד הממלכתיות, שביטאו, הלכה למעשה, מסרים אלה. בהוראת המולדת ראו מחברי התוכניות את פסגת החינוך הלאומי במדינה הצעירה, המצדיקה יחס מיוחד למקצוע. מטרת לימודי המולדת עצמם הוגדרה בתוכנית הלימודים כך: "להשריש את הילדים בארץ ישראל, ארץ אבותינו, מולדת העם העברי, בה חודשה אחרי אלפיים שנות גלות מדינת ישראל, והיא משמשת מחוז געגועים ושאיפה לכל עם ישראל באשר הוא שם".^[5]

בשנות החמישים והשישים, אם הייתם פותחים את ספרי הלימוד של תלמיד בית ספר ישראלי, הקשר התנ"כי לארץ היה מזנק אליכם מבין הדפים הראשונים. אחד מספרי הלימוד במקצוע המולדת נפתח, למשל, בפסוק הבא מתוך ספר עמוס:

וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ. וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם, וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם – אָמַר ה' (עמוס ט', יד-טו).^[6]

ילד צועד לבית הספר ובתיקו, בין הכריך, מחברת החשבון והכדור, הוא נושא עמו את חזון הנביא עמוס. ספר הלימוד המדובר היה מיועד, אגב, לחינוך הממלכתי (הלא דתי).

אל לנו להיות מופתעים מהעובדה שמדינת ישראל הצעירה חינכה את תלמידיה לכך שבחייהם בארץ הם מגשימים את החזון התנ"כי, לא פחות. הלוא גם דוד בן-גוריון, בעדותו בפני ועדת פיל הבריטית שדנה בעתיד הארץ, קבע כי "לא המנדט הוא התנ"ך שלנו, אלא התנ"ך הוא המנדט שלנו". בתנ"ך מצאו מייסדי הארץ – דתיים וחילונים גם יחד – ביטוי לחיים מלאי משמעות. יצחק טבנקין, הבולט במנהיגי תנועת הקיבוץ המאוחד וחבר כנסת מטעם מפ"ם ואחדות העבודה, הסביר את הקשר בין המולדת והתנ"ך ואמר: "התנ"ך שימש מעין תעודת לידה לעולה, סייע להריסת החיץ בין האדם לארץ וטיפח 'הרגשת מולדת'. קשרים אלו העלו באדם כוחות שעזרו לו להכות שורש ולהיצמד לאדמה הזאת".^[7] מערכת החינוך העברית בראשיתה לימדה מולדת באמצעות תנ"ך, ותנ"ך כשיעור מולדת, כבכלים שלובים.

הדברים מעוגנים ברמה כללית יותר בתפיסת מטרות החינוך כולו. לאחר הקמת המדינה, בסעיף ב' של חוק חינוך ממלכתי, נוסחו מטרותיה של מערכת החינוך, ונקבע כי החינוך יושתת

על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינת ישראל ולעם ישראל, על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה, על הכשרה חלוצית, על שאיפה לחברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות.

החינוך, שימו לב, מושתת על ערכים – "ערכי תרבות ישראל".^[8] תפיסה זו הייתה תקפה למערכת החינוך כולה, וכמובן גם ללימודי המולדת. בהגדרת מטרות המקצוע מדגישים מחברי תוכנית הלימודים: "לא הנחלת ידיעות לתלמידים, ואף לא שליטתם בהן, לא אימונם של התלמידים בעבודה חקלאית ובמלאכה היא מטרתנו", כל אלה הם אמצעים בלבד. מטרתו של החינוך היא עיצוב דמותו של הבוגר על ידי הנחלת ערכים: "עבודת ההוראה מוקדשת בעיקר לשקידה על העלאת ההישגים הלימודיים לערכים". וכיצד יש להנחיל ערכים?

התלמידים יטיילו בסביבה ויסתכלו בנוף, יבקרו בנקודות יישוב ויסתכלו בעבודת יושביהם וחייהם החברתיים … הערכים יונחלו באמצעות שיחות ולימוד בכיתה, על ידי ביצוע פעולות ועבודות שונות, על ידי משחקים וסיפורים מהעלייה לארץ, מחיי המתיישבים הראשונים ותלאותיהם בכיבוש השממה, מהשמירה וההגנה על נקודות שונות. הלימוד יכלול שיחות ולימוד בכיתה לצד הקניית כלים מעשיים – התנדבות, טיולים, ביקורים, מפגש בלתי אמצעי עם מגשימי החלום הציוני.[9]

תלמידים באותם ימים למדו למצוא את תל-חי על המפה וידעו לספר על שהתרחש שם, הם למדו על האקלים במצדה ועל בעלי החיים בעמק, וידעו לספר על המשמעות ההיסטורית של מערת המכפלה. אבל מעבר לכך – הם למדו להזדהות עם לוחמי תל-חי ולהעריץ את מתיישבי העמק. הם יתרגשו כשיעמדו בראש מצדה, יחלמו על חברון ויהיו מוכנים להקריב למען הארץ והעם. ספקנות ונרטיבים לא היו בתמונה.

1979 – מ"מולדת" ל"מולדת וחברה"

בשנת 1979 פרסם משרד החינוך תוכנית לימודים חדשה במקצוע מולדת, ששמו שונה כעת ל"מולדת וחברה". הדגש בתוכנית הושם על לימוד סוגיות חברתיות וצמצום חריף בתכנים ציוניים ולאומיים. בתי הספר נדרשו ללמד רק את המאחד והמשותף שאינו שנוי במחלוקת.^[10] שעות הלימוד הצטמצמו משלוש לשתיים בשבוע, והוגבלו לכיתות ב'-ד' בלבד. נוסף על כך, השימוש ביסוד החוויתי-רגשי כאמצעי להטמעת הלימוד לערכים, שהיה דומיננטי עד כה, איבד את מקומו. התלמידים כמעט ולא השתתפו עוד בפעילות אזרחית ציונית כפי שהיה נהוג קודם לכן. החוויה, ההתנסות, ההתנדבות, השאיפה להכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה – הצטמצמו במידה ניכרת.

מחברי תוכנית הלימודים במולדת וחברה, שהיו חלק מאותה תפנית כוללת, כללו בה 12 מטרות.[11] 11 המטרות הראשונות מתייחסות לפיתוח רגישות להיבטים "אסתטיים" בסביבה, פיתוח כושר למידה עצמית, פיתוח דימוי עצמי חיובי וכדומה, וכוללות הצהרת מטרות בסגנון "התלמיד יכיר את הסביבה הפיזית והאנושית", "התלמיד יפתח התחשבות, כבוד ואחריות לזולת", "התלמיד ירצה לתרום את חלקו לשיפור איכות החיים והסביבה". ה"מולדת" נאלצה להסתפק במטרה האחרונה מבין ה-12: "התלמיד יכוון את התנהגותו תוך תחושת שותפות גורל עם עמו ואהבת ארצו-מולדתו". ראוי גם לציין שבעוד שתוכנית הלימודים הישנה כללה הקשר היסטורי שנפרס עד לימי התנ"ך, בתוכנית החדשה בחרו להתחיל את ציר הזמן מימי קום המדינה או סמוך אליהם.

מה גרם לשינויים הללו – שהתרחשו באותן שנים לא רק במקצוע המולדת, אלא גם בתוכניות לימודים בגאוגרפיה, היסטוריה ותנ"ך? לאחר מלחמת ששת הימים חלה תזוזה טקטונית בלוחות שעליהם ניצב האתוס הציוני. ישראל פסקה להיות "מקלט בטוח" בלבד, קרש עץ באוקיינוס, שעליו נאלצנו להצטופף יחד עם תושבי הארץ הערבים.[12] לאחר המלחמה ישראל הפכה בעיני חלק מאזרחיה, לישות כובשת, ועננה כבדה הוטלה על מסרים ציוניים שהיו בעבר מובנים מאליהם. כעת נשאלו שאלות חדשות: מה נלמד את ילדינו? שארץ ישראל היא מולדתם בלבד? האם היא גם מולדתם של אחרים? והאם מסירות והגנה על המולדת הם ערכים שאפשר להמשיך לחנך אליהם אחרי שצבא ה"הגנה" הפך לצבא כובש?

לנוכח המחלוקות האידיאולוגיות החריפות שחלחלו אז לציבוריות הישראלית, מחברי תוכנית הלימודים החדשה ב"מולדת וחברה" בחרו להימנע מעיסוק בנושאים רגישים. גבולות הארץ, לדוגמה, הפכו אז לנושא שנוי במחלוקת – ותגובתם של מחברי התוכנית הייתה פשוט להעלים את מפת הארץ מספרי הלימוד. היבטים אחרים של לאומיות ופרטיקולריות החלו להיתקל גם הם בתפיסות אוניברסליסטיות ורב-תרבותיות ולהיתפס כמנוגדים לחזון השלום. המורשת הבעייתית של שיעורי המולדת נדחקה אפוא הצידה, ואת מקומה תפסו עקרונות אחרים ונוחים יותר: איכות סביבה, אזרחות, איכות חיים, דימוי עצמי חיובי, כבוד לזולת.

גם הפן של לימודי השטח עבר התאמה. התוכנית עודדה את הצוותים החינוכיים לצאת עם התלמידים לסיורים שמטרתם יצירת "יחס של מעורבות ונכונות לעשות למען שיפור איכות הסביבה וכדי לטפח את הרגשת הקשר והשייכות למקום". את ביסוס הקשר בין עם ישראל למולדתו החליף טיפוח ה"שייכות", הקשר ל"מקום" ודאגה ל"איכות הסביבה". ואת הניסוח הברור, שאינו משתמע לשני פנים, ושבליבו ניצב האתוס הציוני, החליפו ניסוחים עמומים ומסורבלים.

"אז בבית הספר / על הקיר תמונה / והאיכר חורש בה / את האדמה… כך זה היה, פשטות רכה, / כך זה הצטייר בילדותנו / שהייתה יפה". כך כתב עלי מוהר בשירו "שיעור מולדת". ובכן, כעת זה אחרת. המורה כבר לא מראה חצב, ולא מספרת על היורה שיורד כווילון שקוף על פני העמק. התלמידים ממילא כבר אינם לומדים היכן נמצא העמק.

2002: פחות מולדת, יותר אזרחות

מטבען של אדוות שהן מתרחבות ומתרחקות מנקודת המרכז. כך קרה לתוכניות הלימודים ב"מולדת וחברה" עת שינתה את שמה ואת פניה בשלישית. בשנת 2002 פרסם משרד החינוך תוכנית לימודים חדשה ושינה את שם המקצוע ל"מולדת חברה ואזרחות". תוכנית זו יועדה לכיתות ב'-ד', בהיקף של שלוש שעות שבועיות – אך הפעם, ובאופן תקדימי, פנתה לתלמידים במגזר הממלכתי, הממלכתי-דתי, הערבי והדרוזי גם יחד. בתוכנית הלימודים נכתב כי מטרתה "להוות מכנה משותף לכלל הלומדים, יחד עם זאת היא תכנית מודולרית וגמישה, המאפשרת ביטוי לייחודיות של קבוצות אוכלוסייה שונות בחברה הישראלית" (ההדגשה במקור).^[13]

יצירת ערכים משותפים לחברה היהודית, הדרוזית והערבית היא מהעקרונות המנחים של תוכנית לימודים זו. יומה של הציונות חלף; כעת הדגש הוא על המאחד את כל תלמידי ישראל. מחברי התוכנית העידו כי תפיסות אידיאולוגיות והחתירה לשלום אזורי השפיעו על גיבוש תוכנית הלימודים, כמו גם התעצמות המגמה לחיזוק המימוש העצמי ברוח המערב, בנוסף לחידושים אחרים בעולם הפדגוגי והמחקרי. אם נצלול לתוכנית הלימודים נמצא בה עיסוק מוגבר בזכויות אדם, זכויות הילד, כלכלה, חובות וזכויות האזרחים ושמירה על החוקים בסביבת החיים של התלמידים.

אין חולק על כך שראוי ללמד את תלמידי ישראל על האזרחות המשותפת לתלמיד המוסלמי מטייבה ולתלמידה היהודייה מכפר-סבא. חשוב גם שכל התלמידים בישראל, בלי קשר למגזרם, יפתחו אוריינות כלכלית ואחריות סביבתית. יש לתלמידי ישראל היהודים והערבים הרבה מן המשותף בהקשר האזרחי, כמו גם בלימוד תכנים הנוגעים לחברה. עם זאת, בכל הנוגע להקשר הלאומי, רק סומא בארובה לא יכיר בהבדל בין המורשת, התרבות, הלאום וההיסטוריה של המגזרים.

המכנה המשותף – הדל והשטחי – עבר לקדמת הבמה. תוכנית הלימודים הפסיקה להתמקד בעם היהודי ובמולדתו, ועברה להתמקד במדינה ובאזרחיה. המנטרה החדשה ששוזרת את ספרי הלימוד היא: "כולנו אזרחים ועל כן ישראל היא המולדת של כולנו". כשבכל זאת היה עיסוק בנושאים "מפלגים", תפיסת האתוס הציוני פינתה את מקומה לתפיסה של נרטיבים שונים ונקודת מבט ניטרלית. כך, "מלחמת השחרור" כונתה לעיתים בתוכנית הלימודים הזאת, "מלחמת 1948–1949".^[14]

תוכנית הלימודים הנוכחית

בשנת 2022 חידש משרד החינוך בפעם הרביעית את תוכנית הלימודים ב"מולדת, חברה ואזרחות". התוכנית הנוכחית מחדדת את התפיסה כי לא די לחנך את התלמידים לקבוצת השייכות העברית, וכי יש לגבש את זהותם ביחס לכלל אזרחי ישראל. משרד החינוך גיבש ועדת כתיבה המייצגת פנים שונים של החברה הישראלית. נציגיה, המגיעים מהמגזרים השונים, כתבו תוכנית רב-תרבותית יותר מקודמתה. כעת חומר הלימוד כולל חגים מוסלמיים, פסוקים מתוך הברית החדשה, וכל זאת תוך הדגשה כי ישראל היא מולדתן של קבוצות שונות. הנושא הלאומי-יהודי נמצא בשולי הלימוד, וחלקים ניכרים בתוכנית עוסקים בחינוך פיננסי, אוריינות דיגיטלית, "פיתוח מיומנויות המאה ה-21", איכות סביבה, אזרחות, דמוקרטיה וזכויות.

ספרי הלימוד החדשים נקראים "כולנו ישראלים", "ישראל שלי" וכדומה; וזהו אכן הדגש הנלמד בהם: יהודים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים, צ'רקסים – כולנו ישראלים. אחד מספרי הלימוד מקדיש כמה עמודים לעיסוק בילדים של מהגרי עבודה, ובכך שגם הם בעצם ישראלים.^[15] קבלת הזר ו"אהבת הגר" – אלה ערכים ראויים. אך אין להתעלם מהעובדה שהתפיסה המונחלת לילדים אגב הקניית הערכים הללו היא תפיסה רב-תרבותית, ישראל כ"מדינת כל אזרחיה"; ואין להתכחש לעובדה שאין היא עולה בקנה אחד עם תפיסת לימודי המולדת הוותיקה, ואף סותרת אותה.

סוגיה נוספת שיש לשים לב אליה היא היחס ללוחמי ישראל, לגבורה, למסירות ולהתגייסות לצה"ל. בחינת ספרי הלימוד מעלה כי בעשורים הראשונים להוראת מקצוע המולדת, חיילי צה"ל נתפסו בהערצה. בשיעורים אז שרו שירים לשומר ולנוטר, חינכו לערכים של הקרב למען הכלל ולמען ערכים לאומיים. תכנים שכאלה לא תמצאו בספרי הלימוד דהיום. תוכן "צה"לי" שדווקא שכן התווסף לספרי הלימוד החדשים עוסק באליס מילר ומעשה גבורתה: עתירתה לבג"ץ בבקשה לאפשר לה לעבור מיונים לקורס טיס. מילר מוצגת כדמות מופת במאבק לשוויון. כך אומנם מופיע צה"ל בספרי הלימוד – מגויס לקידום הערכים החדשים.[16]

בעניין זה, ניתן היה לצפות שבעקבות אירועי 7 באוקטובר והמלחמה ייערכו שינויים מסוימים בתוכנית הלימודים, ואולי מנסחיה ימצאו לנכון לעסוק יותר במסירות הלוחמים, בגבורה ובמאבק על הארץ. אבל לימודי מולדת, חברה ואזרחות נותרו מנותקים מההתרחשויות, ושינויים משמעותיים לא נעשו. אגרת ששלח מפמ"ר המקצוע לקראת תחילת שנת הלימודים תשפ"ה נפתחה בפסקה קצרה של הבעת הזדהות עם משפחות החללים וייחול להשבת החטופים – ומשם, עסקים כרגיל: הענקת "כלים וכישורים" להבנת הסביבה והמרחב בעבור אזרחי המאה ה-21, פיתוח "כישורי חשיבה מסדר גבוה", "תשתית להבנת המרחב המקומי והגלובלי" וכו'. "זיקת הלומדים… למדינת ישראל ולארץ ישראל" עדיין מוזכרת, בחטף ובלשון עמומה, ולצידה שלל "דגשים" שונים ומגוונים. בסעיף אחד שמתיימר לפרט על "נושאים ודגשים בתוכניות הלימודים בשנת הלימודים תשפ"ה", נכלל דגש אחד ויחיד: "חינוך פיננסי – צרכנות נבונה והשפעתה על המרחב". מלחמה פורצת, מלחמה מסתיימת, ולימודי "מולדת" המודרניים – בשלהם.[17]

אבן יסוד נוספת בלימודי המולדת הוותיקים הייתה הנפת נס העלייה. "תנועה ציונית שמחקה בתורתה מצוות העלייה, אינה אלא סלף רעיון הגאולה", אמר דוד בן-גוריון ב-1954. ובביקורו הראשון בארצות הברית אחרי קום המדינה, בסעודה חגיגית שארגנה לכבודו הסוכנות היהודית, קבע (למורת רוחם, בוודאי, של חלק מהנוכחים): "יש רק ציונות אחת, ופירושה לחיות בישראל". ואכן, מערכת החינוך הציונית ראתה לה לחובה לקדש את העלייה, לראות בה לא פחות מהתגשמות חזון הנביאים ולראות בעולים נכס.

כיום מספרת מערכת החינוך סיפור מעט שונה. בעבר ספרי הלימוד תיארו את העולים כמי שמגיעים ארצה בשל געגועים לציון, ומתרגשים עד דמעות כשכף רגלם דורכת על אדמת מולדתם ההיסטורית. ספרי הלימוד העדכניים מטשטשים היבטים רומנטיים ולאומיים כאלה. באחד מספרי הלימוד מתוארת העלייה מאתיופיה בזו הלשון: "סבא וסבתא שלי גרו באתיופיה, ביבשת אפריקה. היהודים באתיופיה סבלו ממלחמת אזרחים ומרעב כבד. לכן החליטו סבי וסבתי לעזוב את אתיופיה ולצאת עם ילדיהם למסע רגלי ארוך וקשה לעבר ישראל, כשהגיעו לארץ התיישבו בטבריה וגידלו בה את ילדיהם".[18] איזה תפקיד מילאו בסיפור העלייה כמיהתם של יהודי אתיופיה לארץ ישראל, חלומם לשוב לירושלים? את זאת אין לומדים עוד ילדינו. כמיהות ייחודיות אלו נמחקו, בעוד שגורמים כמו רעב ומלחמות, שמהם סובלות אוכלוסיות רבות, שונות ומגוונות בכל רחבי העולם, מוצגים כדרבון העיקרי שהניע את יהודי אתיופיה להגיע לציון.

אם ציונות היא עלייה לארץ, ציונות היא, בוודאי, גם התיישבות. "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם, שם יעבור גבולנו", אמר טרומפלדור. היום המסר אחר. כך נכתב באחד מספרי הלימוד:

היום משתדלים מאוד למעט בהקמתם של יישובים חדשים … מדוע? משום שהקמת יישוב היא עניין יקר: צריך לסלול כביש גישה, להניח קווי חשמל, צינורות מים וביוב; וצריך גם להקים בתי ספר, גנים ומרפאות. אבל הסיבה העיקרית היא ששטחה של מדינת ישראל הוא קטן ואין הרבה אדמה לבנות עליה יישובים חדשים. ויש גם רצון להשאיר שטחים פתוחים: שמורות טבע, יערות, אדמות לחקלאות. כל אלו נחוצים לאיכות חיים בריאה ונעימה.[19]

ישנו כמובן היגיון כלכלי, אולי גם סביבתי, בעיבוי התיישבות קיימת ובמגורים בערים ויישובים קיימים. אבל מה בדבר אידיאל? והאם אין עוד מקום ללמד את ילדינו על ערך ההתיישבות למען שמירת הגבולות או הפרחת השממה? נדמה שהמסר הפוך: חבל על הסביבה, חבל על הכסף, חבל על המאמץ.

ולבסוף, במבט כולל יותר: סוגיית הערכים ומטרות החינוך. ב-2021 פרסם משרד החינוך מסמך בכותרת "דמות הבוגרת והבוגר עד שנת 2030", והגדיר בו אילו מיומנויות, ידע וערכים יש להנחיל לתלמידי ישראל.^[20] במסמך תמצאו לא פחות מ-13 "מיומנויות" שיש להקנות: "אוריינות לשונית", "אוריינות מתמטית", "חשיבה ביקורתית", "חשיבה יצירתית", "מודעות עצמית", "אוריינות גלובלית" ועוד. סעיף הערכים הקצר, לעומת זאת, נדחק לסוף המסמך, ונוכחות הערכים הציוניים או הלאומיים-פרטיקולריים בו דלה. הערכים שמבקש להנחיל משרד החינוך לתלמידיו עד לשנת 2030 הם חמישה: כבוד האדם והמשפחה, צדק חברתי וערבות הדדית, אהבת הדעת וחדוות למידה, כיבוד ערכי המורשת והתרבות במדינת ישראל (עם דגש על "היכרות וכבוד למגוון תרבויות ומורשות במדינה"), ולבסוף מחויבות לערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (ובכלל זה ערכים כלליים כגון שמירת החוק).

"בשבילי המורשת" – התוכנית של שר החינוך קיש

שר החינוך המכהן, יואב קיש, לכל הפחות זיהה את הצורך בשיבה לחינוך ציוני. כפי שכתוב באתר משרד החינוך, תוכנית "בשבילי המורשת", שהשר השיק בשנת 2025, "שואפת לעצב בקרב תלמידי ישראל זהות אישית ולאומית, מתוך תחושת זיקה עמוקה … למדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי". היא תישען "על הכרות מעמיקה עם ארץ ישראל … [ו]תהליכי הקמה והתיישבות", ותבקש "לחנך דור צעיר שמבין את הקשר בין עבר, הווה ועתיד". על פי התוכנית, התלמידים דוברי העברית בכיתות ב'-ו' ילמדו "מולדת חברה ואזרחות" בהיקף של שעה שבועית בלבד, ובשעה השנייה ילמדו את המקצוע החדש "בשבילי המורשת".

הפיקוח על התחום לוקה בחסר, ומנהלי בתי הספר יכולים לנתב את השעות שהוקצו לתוכנית לתחומי ידע אחרים, חשובים יותר בעיניהם. באופן מעשי, אין בידי משרד החינוך מידע על היקף בתי הספר המיישמים את התוכנית והתלמידים הלומדים אותה; המורים לא עברו הכשרה רלוונטית, מלבד השתלמות נקודתית שנערכה בזום; אין למקצוע החדש ספרים או חוברות לימוד; ולא מתבצעת מדידה והערכה כלשהי של הישגי התוכנית. נראה כי כוונתו של השר קיש רצויה, אך לעת עתה מדובר בטיפול קוסמטי בלבד, שהשפעתו אינה מורגשת בפועל, ושהמאמצים ליישומו לוקים בחסר, בלשון המעטה.

לשוב אל בורות המים

במאמר זה השתדלתי להצביע על הבעיה. על מה שהיה – ועל מה שאבד. אבקש לשרטט כאן קווים כלליים לתיקון המצב.

ראשית יש לנסח מחדש את תוכנית לימודי המולדת ואת מטרותיה, שעיקרן הנחלת ערכים ציוניים-לאומיים וחיזוק הקשר ההיסטורי והתרבותי בין עם ישראל לארץ ישראל. ואכן – לימודי "מולדת" בלבד. את יצור הכלאיים של "מולדת-חברה-אזרחות" יש לפרק. אוריינות כלכלית, דאגה לסביבה, מיומנויות חברתיות, הכלת השונה – כולם  חשובים. חשוב גם ללמד כל ילד בישראל על דמוקרטיה ועל חובות וזכויות ועל האזרחות המשותפת לכלל התלמידים. אך יש להפריד בין נושאים אלה לבין לימודי המולדת. כיום תוכנית הלימוד מטשטשת את ההבדלים בין הנושאים, מוחקת את האתוס הציוני שאיננו משותף לתלמידים כולם, ומחליפה אותו באתוס אזרחי ורב-תרבותי.

התוכנית שתיכתב מחדש לא תהסס לעסוק בהיבטים פרטיקולריים, לאומיים, יהודיים וציוניים. בוועדת המקצוע שתנסח את הלימודים החדשים צריכים להיכלל אנשי ספר ומעשה בעלי זיקה עמוקה לנושא, המבטאים בחייהם את ערכי התוכנית. אלה חיוניים כדי להפיח מחדש רוח ציונית במערכת החינוך. כתיבת התוכנית תלווה בכתיבת ספרי לימוד חדשים, שיחליפו את ספרי הלימוד הנוכחיים של לימודי "מולדת, חברה ואזרחות", שאינם תואמים לחזון החדש-ישן. יש להגדיר את לימודי המולדת כלימודי ליבה, שאינם ניתנים לבחירה של מנהלי בתי הספר, ולשקול דרכים למדידה והערכה של הפנמת החומר הנלמד, למשל דרך מבחני המיצ"ב.

נדבך שני עוסק בהכשרת המורים. לימוד והנחלת ערכים הם מהמשימות המרגשות ביותר של מקצוע ההוראה, חלק עיקרי ממה שהופך אותו ל"שליחות" בעיניי רבים. אפשר וראוי שלימודי המולדת יעוררו ניצוץ בעיניהם והמייה בליבם של המורים שיזכו ללמדם. כיום השתלמויות המורים למקצוע מולדת, חברה ואזרחות מתמקדות בנושאים כגון "חינוך פיננסי – צרכנות עודפת", "מהו תקציב", "כלכלת ישראל – מחקלאות להייטק", "מפגשים בין תרבויות", "התמודדות עם גזענות" וכדומה. שוב – נושאים חשובים – אבל בלימודי מולדת יש לתת מיקוד אחר. ארצנו גדושה באנשים מעוררי השראה וחדורי שליחות. הבה נפגיש בהשתלמויות בין המורים שילמדו "מולדת" לבין מי שמבטאים בחייהם – במעשה, או בכתיבה והגות – את הערכים הנלמדים. הבה נסייר ונכיר למורינו את השורשים העמוקים ומצמיחי הפרי של הציונות. אהבה לעם ולארץ שתידלק בלב המורים – תאיר גם את הכיתות.

*

בשנת 1997 השתתפו 130 תיכונים בתחרות שיזמו המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח) והיחידה לאקטואליה והפעלות במשרד החינוך, שבמסגרתה התבקשו התלמידים לעצב כרזה כמענה לשאלה "מהי ציונות?". נציגי בתי הספר שזכו בתחרות זכו בפגישה עם ראש העיר תל-אביב, רון חולדאי, שהציג בפניהם סדרה של שאלות: מה זו ציונות? האם אפשר להיות ציוני ולחיות בחו"ל? האם צריך לבטל את חוק השבות? בכתבה שפורסמה בעיתון ידיעות אחרונות דווח על השיח ועל תשובות התלמידים:

התשובות היו מאוד כנות. התלמידים לא התביישו לומר כי גם אלה שנוסעים לגור בחו"ל הם עדיין ציונים. "זה לא רע כשמישהו מחליט לעזוב את הארץ", הודה אחד התלמידים. תלמידה אחרת הסבירה ש"אין מידה לציונות. אם למישהו אין חשק לחיות בארץ – אי אפשר להאשים אותו בחוסר ציונות … אני לא כועסת על אלה שמחליטים לעזוב, אני אפילו מבינה אותם. בארץ קשה להגיע להרבה דברים שרוצים".^[21]

משרד החינוך לא חש צורך לבחון מחדש את הלימוד על מהות הציונות בעקבות אותו שיח. נציגי בתי הספר המנצחים הרי ביטאו את המסרים שספגו במערכת החינוך הישראלית: שהציונות היא מושג פריך, שכל אחד רשאי לצקת בה את התוכן הנכון בעבורו. גם בברלין אפשר להיות ציוני.

בשנת 2023 לא התקיימה תחרות כרזות בנושא "מהי ציונות". במקום זאת, אזעקה שנקראנו אליה בבוקר השבעה באוקטובר הדהדה את השאלה הזו בצלילים מזעזעים. הצורך הקיומי בהבנת חלקו של האדם הפרטי בהגנה על הכלל, בערבות ומסירות כלפי העם והמדינה, התעורר בבהלה עם פרוץ המלחמה. מה אנחנו עושים פה? למען מה אנו מוכנים להילחם ולמות? מהו הדבר שגורם לחייל לעזוב את ביתו ומשפחתו ולצאת להילחם?

בחברה אינדיבידואליסטית, קשה לגדל צעירים שישרתו בקרבי או יתיישבו ביישובי הספר. בחברה שהאתוס שלה הוא אתוס מיצוי זכויות הפרט, שגיבוריה הם מגישי עתירות לבג"ץ ולא מי שמחרפים את חייהם בשדה הקרב, קשה להסביר לתלמיד מדוע אנו נלחמים על חיינו פה, בארץ חמדת אבות, ולא עוברים לגור בעיירה ציורית באיטליה. מערכת חינוך המתחמקת מהנחלת ערכים, ומדגישה במקומם פיתוח מיומנויות; שבספרי הלימוד שלה במקצוע מולדת, המילה "מולדת" אינה מופיעה בשום מקום פרט לכותרת; ושבשעת מלחמה מבקשת ממורי המקצוע להתמקד ב"אוריינות כלכלית" – צריכה לחשב מסלול מחדש.

כשנה לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל פרסם דובר צה"ל את נתוני הגיוס לשירות קרבי, גיוס למילואים, וגם את נתוני הנופלים מיישובים שונים בארץ. האלוף מוטי אלמוז, ראש אכ"א לשעבר, הסביר בראיון ברדיו את הפערים הבולטים בנתונים בין האזורים השונים בארץ. "חינוך", הוא אמר, "הכול חינוך. זה מתחיל בבית הספר, בבית, בתנועת הנוער ובמכינה הקדם-צבאית. קבוצות מסוימות באוכלוסייה רואות בשירות משמעותי ובתרומה לכלל הגשמה, ואילו אחרות מגלות אדישות".^[22]

האם יכולה מערכת החינוך שלנו לזקוף לזכותה את גילויי הגבורה והפטריוטיות שמפגינים חיילי צה"ל מדי יום? התפלגות נתוני הגיוס מרמזת על כך שלא זה המצב. חיילינו יונקים ערכים ציוניים מהבית, מתנועות נוער, ממורים שלוקחים יוזמה ומלמדים גם את מה שאינו כלול בספרי הלימוד, מרב או ממדריך במכינה הקדם-צבאית. ממערכת החינוך – כנראה פחות. זה יכול להיות אחרת. יש להאמין שמערכת החינוך הישראלית עוד תתנער ותתעורר. מי שיעירו אותה יהיו הורים אכפתיים, מחנכים חדורי אידיאלים, וציבור שיונק משורשים עמוקים ומכוון לתקווה גדולה. ציבור שידרוש חינוך ציוני.

נעמה אבידן היא דוקטור לפילוסופיה יהודית, חוקרת מדיניות חינוך בפורום קהלת ועמיתת מחקר במכון ארגמן. המאמר זכה במקום השלישי בתחרות סיעור הכתיבה של השילוח לשנת תשפ"ה. המחברת מבקשת להודות למרכז יכין על תמיכתו במחקר שעליו מבוסס מאמר זה.

תמונה:

^[1] פסח אוירבך, "ידיעת המולדת בבית הספר העממי", החינוך 2, 1919 עמ' 105–112.

^[2] יוסף עזריהו, מרדכי אזרחי ויחיאל יחיאלי, שיעורי הסתכלות וידיעת המולדת לשלש שנות הלמוד הראשונות, יפו, 1911, עמ' 51.

^[3] דוד בנבנישתי, ארצנו: סדרת חוברות על ארץ ישראל לאזוריה ללימוד ולמקרא, ירושלים: קרית ספר, תש"ז, עמ' 62.

^[4] ברוך אזניה, "חינוך חלוצי", בתוך אנציקלופדיה חינוכית, ירושלים: משרד החינוך והתרבות ומוסד ביאליק, תשי"ט-תשכ"ט, כרך א'.

^[5] "תכנית הלימודים לבתי הספר היסודיים הממלכתי והממלכתי דתי לכתות א'-ד'", משרד החינוך והתרבות, 1954, סעיף א', עמ' 3.

^[6] הוראת מולדת וידיעת ארץ ישראל: ספרים בידיעת ארץ ישראל, ירושלים, תשכ"ד.

^[7] יצחק טבנקין, "מקורותיה הרעיוניים של העלייה השנייה", בתוך טבנקין, דברים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1972, כרך ב, עמ' 25.

^[8] החוק כונן שתי מערכות חינוך – ממלכתית וממלכתית-דתית. מנסחי החוק לא מצאו לנכון לייחד חינוך ייעודי למיעוט הערבי בישראל. מלכתחילה הוחלט במשרד החינוך כי התכנים למגזר הערבי יתמקדו בהקניית השכלה והכשרה מקצועית ודתית ולא יעסקו בסוגיות לאומיות. רק בשנת 2000 שונתה גישה זו בניסוח פורמלי בחוק. ראו מאג'ד אלחאג', חינוך בקרב הערבים בישראל: שליטה ושינוי חברתי, ירושלים: מאגנס, 1996.

[9] "תכנית הלימודים לבתי הספר היסודיים הממלכתי והממלכתי דתי לכתות א'-ד'", סעיף א', עמ' 3.

^[10] אורית איכילוב, חינוך לאזרחות בחברה מתהווה: פלשתינה א"י – מדינת ישראל, תל אביב: ספריית פועלים, עמ' 109–146.

[11] "תכנית הלימודים בלימודי המולדת והחברה לכיתות ב-ד בבית הספר הממלכתי והממלכתי-דתי", ירושלים: משרד החינוך, תשל"ט.

[12] כבמשל הידוע של עמוס עוז.

^[13] "תכנית הלימודים: מולדת חברה ואזרחות לבית הספר היסודי (כיתות ב-ד) לבית הספר הממלכתי והממלכתי דתי, הערבי והדרוזי", ירושלים: משרד החינוך, 2002, עמ' 5.

^[14] שם, בסעיף שכותרתו "מסלול ב: משפחות ויישובים ערביים בראי תולדות ארץ ישראל", בתוך "מודולה ג' – המלחמה בשנים 1949-1948, אירועים בישוב ובארץ".

^[15] ישראלים צעירים: יפתח מעין יהב, מט"ח, 2017, עמ' 21.

[16] ישראלים צעירים: מאי מירוחם, מט"ח, 2017, עמ' 21.

[17] "חוזר מפמ"ר ל'גאוגרפיה – אדם וסביבה' ו'מולדת, חברה ואזרחות' – התשפ"ה1, לבתי הספר היסודיים. זמין באתר משרד החינוך, שולחן מפמ"ר מולדת, גאוגרפיה ושבילי מורשת, יסודי.

[18] מולדתי ישראל – לכתה ב, יסוד, 2023.

[19] שם, עמ' 19.

^[20] "המדיניות הפדגוגית הלאומית: דמות הבוגרת והבוגר", משרד החינוך, 2021.

^[21] עוז אלמוג, פרידה משרוליק: שינוי ערכים באליטה הישראלית, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2004, אחרית דבר.

^[22] ראיון בתוכנית הרדיו "קלמן ליברמן", 9.12.24, כאן רשת ב', דקה 48:00–1:06:00.