בשבח האזרחות
הקצנתו של הליברליזם שוחקת את מושג האזרחות: רגש ההשתייכות והחובה של אדם למולדתו. מכאן קצרה הדרך לאיומי הירידה לחו"ל
Getting your Trinity Audio player ready... |
אחת התופעות המצערות בשיח הציבורי מאז המחלוקת על הרפורמה המשפטית, וביתר שאת לאחר אירועי 7 באוקטובר, היא האיום המרומז – ולא אחת המפורש – בירידה מהארץ. הוא צץ תדיר ברשתות החברתיות, ואף זכה להתייחסות מפוליטיקאים בכירים ואף מראשי ממשלה לשעבר. הוא בא לידי ביטוי במגוון דרכים. ישנם אלה שאיימו אך לא מכבר לעזוב את המדינה אם תקודם הרפורמה המשפטית, שכן אין הם מוכנים לחיות במדינה שחדלה, לטעמם, להיות דמוקרטית. אחרים, המאמינים בדטרמיניזם דמוגרפי, הכריזו כי עתידה של ישראל נחרץ להפוך למדינה נחשלת מבחינה כלכלית ושמרנית מבחינה חברתית, בשעה שהם חושקים ברווחה חומרית ובחופש אישי שיוכלו להשיג במקומות אחרים. קולות נוספים הכריזו כי אם לאחר הבחירות לא תקום ממשלה שונה, ונתניהו יעמוד פעם נוספת בראשות הממשלה, כי אז חברות הייטק ואנשים בעלי כישורים נצרכים בשווקים גלובליים לא יהססו להצביע בארנק וברגליים. והיו גם אלה שהצהירו כי "פגיעה בעולם הישיבות" תניע אותם להקים מרכזי תורה בארצות נכר.
נכון לכתיבת שורות אלו, נראה כי שיח הירידה מהארץ אינו מתורגם למספרים. כלומר, הרוב דיבורים. אך גם אם אנשים טרם החלו לעזוב בהמוניהם, עלינו לתת את דעתנו לעצם השימוש התכוף ב"שוט העזיבה" וללגיטימציה שהוא מקבל, שכן זו תופעה הרחוקה מלהיות מובנת מאליה. ישראל, עם כל מגרעותיה וחסרונותיה, אינה מדינה נחשלת ואין סכנה שתהפוך כזאת בעתיד הנראה לעין. היא איננה סובלת ממלחמות אזרחים כמו סוריה, משטרהּ אינה דכאני כמו המשטר ברוסיה, כלכלתה אינה קורסת כמו כלכלת ונצואלה, ואין בה פתולוגיות חברתיות חמורות כגון התמוטטות מוסד המשפחה ומגפת חומרים אופיאטיים בדומה לארצות הברית. אפילו הקיטוב החברתי בה אינו יוצא דופן, כפי שמלמדת עליית הימין הלאומי ברחבי יבשת אירופה. למעשה, רוב האנשים המאיימים לעזוב נהנים ממלוא החירויות הפוליטיות, ושייכים כנראה לעשירונים הגבוהים בהתפלגות ההכנסות. הם חיים טוב וחיים חופשי. בזוכרנו כיצד סיכנו יהודים את חייהם כדי לעלות לארץ ישראל כשהטורקים והאנגלים שלטו בה, ובשנותיה הראשונות של המדינה כשכלכלתה הייתה מפגרת והיא עצמה עמדה על סף כיליון ביטחוני, שיח העזיבה במציאות של חוסן ושגשוג לאומי נראה מוזר לגמרי.
כיצד להסביר את הנכונות של אנשים משכילים ואמידים לוותר על תפקידם כאזרחים במדינה היהודית היחידה בעולם? איך להסביר את הנורמליזציה והלגיטימציה של "שיח העזיבה"? מדוע אמירות מסוג "נפולות של נמושות", אם להיזכר בדבריו של יצחק רבין המנוח, שבעבר נתפסו לא רק כלגיטימיות אלא כרצויות, ממותגות כיום כמיושנות במקרה הטוב וכמגונות במקרה הרע?
התשובה לשאלות הללו טמונה בתופעה כלל-מערבית מדאיגה: שחיקה עקבית של מושג האזרחות, הנובעת מהקצנה בתפיסת הליברליזם ובהבנתו. היחס בין מושג האזרחות, הלקוח מהשקפת העולם הרפובליקנית, לבין הליברליזם המודרני, הוא יחס מתוח שמגיע כיום לנקודת סף-קרע ברחבי המערב ובכלל זה גם בישראל.
*
מושג האזרחות קדם במאות שנים לעליית הליברליזם המודרני. הליברליזם הגיח לאוויר העולם בצורה מדורגת באירופה במהלך המאות ה-16 וה-17, ואילו מושג האזרחות, המהווה חלק מרכזי בתפיסה המדינית המכונה 'רפובליקניזם', יסודו בפוליס היוונית וברפובליקה הרומית. כך למשל הקדיש אריסטו את ספר ג ביצירתו פוליטיקה לבירור השאלה "מי אמור להיקרא אזרח ומהו אזרח". על כך השיב כי "אזרח במלוא מובן המילה – אין דבר שיגדירו טוב יותר מן ההשתתפות בשיפוט ובשלטון" (אריסטו, פוליטיקה, מיוונית: נורית קרשון, רסלינג, 2009, עמ' 121). אם לקחת כדוגמה את אתונה העתיקה: השתתפות בבתי הדין העממיים, באספת העם ובמועצה המדינית היא שהפכה אדם מסתם תושב של חבל הארץ אטיקה לאזרח מלא של עיר-המדינה אתונה.
אזרחים אפוא, לפי אריסטו, הם מי שיש להם חלק פעיל בכהונות השלטון (או לפחות האפשרות והציפייה החברתית הנלווית אליה לקחת בהן חלק). בהתאם לכך, המדינה להבנתו של אריסטו היא צורה של שותפות במשטר המדינה, וספציפית: שותפות של אזרחים במשטר המדינה. הגדרה זו הולמת כמובן את הבחנתו של אריסטו שלפיה האדם הוא מטבעו בעל חיים פוליטי, ואת תפיסתו שהמדינה קיימת לא למען הבטחת החיים בלבד כי אם למען החיים הטובים. "מדינה", מזכיר לנו גדול הפילוסופים של העת העתיקה, "היא שותפות של בתי אב ושבטים החוברים יחדיו כדי לחיות היטב ולמען חיים שלמים ועצמאיים" (עמ' 143).
ביסוד תפיסת האזרחות כפי שהבינו אותה בימי קדם עמדו החובה האזרחית והמידות הטובות של האזרח. חובתו הבסיסית של האזרח הייתה כמובן לעמוד ברשות עצמו, כלומר לכלכל את עצמו ואת משפחתו, ולתרום לטובת העיר. חובתו העליונה הייתה לא רק לקחת חלק בניהול העניינים המשותפים אלא גם להגן על המדינה. כפי שציין המדינאי הרומי הדגול קיקרו: "יקרים לנו הורינו, ילדינו, קרובי המשפחה והידידים; אולם ארץ אבות אחת מכילה את כל האהבות של כולנו, ומיהו האיש הטוב אשר יהסס להתייצב למענה מול פני המוות, אם עתיד הוא בכך להביא לה תועלת?" (קיקרו, על החובות, מרומית: אביבה קציר, בר-אילן, תשס"ג, עמ' 62). חובה אזרחית זו נשענה על מידות טובות מובחנות, ביניהן אהבת המולדת והנכונות להגן עליה, אומץ בשדה הקרב, דבקות באלים, במקדשים ובמסורות המשותפות, חוכמה מעשית, ובאופן כללי העלאה על נס של הטוב המשותף.
נקל לשים לב כי מושג האזרחות שזה עתה עמדנו בקצרה על מאפייניו אינו ניצב בלב השקפת העולם הליברלית. לא את חובת השותפות בשלטון הוא מעלה על נס, אלא את חירויות הפרט (או "זכויות האדם"). הליברליזם מעמיד במרכז את האדם המופשט, במצב טרום מדיני וטרום אזרחי. הוגים ליברלים מובילים, ובראשם בנז'מין קונסטאן הצרפתי, הנגידו במפורש את הליברליזם המודרני לרפובליקניזם העתיק. האדם המודרני, כתב קונסטאן, אינו רוצה לקחת חלק בשלטון, אלא חושק שהשלטון יניח לו לרדוף אחר הנאותיו הפרטיות ללא הפרעה. עקרונית, הליברליזם יכול להתממש גם בחסות מלוכה נאורה או אריסטוקרטיה של מידות טובות המקפידות על הבטחת החופש. חיים, חירות, והמרדף של היחיד אחר אושרו – זו תמצית הליברליזם בצורתו הקלאסית. העיקר: החובות האזרחיות אינן נובעות בשום צורה מהאתוס הליברלי.
אך תהיה זו טעות לחשוב שעליית הליברליזם הובילה להיעלמות תפיסת האזרחות. לפחות בתחילת הדרך נראה היה כי השניים יכולים ואף מוכרחים לדור יחדיו. כך למשל אבותיה המייסדים של ארצות הברית העלו על נס הן את האזרחות הפעילה ברמה המקומית, הן את חירות הפרט. השתיים לא רק שלא נתפסו כסותרות, אלא אף נתפסו כמשלימות. תומס ג'פרסון, למשל, סבר כי רק ציבור של אזרחים העומדים ברשות עצמם יכול להבטיח חירויות אישיות לאורך זמן. בהקשר האמריקני, רטוריקה ליברלית כיסתה את מה שהייתה בפועל מציאות של אזרחות פוליטית פעילה וענפה בכל רמות החיים.
ואולם כיום אנו עדים לשחיקה גוברת של מושג האזרחות על ידי הקצנה חסרת תקדים של הליברליזם. בחמש דרכים חותרים הליברליזם בן זמננו ונגזרותיו תחת מושג האזרחות.
- תפיסות פוסט-לאומיות ועל-לאומיות. אזרחות היא תמיד קונקרטית. היא מבחינה בין מי שהינם אזרחים לבין מי שהינם זרים. היא תחומה לציבור מסוים המקיים חיים משותפים מובחנים בטריטוריה מוגדרת, בין אם זו הטריטוריה של הפוליס או של מדינת הלאום. שאיפות קוסמופוליטיות וארגונים על-לאומיים כגון האיחוד האירופי עולים בקנה אחד עם השקפת העולם הליברלית, אך לא עם תפיסה מוצקה של אזרחות. "אזרח העולם" הוא אזרח של שום מקום. ארגונים על-לאומיים כה רחוקים מהאזרח ומיכולת ההשפעה האזרחית, שעצם הפעילות האזרחית נעשית בלתי סבירה וחסרת טעם.
- עלייתו של שיח זכויות האדם, ואינפלציית הזכויות הנלווית אליו. להבדיל משיח הזכויות הרזה שאפיין את הליברליזם הקלאסי, שיח הזכויות המודרני כולל שורה שלמה של שירותים שעל המדינה לספק גם למי שאינם אזרחיה. כך נוצר מצב אבסורדי שבו מהגרים בלתי חוקיים, למשל, מנועים מלקחת חלק בחובות המוטלות על ציבור האזרחים, אך האזרחים מחויבים (בדרך כלל על ידי בתי משפט) לספק הטבות חומריות לזרים, גם זרים מפירי חוק, משום עצם היותם בני אדם.
- עלייתה של פוליטיקת הזהויות. כפי שמציין הקלאסיקן הנודע ויקטור דיוויס האנסון, תפיסת האזרחות מבוססת על שותפות באנחנו קולקטיבי המתעלה על חלוקות שהן פרי המקרה והגורל. לעומת זאת, פוליטיקת הזהויות יוצרת נאמנויות חדשות המבוססות על גזע, מגדר ונטייה מינית, ובאותה נשימה מחוללת קיטוב בקרב ציבור האזרחים על ידי תיאור היחסים החברתיים כיחסים של מאבק על הגמוניה בין מדכאים למדוכאים.
- נדידת הסמכויות מפרלמנטים נבחרים אל בירוקרטיות לא נגישות ולא שקופות ואל בתי משפט לא ייצוגיים ולא אחריותיים. אחת המטרות של הליברליזם המודרני והיוריסטוקרטיה הנלווית אליו היא לבצע דה-פוליטיזציה לפוליטיקה. אם בעבר הליברליזם צעד יד ביד עם העם נגד כוחם העודף של מלכים ואצילים, כיום הליברליזם מנסה לגרוע מכוחם והשפעתם של ההמונים על ידי העברת כוחות לטכנוקרטים ולמשפטנים. אזרחות פעילה, בעיניים ליברליות, אינה בהכרח ברכה, שכן אזרחות פעילה יכולה להצמיח שלטון שאינו ליברלי דיו.
- הגלובליזציה הכלכלית. מושג האזרחות מבוסס על קיומם של גבולות ברורים ומוגדרים המבחינים בין אזרחים לשאינם אזרחים. ואילו חירותנות כלכלית, בהגדרה ממש, אינה מכירה בגבולות מהסוג הזה. השוק הוא גלובלי. בעלי הון יכולים להעתיק את הונם ממדינה למדינה, וסחורות זורמות לשווקים לאומיים מכל רחבי הגלובוס. עובדה זו הייתה נכונה עוד בימיו של אריסטו, וכבר אז שמה ללעג את שאיפתו לאוטרקיה כלכלית של הפוליס; אך אין ספק שהגלובליזציה המודרנית הגדילה את התלות הכלכלית הבין-לאומית עשרות מונים. השוק הגלובלי מאפשר לאנשים ניידים, בעלי כישורים שיש להם ביקוש רב, לעזוב עם כל שינוי פוליטי וחברתי שאינו לרוחם.
*
להקצנה הליברלית יש אם כן ביטויים רבים, והיא לא פסחה על ישראל. בדומה למקומות אחרים, גם אצלנו הקבוצות הליברליות מכול הן הקבוצות שבהן אתוס האזרחות נשחק במידה הרבה ביותר. לא בכדי איומי העזיבה מגיעים ממחוזות ליברליים ולא שמרניים. עם זאת, באורח פרדוקסלי, גם המגזר הליברלי פחות מכולם, קרי המגזר החרדי, סובל ממגרעות עמוקות באתוס האזרחות. בפרט, העובדה שגברים בריאים בגופם ובנפשם לא לוקחים חלק בחובה האזרחית הראשונה במעלה, הגנה על המולדת, היא בעיה כבדת משקל שמוכרחה לבוא על פתרונה.
מה אפשר לעשות לנוכח התופעה הזאת?
במובנים רבים, הדרך לטפל באתגר שתיארנו עוברת במאמץ משותף להפוך את ישראל למקום אטרקטיבי יותר לליברלים. ישראל היא מדינה חופשית, אך בתחומים לא מעטים היא יכולה וצריכה להיות מדינה חופשית אף יותר. כך למשל, אפשר להפוך את ישראל למדינה בעלת כלכלה חופשית יותר. אפשר לספק הגנות לזכויות קניין פרטי ולהבטיח את חופש החוזים. אפשר גם להעצים את האוטונומיה של הממשל המקומי ולאפשר לו להיענות יותר לרצונות האזרחים.
אך הדרך הרצינית לטפל באתגר עוברת בהחייאה נחוצה של אתוס האזרחות. עלינו למסגר בצורה שונה את השיח הציבורי: לאמץ שיח רפובליקני, לא ליברלי. עלינו לשוב ולראות במדינת ישראל לא אוטופיה ליברלית שתכליתה לְמָרֵב חירויות אלא, בשפתו של אריסטו, שותפות של אזרחים במשטר המדינה. ספציפית, שותפות של אזרחים יהודים במדינתם הריבונית. שותפות זו לוקחת ברצינות חירויות, אבל אינה ממוקדת בהן ואינה מעניקה להן מונופול. ממשל רפובליקני יכול ללבוש צורה ליברלית יותר או ליברלית פחות, אבל הדגש הוא על קיומו של ממשל רפובליקני. רק אימוץ מחודש של אתוס רפובליקני יוכל לעצור את הקצנותיו של הליברליזם ולהפיח תקווה בקבוצות שונות שיש להן חלק ממשי בעיצובה של הציבוריות הישראלית.