נזקיו של המס הפרוגרסיבי

מיסוי פרוגרסיבי על הכנסות איננו צודק ואיננו רצוי. מדובר בשריד סוציאליסטי מיושן ונטול הצדקה. בשלושת העשורים האחרונים עוברת כלכלת ישראל תהליך מתמשך, אם גם מקוטע, של ליברליזציה כלכלית. תהליך זה טרם הושלם במגוון רחב של חזיתות. אחת מהן היא מערכת המס. צעד מרכזי בדרך להשלמת הליברליזציה של המשק יהיה ביטולו של המיסוי הפרוגרסיבי ואימוצו של מיסוי פרופורציוני נרחב. למרות התעוררות שמרנית וליברלית קלאסית מרשימה בשנים האחרונות, המעלה שלל חלופות בתחומי מדיניות שונים, דווקא בתחום המיסוי לא הוצעה אף חלופה עקרונית למערכת הפרוגרסיבית הקיימת מלבד מיתונה. מאמר זה מבקש להתחיל למלא חלל זה על ידי הצעתה של חלופה בקווים כלליים בלבד, מתוך תקווה שתשמש כר לכתיבת מדיניות ציבורית קונקרטית ומפורטת בעתיד.

א. מיסוי ומחירו

המיסים מתפקדים כקנס על אנרגיה, חריצות, מיומנות וחסכנות. אם עבדתי קשה ובניתי לעצמי בית טוב, בעוד אתה הסתפקת בחיים בבקתה, גובֵה המיסים יגיע מדי שנה כדי לגבות ממני קנס על האנרגיה והחריצות שלי, בהטילוֹ עליי מס גבוה יותר מאשר עליך. אם חסכתי בִּזמן שאתה בזבזת, אני חייב במס, בעוד אתה פטור. אם אדם בונה ספינה, אנו גורמים לו לשלם על חריצותו כאילו גרם נזק למדינה. – הנרי ג'ורג'

מיסוי אינו עניין ממשלתי פשוט. הוא מעלה בעיות של העברה, פיזור והשפעה, שקשייהן מאתגרים אפילו את הכלכלנים המוכשרים ביותר. כל מס מפעיל שרשרת תגובות המשפיעות על הייצור התעשייתי, השכר, ההכנסה, התעסוקה, רמת החיים, אורח החיים וכן הלאה. רוב המחוקקים כנראה אינם מודעים להשפעות הכלכליות הרבות של המיסים שהם מטילים. – הנס סנהולץ[1]

מיסים גובים מהמשק מחיר כלכלי גדול הרבה יותר ממה שאפשר לחשוב במבט ראשון. על כן, טיבה של מערכת המס צריך לעמוד לנגד עיניהם של מעצבי מדיניות. נאיר כאן כמה היבטי יסוד, בטרם ניכנס בפרקים הבאים בעובי הקורה.

לכספי המיסים ישנה עלות אלטרנטיבית. כלומר: כל שקל שנגבה כמס הוא שקל פחות בכיס של הצרכן ושל היצרן. כל שקל שהולך להוצאה ציבורית הוא שקל שלא יגיע, משום כך, לחיסכון והשקעה או להוצאה פרטית. הציבור רואה את השירות הציבורי שהמדינה מעניקה לו בכספי מיסָיו (בהנחה שהמדינה אכן עושה שימוש מיטיב בכספים שהיא גובה; והנחה זו רחוקה מאוד מלהיות מובנת מאליה) – אך אינו רואה את כל אותם השירותים, הסחורות ומקומות העבודה הפרטיים שלא נולדו עקב הקצאת המשאבים לטובתה של הוצאה ציבורית.

המיסים פוגעים ברווחה גם על ידי כך שהם מחוללים "נטל עודף"; כלומר, אובדן של כל אותם רווחים פוטנציאלים מסחר, עבודה או השקעה שהיו מתרחשים אלמלא הפך המס את הפעילויות הללו לבלתי כדאיות. לשם המחשה: אם פלוני מעריך בקבוק מיץ תפוזים ב-6 שקלים, ומחירו בשוק ללא מס עומד על 5.50 שקלים, גם פלוני וגם מוכר המיץ יוכלו לשפר את מצבם על ידי קיומו של סחר. נניח עתה שהמדינה מחליטה להטיל מס בגובה שקל אחד על צריכת מיץ תפוזים. מחירו של בקבוק יעמוד עתה על 6.50 שקלים, כלומר חצי שקל יותר ממחיר המקסימום שפלוני מוכן לשלם בעבור בקבוק מיץ. במצב החדש לא יתקיים סחר. וכך, לא רק שפלוני לא קיבל מיץ תפוזים ולא רק שהמוכר לא זכה להכנסה, גם המדינה לא קיבלה אף שקל במס.

מה שנכון לגבי מיסוי של מוצרי צריכה נכון גם לגבי מיסוי של עבודה והון. מיסים תמיד גובים מאיתנו מחיר בדמות אובדן רווחים פוטנציאלים מפעילות כלכלית שלא התרחשה.

גם מיסים על עסקים מתגלגלים על הציבור. פוליטיקאים מכריזים לא אחת שבכוונתם להטיל מיסים על עסקים, תאגידים או סתם עשירים. אך במציאות, מה שמשנה הוא לא מי כותב את הצ'ק למדינה אלא על מי מוטל הנטל הכלכלי הממשי, והתשובה לשאלה זו אינה תלויה בהצהרות של פוליטיקאים אלא בסוגיות כלכליות. כפי שמציינים הכלכלנים טיילר קואן ואלכס טברוק: "מי שקובעים את זהות משלם המס הם לא חוקי הקונגרס אלא חוקי ההיצע והביקוש".[2] כלל האצבע הכלכלי כאן פשוט: כאשר הביקוש יהיה גמיש מההיצע (כלומר רגיש יותר ממנו לשינויים במחיר), הצרכנים יישאו פחות בנטל המס. ואילו כאשר ההיצע יהיה גמיש מהביקוש, המוכרים יהיו אלה שיישאו פחות בנטל המס. הסיבה לכך פשוטה אף היא: המשמעות של גמישות רבה יותר היא קיומם של תחליפים קרובים רבים יותר למוכרים או לקונים. היא מאפשרת לצרכנים או למוכרים להימלט מהמס המוטל עליהם על ידי צריכה או ייצור של דברים אחרים שאינם ממוסים. אפשר להקביל את העניין כולו למשחק מחניים. מי ייפגע יותר מהכדור? אותם שחקנים שמצליחים לחמוק ממנו פחות מכפי שמצליחים האחרים. בהתאם לכך, התשובה לשאלה מי יישא בעיקר נטל המס היא "מי שקשה לו יותר להימלט", כלומר מי שעקומת הביקוש או ההיצע שלו תתברר כקשיחה יותר.

מהסיבה הזאת, ההשפעה הכלכלית המזיקה של מיסוי תורגש בעיקר באותם ענפים שהביקוש למוצרים שלהם גמיש. למעשה, מיסוי גבוה על ענף בעל ביקושים צרכניים גמישים עלול להחריבו כלכלית בטווח הזמן הארוך. דוגמה טובה לכך היא ההחלטה של ממשל קלינטון להטיל מס מותרות על יאכטות של עשירים.[3] מטרת מדיניות המס הייתה כמובן להעלות את ההכנסות ממיסים מכיסם של העשירים. ואולם התוצאות היו שונות לגמרי. הביקוש של מיליונרים ליאכטות הוא גמיש מאוד: אנשים עשירים לא חייבים לבזבז את כספם על יאכטות; הם יכולים לרכוש במקום זאת מטוסים פרטיים, נדל"ן, מכוניות יוקרה וכן הלאה. לכן, הביקוש ליאכטות צנח עקב המס. כתוצאה מכך, ענף היאכטות בארצות הברית ספג מכה קשה, עובדה שהוליכה לפיטורים נרחבים של עובדים בתעשייה שהיו רחוקים מלהיות מיליונרים, מה שאילץ את הממשל לבטל את המס. הממשל רצה למסות מיליונרים, אך כל שהשיג הוא אבטלה של אנשים רגילים שעד למס הועסקו על ידי יצרני יאכטות.

קשה למסות את העשירים בלי שייגבה מחיר ממי שאינם עשירים.[4] היבט זה מסביר מדוע כלכלנים רבים תומכים בכלל שקבע הכלכלן הבריטי פרנק רמזי (Ramsey) שלפיו נכון, מן הזווית של יעילות כלכלית, להטיל שיעור מס גבוה יותר על מוצרים שהביקושים להם קשיחים יחסית, ושיעור מס נמוך יותר על מוצרים שהביקושים להם גמישים יותר.[5]

ועוד נקודה חשובה. ככל שנטל המס השולי יהיה גבוה יותר, כן תחריף הפגיעה בצמיחה הכלכלית.[6] כפי שמציינים הכלכלנים רוברט הול (Hall) ואלווין רבּושקה (Rabushka), מחלוצי חלופת המס השטוח שאליה עוד נתייחס בהמשך, להכחיש ששיעורי מס גבוהים מפחיתים פעילות כלכלית משמע להכחיש את חוק היסוד בכלכלה, חוק הביקוש.[7] נטל מס גבוה, ובייחוד נטל מס הגדל בשיעורו ככל שגדלה ההכנסה, פוגע קשות בתמריץ להיות פרודוקטיבי ויזמי. דמיינו שקרוזו, ששת, יוסי ומאיר מוצאים את עצמם על אי בודד נטולי כול מלבד כוח העבודה שלהם והמשאבים הטבעיים של האי והים. הם רוצים הרבה דברים שאין בידם, החל ממלבוש, מחסה ומזון ועד לאמצעי תחבורה וספרים. יש להם, במילים אחרות, בעיית צד היצע. הם צריכים לייצר דברים, ומהר. השאלה שעומדת בפניהם היא כיצד לארגן את הייצור הכלכלי באי באופן שיוכל לספק להם כמה שיותר שירותים וסחורות לאורך זמן.

עכשיו הבה נניח שמבין הארבעה, קרוזו הוא העובד הפרודוקטיבי ביותר, וכי היתר עובדים מעט ומייצרים מעט. בואו ונניח עכשיו שהשלושה מחליטים למסד באי דמוקרטיה, וכי כדי להימנע מהיווצרותו של אי-שוויון כלכלי, הם מחליטים, בהיותם רוב, להטיל מס בשיעור של 50% על כל פריט המזון חמישי שמיוצר, ומס של 80% על כל פריט מזון שביעי. מה יעשה קרוזו במצב כזה בשעה שהוא העובד היחיד המסוגל לייצר יותר משבעה פריטי מזון ביום? בין אם יפרוש מהקבוצה וילך לקצה השני של האי, בין אם ישמור דברי מזון בהסתר (כלומר ייצור כלכלה שחורה), בין אם פשוט יפסיק לטרוח בהגיעו לפריט המזון החמישי, דבר אחד בטוח: קרוזו לא יעבוד כפי שעבד לפני המס בשעה שפירות העבודה שלו נלקחים ממנו בשיעורים גדלים והולכים. זה לא יותר משכל ישר.

מה שנכון לגבי קרוזו וחבריו על האי הבודד נכון גם לגבי כלכלות מודרניות. מנקודה מסוימת, העלאת מיסים תתחיל לפגוע בצורה ניכרת בשיעור הצמיחה הכלכלית. חלק מהעובדים יעבדו פחות. חלקם יצאו לחלוטין משוק העבודה. אחרים, העוסקים במשלחי יד בעלי ביקושים גלובליים, יכולים אף לעזוב למקומות בעלי נטל מס שולי נמוכים יותר.[8] דוגמה יפה לכך היא הלהקה המצליחה U2 שהעתיקה חלק מפעילותה העסקית להולנד לאחר שממשלת אירלנד החליטה לבטל החרגה של אמנים מתשלום מס.[9] כפי שעוד נדגיש בהמשך, הנפגעים העיקריים ממיסוי גבוה על רווחים מהון והכנסה הם מי שנכון לראותם כקטרי הצמיחה של המשק, היזמים הפרטיים. כמובן, אין זה הדבר היחיד המשפיע על צמיחה כלכלית, וההשפעה אינה מיידית; לכן קשה לקבוע במחקר את השפעתם המדויקת של המיסים, ולכן גם קל לפוליטיקאים המבקשים לגרוף הישגים מיידים בדעת הקהל למסות את היזמים.[10] ועדיין, תמונת המצב המחקרית ברורה למדי. הכלכלן ויליאם מק'ברייד (McBride) מסכם את המחקר בנושא:

מה אומרת הספרות האקדמית על הקשר האמפירי בין מיסים לצמיחה כלכלית? למרות מגוון השיטות ומקורות הנתונים, התוצאות מצביעות באופן עקבי על השפעות שליליות משמעותיות של מיסים על הצמיחה הכלכלית, גם לאחר ניטור סטטיסטי של גורמים שונים כגון הוצאות ממשלתיות, תנאי מחזור עסקי ומדיניות מוניטרית. מצאתי 26 מחקרים בנושא החל משנת 1983, וכולם פרט לשלושה, וכל המחקרים מ-15 השנים האחרונות, מוצאים השפעה שלילית של מיסים על הצמיחה. במחקרים המבחינים בין סוגי מס, מס הכנסה על תאגידים נמצא כמזיק ביותר, לאחריו מס הכנסה אישי, מיסי צריכה ומיסי רכוש. תוצאות אלו תומכות בגישה הנאו-קלאסית שלפיה יש לייצר תחילה הכנסה ועושר ולאחר מכן לצרוך אותם; כלומר, מיסים על גורמי הייצור, דהיינו הון ועבודה, משבשים במיוחד את יצירת העושר. מיסים על תאגידים ובעלי מניות מפחיתים את התמריץ להשקיע ולבנות הון. השקעה נמוכה יותר פירושה פחות עובדים יצרניים ושכר נמוך בהתאם. מיסים על הכנסה ושכר מפחיתים את התמריץ לעבוד. מס הכנסה פרוגרסיבי, שבו הכנסה גבוהה ממוסה בשיעורים גבוהים יותר, מפחית את התשואה להשכלה, מאחר שהכנסות גבוהות קשורות לרמות השכלה גבוהות – וכך מפחית את התמריץ לבנות הון אנושי. מיסוי פרוגרסיבי גם מפחית השקעות, נטילת סיכונים ופעילות יזמית, מאחר שחלק לא פרופורציונלי מפעילויות אלו נעשה על ידי בעלי הכנסות גבוהות.[11]

מיסים גבוהים עלולים לפגוע גם בעובדים. מצד אחד, כל מס שמוטל על המעסיק בהתקשרותו עם עובדים מגדיל את עלות העסקתם, עובדה שמשפיעה על הביקוש לשעות עבודה. נקודה זו היא בעלת משמעות גדולה במיוחד כאשר מדובר בעובדים בעלי ניסיון מועט וכישורים ומיומנויות נמוכים המתורגמים לתפוקה שולית נמוכה, בטח כאשר ישנם תחליפי הון זמינים לעובדים ובאופן כללי היכן שהביקוש לעובדים גמיש יחסית. מצד שני, מיסים כגון מס חברות, מס רווחי הון או מס הכנסה שולי גבוה עלולים לפגוע בהיווצרותו של הון-פיזי המאפשר את הגדלת פריון העבודה של העובדים ובהתאם לכך גידול בשכרם.[12]

היבט נוסף נוגע לעלות ההתעסקות במיסים. ככל שמערכת המס מורכבת יותר, וככל שהיא מכבידה את ידה על עסקים, כך אנשים ופירמות נדרשים להשקיע משאבים רבים יותר לשם הסדרת תשלום המיסים. בכל ארצות המערב התפתח שוק שלם שמטרתו לסייע בתשלום המיסים: יועצי מס, רואי חשבון, מתווכים. לשם ההמחשה, בשנת 2006 פעלו בארצות הברית קרוב ל-90 אלף חברות שמטרתן לסייע לעסקים בתשלום המיסים שלהם. העלות הכללית המשוערת של השירותים האלה עמדה על 65 מיליארד דולר.[13] העלות האמיתית כאן היא כמובן העלות האלטרנטיבית במונחים של כוח אדם ותעסוקה. חברות מס גדולות מתנגדות בעיקשוּת לכל ניסיון לפשט את מערכת המס האמריקנית.[14] על פי קרן המס האמריקנית, עלות תשלום מס ההכנסה הפדרלי עמדה בשנת 2005 על 265 מיליארד דולר – מס נוסף, בפועל, בשיעור של 22 סנט, על כל דולר שהממשל הפדרלי אוסף על הכנסה. הנטל הזה מכביד במיוחד על עסקים קטנים, ששולי הרווח שלהם קטנים ואין להם השפעה פוליטית.

מובן גם שככל שנטל המס יהיה גבוה יותר, כך יותר ויותר אנשים ינסו לחמוק מתשלום המס – בדרכים חוקיות ולא חוקיות כאחד.

על אלו נוספות העלויות הציבוריות הכרוכות בגביית תשלומי המיסים ובאכיפה. לא רק פירמות צריכות להעסיק בעלי מקצועות שכל תפקידם הוא הסדרת תשלום המיסים לרשויות – גם המדינה צריכה להעסיק פקידי ציבור, חוקרים ושוטרים שתפקידם לגבות מיסים, לחקור ולרדוף אחר מי שמפרים את החוק. מדובר בסכומים אדירים. כך למשל, רשות גביית המס הפדרלי בארצות הברית (IRS) מעסיקה יותר ממאה אלף עובדים ותקציבה השנתי חוצה את עשרת מיליארד הדולר. בישראל, תקציב רשות המיסים נכון לשנת 2022 עמד על 2.5 מיליארד שקלים בקירוב עם 6,697 תקני כוח אדם.[15]

כבר אדם סמית, בספרו 'עושר העמים', עמד בתמצית על חלק ניכר מהנקודות שסקרנו כאן בקצרה:

כל מס צריך להיות מתוכנן כך שיוציא מכיסם של האנשים (או ימנע כניסה לכיסם) מעט ככל האפשר מעבר למה שהוא מכניס לאוצר המדינה. מס עשוי לעשות דברים אלה בארבע הדרכים הבאות: ראשית, גבייתו עשויה לדרוש מספר רב של פקידים, שמשכורותיהם עלולות לצרוך את רוב תוצרי המס, ותנאי השירות שלהם עשויים להטיל מס נוסף על הבריות. שנית, הוא עשוי לערער את חריצות האנשים ולהרתיעם מעיסוק בענפים מסוימים… [ו]לצמצם, או אולי להרוס, חלק מהמשאבים שיכלו לאפשר להם לעשות זאת בקלות רבה יותר. שלישית, באמצעות הקנסות ועונשים אחרים שבהם נתקלים אותם פרטים אומללים שמנסים להתחמק מהמס ללא הצלחה, הוא עשוי לעיתים קרובות להרוס אותם, ובכך לשים קץ לתועלת שהקהילה יכלה לקבל מהשימוש בהונם. מס לא נבון מציע פיתוי גדול להברחה. אך העונשים על הברחה חייבים לעלות ביחס לפיתוי. החוק, בניגוד לכל העקרונות הרגילים של הצדק, תחילה יוצר את הפיתוי, ואחר כך מעניש את אלה שנכנעים לו; ובדרך כלל הוא גם מחמיר את העונש בגלל נסיבות שדווקא היו צריכות להיחשב מקילות: הפיתוי לבצע את העבירה. רביעית, בכך שהוא חושף את הבריות לביקורות תכופות של גובי המיסים, הוא עשוי לחשוף אותם לטרחה מיותרת, לעוגמת נפש ולדיכוי; ואף כי עוגמת נפש אינה, במובן המדויק, הוצאה, היא בהחלט שקולה להוצאה שכל אדם היה מוכן לשלם כדי לפדות את עצמו ממנה.[16]

בטרם נעבור לחלק הבא, חשוב שנעמוד על שתי נקודות נוספות. הראשונה היא אולי הטריוויאלית ביותר, אך אנשים מן השורה מתקשים לזכור אותה כאשר מדובר במדיניות ציבורית: תמריצים משנים. כאשר אנחנו ממסים דברים, נקבל אותם בשיעור פחות, בהינתן שכל יתר הדברים האחרים נותרים שווים. וכן להפך. זוהי בעצם דרך אחרת לנסח את חוק הביקוש. כולם מבינים את כלל האצבע הזה כשמדובר במיסוי סיגריות ודלק. אם נמסה יותר סיגריות, אנשים יקנו פחות סיגריות. אם נמסה יותר דלק, אנשים יצרכו פחות דלק. על אותה דרך, אם נמסה עבודה יותר, אנשים יעבדו פחות.[17] אם נמסה הון יותר, אנשים ישקיעו פחות. עבודה והון מניעים צמיחה כלכלית, ולכן נבון למסותם בשיעורים נמוכים. ככלות הכול, אנשים אינם נכנסים לשוק העבודה או לשוק ההון כדי לשלם מיסים. אנשים נכנסים לשווקים הללו על מנת לשפר את מצבם. לו אנשים היו שמחים להעביר כמה שיותר מכספם לרשות אנשים אחרים, לא היה צורך במערכת המס. בעולם הממשי, אנשים עושים כל שביכולתם כדי לשלם כמה שפחות מיסים.

אחרונה, והכרחית: עקומת לאפר. העקומה, הקרויה על שם הכלכלן ארתור לאפר (Laffer), אינה אינטואיטיבית, ובכך חשיבותה. היא מראה שאין קשר ישיר בין גובַה המס לגודל ההכנסה ממיסים. לדוגמה, הכפלת שיעור המס לא תניב, בדרך כלל, הכנסה כפולה ממיסים, ואילו קיצוץ שיעור המס במחצית יניב יותר ממחצית ההכנסות ממיסים. פוליטיקאים נוטים שלא להעריך מספיק את התמריץ השלילי של נטל מס גבוה, ואת התמריץ החיובי שבנטל מס נמוך יחסית.

עקומת לאפר מלמדת אותנו כמה דברים מעניינים. ראשית וכבסיס, כאשר גובה המס עומד על אפס או מאה, אין בנמצא הכנסות ממיסים. כלומר, התוצאה של מדיניות אפס גביית מיסים ומדיניות של גביית כל תוצר העבודה היא אותה תוצאה בדיוק. שנית, העקומה מלמדת אותנו שבשיעור מס גבוה מאוד וייצור כלכלי נמוך (נקודה A) ובשיעור של שיעור מס נמוך מאוד וייצור כלכלי גבוה (נקודה B), הכנסות המדינה ממיסים תהיינה זהות. במקרה הראשון, מעט ייצור כלכלי יכניס מעט הכנסות ממס. במקרה השני, ריבוי בייצור כלכלי יכניס גם כן מעט הכנסות, שכן שיעור המס נמוך מאוד. הוא הדין לגבי נקודות C ו-D. במקרה הראשון, עם הורדה נוספת בשיעור המס יגדל הייצור הכלכלי ועימו יגדלו ההכנסות ממיסים. במקרה השני, הגדלת שיעור המס תניב גם כן עוד הכנסות.

תאורטית, הן הייצור הכלכלי הן הכנסות המדינה מגיעים לרמתם המרבית בנקודה E. זוהי מעין נקודת שווי משקל תאורטית שרק בה גם הייצור הכלכלי וגם הכנסות המדינה מגיעים לרמתם המיטבית. לבסוף, לפי עקומת לאפר האזור המוצל הוא אזור אסור שאל לקהילייה הפוליטית להימצא בו. באזור זה, שיעור המס גבוה יתר על המידה ללא כל הצדקה כלכלית, והורדתו לא רק שתגדיל את הייצור הכלכלי אלא תגדיל גם את הכנסות המדינה ממיסים, או לכל הפחות לא תפגע בהן. כמובן, העקומה היא כלי מתודי בלבד. במציאות עשויים להיות בה שיפועים שונים, ושיעור המס שממנו ומעלה ההכנסות מתחילות לרדת עתיד להשתנות ממקום למקום ומזמן לזמן. כמו כן, בבואנו לגבש מדיניות קשה מאוד לדעת היכן אנו נמצאים על העקומה.

אך בכל מקרה, העקומה מלמדת אותנו שעלינו להימנע ממדיניות של מיסים גבוהים יתר על המידה ובפרט מיסים שוליים גבוהים (מס שולי הוא המס על ההכנסה במדרגת-המס הגבוהה ביותר של הנישום) המאפיינים מדיניות מס פרוגרסיבית.[18] בהתאם לכך, להיגיון העומד מאחורי עקומת לאפר יש השלכות מרחיקות לכת על מדיניות ציבורית, כפי שמלמדת אותנו היסטורית המיסוי האמריקנית. התרשים הבא ממחיש בבירור כי קיים למעשה יחס הפוך בין שיעורי מס שוליים גבוהים לתקבולי מיסים גבוהים:

ההיסטוריה האמריקנית מראה היטב כי דווקא ירידה בשיעור המס השולי על הכנסות מניבה יותר הכנסות-ממיסים, במקרה הזה הכנסות לממשל הפדרלי. כך למשל, כאשר בראשית שנות העשרים הוריד שר האוצר האמריקאי אנדרו מלון (Mellon) את מדרגת מס ההכנסה העליונה מ-77 ל-25 אחוז, שיעור ההכנסות שהגיע מבעלי ההכנסות הגבוהות מסך כל ההכנסות-ממיסים הוכפל ויותר מכך; כלומר, דווקא הפחתה דרסטית של שיעור המס על הכנסות גבוהות הביאה לתוצאה פרוגרסיבית בפילוח ההכנסות הממשיות ממיסים.[19] תוצאות דומות התרחשו גם במהלך תקופתו של הנשיא רונלד רייגן. אף שלאורך שנות השמונים הוריד ממשל רייגן בחדות את גובה המס השולי על הכנסה משיעור של 70% עד לשיעור של 30% לערך, שיעור ההכנסות ממיסי האחוזון העליון עלה במידה ניכרת. כפי שמציין ארתור לאפר, דווקא הקיצוץ במיסים הפך את מערכת המס לפרוגרסיבית יותר. [20] אותו סיפור אירע גם בבריטניה. בשנת 1979 העשירון העליון שילם 35 אחוז מכלל מס ההכנסה. כאשר מרגרט תאצ'ר נבחרה לראש הממשלה, היא קיצצה את המס השולי משיעור של 83 אחוז לשיעור של 40 אחוז. כעבור כעשור, העשירון העליון שילם כמחצית סך מס ההכנסה הנגבה.[21]

התובנות של לאופר, שיושמו על ידי רייגן, הן אבן יסוד בתפיסה הכלכלית המכונה "כלכלת צד-היצע" (supply-side economics), שעל אודותיה הרחבנו בגיליון הקודם של השילוח, במאמרו של אירווינג קריסטול בנושא ובהקדמתי לו.

ב. ביקורת המיסוי הפרוגרסיבי

כליברל אני מתקשה למצוא צידוק כלשהו למיסוי מדורג אך ורק לשם חלוקה מחדש של ההכנסה. דבר זה נראה לי מקרה ברור של שימוש בכוח כדי לקחת מאנשים מסוימים ולתת לאנשים אחרים, דבר שהוא פגיעה ישירה בחירות הפרט. – מילטון פרידמן[22]

מיסים הם הכרחיים. אך מערכת המיסוי המפלה, המקובלת ברחבי העולם בכינוי המטעה "מיסוי פרוגרסיבי" על הכנסה וירושה, אינה דרך של מיסוי. היא דרך של הפקעה סמויה מהמשקיעים והיזמים המצליחים. – לודוויג פון-מיזס.[23]

רוב המדינות במערב, וישראל בתוכן, מנהיגות מערכת מס הכנסה פרוגרסיבית. דוגמה טובה למיסוי פרוגרסיבי של הכנסות מספקת דווקא ארצות הברית. בעלי ההכנסות הגבוהות נושאים בה למעשה בכל נטל מס ההכנסה הפדרלי. האחוזון העליון בקרב בעלי ההכנסות משלם לבדו 40 אחוז מכלל כספי מס ההכנסה המגיעים לקופת האוצר; העשירון העליון – 71 אחוז.

אך ההיסטוריה מלמדת כי מיסוי פרוגרסיבי על הכנסה הוא מדיניות מאוחרת יחסית. היא הגיחה לזירה הציבורית עם עליית הסוציאל-דמוקרטיה באירופה והמקבילה האמריקנית שלה, התנועה הפרוגרסיבית. התקופה שסביב 1900 מגלמת את דעיכתו של האידיאל הליברלי הקלאסי בדבר ממשל מוגבל שתפקידו המרכזי להגן על זכויות קניין פרטי, ואת עלייתו של האידיאל הסוציאל-דמוקרטי שלפיו על המדינה לחלק הכנסות מחדש כדי להקטין פערים כלכליים ולהגשים צדק חברתי. תחלופת האידיאלים הזו הביאה עימה שלל שינויים מרחיקי לכת, ביניהם למשל את דעיכתו של חופש החוזים.[24] דעיכתו של המיסוי הפרופורציוני על ההכנסות, ועלייתו של המיסוי הפרוגרסיבי, היא עוד אחד מסממני התקופה.[25]

מעניין לציין כי מהפכת המיסוי הפרוגרסיבי לא הייתה תוצאה של ניצחון בזירה האינטלקטואלית. למעשה, רוב התאורטיקנים באותה עת סברו שהנימוקים בזכות מיסוי כזה אינם משכנעים. בין המתנגדים נמצאו הכלכלנים הקלאסיים המפורסמים ביותר, ביניהם ג'ון רמזי מ'קולוק (McCulloch), ג'ון סטיוארט מיל והנרי סידג'וויק (Sidgwick). כפי שמציינים הכלכלנים ולטר בלום (Blum) והארי קלווין (Kalven), הפוליטיקה הקדימה כאן את האקדמיה:

סביר לשער שרעיון המיסוי הפרוגרסיבי התקבל בציבור הרחב לא מפני שהאינטלקטואלים ביססו את ההצדקה לו. לאורך עשרים השנים האחרונות של המאה התשע-עשרה, שנראות כתקופה המכריעה לקבלת הרעיון בציבור באנגליה ובארצות הברית, מאזן הדיון התאורטי בנושא, ככל שהתקיים, היה שלילי כלפי מיסוי פרוגרסיבי. ודאי שהניתוח הקפדני ביותר של המיסוי הפרוגרסיבי הגיע רק לאחר שהרעיון נהפך למציאות פוליטית. הסיבות לדפוס ההיסטורי המפתיע הזה אינן ברורות. אפשר שזו הייתה תוצאה של הרחבת זכות הבחירה. ייתכן שזה נבע מההתנגדות הגוברת לריכוז העושר, שהולידה את חוק שרמן נגד מונופולים ב-1890. ייתכן גם שהרעיון נוצר מהחשיבה הסוציאליסטית באנגליה ומהתנועה הפופוליסטית בארצות הברית.[26]

כך או אחרת, האידיאל של מדיניות מס פרוגרסיבית הפך מקובל במערב כחלק מההתקבלות הרחבה יותר של האידיאל הסוציאל-דמוקרטי. אך מה אומרת על כך ההגות הליברלית הקלאסית? כפי שארחיב מייד, בקרב ליברלים קלאסיים שוררת התנגדות עקרונית, מטעמים שונים, למיסוי פרוגרסיבי, ותמיכה נרחבת באימוצו של מס שטוח, כלומר בעל פרופורציה קבועה להכנסה. אך לפני כן, הבה נתאר בקצרה את עיקריה של השקפת העולם הליברלית הקלאסית.

הליברליזם הקלאסי היא השקפת עולם רחבה ששמה במרכזה את חירות הפרט, ובפרט את החופש הכלכלי לסחור, להשקיע וליזום. בהתאם לכך, היא מבקשת להגביל ככל הניתן את התערבות השלטון ביחסים הכלכליים; ובהתאם לכך היא נוטה לתמוך בנטל מס נמוך שאינו גובה מחיר כלכלי כבד מהמשק. בקרב הליברלים חלוקות הדעות באשר לגבולות הלגיטימיות השלטונית. יש בהם הסבורים שתפקידו של השלטון צריך להיות מוגבל לתפקיד של "שומר לילה", דהיינו להגנה על החיים, החירות והקניין מפני אויבים חיצוניים ופנימיים, כמו גם לפתרון סכסוכים משפטיים. שלטון מדיני מהסוג הזה מאפשר מידה נרחבת של ודאות ויציבות, ובהתאם לכך מעודד חסכון, השקעה, יזמות, סחר וכלכלת שוק מפותחת. בין ההוגים הבולטים שדוגלים בממשל רזה כזה נמנים הפילוסוף רוברט נוזיק והכלכלן לודוויג פון-מיזס. בצורה התמציתית ביותר ביטא עמדה זו תומס ג'פרסון בנאום השבעתו לנשיאות, כשטען כי תנאי לאושרו ושגשוגו של עם היא "ממשלה חכמה וזהירה אשר תמנע מאנשים מלפגוע זה בזה, אך בכל עניין אחר תשאירם חופשיים לכוון את חיפושיהם אחר החריצות והשיפור, ולא תיקח מפי העובד את הלחם שהרוויח בזיעת אפו".[27]

ליברלים קלאסיים בולטים אחרים סבורים כי תחימת השלטון לפונקציה הגנתית בלבד היא נוקשה מדי. בעיניהם של אלה, ביניהם הכלכלנים זוכי הנובל פרידריך האייק, מילטון פרידמן וג'יימס ביוקנן, נוסף לממד ההגנתי על המדינה לתת את דעתה גם על השפעות שליליות של השוק על מה שמחוצה לו, וכן לספק שורה שלמה של מוצרים ציבוריים (public goods), קרי מוצרים שעקב טבעם הייחודי יש סיבה טובה לחשוש שהשוק החופשי לא יספקם במידה המניחה את הדעת: תשתית ציבורית, מונופולים טבעיים שונים, בנק מרכזי ומטבע יציב, רשת ביטחון כלכלית וכן הלאה. אברהם לינקולן ביטא עיקרון זה בבהירות כשטען כי פועלה הלגיטימי של הממשלה הוא לעשות למען בני העם את מה שעליהם לעשות, אך אינם יכולים לעשות, או יתקשו לעשות בהצלחה, במאמציהם הפרטיים והנפרדים.

לכל הליברלים הקלאסיים משותפת התנגדות לשימוש שאינו צודק בכוח השלטוני, קרי לכל פעולה שלטונית שמטרתה להיטיב עם קבוצת אנשים אחת על חשבון אחרות, ובכלל זה למדיניות של חלוקה מחדש של זכויות קניין פרטי והכנסות. במילים אחרות, כולם מתנגדים למה שכונה במאה ה-19 "חקיקה מעמדית", שבאה להיטיב עם מעמד מסוים בחברה בלבד. ההפך מחקיקה מעמדית הוא חקיקה המבקשת להטיב עם כלל הציבור, כלומר עומדת בקריטריון של אינטרס ציבורי. חקיקה מעמדית החלה רווחת עם עלייתה של הסוציאל דמוקרטיה במערב. מיסוי פרוגרסיבי הוא צורה בולטת של חקיקה מעמדית, שכן הוא גורס שמעמדות כלכליים שונים צריכים לשלם שיעורי מס שונים.

ליברלים קלאסיים מבחינים בין חקיקה לגיטימית לחקיקה לא לגיטימית, ובהתאם בין מיסים לגיטימיים[28] למיסים שאינם לגיטימיים. הללו הינם גזל בחסות החוק.[29] לפי הגישה הליברלית הקלאסית, מס לגיטימי הוא מס המשרת מטרה שלטונית מוצדקת, כמו לממן כוחות צבא להגנה על המדינה מפני אויבים חיצוניים, או לגרום לאנשים לפצות על נזקים סביבתיים או חברתיים שנגרמים לאחרים (כגון מס על דלק שמפצה על זיהום האוויר). לעומת זאת, מס שאינו לגיטימי הוא מס המשרת מטרה שלטונית שאינה לגיטימית, למשל סבסוד של יצרנים מקומיים המבקשים לחמוק ממבחן השוק, או העברות תקציב נרחבות שמטרתן לשפר את מצבם של אחדים על חשבון עושרם של אחרים.

מיסוי הוא אם כן, בראייה הזאת, לא יותר ולא פחות מחליפין בכפייה שמקיים האזרח עם המדינה, בניגוד לחליפין וולונטריים שמאפיינים את השוק החופשי. עם זאת, מטרתה של מערכת המס היא לחקות במידת האפשר את המודל של חליפין וולונטריים למען תועלת הדדית. כך למשל, מימון הצבא בכספי מיסים פירושו שהאזרחים "רוכשים" בכספי המיסים שלהם "יחידות" של הגנה לאומית.[30] משכך, חייב להתקיים יחס ישיר וברור בין מיסוי לבין פעולה שלטונית לגיטימית ובין עלות לתועלת, קרי בין המס הנלקח מאדם לבין טיב שירות הציבורי שהוא מקבל. באופן אידיאלי, כמו בשוק, כל משלם מיסים יעריך את השירות הציבורי שקיבל יותר מאשר את כסף המס שנלקח ממנו. במציאות אידיאלית, רק מי שנהנה משירות ציבורי מסוים יישא בעלותו במיסיו. בפועל, כמובן, המדינה אינה יודעת לכמת כמה מכל שירות ציבורי צרך איזה אזרח.

האם מיסוי פרוגרסיבי יכול לעלות בקנה אחד עם ליברליזם קלאסי? לדעתי התשובה שלילית, מכמה טעמים מרכזיים.

ראשית, מיסוי פרוגרסיבי עומד בסתירה לעיקרון השוויון בפני החוק, שהוא אבן היסוד של התפיסה הליברלית הקלאסית. הכלכלן זוכה נובל פרידריך האייק טען מפורסמות כי על החוק במדינה הליברלית להיות כללי, אימפרסונלי, נטול פניות ושוויוני. שלטון החוק, לדבריו, אינו מתיישב עם חלוקת זכויות-יתר. כאשר המדינה מטילה שיעור מס שונה על אנשים שונים, היא יוצרת חוקים שונים לאנשים שונים; היא מפלה את המיעוט, בעלי ההכנסות הגבוהות, כדי להיטיב עם הרוב, בעלי ההכנסות הנמוכות יותר. בהתאם לכך כתב האייק כי מיסוי פרוגרסיבי הוא "קריאה גלויה להפליה, וגרוע מזה, קריאה לרוב להפלות [לרעה] את המיעוט".[31] מילטון פרידמן כתב בהקשר הזה כי "יש הבדל רב בין מצב שבו 90 אחוזים מהאוכלוסייה מצביעים בעד הטלת מיסים על עצמם ומתן פטור ל-10 אחוזים מן האוכלוסייה" לבין מצב שבו "90 אחוזים מצביעים בעד הטלת מסי עונש על 10 האחוזים הנותרים".[32]

מיסוי פרוגרסיבי מפר אפוא את עקרון השוויון בפני החוק. ומרגע שעשה כך, כתב פרידריך האייק, אין מחסום בפני האפליה שהוא יוצר: "הטיעון המתבסס על הצדק המשוער שבפרוגרסיביות אינו משאיר מקום לשום מגבלה, כפי שהודו תומכיה לא אחת, עד שהדירוג יגיע לכדי כך שכל ההכנסות שמעל לסכום סוים תוחרמנה, ואת אלו שמתחת יפטרו מכל מס. להבדיל מקביעת מס פרופורציונלית, אין הפרוגרסיביות מעמידה כל עיקרון שיאמר לנו מה צריך להיות העומס היחסי המוטל על אנשים שונים. אין היא באה אלא לבטל את עקרון הפרופורציה ולהעדיף עליו הפליה לרעת העשירים, בלי שום אמת מידה שתגביל את היקפה של הפליה זו".[33]

האייק לוקח את הדברים אל הקצה – כדי להמחיש נקודה חשובה: אי אפשר לגבש אמת מידה אובייקטיבית למידה נכונה או הגונה של פרוגרסיביות, ולא ניתן לסמוך לאורך זמן על שיקול דעתם של פוליטיקאים שצריכים להיבחר שלא ינצלו לרעה את האפשרות למסות. בניסוחו המחודד של אירווינג קריסטול: מיסוי פרוגרסיבי הוא מיסוי של פוליטיקאים שיהפוך במהרה לכלי בידם של דמגוגים.[34] כי אכן, במהלך שנות השישים זינקו המיסים הפרוגרסיביים במערב לשיעורים שהיו נתפסים כשערורייתיים, מופרכים, לא הגיוניים והרי-אסון שלושה עשורים קודם לכן.

סיבה שנייה שבגינה ליברלים קלאסיים מתנגדים למיסוי פרוגרסיבי היא התנגדותם לאחד הטיעונים הפילוסופיים-כלכליים שהועמדו לזכותו: שהתועלת השולית של הכסף פוחתת.[35] כלומר, שעשירים מפיקים מסכום כסף נתון שנוסף להכנסתם תועלת פחותה מזו שעניים מפיקים ממנו, ולכן יש הצדקה להעביר סכום זה מהעשיר לעני. במהותו זהו טיעון תועלתני בזכות חלוקת הכנסות: התועלת החברתית תגדל אם נעביר כסף מהיכן שמעריכים אותו פחות להיכן שמעריכים אותו יותר.[36] לצורך הדוגמה, ג'ף בזוס מקצה את מאה הדולר השוליים שלו למימוש צורך פעוט בלבד, נאמר רכישת זוג נעליים עשירי. למעשה, יכול להיות שבזוס כלל לא יבחין באובדנו של שטר בן מאה דולרים. לעומת זאת, יש אנשים שמאה דולר נוספים יאפשרו להם לרכוש מזון בסיסי.

על אף קסמו סובל טיעון זה מארבע בעיות חמורות. (א) לאנשים ישנה זכאות צודקת לקניין שלהם. הכסף של בזוס שייך לבזוס. (ב) השפעת עיקרון זה על מערך התמריצים. אם אנשים יידעו שניתן להפקיע את רכושם בכל פעם שאפשר לשפר את מצבו של פלוני או אלמוני, הייצור הכלכלי יקפא. (ג) בעיה פילוסופית: אי אפשר להשוות בין תועלות לאנשים שונים, כי התועלת האישית אינה ניתנת למדידה. אנחנו יודעים לשקול שק של תפוזים ולהשוות את משקלו לשק אחר של תפוזים; אנחנו לא יודעים לכמת תועלת, כל שכן להשוות תועלת של פלוני לזו של אלמוני. כפי שמציינים הכלכלנים ולטר בלום והארי קלווין,

הטעות טמונה בניסיון לתרגם כסף, שניתן למדוד ביחידות מוגדרות, ליחידות מקבילות של סיפוק או רווחה. בסופו של דבר, סיפוק במובן של אושר אינו ניתן לכימות. התועלת היא מושג בעל משמעות; יחידות של תועלת אינן כאלה. לנוכח קושי זה, גם אם מתעלמים מכל ההתנגדויות האחרות, כל הניתוח המורכב של מיסוי פרוגרסיבי במונחים של הקרבה ותורת התועלת קורס.[37]

גם אם עקרון התועלת השולית הפוחתת נכון במקרה של כסף, עדיין חוץ מלומר שהשקל הנוסף של פלוני יהיה שווה פחות בעבורו מהשקל הקודם שבאמתחתו, איננו יכולים לקבוע דבר. מי אמר שהתועלת שיוסי, המגדל ארבעה ילדים, מקבל מהשקל ה-20 אלף שלו קטנה מהתועלת שמקבל אבי הרווק מהשקל ה-7,000 שלו? משתנים שונים משפיעים על התועלת שכל אחד מאיתנו יקבל מכל שקל נוסף.

ולבסוף, ואולי חשוב מכול, (ד) טיעון התועלת השולית הפוחתת של הכסף מתעלם לחלוטין מכך שבזוס ובעלי הון אחרים אינם צורכים את רוב הכנסתם. למעשה, הם משקיעים את רובה במיזמים יוצרי ערך. ניתן לטעון אפוא כי כל שקל שנלקח מבעל הון לצורכי העברה הוא שקל פחות שיש באפשרותו של בעל ההון להשקיע במיזמים שמיטיבים עם הצרכן ומייצרים קדמה כלכלית.[38] במקרה כזה, לא רק שהעברה לא תתרום לתועלת הכללית, היא יכולה לגרוע ממנה. טענות אלן וטענות נוספות הוליכו את האייק להכריז עוד בשנות השישים כי "כיום אי-אפשר כמעט לפקפק בכך שכל השימוש בניתוח התועלת בתאוריה של המיסוי היה טעות מצערת ושחובה עלינו להיפטר מן הבלבול שגרם הדבר, ויפה שעה אחת קודם".[39]

ליברלים קלאסיים יתנגדו גם לנימוק הבא למיסוי הפרוגרסיבי, זה הנשען על עיקרון "היכולת לשלם". עיקרון זה, כשמו כן הוא, טוען שאנשים בעלי יכולות כלכליות גדולות יותר צריכים לשלם יותר לקופת המדינה. מבין ההצדקות שאומצו למיסוי פרוגרסיבי, זוהי הקרובה ביותר לקביעה המרקסיסטית שלפיה כל אחד צריך לתת כפי יכולתו ולקבל לפי צרכיו. בעיקרון זה יש בעיה פשוטה: הוא לא באמת מסביר מדוע עלינו לאמצו כעיקרון. למה, בעצם, אנשים שיכולים לשלם יותר צריכים לשלם יותר? עיקרון זה פשוט מניח, בשעה שעליו להוכיח, שיהיה זה הוגן או צודק שתשלום המיסים יהיה פונקציה של היכולת לשלם. בעיה נוספת: הוא מתמקד אך ורק בהכנסות – אך ההכנסות אינן המדד היחיד ליכולת הכלכלית של אדם. כבר הזכרנו את ההבדל בין רווק לבין מי שמפרנס משפחה גדולה. ומה לגבי אדם הסובל מבעיות בריאותיות המכבידות על כיסו? ומה לגבי ההבדל בין בעל נכסים לבין מי שחי רק מהכנסתו?

סיבה נוספת להתנגדות הליברלית למיסוי פרוגרסיבי היא זו שפגשנו בפרק הקודם. מיסוי כזה מעניש למעשה הצלחה עסקית. ככל שאדם מעניק יותר ערך לצרכנים וללקוחות, רואה ויוצר ברכה בעמלו, כך הוא נקנס על ידי המדינה בשיעור מס גדל והולך.

בכלכלת שוק חופשי, רווחים גדולים והכנסות נאות הם סימן ליצירת ערך. רווחים, כותב הכלכלן לודוויג פון-מיזס, הם הכוח המניע של השוק. ככל שהם גדולים יותר, רצונות הצרכנים מסופקים יותר. ככל שההכנסות של יזם כלשהו גבוהות יותר, כך הערך לצרכנים רב יותר. הכנסות גבוהות אינן מגיעות לכיסם של אנשים או חברות מהשמיים, כשם שאינן נגבות בכפייה מאחרים. אדרבה, הכנסות מגיעות מכיסם של המוני צרכנים המוכנים לוותר על מיטב כספם תמורת שירותים וסחורות. היזם המשרת את הציבור באופן המוצלח ביותר הוא זה המשיא את מרב הרווח. מהזווית הליברלית הקלאסית לא רק שאין להעניש יזמים, נותני שירות או עובדים מהסוג הזה על הצלחתם – הצלחה המובנת כמתן מענה מוצלח לרצונות של הצרכנים – אלא יש להניח להם להרחיב עוד את עיסוקם בתנאים של תחרות.

ואולם רבים מהתומכים במיסוי פרוגרסיבי אינם מקשרים בין רווחים והכנסות ליצירת ערך. מבחינתם, רווחים גדולים הם פריווילגיה, תופעה בלתי רצויה או עודף מסוים שהחברה רשאית לקחת לעצמה. תפיסה כזאת עומדת בניגוד חד לאינטרס של הצרכן להניח ליזמים להרחיב את מעגל פועלם עד לאותה נקודה שבה השוק מגביל אותם. לפי מיזס, כאשר המדינה מחליטה לבלום את הפעילות היזמית על ידי מיסויה, היא למעשה חותרת תחת עקרון ריבונות הצרכנים המושל בשוק ומחליפה אותו בעיקרון פוליטי שרירותי. הצרכן רוצה עוד ממה שהיזמים המוצלחים עושים – אך המדינה מתערבת, ממסה ומקצה מחדש לשימושים חלופיים. החלוקה הספונטנית של השוק מוחלפת למעשה בחלוקה שתיקבע על ידי החלטת רוב.[40]

על כל זאת עלינו להוסיף שמיסוי פרוגרסיבי פוגע בצמיחה הכלכלית משום שהוא מקשה על הֶצבר הון (capital accumulation). כפי שכבר ציינו, טעות לחשוב שכל או רוב ההכנסות הגבוהות שממוסות היו מוקצות אלמלא כן לצריכת מוֹתרות. למעשה, חלק ניכר מהן היה מוקצה להשקעות במיזמים יוצרי ערך. הון זה שלא נצבר ולא מומש הוא המחיר הכלכלי של כל מיסוי, אבל של המיסוי הפרוגרסיבי במיוחד. כפי שהראינו בפרק הקודם, הון זה היה מיטיב לא רק עם הצרכן אלא גם עם העובדים, שכן מקומות עבודה חדשים היו נפתחים ופריון העבודה היה גדל.

עוד זווית: עצם ההימנעות שלנו מאימוץ עקרונות פרוגרסיביים בשאר היבטי החיים מלמדת על הניגוד בין הגישה הזאת לבין כל האינטואיציות שלנו. אם מס על הכנסה צריך להיות פרוגרסיבי, מדוע שקנסות לא יחולקו באופן פרוגרסיבי? מדוע שגם האדם העשיר וגם האדם העני ישלמו אותו סכום על אותה עבירה ללא התחשבות בהכנסות שלהם? מדוע שוועדי בית לא יגבו דמי ועד פרוגרסיביים המתכתבים עם ההכנסות של הדיירים השונים? מדוע שלא נשלם אגרות רכב בגובה הנגזר מההכנסה שלנו? מעניין שאפילו ההסתדרות אינה גובה דמי חבר באופן פרוגרסיבי.

לסיום פרק זה עלינו להזכיר את מה שאולי היה נכון לפתוח בו: בעיני ליברלים קלאסיים, אי-שוויון כלכלי-חברתי כשלעצמו אינו מהווה בעיה. אדרבה, הוא הדבר שמקבלים כאשר מעניקים חופש שווה לאנשים. במילים אחרות, ליברלים קלאסיים דוחים את עצם המטרה החברתית שמיסוי פרוגרסיבי של הכנסות נועד לממש: צמצומו של אי-שוויון כלכלי-חברתי. הם תמימי דעים כי כל עוד כולם משפרים אבסולוטית את מצבם לאורך זמן, פערי הכנסות פשוט אינם צריכים לעניין את השלטון. בכלכלת שוק חופשי אנשים לא הופכים לעשירים על ידי כך שהם מרעים את מצבם של אחרים.

אם לקחת את ישראל כדוגמה: ייתכן מאוד שהחברה בת-זמננו שוויונית הרבה פחות מזו של שנות החמישים או השישים; אך האם יעז מישהו לטעון שרמת החיים של השכבות הנמוכות כיום נמוכה מזו של השכבות הנמוכות – ויתרה מכך, של מעמד הביניים – בשנות החמישים?

חשוב להדגיש מה אינני טוען כאן. אינני טוען שאי-שוויון כלכלי גדול עדיף על פני אי-שוויון כלכלי צנוע או שהוא מחולל יותר צמיחה כלכלית. כל שאני טוען הוא שאי-שוויון כלכלי-חברתי הוא תופעה ספונטנית, משתנָה תדיר, המוּנעת על ידי יזמים וצרכנים בתנאים של חופש. אין לי בעיה עקרונית עם מי שמעדיפים לחיות בחברה שוויונית והומוגנית יותר; זו העדפתם. הנקודה היא שבחברה חופשית אנשים המעוניינים ביותר שוויון רשאים לנסות להגשים את רצונם בלי לפנות לאמצעי כפייה ובראשם מערכת המס. הם יכולים לתרום את כספם האישי, לוותר על ירושתם, לגור בקיבוץ, לגייס כספים למען ילדים בפריפריה ועד הרבה מאוד פעולות אחרות.

ג. הליברליזציה ובולמיהָ בישראל

אנשים, נשים וילדים יצליחו לשגשג רק במידה שפעילויות יצרניות אמיתיות לא יורתעו יותר מדי באמצעות מיסים והתערבויות ממשלתיות אחרות. מס הכנסה, מס תאגידים ומס רווח הון הם מיסים על הרווחה הכללית. – דונלד ג' בודרו[41]

כלכלה טובה תמיד צריכה להלום את ההיגיון הפשוט. לא מסובך להבין שכאשר ממשלה מטילה מס על אנשים שעובדים ומשלמת לאנשים שאינם עובדים, יהיו כתוצאה מכך פחות אנשים עובדים ויותר אנשים מחוסרי עבודה. ועל אותה דרך, שאם הממשלה מטילה מיסים על אנשים עשירים ומעבירה את הכסף לאנשים עניים, נקבל חברה עם הרבה אנשים עניים ומעט אנשים עשירים. אנשים מגיבים לתמריצים. זו עובדה פשוטה של החיים. לא טובה ולא רעה, אלא פשוט מה שיש. – ארתור לאפר [42]

שלוש נקודות יבהירו את סיפורה של מערכת המס הישראלית בשלושת העשורים האחרונים. הראשונה היא שבהשוואה בינלאומית ישראל מתאפיינת במערכת מיסוי הכנסה פרוגרסיבית מאוד. "הפרוגרסיביות של מס ההכנסה על יחידים בישראל", כותבים הכלכלנים יורם גבאי ומיכאל שראל, "היא גבוהה מאוד עד קיצונית. קרוב ל-40 אחוז מן הנישומים במשרה מלאה אינם משלמים כלל מס הכנסה לעומת 15-20% בלבד בארצות המפותחות".[43] בישראל אפוא הרוב המוחלט של נטל המס הישיר נופל על חלק קטן מאוד של האוכלוסייה. כלומר, בסיס המס הישיר על הכנסה הוא צר מאוד. ברוח דומה, בדו"ח טרכטנברג נכתב כי 90% ממס ההכנסה נגבה מ-20% מהעובדים, וכי מחצית מהשכירים והעצמאים אינם משלמים מס הכנסה כלל, עקב שיעורי מס נמוכים ברמות הכנסה נמוכות לצד נקודות הזיכוי שלהן זכאי כל אזרח.[44] עובדה זו, חשוב להדגיש, איננה באג במערכת המס אלא פיצ'ר. ככה בדיוק נראה מיסוי פרוגרסיבי, גם אם בישראל הוא לובש צורה קיצונית יחסית. אלו הן מדרגות מס ההכנסה מיגיעה אישית, בשקלים לחודש, לשנה הנוכחית: עד 7,010 שקל: 10%. עד 10,060 שקל: 14%. עד 16,150 שקל: 20%. עד 22,440 שקל: 31%. עד 46,690 שקל: 35%. מכל שקל נוסף: 47%.

שנית, אף שהמיסוי הישיר בישראל פרוגרסיבי, בעבר הוא היה פרוגרסיבי הרבה יותר. חלק מרכזי בתהליך הליברליזציה האיטי והמקוטע שעוברת כלכלת ישראל הוא צמצום הפרוגרסיביות של מערכת המס הישראלית. מגמה זו נכונה לפחות מאז ועדת בן-שחר משנת 1975, שהפחיתה את שיעורי מיסי ההכנסה והחברות והרחיבה את בסיס המס על רווחי הון כך שיוחל גם על נכסים הנסחרים בבורסה וגם על פיקדונות. למן המחצית השנייה של שנות ה-80, בהנהגת משה ניסים כשר האוצר, הופחתו שיעורי המס על יחידים וחברות, והופחת מאוד נטל תשלומי הביטוח הלאומי על המעסיקים. ניסים קבע את העיקרון שלפיו "רוב עמלו של אדם יישאר בידו" – עיקרון שלא היה מובן מאליו בזמנו ובשנים שקדמו לו. ועדיין, עד תחילת שנות האלפיים עמד שיעור המס השולי העליון (כולל דמי הביטוח הלאומי ומס הבריאות) בישראל על לא פחות מ-60%. רק בשנות האלפיים וביוזמת שר האוצר בנימין נתניהו הופחת המס השולי ל-44%. שיעור מס רווחי הון התקבע על 25%, ומס החברות ירד כאן מרמה של 36% בשנת 2000 לרמה של 27% בשנת 2008 ול-23% ב-2018 ועד ימינו.

מדינת ישראל חתרה אם כן בהתמדה, גם אם בצורה מקוטעת, להורדת נטל המס הכולל ביחס לתוצר, בדגש על הורדת שיעורי המיסוי הישיר על יחידים וחברות. בסך הכול, כפי שמציינים גבאי ושראל, נטל המס הכולל פחת מ-40–45 אחוזי תוצר בשנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים ל-37 אחוזי תוצר בשנת 2002 ול-32 אחוזי תוצר כיום.[45]

לא תהיה זו אפוא הגזמה לקבוע כי היעד המרכזי של המדיניות המקרו-כלכלית של מדינת ישראל בתחילת שנות האלפיים היה מיצוי פוטנציאל הצמיחה של המשק באמצעות המגזר העסקי – וזאת על ידי הפיכת העבודה לכדאית יותר, וההימנעות ממנה לכדאית פחות. בהתאם לכך הורדו שיעורי מס ההכנסה ומס החברות, ומנגד הופחתו קצבאות הביטוח הלאומי, ובראשן קצבאות הילדים. [46] מגמות אלו, לפחות בתחום הורדת נטל המס, לא היו ייחודיות לישראל אלא התרחשו באותו טווח שנים במגוון מדינות ברחבי העולם. כך למשל בארה"ב ירד שיעור מס ההכנסה המרבי הממוצע (פדרלי ומדינתי) בשנות השמונים מ-73% ל-38%, ובשני העשורים הבאים הוא נע סביב 40%. במדינות ה-OECD, בממוצע, המגמה דומה מאוד: מ-69 אחוז בתחילת שנות השמונים ל-42 אחוז באמצע שנות האלפיים. הגרף שלפניכם מראה את הירידה בכל יבשת ויבשת, בממוצע, של מדרגת המס העליונה משנת 1985 עד שנת 2007. אפשר להבחין גם כי שיעור המס בארה"ב נמוך מהממוצע, דבר שהפך אותה בשנות נשיאותו של רונלד רייגן למובילה ברפורמת המס בקנה מידה עולמי. בארה"ב ובמדינות שהלכו בעקבותיה, מדיניות מקרו-כלכלית אחראית אפשרה את יצירתו של משק תחרותי ואטרקטיבי עם אבטלה נמוכה מאוד, בד בבד עם הקטנת הגירעון התקציבי ויחס החוב הציבורי לתוצר.

לשם הצגת הנקודה השלישית, והמרכזית, ניגע בתחנה חשובה בתולדות הליברליזציה במערכת המס,  תחנה מעכבת: דוח הוועדה לשינוי כלכלי חברתי ברשות פרופ' מנואל טרכטנברג, שפעלה בשלהי קיץ 2011 בעקבות "המחאה החברתית" על יוקר המחייה. רוחות "הצדק החברתי" שמשלו במחאה לא פסחו על חברי הוועדה ועל המלצותיהם. דוח טרכטנברג קרא להגדלת חלקה של הממשלה בתוצר, להגדלת השירותים החברתיים ולמאבק בהתרחבות הפערים החברתיים-כלכליים. סנטימנט סוציאל-דמוקרטי מובהק זה מצא את ביטויו גם בקריאת הוועדה להפוך את מערכת המס כולה לפרוגרסיבית יותר. "אחת המטרות החשובות ביותר של מערכת המס", נכתב בדו"ח הוועדה, "היא הקטנת האי-שוויון באמצעות מערכת מס פרוגרסיבית".[47]

בעקרונות המנחים למדיניות המליצה ועדת טרכטנברג על "שינוי מרחיק לכת בתמהיל המיסים כדי להגדיל את הפרוגרסיביות של מערכת המס ולהקל על יוקר המחיה".[48] ברוח זו המליצה הוועדה על שורה של צעדים מרחיקי לכת, ביניהם ביטול כל כוונה להפחתת מיסים ישירים, יצירת מדרגת מס נוספת של 48% על הכנסות גבוהות מ-40 אלף שקלים, העלאת המס על רווחי הון ל-25% והעלאת מס החברות ל-26%.

עשור לאחר המחאה החברתית חיבר פרופ' טרכטנברג, בשיתוף איתמר פופליקר, דו"ח נוסף שמטרתו להתוות שינוי במערכת המס הישראלית, והנימה בו הייתה פרוגרסיבית אף יותר. לצד קריאה להעלאת מיסים ומחאה על "הרעבת" המערכת הציבורית קוראים טרכטנברג ופופליקר להטלת מס חברות דיפרנציאלי על פי מידת אי-השוויון בתוך פירמות גדולות, להטלת מס על אי-שוויון מגדרי בתוך חברות, ולמאבק בגזי החממה ובמגפת ההשמנה.[49] הטלת מס על אי-שוויון, הם טוענים, תעביר מסר ערכי חשוב שלפיו "המדינה מתייחסת לאי-שוויון כמפגע שיש לצמצמו במקור, באופן דומה לטיפול בפליטת גזי חממה… האנלוגיה איננה מקרית, שכן אי-שוויון גבוה 'מזהם' את האקלים החברתי-פוליטי, ועלול לגרום לאורך זמן לפגיעה קשה במרקם החברתי ובצמיחת המשק".[50]

למעשה, המלצות ועדת טרכטנברג בתחום המיסוי היו קריאה להשהיית הליברליזציה הכלכלית של מערכת המס הישראלית והעלאתה על דרך חלופית של הגברת האגליטריות. במובן הזה הוועדה הרחיקה לכת הרבה מעבר למה שהציבור הרחב והקהילה האינטלקטואלית בישראל שמו אליו לב. בכל הנוגע למערכת המס, הוועדה ביקשה לשנות מסלול בן שלושה עשורים של צעדי ליברליזציה ולהמירו בחלופה סוציאל-דמוקרטית. זאת, אף כי הוועדה הכירה ביתרונות הגדולים שהעניקה למשק הליברליזציה במערכת המס. "רמות המיסוי הגבוהות בתחילת העשור שעבר", נכתב בדוח הוועדה, "היוו מגבלה אמיתית על יכולתו של המשק להתחרות בכלכלה הגלובלית, ולכן הורדתן השפיעה לחיוב על הצמיחה".[51] אך מה שהיה נכון לתקופה של מיסוי גבוה ושפל כלכלי לא היה נכון לתקופה של משק יציב וחזק. נכון לתקופת המחאה החברתית, נכתב בדו"ח, שיעורי המס ירדו כבר לרמות נמוכות בהשוואה למדינות המפותחות בד בבד עם עלייתו של המשק על תוואי של צמיחה גבוהה יחסית.[52] המלצות ועדת טרכטנברג התוו כיוון לשיח המדיניות הכלכלית לאחריהם, גם אם לא יושמו אחת לאחת. הן יצרו אווירה ומסגרת חשיבה.

זאת באשר לעמדתה של ועדת טרכטנברג. היא הכינה אותנו לנקודה שאני רוצה להדגיש, שלישית ואחרונה: למרות מגמה עקבית של הורדת נטל המס הישיר לאורך שנות האלפיים, עצם קיומו של מיסוי פרוגרסיבי על הכנסות מעולם לא הוטל בספק בישראל. אפילו פורום קהלת, הידוע בעמדותיו הכלכליות הימניות, לא קרא לביטול המתכונת של מיסוי הכנסות פרוגרסיבי. למרות קריאתו להוריד את המס השולי העליון בישראל לרמה מקסימלית של 45%, חוקרי הפורום גבאי ושראל טוענים כי "ראוי לשמור על הרמה הגבוהה יחסית של פרוגרסיביות מס ההכנסה על יחידים, ובעיקר על נטל מס נמוך על קבוצות ההכנסה הנמוכות והבינוניות".[53] אפשר להבין המלצה זו כזהירות או מתינות, אך קשה ליישבה עם עקרונות מובהקים של ליברליזם קלאסי או עם דחיפה לאימוצה של מדיניות מס ליברלית.

וכך, מבנה המס של ישראל אומנם פרוגרסיבי פחות מבעבר, אך הוא עדיין פרוגרסיבי מאוד. אם נקביל את מבנה המס הישראלי בשנות השמונים למשק כלכלי מולאם, הרי מבנה המס הישראלי כיום שקול למשק מולאם חלקית, לא למשק חופשי. טענתי היא שעל מדינת ישראל להשלים את תהליך הליברליזציה הכלכלית שלה על ידי ביטול מבנה המס הפרוגרסיבי שלה והחלפתו במבנה מס שטוח.

מס הכנסה פרוגרסיבי כשמו כן הוא: תוצר של השקפת העולם הפרוגרסיבית. אם אנו דוחים את המרשם הפרוגרסיבי בכלכלה בהיבטים אחרים, אין סיבה להחריג את סוגיית המס. מטרתו המוצהרת של המיסוי הפרוגרסיבי על הכנסה היא לחלק מחדש הכנסות כדי לצמצם פערים חברתיים. מי שדוחה את הטענה שמתפקידה של המדינה לחלק מחדש הכנסות, עליו לדחות את העיקרון של מיסוי פרוגרסיבי על הכנסה. איני מחדש בכך: אלה עקרונות הליברליזם הקלאסי. קריאה זו איננה תובנה כלכלית אלא קביעה נורמטיבית. כלכלנים לא יכולים לענות לנו על השאלה מהו תפקידה הלגיטימי של המדינה. כפי שמציין הכלכלן ג'ון קוקרן (Cochrane) בהתייחסו לשאלת חלוקת הכנסות מחדש על ידי המדינה:

אין לכלכלנים כל מומחיות מקצועית להתנגד לחלוקה-מחדש או לתמוך בה. אפשר להחזיק בדעה לגבי חלוקה-מחדש מסיבות פוליטיות, מוסריות או אחרות, אך לכלכלנים אין תובנות מיוחדות לגבי הכמות הנכונה של חלוקה מחדש… כלכלנים יכולים ללמדנו על תמריצים. כלכלנים יכולים להצביע על כך שלקיחת כסף מפלוני ונתינתו לאלמוני גורמת לשניהם לשנות את התנהגותם, בדרך כלל בדרכים שמחמירות את המצב של כולנו. כלכלה יכולה לומר לנו משהו על שיעורי מס, אך לא הרבה על מיסים.[54]

מהי החלופה למיסוי פרוגרסיבי על הכנסה? התשובה שהציעו בעבר ובהווה ליברלים קלאסיים מובילים היא מיסוי פרופורציוני. בטרם נרחיב על כך, נאמר מהי מערכת מס מוצלחת באופן כללי.

ד. בשבח המס השטוח

מיסים, כבר הבהרנו, אינם מטרה בפני עצמה כי אם אמצעי להגשמתן של מטרות מדינתיות. בהתאם לכך, השאלה הניצבת בפני כל מדינה היא כיצד לעצב מדיניות מס שתאפשר לגייס לקופתה מספיק משאבים למימון פעולותיה באופן שיפגע כמה שפחות בצמיחה הכלכלית של המשק. מערכת מס מוצלחת היא כזאת המאפשרת העברה יעילה של משאבים מהמגזר הפרטי לציבורי לשם סיפוקם של מוצרים ציבוריים למיניהם, מסייעת בהפנמה יעילה של החצנות שליליות (כלומר בפיצוי על נזקים שגורמת הפעילות הכלכלית), אך כל זאת כאשר אינה מעוותת יתר על המידה לא את הקואורדינציה השוקית ולא את התמריצים של השחקנים השונים ליזום, לסחור, לחסוך ולהשקיע. הכלכלן הדגול הנרי ג'ורג' היטיב לטעמי לאפיין מערכת מס מוצלחת:

(1) משפיעה על הייצור מעט ככל האפשר; (2) המס נגבה בקלות ובזול; (3) קבועה – כך שתותיר הזדמנויות מעטות ככל האפשר לעריצות או שחיתות מצד פקידים, ולעבירה על החוק או התחמקות מצד משלמי המיסים; (4) חלה באופן שווה – כך שלא תעניק יתרון לאף אזרח או תשים אף אחד במצב נחיתות בהשוואה לאחרים.[55]

הקונצנזוס העולה מן הספרות המחקרית לא השתנה הרבה ביחס לקריטריונים שהציב ג'ורג'. ככלל, אפשר להצביע על כך שמערכת מס טובה היא מערכת מס בעלת שלושה מאפיינים: (1) פשוטה; (2) בעלת בסיס רחב; (3) יציבה ושקופה.

פשוטה: ככל שמערכת המס מורכבת ומסובכת יותר וככל שיש בנמצא סוגי ומדרגות מס, כך פירמות נאלצות להשקיע משאבים רבים יותר – שיכלו להיות מוקצים לאפיקים כלכליים יצרניים – בעמידה בלשון החוק. על השחקנים השונים בשוק לדעת על מה ימוסו, כמה ימוסו ואיך ימוסו, ועל תהליך המיסוי להיות קל להבנה וביצוע. מערכת מס פשוטה היא מערכת מס זולה, וככזאת תומכת צמיחה ושגשוג כלכלי.

בעלת בסיס רחב, כלומר לשאוף למיסוי נרחב ואחיד של כל הסחורות והשירותים. כך למשל, אם המדינה מחליטה למסות אך ורק יין, צרכני אלכוהול יעברו לתחליפים מסוגים שונים, למשל בירה. זהו מצב לא אופטימלי משתי סיבות. האחת היא שמערכת מס טובה לא משנה בצורה חריגה את החלטות הצריכה של הצרכנים. הסיבה השנייה היא שמערכת מס כזאת תצליח לגבות מעט, משום שהצרכנים יעברו לצרוך תחליפים פטורים ממס. בדוגמה שלנו, נכון למסות את כלל המשקאות האלכוהולים כך שביחס למחיר יתר התחליפים, מחיר היין לא עלה. אומנם, בהתאם לחוק הביקוש, נצפה לראות פחות רווחים מסחר, במובן זה שפחות אנשים יצרכו בירה, אך ההשפעה השלילית הזאת, שהיא הכרח הכרוך בכל החלטה למסות תהיה מצומצמת יחסית.[56]

היבט אחר של בסיס רחב הוא שעל מערכת המס להימנע ככל האפשר ממתן החרגות, הקלות והטבות מס לקבוצות שונות. יש להבין שכל החרגה מתשלום מיסים מעלה את נטל המס על אלה שכן משלמים. כלכלנים ליברלים קלאסיים שמים דגש גדול בנקודה הזאת. אסכולת הבחירה הציבורית מלמדת אותנו שפירמות, פוליטיקאים וקבוצות אינטרס תמיד ינסו להטיל עלות כלכלית על ציבורים אחרים, בין היתר באמצעות "לכידה" של מערכת המס ועיצובה כנוחותם. ג'יימס ביוקנן כינה מהלכים מהסוג הזה "ניצול פיסקלי", שעיקרו תזוזה מכלל האצבע של "שלם על מה שאתה מקבל" לכלל האצבע "אתה מקבל – ונותן לאחרים לשלם על כך".[57] הפוליטיקה מאפשרת לפירמות וקבוצות לחץ מאורגנות להשיג הכנסות שלא על דרך היזמות, הייצור והסחר החופשי אלא על דרך הכפייה והמניפולציה הפוליטית. הדרך הנפוצה ביותר לכך היא להטיל עלות על הציבור הרחב באמצעות מערכת המס.

כלכלנים מאסכולת הבחירה הציבורית מדגישים בצדק כי דיון על מערכת מס אופטימלית חייב להביא בחשבון לא רק את התאוריה הכלכלית אלא גם ובעיקר את ההליך הפוליטי, שכן המחליטים על טיבה של מערכת המס הם פוליטיקאים המבקשים להיבחר ואשר פועלים במערכת תמריצים ייחודית. לאור זאת, אחת השאלות החשובות ביותר שמעלה האסכולה היא כיצד ניתן להגביל את יכולתם של פוליטיקאים לעשות שימוש שלילי במערכת המס; להקשות עליהם לחלק הטבות מס לקבוצות לחץ מאורגנות ופירמות מקושרות.

ההיסטוריה של מס ההכנסה הפדרלי בארה"ב מספרת לנו סיפור מעניין על חוסר ההצלחה להגביל את השימוש בכוח פוליטי. כאשר התיקון ה-16 לחוקה, שאִפשר לקונגרס להטיל מס על הכנסה (כלומר מס הכנסה פדרלי), אושר על ידי המדינות בשנת 1913, שיעור מס ההכנסה הפדרלי היה זניח לחלוטין. מדרגת המס העליונה, על הכנסות מעל חצי מיליון דולר, עמדה על 7% בלבד. שיעור זה הלם את הבטחותיהם של התומכים במס הכנסה פדרלי במהלך הדיון הציבורי על התיקון ה-16. הם הכריזו כי שיעור המס לא יחצה לעולם את עשרת האחוזים. דא עקא, שנים ספורות לאחר מכן מדרגת המס העליונה עמדה על 77% להכנסות הגבוהות ממיליון דולר.[58]

לבסוף, על מערכת המס להיות יציבה ולהקנות ודאות. כלומר, עליה להעניק ביטחון לעובדים, לצרכן ולפירמות ובכך לאפשר להם לבצע הערכת סיכונים וחישוב כלכלי לאורך זמן.[59] על נקודה זו עמד בבהירות אדם סמית בספרו 'על עושר האומות':

המס שכל פרט חייב לשלם צריך להיות ודאִי ולא שרירותי. מועד התשלום, אופן התשלום והסכום שיש לשלם – כל אלה צריכים להיות ברורים ומובנים למשלם המס ולכל אדם אחר. כאשר המצב שונה מכך, כל אדם החייב במס נתון במידה מסוימת לשליטתו של גובה המיסים, שיכול להחמיר את המס על משלם מסוים שאינו מוצא חן בעיניו, או לסחוט, באמצעות איום בהחמרה כזו, מתנה או טובת הנאה לעצמו. חוסר הוודאות במיסוי מעודד את חוצפתה של קבוצת אנשים שבמילא אינה פופולרית ומקדם אצלה שחיתות, גם כאשר אנשיה אינם חצופים או מושחתים. הוודאות במיסוי חשובה כל כך, שניסיונן של האומות מלמד להבנתי כי מידה ניכרת של חוסר שוויון אינה רעה כה גדולה בהשוואה למידה קטנה מאוד של חוסר ודאות.[60]

מערכת מס שמשתנה בצורה תכופה, למשל מבחירות לבחירות, היא מערכת מס קפריזית שיזמים פרטיים ינסו להתרחק ממנה ולהעדיף להשקיע בכלכלה אחרת.

איזה מס עומד בתבחינים שלנו – פשטות, בסיס רחב, יציבות ושקיפות? התשובה לטעמי ברורה למדי, והיא מס שטוח (ובכינוי האחר פרופורציוני), קרי הטלת שיעור מס אחיד, באחוזים, על כל הכנסותיהם של כל האזרחים – כשהכנסות מובָנות באופן הנרחב ביותר האפשרי: הכנסות מעבודה, הון ואדמה. אכן זוהי שיטת המיסוי המועדפת על ליברלים קלאסיים בעבר ובהווה.

היתרונות של מס שטוח מתאימים למאפיינים הנדרשים ממערכת מס טובה, וחפים מהמגרעות של המיסוי הפרוגרסיבי. ראשית, מיסוי פרופורציוני הולם את העיקרון של שוויון בפני החוק והעדר זכויות יתר. אומנם, מס פרופורציוני עדיין פירושו שבעל הכנסה גבוהה יותר ישלם יותר, אך דבר זה, אם נאמת את קביעתו של מילטון פרידמן, "איננו לגמרי בלתי צודק כשמביאים בחשבון את טובות ההנאה שהשירותים האלה מעניקים". לנקודה זו נחזור בהמשך.[61] שנית, מס שטוח יניע צמיחה כלכלית נמרצת יותר שתיטיב בטווח הארוך עם כולם. המשמעות של מס שולי נמוך יותר על הכנסות גבוהות ורווחים מהון היא עוד משאבים שיכולים להיות מוקצים להשקעה. הכלכלן ג'ארד וולצ'ק מזכיר כי

החלטות כלכליות מתקבלות בשוליים (על המרווח); החלטות בנוגע להשקעות, עבודה או מעבר מגורים יתבססו על ההשפעה על הדולר הבא של ההכנסה, ולא על אלה שקדמו לו. שיעור מס שולי עליון תחרותי הוא החשוב ביותר לצמיחה כלכלית, ומס הכנסה שטוח … לא רק שמשמעו שיעור נמוך יותר על אותו מרווח קריטי, אלא הוא גם נוטה להיות קשה יותר להעלאה בעתיד, בעוד שמיסים מדורגים מאוד חשופים יותר להעלאות מס ממוקדות, שלעיתים קרובות אינן יעילות כלכלית.[62]

שלישית, אימוצו של מס פרופורציוני לאו דווקא יפגע בתקבולים ממיסים, ולוּ מפני שיקטן התמריץ לחמוק מתשלום מיסים, כפי שראינו בסקירתנו על תובנותיו של ארתור לאפר. בזכות מעבר כזה, מציין פרידמן, "יקטן התמריץ להשתמש בתחבולות חוקיות, אבל יקרות, כדי להפחית בדיווח את סכום ההכנסה החייבת במס (מה שמכונה הימנעות מתשלום מס); יקטן התמריץ להימנע מדיווח על הכנסה החייבת בדיווח על פי החוק (העלמת מס); ותסולקנה השפעות המבנה הקיים על שיעורי מס שהן תמריץ שלילי, וכך הדבר יביא לניצול יעיל יותר של המשאבים הקיימים והכנסה גבוהה יותר".[63] במילים אחרות, הורדת נטל המס ופישוט הליך גביית המס שיתאפשרו בזכות אימוצו של מס שטוח עשויים להגדיל את הכנסות המדינה ממיסים – אם כי, כפי שאדגיש להלן, יש לכרוך מעבר למס שטוח עם צמצום בהוצאה המדינתית.

נוסף על כך, מס שטוח ששיעורו נמוך יחסית יפחית את ההוצאה הפרטית על תשלום מיסים ואת ההוצאה הפרטית על פעילות לובינג שמטרתה לקבל החרגות והטבות מס. מס שטוח הוא בסופו של דבר מס שמטרתו לאפשר צמיחה כלכלית נמרצת על ידי פישוט מערכת גביית המס, הרחבת בסיס המס, הקטנת החמסנות המוטלת על הכנסתם של משקיעים ויזמים ועוד.

האם מס פרופורציוני הוא בלתי-צודק באיזה אופן? התשובה לטעמי שלילית. מס פרופורציוני הוא לא מס רגרסיבי. מס פרופורציוני הוא לא מס גולגולת. מיסים פרופורציוניים הם, כאמור, פרופורציוניים. במדיניות מס כזאת אדם שמרוויח פי עשרה משכנו ישלם מס גבוה פי עשרה.

הביקורת החזקה ביותר המופנית כלפי רעיון המס השטוח מגיעה לדעתי לא מהמחנה הפרוגרסיבי אלא דווקא מן הכיוון הליברטריאני. הטיעון הליברטריאני הוא פשוט אך חזק למדי: גם אם מס שטוח מזיק פחות ממס פרוגרסיבי וצודק יותר ממנו, הוא עדיין מזיק, לא צודק ולא רצוי. מדוע? משום שבעלי ההכנסות הגבוהות נדרשים לשלם הרבה יותר כסף לקופה הציבורית – ודווקא הם נדרשים לשירותים הציבוריים פחות מאחרים (זאת בניגוד לקביעה של פרידמן שציטטנו קודם לכן). כדי להמחיש את הגרוטסקיות שבגביית תשלום יחסי על אותם שירותים ציבוריים, ליברטריאנים מובילים מבקשים שנקביל תשלום לשירותים מדינתיים לתשלום לשירותים פרטיים הנקנים בשוק. האם בשוק החופשי מוכרים גובים על אותם מוצרים מחירים שונים מקונים שונים על פי גובה הכנסתם? האם מישהו מצפה מהאדם האמיד לשלם על מכונת כביסה יותר מהאדם האמיד פחות? האם הברון רוטשילד שילם על כיכר לחם באופן פרופורציוני להונו, או את מחיר השוק של הכיכר? מה תעשה לתמריצים מציאות של תמחור פרופורציוני בשוק – שתמנע למעשה מאנשים פרודוקטיביים לחיות ברמת חיים גבוהה יותר מאנשים פרודוקטיביים פחות? הכלכלן הליברטריאני ג'וזף סָלֶרנו עומד על הנקודה הזו בצורה מוצלחת למדי בקטע הבא, שבו הוא מבקר את המס השטוח:

מה שמכונה "מס שטוח" אינו באמת כזה, משום שהוא גובה סכום כסף גבוה בהרבה מאלה המרוויחים הכנסות גבוהות לעומת אלה המרוויחים הכנסות נמוכות … עבור אותם שירותי ממשלה עלובים. כיצד זה אינו מס עונשי? … דמיינו שכולם היו נאלצים לשלם על כל דבר שהם רוכשים בשוק בהתאם להכנסתם. כך, הכנסה כספית גבוהה יותר לא הייתה משמעותה שליטה על יותר סחורות ושירותים. כתוצאה מכך, לאף אחד לא היה תמריץ להרוויח יותר על ידי הצטיינות בייצור דברים שהצרכנים רוצים; וכתוצאה מכך, היצרנות והכלכלה היו קורסות. אם רוצים באמת להימנע מההיבטים המפלים והעונשיים של המיסוי, יש לתמוך במס "שטוח-שטוח", אותו מס גולגולת ישן שבו כולם משלמים לממשלה בדיוק אותו סכום כסף. לא רק שזה לא היה מעניש אנשים יצרניים יותר, אלא, חשוב מכך, המס היה חייב להיות נמוך מאוד כדי להבטיח שגם בעלי ההכנסה הנמוכה ביותר יוכלו לעמוד בו.[64]

לפי התפיסה הליברטריאנית, המס הצודק – אם יש כזה בכלל – הוא המס המתקרב באופיו ככל הניתן לתמחור שוקי. והיות שבשוק אנשים בעלי הכנסות שונות משלמים אותו סכום על אותם שירותים וסחורות, כך צריך להיות גם בשירותים מדינתיים. מכל אדם. כך מתאר זאת מארי רותבארד:

כל אדם ישלם אותו מס מדי שנה לממשלה. המס השוויוני מתאים במיוחד בדמוקרטיה, המדגישה את השוויון בפני החוק, את שוויון הזכויות, ואת היעדר האפליה וזכויות היתר. הוא יגלם את העיקרון "קול אחד, מס אחד".[65]

הטיעון הליברטריאני, כאמור, חזק מאוד בעיניי, גם אם אינו חף מביקורת, אך לא נוכל לטפל בו כאן. היות שמערכת המס הישראלית היא פרוגרסיבית ולא ליברטריאנית, והיות שרוב הציבור הישראלי רחוק מרעיונות ליברטריאניים, נכון יהיה לעת עתה להתמקד בביקורת שמתחנו על רעיון המיסוי הפרוגרסיבי, ולהציע את החלופה הלא מושלמת אך הטובה מספיק של מס שטוח.

שאלה חשובה שברצוני להתייחס אליה לקראת סיום היא האם ניתן בכל זאת לשלב מיסוי פרופורציוני עם מדיניות פרוגרסיבית. שילוב כזה, יש לציין, אפשרי בהחלט. ראשית, אופי המס אינו אומר לנו דבר על השימוש בתקבולי המיסים. עקרונית, מס שטוח לא אמור למנוע פעילות ממשלתית שמטרתה צמצום פערים, אם בכך הממשלה אכן חושקת. כפי שמציין בהקשר זה האייק, אפשר "להשיג מידה ניכרת של חלוקה מחודשת במסגרת מיסוי פרופורציוני. צריך רק להפנות חלק ניכר מהכנסות המס למתן שירותים שיביאו תועלת בעיקר למעמד מסוים".[66]

ועוד, אפשר לשלב אלמנט פרוגרסיבי מתון גם במערכת המס הפרופורציונית עצמה, על ידי החלת מס פרופורציוני לא מהשקל הראשון אלא מרף הכנסה מינימלית כלשהו, נאמר החל ממחצית ההכנסה החציונית במשק. בשיטה כזאת, אנשים בעלי הכנסות נמוכות ממש, אנשים שבאמת מתקשים לגמור את החודש, פשוט אינם ממוסים. רק ממדרגת הכנסה מסוימת יתחיל להיות מוטל אותו מס שטוח שכולם נדרשים לשלם כאחוז קבוע מתוך הכנסותיהם.

על אלמנט פרוגרסיבי מתון מעין זה ממליצה, לדוגמה, העבודה הרצינית ביותר לגיבושה של חלופת מס שטוח, שעליה חתומים הכלכלנים רוברט הול ואלווין רבושקה ממכון הובר שבאוניברסיטת סטנפורד. בהקשר האמריקני, מדובר בחלופה פשוטה להפליא יחסית למערכת הגבייה המורכבת והמסובכת להפליא הנהוגה שם. ספציפית, הצעתם הייתה ביטולו של מס ההכנסה הפדרלי והחלפתו במס שטוח בשיעור של 19 אחוז על כל ההכנסות ממדרגת הכנסה מסוימת.[67] בתוכניתם, המס השטוח יוטל רק על הכנסות, כלומר השקעות של יחידים ופירמות לא ימוסו (רק ההכנסות העתידיות מההשקעות ימוסו בשיעור האחיד), וזאת במטרה לדחוף לצמיחה כלכלית.

התומכים במיסוי פרופורציוני צריכים להזכיר לכולם כי מיסוי פרוגרסיבי הוא, למרות שמו, מיסוי רגרסיבי. בהינתן שהמזור לעוני הוא צמיחה כלכלית מהירה ונרחבת, כל מדיניות מס הפוגעת בתמריצים של בעלי הון, יזמים ושחקנים אחרים ליצור ערך לחברה היא מדיניות מס כלכלית רגרסיבית שכן היא פוגעת ברווחה הכלכלית של מי שירוויחו יותר מכולם מצמיחה כלכלית – המוני העם ובפרט העניים שבהם.

כמה מדינות מתקדמות כבר אימצו מס הכנסה פרופורציוני. נזכיר במיוחד את המדינות הבלטיות שהשתחררו מהשלטון הסובייטי ואשר ביקשו לאמץ מדיניות כלכלית מכוונת צמיחה, את הונג קונג שהיא אולי סיפור ההצלחה הכלכלי המרשים ביותר בחמישים השנים האחרונות, וכן תשע מדינות בארה"ב, בראשן מסצ'וסטס ופנסילבניה, ועוד חמש שהחלו בתהליכים לאימוצו של מס שטוח.[68] ועדיין, רוב המדינות במערב דבקות במיסוי פרוגרסיבי, ועובדה זו דורשת הסבר. אם היתרונות של מס שטוח כה ברורים, מדוע שיטת מיסוי זו אינה נפוצה? אני רוצה להציע כמה סיבות אפשריות לכך.

ראשית, לסטטוס קוו יש משקל. רוב האנשים, ובפרט רובם של אלה שאינם עוסקים בכלכלה ובהגות מדינית, מניחים שאם משהו קיים, כנראה עומדות מאחוריו סיבות טובות, גם אם אימוצו בזמנו היה צעד מהפכני. לכך ניתן להוסיף רתיעה מובנת מפני שינוי, ודיסאינפורמציה ציבורית בכל הנוגע למניעים, להשלכות ולהשפעות של מיסוי שטוח. הסבר נוסף הוא שלעשירונים שאינם נושאים בנטל מס ההכנסה יש אינטרס ברור להשאיר את המערכת על כנה ואף להגדיל את מיסוי העשירונים העליונים. אכן, מערכת המס הפרוגרסיבית יוצרת כך למעשה מתח כלכלי בין השכבות בחברה. עוד סיבה היא שרוב האליטות האינטלקטואליות מחזיקות בעמדות סוציאל-דמוקרטיות ומעוניינות לקדם – כמעט בכל דרך אפשרית – שוויון כלכלי-חברתי. במובן זה מערכת המס משקפת את הלך הרוח האינטלקטואלי הרואה ב"צדק חברתי" אידיאל נשגב. ביטוי מובהק לכך ראינו לעיל במסקנות ועדת טרכטנברג.

סיבה אחרת היא עצם קיומו של שגשוג כלכלי יחסי למרות קיומו של מיסוי הכנסה פרוגרסיבי. מדינת ישראל, בדומה לשאר העולם, צומחת כלכלית. מכאן רבים מסיקים שמיסוי פרוגרסיבי אינו מהווה חסם מרכזי לצמיחה כלכלית ואולי אפילו מניע אותה. זוהי כמובן שגיאה. אלא שכדי להביא סימוכין אמפיריים לכך, תומכי מבנה המס השטוח צריכים לפנות לעבר הרחוק או למדינות מעטות ברחבי העולם – דברים שאינם קרובים דיים לקשב של הציבור. ועוד סיבה: לפוליטיקאים משמאל ומימין יש מעט מאוד תמריצים לאמץ מערכת מס שהשפעתם עליה תהיה נמוכה. אחרי הכול, היכולת לספק הטבות היא כלי מרכזי בארגז הכלים של הפוליטיקאי המבקש להיבחר.

תהיה הסיבה אשר תהיה, ביטולו של מיסוי ההכנסה הפרוגרסיבי יהיה אתגר פוליטי אדיר למי שמבקש לקדם מדיניות כלכלית ליברלית קלאסית. ועדיין, אל לנו לשכוח כי זאת המגמה של העשורים האחרונים: ליברליזציה, שנקודת היעד שלה צריכה להיות אימוצו של מס שטוח.

רגע לפני סיום אדגיש שהדרישה לאימוצו של מס שטוח צריכה לבוא יד ביד עם דרישה להקטנת ההוצאה המדינתית. ליברלים צריכים לבקר לא רק את עצם הרעיון של מיסוי פרוגרסיבי, אלא גם את הפזרנות נטולת הרסן המאפיינת את המערכת הפוליטית שלנו. רפורמה במערכת המס אינה תרופת קסם. כדי לשגשג, מדינות צריכות מדיניות כלכלית מקיפה שתתמוך בצמיחה כלכלית, ושעיקריה הגנה נאותה על זכויות קניין פרטי, אכיפת חוזים יעילה, הסרת חסמים רגולטורים בפני יזמיים, הבטחת יציבות המטבע, סיפוק מוצלח של שירותים ציבוריים והגבלה אפקטיבית של הכוח השלטוני, ובפרט הגבלת ההוצאה הציבורית. אימוצה של מערכת מס מיטיבה היא אלמנט חשוב אחד, אך לא יחיד, במדיניות כלכלית מקיפה.

מאמר זה אינו מהווה סימן קריאה. מטרתי בו להתחיל דיון ציבורי רציני באפשרות לבטל מיסוי פרוגרסיבי ולהמירו במיסוי פרופורציוני. נמנעתי מנקיבה במספרים. מה צריך להיות שיעור המס השטוח בישראל, כיצד צפוי מעבר כזה להשפיע על הכנסות המדינה, איך ובאיזה קצב יש לבצע את המעבר – כל אלו ואחרות הן שאלות מעשיות שיצטרכו לקבל מענה הולם כחלק מעיצובה הכוללני של מדיניות ציבורית.

השופט האמריקני הנודע אוליבר ונדל הולמס טען מפורסמוֹת כי "מיסים הם המחיר שאנחנו משלמים בעבור הציוויליזציה שלנו". הולמס, אני משוכנע, טעה לגמרי. אם הייתה קביעתו נכונה, ככל שמדינות היו קולקטיביסטיות יותר, פולשניות יותר וחמסניות יותר כך הציוויליזציה שלהן הייתה מפותחת יותר. ואולם ההפך הגמור הוא הנכון. מיסים, כלומר פגיעה בזכויות קניין פרטי, הם המחיר שאנחנו משלמים על היותנו לא מתורבתים דיינו. ציוויליזציה תרבותית באמת נסמכת על חירות ועל רצון טוב, ופוגעת בהכנסותיו של היחיד במידה המועטה ביותר האפשרית. ביטולו של מס ההכנסה הפרוגרסיבי הוא צעד אחד בדרך לחברה מתורבתת, הוגנת וצודקת יותר.

תמונה: pixabay

[1] Hans F. Sennholz, “Tax Policy”, FEE, 1.9.1969.

[2] Tyler Cowen and Alex Tabarrok, Modern Principles: Microeconomics (Worth Publishers, 2013), p. 95.

[3] ראו למשל James K. Glassman, “How to Sink an Industry and not Soak the Rich, Washington Post, 16.6.1993 .

[4]Jason J. Fichtner and Jacob M. Feldman, The Hidden Cost of Federal Tax Policy, Mercatus Center at George Mason University, 2015, pp. 1-7.

[5]George R. Crowley, Case Studies in the Political Economy of Tax Reform, Mercatus Center at George Mason University. p. 12, F. P. Ramsey, “A Contribution to the Theory of Taxation,” Economic Journal 37:145 (March 1927), pp. 47–61.

[6] הספרות בנושא רבה. ראו למשל James D. Gwartney and Robert A. Lawson, “The Impact of Tax Policy on Economic Growth, Income Distribution, and Allocation off Taxes”, Social Philosophy and Policy 23:2, July 2006 , pp. 28–52. להשפעת מס הכנסה על צמיחה כלכלית ראו Randall G. Holocombe and Donald J. Lacombe, “The Effect of State Income taxation on Per Capita Income Growth”, Public Finance Review 32:3, May 2004, 292-312.

[7]Robert Hall and Alvin Rabushka, The Flat Tax, Hoover Institution Press, 1995, Kindle Edition. p. 621.

[8] שם, עמ' 109. דוגמה טובה היא הגירה בתוך ארצות הברית עקב שינויים בנטל המס. ראו למשל Antony Davies and John Pulito, Tax rates and migration, working paper 2011, Mercatus Center. ראו עוד Chris Edwards, “New Census Data Show Migration to Low-tax States”, 20.12.2018, Cato At Liberty .

[9] Gerald Prante, “U2 Abandons Irland in the Name of Taxes”, 8 August 2006. https://taxfoundation.org/u2-abandons-ireland-name-taxes/

[10] James D. Gwartney and Robert A. Lawson, “The Impact of Tax Policy on Economic Growth, Income Distribution, and Allocation off Taxes”, Social Philosophy and Policy 23;2, July 2006 , p. 31.

[11] William McBride, “What Is the Evidence on Taxes and Growth?”, Tax Foundation, 18.12.2012, No. 207. לסקירה בעברית ראו רון תקוה, "השפעת מדיניות המיסים על שיעור הצמיחה הכלכלית", מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 22.10.2007.

[12] Hans F. Sennholz, Taxes and Unemployment, FEE, 1 July 1986.

[13] Arthur B. Laffer and Stephen Moore, Return to Prosperity: How America Can Regain Its Economic Superpower Status (Threshold Editions, 2010), p. 74.

[14] Arthur B. Laffer, Stephen Moore and Peter Tanous, The End of prosperity: How Higher Taxes Will Doom the Economy – If We Let It Happen (threshold Editions, 2008), p. 244 .

[15] Laffer and Moore, Return to Prosperity, p. 93. לנתונים בישראל ראו מפתח התקציב: https://next.obudget.org/i/budget/000552/2022

[16] Adam Smith, Wealth of the nations (The university of Chicago Press, 1977), Book 5, pp. 1105-1106.

[17] ראו בהקשר הזה את המחקר הקלאסי של אדוארד פרסקוט על השפעת השינוי במס השולי על הכנסה מעבודה על היצע העבודה בהשוואה בין מדינתית: Edward C. Prescott, Why Do Americans Work So Much More Than Europeans? Working Paper 10316 http://www.nber.org/papers/w10316

[18] Laffer, Moore and Tanous, The End of prosperity, p. 28-31; Jude Wanniski, “Taxes, revenues, and the ‘Laffer curve’, National Affairs, Winter 1978 .

[19] .Hall and Rabushka, The Flat Tax, p. 315

[20] Laffer, Moore and Tanous, The End of prosperity, p. 40. Hall and Rabushka, The Flat Tax, p. 598.

[21] Eamonn butler, “the rich will pay more if you tax them at a flat rate”, Adam Smith Institute, 21 November 2004 (online).

[22] מילטון פרידמן, קפיטליזם וחירות, מאנגלית: מזל כהן, ירושלים: שלם, 2002, עמ' 160.

[23] Ludwig Von Mises, Human Action (Ludwig Von Mises Institute), p. 803.

[24] שגיא ברמק, "המעסיק כאויב העם: על אובדנו של חופש החוזים", השילוח 11, ספטמבר 2018.

[25] Hall and Rabushka, The Flat Tax, p. 391.

[26] Walter J. Blum and harry Kalven, JR., “The Uneasy Case for progressive Taxation”, University of Chicago Law Review, 19;3, Spring 1952, p. 430.

[27] נאום ההשבעה הראשון של תומס ג'פרסון, 4.3.1801, בתוך ארנון גוטפלד, תחילתה של אומה: יישום הרעיון החוקתי בארה"ב 1776–1800, אוניברסיטת תל-אביב, 1989, עמ' 472.

[28] זאת בניגוד לעמדות אנרכיסטיות שונות השוללות את המדינה ועל כן גם את המיסוי. לפי התפיסה האנרכו-קפיטליסטית, המדינה לא רשאית לפגוע בזכויות קניין. מיסוי הוא כמובן פגיעה בזכות הקניין ועל כן שוד ממוסד, חוזר ונשנה. יתרה מכך, העמדה האנרכו-קפיטליסטית גורסת כי בהגדרה ממש כל שימוש במיסים הוא בלתי יעיל שכן עצם הצורך להידרש לכפייה הוא עדות לשימוש פחות ערך במשאבים המצויים בצמצום מצידו של האדם הממוסה. בהמשך המאמר נתייחס לביקורת ליברטריאנית על עקרון המס השטוח.

[29] ראו למשל Robert W. McGee, Taxation and the Philosophy of Frederic Bastiat, pp. 6-9.

[30]Charles Delmotte and Daniel Nientiedt, “Classical Liberalism: Market-Supporting Institutions and Public Goods Funded by Limited Taxation”, Political Philosophy and Taxation A History from the Enlightenment to the Present, ed. Robert F. van Brederode (Springer, 2022). p. 140.

[31] פרידריך האייק, חוקת החירות, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, 2013, עמ' 300.

[32] פרידמן, קפיטליזם וחירות, עמ' 161.

[33] האייק, חוקת החירות, עמ' 300.

[34]Irving Kristol, “Taxes, Poverty, and Equality”, Public Interest, Fall 1974 , p. 19 .

[35] על הנקודה הזאת ראו בהרחבה במאמרו הנהדר של קיפ הגופיאן Kip Hagopian, “The Inequity of the Progressive Income Tax”. זמין באתר מכון הובר www.hoover.org

[36] Robert W. McGee, “Is the Ability to Pay Principle Ethically Bankrupt?”, https://papers.ssrn.com

[37] Blum and Kalven, “The Uneasy Case for progressive Taxation”, p. 479.

[38] David Schmidtz, “Diminishing Marginal Utility and Egalitarian Redistribution”, Journal of Value Inquiry 34 (2/3), 2000, pp. 263-272.

[39] האייק, חוקת החירות, עמ' 296.

[40] Mises, Human Action, p. 802.

[41] Donald J. Boudreaux, “Taxes, Special Privileges, and Private Enterprise”, AIER, 17 November 2022.

[42] Laffer and Moore, Return to Prosperity.

[43] יורם גבאי ומיכאל שראל, המיסוי הישיר בישראל: מאפיינים, עיוותים והצעות לשינוי, פורום קהלת: נייר מדיניות מס' 47, דצמבר 2008, עמ' 12.

[44] דוח הוועדה לשינוי כלכלי חברתי (דוח טרכטנברג), מהדורה שנייה, תשרי תשע"ב, עמ' 74.

[45] גבאי ושראל, המיסוי הישיר בישראל, עמ' 7.

[46] דוח טרכטנברג, עמ' 89.

[47]  שם, עמ' 88.

[48] שם, עמ' 62.

[49] מנואל טרכטנברג ואיתמר פופליקר, על המיסים ועל הנפלאות: לקראת רפורמה במערכת המס, מוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית, דצמבר 2020, עמ' 18–19.

[50] דוח טרכטנברג, עמ' 34.

[51] שם, עמ' 87.

[52] שם, עמ' 89.

[53] גבאי ושראל, עמ' 13.

[54] John H. Cochrane, “Wealth and Taxes”, Tax and Budget Bulletin 86, 25.2.2020.

[55] Henry George, Progress and Poverty, Liberty Fund, Inc. (online book), p. 345.

[56] George R. Crowley, Case Studies in the Political Economy of Tax Reform, Mercatus Center at George Mason University, p. 12.

[57]Charles Delmotte and Daniel Nientiedt, “Classical Liberalism: Market-Supporting Institutions and Public Goods Funded by Limited Taxation”, in Robert F. van Brederode (ed.), Political Philosophy and Taxation: A History from the Enlightenment to the Present, p. 144.

[58] Hall and Rabushka, The Flat Tax, p. 306.

[59] Fichtner and Feldman, pp. 1-7.

[60]WN, Book 5, p. 1104 .

[61] פרידמן, קפיטליזם וחירות, עמ' 161.

[62] Jared Walczak, States Inaugurate a Flat Tax revolution, 14 November 2022. https://taxfoundation.org/flat-tax-state-income-tax-reform/

[63] פרידמן, קפיטליזם וחירות, עמ' 161.

[64]Joseph T. Salerno, “The Flat Tax Versus the Flat, Flat Tax”, Mises Wire, 2.10.2013 .

[65] Murray Rothbard, Man, Economy and State, Ludwig Von Mises Institute, p. 1240.

[66] האייק, חוקת החירות, עמ' 294.

[67] Hall and Rabushka, The Flat Tax, Ch.3.

[68] Chris Edwards and Daniel J. Mitchell, Global Tax Revolution: The Rise of Tax Competition and the Battle to Defend it (Cato Institute, 2008), Ch. 4.