שמשון 2.0 / דן בורנשטיין
Getting your Trinity Audio player ready... |
שמשון 2.0
דן בורנשטיין
הוצאה עצמית (דיגיטלי בלבד, באתר 'עברית') | 2022
דיסטופיה היא סוגה ספרותית מיוחדת. יותר ממה שהן רומאנים, דיסטופיות הן כעין ניסויים מחשבתיים בצורת סיפור. הן נוטלות תפיסות עולם, שאיפות אידיליות, אידאולוגיות או מגמות חברתיות ושואלות – מה היה קורה לו הן היו מתגשמות במלואן, בצורתן המוקצנת והטהורה ביותר? מטרת הדיסטופיה היא לחשוף, להקצין, להחיות ולהמחיש את מאפייניה של התופעה שעימה היא מתגוששת – בעיקר את נקודות התורפה שלה (בדגש על המוסריות שבהן), אך גם את מקורות כוחה. הניסוי המחשבתי הסיפורי שלפנינו מבקש להציב מראה בפני השמאל הישראלי העכשווי והאידאולוגיות השליטות שלו: בעיקר אידאולוגיית השלום ואידאולוגיית שומרי הסף, ובשוליים גם אידאולוגיות השוויון בגרסתה הפרוגרסיבית.
עלילת 'שמשון 2.0' מתרחשת בעתיד הלא מאוד רחוק, שבו ישראל כבר אינה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אלא הדמוקרטיה היחידה בעולם. זאת משום שהעולם, מלבד ישראל, חדל להתקיים: הוא הושמד כמעט כולו בשואה גרעינית. ישראל העתידית היא דמוקרטיה אמיתית: היא נשלטת בידי העם, אולם העם מורכב מעשרה בני אדם בלבד, שהם ורק הם בעלי אזרחות. שאר תושבי המדינה חסרי אזרחות וחסרי זכויות, והם מתחלקים לשני מעמדות: מעמד המוארים, בעלי העמדות והאמונות הנכונות, המשרתים את "העם" ומחזיקים בכל עמדות הכוח בשירות המדינה, בתקשורת ובצבא; ומעמד החשוכים, שהם חסרי אזרחות וחסרי זכויות, למעט זכות אחת – הזכות להצביע. מדי שבוע נערכות בחירות שבהן מנצחת תמיד מפלגת החשוכים – מפלגת "התקווה" – והמועמד מטעמה מתמנה לראשות הממשלה.
ראש הממשלה מבצע כל מה שהעם דורש ממנו. בכל יום רביעי הוא נעצר ונלקח לחקירה בעוון שחיתות. אם התנהג יפה במהלך כהונתו, התיק שלו נסגר וכל חובותיו למס ההכנסה נמחקים. אם לא, הוא נלקח לתיאטרון ושם נערך לו משפט ונגזר דינו.
עיקר פעילותו של ראש הממשלה היא בהתנהלות עם האויב הפלשתי במהלך סבבי הלחימה הנערכים אף הם מדי שבוע. האויב הורג כמה אלפי ישראלים במטחי טילים ובפיגועי פנים, בעוד צה"ל פועל למנוע הסתה ואלימות מצד הישראלים החשוכים שעלולה לאיים על השלום. הממשלה מצידה פועלת לתחזוק השלום הזה, באמצעות חתימה על הסכמים חדשים ועריכת ויתורים ומחוות נוספות לאויב.
האויב הפלשתי, על אף הדמיון בשם, אינו הפלשתיני המוכר לנו היום; זהו עם של רובוטים שתוכנן, נבנה ונשלט במלואו בידי ישראל ומופעל נגד עצמה, כדי שתוכל לשמור על אנושיותה: שיהיה לה עם מי לעשות שלום, ומישהו לא להתגזען כלפיו ולגונן עליו מפני החשוכים. הסיפור נסוב – איך לא – סביב גיבור אחד שאינו מסוגל לקבל את המציאות הזו, ומנסה נואשות לחתור תחתיה ולשנותה.
מסגרת העלילה המתוארת מגוחכת ונלעגת למדי, כי הדיסטופיה הזו היא סאטירית: מבחינה סגנונית, מדובר במעין הכלאה בין ג'ורג' אורוול לבין דאגלס אדמס. ההתרחשויות והדיאלוגים ברובם קומיים ושנונים; אך מדי סצנה, כשלא מצפים לכך, הם מתכנסים לכדי משפט חזק או תובנה ביקורתית השואבים את עוצמתם דווקא מההקשר הנלעג שהם מופיעים בו. משפטים ותובנות אלה יגרמו לקוראים מסוג מסוים להתמוגג מנחת, ולקוראים מסוג אחר להתרתח מזעם.
חיציו של בורנשטיין מכוונים לא רק כלפי האידאולוגיות שהוא מבקר, אלא במידה רבה גם כלפי קורבנותיהן. הוא מצייר תמונה לא מחמיאה של האדם הפשוט, הנוטה להסכין עם המצב, "להוריד את הראש" ולתת לאחרים להתל בו; של הצעיר המודרני שכל מה שמעניין אותו הוא לרַצות את האופנות הנוכחיות ולרדוף אחר פרסום ותוכניות ריאליטי; ושל המצביע המצוי ההולך שולל אחר הבטחות שווא, ולא חשוב כמה פעמים הן מתנפצות בחייו. עד כדי כך, שגיבור הספר – כמו גם הקורא – אינו יכול שלא לתהות שמא ראוי להם לאותם חשוכים שיישלטו בידי שומרי סף מוארים מהם.
אין מדובר ביצירת מופת, ואף כניסוי מחשבתי הוא אינו מתעלה לאיכויות של היצירות הגדולות של הסוגה; אך הקריאה בספר בהחלט מהנה ומשעשעת והסאטירה נוקבת ומעוררת מחשבה (ולמצער – מידה של פורקן). גוון האדמס שבספר מתעצם לקראת סופו על חשבון ההשראה האורווליאנית, דבר הבא לידי ביטוי בסיום הפתוח והמעט מאכזב, המזכיר יותר את 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' מאשר את '1984'. למרות מגרעות אלו, הדיסטופיה המאוד ישראלית הזאת תספק לכם לא מעט שעות של הנאה, מחשבה ואולי אף שיחה ערה עם קוראים אחרים.