תולדות האנושות, היסטוריה מאוירת / יובל נח הררי

תולדות האנושות, היסטוריה מאוירת

חלק ראשון: הולדת האדם | חלק שני: חוק וסדר

יובל נח הררי

איור: דויד ואנדרמולן ודניאל קסנאווה

דביר, 2020–2022 | 237+245 עמ'

יובל נח הררי חוזר! אחרי כמעט עשור, ושני ספרים שבהם עסק בתחום המעורפל של העתידנות, הררי חוזר לכור מחצבתו ולתחומי הדיסציפלינה האקדמית שלו, ההיסטוריה. אלא שהפעם מדובר ב"היסטוריה מאוירת".

אמרנו "חוזר" – וחוזר תרתי משמע. שכן סדרת הרומאנים-הגרפיים שלפנינו, מהם יצאו עד כה שני כותרים, אינה יצירה חדשה לחלוטין כי אם גרסה מאוירת לספר שפרסם את הררי, 'קיצור תולדות האנושות'.

מדוע זקוק ספר היסטוריה שיצא אך לפני עשור לגרסה מחודשת? ההצדקה לכך מתחלקת, לפי דבריו של הררי עצמו, לשני שיקולים. הראשון הוא פנייה לקהל רחב ומגוון יותר, בעזרת האיורים. השני קשור לשינויים שהתרחשו לטענת הררי בתחום הידע: "בעשר השנים שחלפו מאז התיישנו הרבה מאוד דברים … במהלך עשר השנים הללו המדע גילה הרבה דברים חדשים, וגם לי הייתה הזדמנות לחשוב שוב על כמה מהרעיונות שלי".

במרכזו של הרומאן הגרפי ניצבים יובל נח הררי עצמו, ואחייניתו (הבדיונית?) זואי. השניים מסתובבים בעולם ופוגשים שלל דמויות שמסבירות – או מעוררות בהררי את הצורך להסביר – את ההיסטוריה של המין האנושי היחיד הקיים היום, ההומו סאפיינס. רוב הידע בספר מועבר כהרצאות מפי אחת מהדמויות בעלת הסמכות האקדמית, אך מדי פעם הידע עולה בדרכים "צבעוניות" יותר כגון פרסומת בטלוויזיה להמצאה חדשה ומהפכנית בהיסטוריה האנושית, תוכנית ריאליטי המדמה מאבק הישרדות אבולוציוני, או קומיקס המציג בהיתול שינויים באורחות החיים לאורך ההיסטוריה.

כל יתרונות 'קיצור תולדות האנושות' קיימים גם בסדרה הנוכחית – אך כך גם החסרונות והבעיות. הררי הוא כותב היסטוריה נפלא, וכישרון זה אינו נעדר גם מהסדרה הנוכחית. היא רהוטה ושנונה, מציגה תמונה ברורה ומתגמלת של ההיסטוריה האנושית, ועושה זאת בדרך מלאת עניין עם קריצות של הומור ואירוניה.

אך כאמור, גם הבעיות נותרו. ושתיים מהן חשובות במיוחד בעיניי בשקלול הכולל. הראשונה קשורה לרמת ההגינות והיושרה האקדמית של הררי. השנייה נוגעת לחוסר יכולתו של הררי להצטמצם למטרה שלכאורה הציב לעצמו – כתיבת היסטוריה.

*

אחת הביקורות החשובות שספג הררי לאחר הוצאת קיצור תולדות האנושות הייתה שהוא נחרץ בדעתו ומתאר השתלשלות היסטוריה ברורה וקוהרנטית גם בסוגיות הנתונות במחלוקת חריפה בשדה המחקר. הדברים מקבלים משנה תוקף כשהררי עוסק בתקופות שלפני המצאת הכתב ואף לפני המהפכה הלשונית – תקופות החורגות מהשדה המקובל של חקר ההיסטוריה, ולכן זכו לשם פרֵהיסטוריה. היעדר הכתב והשפה מכריח את החוקרים להתבסס על ממצאים פיזיים/חומריים ספורדיים שכדי להסיק מהם מסקנה כלשהי נדרשת פרשנות רבה, שככל הנראה תהיה אנכרוניסטית בהגדרה.

בתחילת הספר הראשון בסדרה הררי עוד היה ספקן מעט לגבי התיאוריות שלו, והביע הסתייגות-מה לגבי ודאותן – אך הדבר הולך וננטש ככל שהסדרה מתקדמת. התקדמות זו אומנם מתרחשת בהקבלה מסוימת להתקדמות ההיסטוריה, ולכניסה לתקופות שהמחקר עליהן נשען על יסודות יציבים יותר; אך גם שם, מסֵפר היסטוריה בעל יומרה כגון זה מצופה ספקנות רבה יותר כלפי התיאוריה שהוא מציע, והצגה הוגנת יותר (ולא-פעם: הצגה כלשהי) של תיאוריות מחקריות אחרות שיש להן תומכים רבים לא פחות.

אומנם, הפעם נקט הררי שיטה שאולי משקפת סוג של זהירות, כאשר כמה מן התיאוריות מרחיקות-הלכת שלו מוצגות לא מפי דמותו המצוירת עצמה אלא במסגרת קומיקס שדמותו קוראת. אולם זו הסתייגות רמוזה בלבד, ולא מפורשת; ויתרה מכך, פורמט הרומאן הגרפי נטול הערות שוליים, מסוג אלה שנמצאו בספר הרגיל ואפשרו למעוניינים לגשת למאמר אקדמי, שהגיוני למצוא בו את לפחות התייחסות לתיאוריות אחרות. מתכונת הרומאן הגרפי היא, מבחינה זו, מתכונת להכנסת יותר רעיונות שאינם בקונצנזוס, מתחת לאפו של הקורא.

כדי לסכם נקודה זו, אציין שבעמוד האחרון של הספר, לאחר התודות אפילו, מופיעה הערה קטנה בשולי הדף המכירה בכך ש"רבות מהתכונות של מיני האדם הקדומים עדיין נחקרות ומעוררות מחלוקות". אך בספר עצמו, הדבר אינו ניכר.

הבעיה השנייה נוגעת לזליגתו המתמדת של הררי לתחומים החורגים מהמחקר ההיסטורי. הררי מתעקש להסיק מסקנות מרחיקות לכת מהעובדות ההיסטוריות שהוא מתאר; מסקנות הנוגעות לתחומים שונים מאוד מהיסטוריה, כגון אנתרופולוגיה, אתיקה ופילוסופיה. הבעיה איננה בעצם הנגיעה או הקישור לתחומים הללו, אלא ברוחב היריעה המוקדש לעיסוק בסוגיות אלה במסגרת ספר שאמור להיות, ובכן, ספר היסטוריה. להררי חשוב לשכנע את הקורא שבִּיוּת בעלי החיים הוא אסון מוסרי, והוא מתפלמס לשם כך עם הטענה שהצלחה אבולוציונית מתמצית בריבוי כמותי. לשווא ניסיתי להבין את הקשר בין דיון זה לבין העובדה ההיסטורית הפשוטה שבעלי חיים בויתו על ידי בני אדם, ולתיאור הדרך שבה זה קרה.

הדבר חוזר ביתר שאת לגבי ניסיונו להוכיח שמוסדות החברה כולם הם "סדרים מדומיינים". חברות בע"מ, מדינות, דתות וכל מוסד אנושי אחר לא קיימים "באמת", אלא רק בדמיון האנושי. הטענה עצמה אפשרית ואולי אף לגיטימית, אבל הררי מקדיש להוכחתה והדגמתה יריעה רחבה, ואף חוזר על כך כמה פעמים במהלך הסדרה. עיקרון שיתוף הפעולה, שלפי הררי הוא הסיבה להצלחת ההומו-סאפיינס לאורך ההיסטוריה, אינו מושפע מהשאלה אם המוסדות מדומיינים או אמיתיים; אלו אינן שאלות אינהרנטיות לדיסציפלינה ההיסטורית; ובדיסציפלינה שהן כן שייכות לה, הן רחוקות מלקבל תשובה מוסכמת. גם במישור זה הררי מציג את דעותיו בפסקנות ומייחס להן הוודאות שממנו והלאה לטעון לה.

*

אשר לבחירה בסוגת הרומאן הגרפי: מבחינת אחת המטרות שהציב הררי לסדרה, הלוא היא פנייה לקהל רחב יותר, מובן שהבחירה במתכונת של מעין קומיקס אכן עושה את ההבדל. כשהסתובבתי עם הספר במהלך קריאתו, כמה אנשים קרובים אליי, שלא הרהיבו לקרוא את הספר המקורי, לקחו אותו מאמתחתי וקראו אותו מכריכה לכריכה בהנאה רבה. הספר המאויר פחות מאיים, בוודאי לאנשים שאינם רגילים לקרוא הרבה, אך גם לכאלה המהססים להתחייב לספר עיון. מעבר לכך שיש בספר פחות טקסט (אף שהוא גדול וארוך יותר פיזית), הוא משדר קלילות מסוימת.

אך הצדקה אומנותית של ממש לדעתי אין. עם כל מה שהציורים של דויד ואנדרמולן ודניאל קסנאווה יפים ומושכים את העין, לא הרגשתי שהם משווים לספר ערך מוסף חדש או ייחודי. השימושים המשמעותיים היחידים באיור שזיהיתי היו הקבלות בין ההומו-סאפיינס וחלקו בהיכחדותם של מיני האדם האחרים, לבין הנאצים. אפשר היה להסתדר גם בלי הקבלה זו.

לגבי המטרה השנייה של הררי, עדכון הספר בהתאם למחקר העדכני – ספק בעיניי אם זו מטרה של ממש, ואעז לשער שגם הררי עצמו לא ראה בכך סיבה להוצאת הסדרה. בעשר השנים שעברו לא חלה פריצת דרך משמעותית בחקר אחד מהתחומים שהררי נוגע בהם, ולא נמצאה איזו תגלית מרעישה המשנה מקצה לקצה את מסקנות הספר.

והעיקר – האומנם הררי ניצל את הזמן שחלף, כטענתו, לחשיבה מחודשת על רעיונותיו? קשה למצוא לכך ביטוי של ממש בכרכים המאוירים. נראה שהתיאוריות שהציע ב'קיצור תולדות האנושות' חוזרת כאן במלואן.