עונות יחידאית / יהודה לייב ויטלזון

עונות יחידאית

שלוש פואמות

יהודה לייב ויטלזון

עמדה, 2022 | 58 עמ'

יהודה לייב ויטלזון בשֶלו. עוד בספרו הראשון, שנסקר כאן בגיליון 4, והמשך בספרו השני, ועתה בפעם השלישית, הוא מוסיף וחוצב את הנוסח שלו, מוסיף ומלטשו. ויטלזון צורֵף שירה עילאית, שירת אי-להיט. בני העלייה בשירת זמננו מועטים הם, והוא בכללם. בעידן של גוף וגוף הוא שם לב אל הנשמה. בעידן של חנופה לקוצר הרוח וקוצר הדעת הוא פורץ את גבולות הקשב של הרשת ואת גבולות השפה של האלפון. בעידן של שירה שחלק ניכר ממנה הוא יומיומי עד פיהוק, שירה רק כי היא מגדירה את עצמה ככזאת, הוא מצלצל בענבלי חידה דקים. בעידן ספרותי אינפלציוני הוא מייקר את השיר.

ויטלזון מחייה נתיב זנוח אך חיוני בשירה העברית. הוא מטפח גרסה אישית לליריקה האקספרסיוניסטית. המסורת האקספרסיוניסטית בשירה, זו שגאתה באירופה לפני מאה שנה בדיוק, מנוונת למדי בשירה העברית. כשעמדה במלוא תוקפה, בייחוד בשפה הגרמנית, אורי צבי גרינברג היה נציגה הגדול בלשוננו. גרינברג הוסיף ועידן אותה, תוך שהוא מתמרן אותה אל המטפיזי ואל היהודי, עוד עשרות שנים, בנחלי פלא של עדינות וכנות. במסלול אחר, מבוית יותר ורליגיוזי פחות, החל לטפח אותה דוד פוגל, שנספה בשואה. לפוגל קמו לימים כמה נושאי-עיניים, גם אם לא ממשיכים מובהקים. לגרינברג, איש האש, פחות.

השיר האקספרסיוניסטי, במסורת שכיוונתי אליה, מבקש לתמסר עוצמות עזות של רגש והרגשה – לא באמצעות רטוריקה צעקנית ובוטה, לא בשבירת נורמות ובפרובוקציה, אלא בדימויים חזקים, בהצפה מכוונת של משקעים לא מודעים אצל הקורא, בהפעלה מאסיבית ומפתיעה של אוצרות השפה, במתיחת אפשרויות הלקסיקה, הדקדוק והתחביר מעט מעבר לקצותיהן, ובעיצוב חריף של הצליל ושל הנעימה. השיר מבקש לזעזע, אך לא "את הבורגנות" אלא את המעמקים. לא כעס או ניכור תעורר הזדעזעות זאת, אלא הזדהות. העברית מאפשרת להכביר על כל זה שיחה עם הקודש, עם שגב הקדומים, עם בערת הנבואה, עם שלושת אלפים שנות תדהמה עברית. נחום, יואל ויחזקאל היו, בדרכם הקדומה והאלוהית, משוררים אקספרסיוניסטים.

ספרו החדש, השלישי, של ויטלזון כולל שלוש פואמות כלשונו – מחזורי שירים בלשון זהירה יותר. אולי כמכלול הם יוצרים יחד פואמה. מחזור השירים הראשון עניינו חוויית הקיום בעולם. השני, האהבה הזוגית והמשפחה. השלישי מעלה שרשרת מאורעות מן ההיסטוריה הקרובה למעלת מיתוס מכונן: הוא עוסק במלחמת ראש השנה, "האינתיפאדה השנייה". הם מזינים זה את זה: האימה, כחוויית יסוד, משוחחת בהם עם האמונה בטוב, באל, בהמשכיות ובייעוד.

קטעים קצרים מכל אחד מן המחזורים ימחישו את השיחה הזאת. שיר 9 ב"אֶצְעָדָה", מחזור השירים הראשון – אצעדה הוא תכשיט מקראי וגם לשון צעידה – הוא מחווה מתמשכת לליריקה של אורי צבי גרינברג, בייחוד בספרו 'אנקראון על קוטב העיצבון'. כך הוא מתחיל: "קָצָר הַצִּיר, /  מִקֹּטֶב יִחוּד הוֹרִים / עַד לְקֹטֶב – שִׁלְגּוֹ פְּתִיתֵי פֶּחָם // וְאֵין לָדַעַת אִם עַד גְּבוּרוֹת נֵלֵךְ בּוֹ / אוֹ עַד מָחָר // וְנֵלֵךְ נֵלֵךְ, / כִּי מוּטָב לָלֶכֶת, / כִּי גַּם הָעוֹמְדִים יִסְתּוֹבֵב עֲלֵיהֶם הַכַּדּוּר // נֵלֵךְ נֵלֵךְ, / וְנַגִּיעַ אֶל קֹטֶב עָלָיו לֹא יָדְעוּ לְסַפֵּר, / קֹטֶב דִּבְשִׁי, / רַגְלַיִם כְּבֵדוֹת בִּצְמִיגִיּוּת בִּצַּת הַמֶּתֶק …". שני קטבים, לידה ומוות, אך לקוטב השני שתי אפשרויות: הוא עשוי להיות שלג שחור, פתיתי פחם, או דבש מבוצבץ בצמיגיות.

אימה ותקווה שזורות בחוויית האהבה. כך בשיר 2 במחזור השני, "עונות יחידאית". "הָיִינוּ אֲנִיצֵי תְּשׁוּקָה / מִתְחַנְּנִים בִּפְנֵי רוֹקֵם // אַךְ בְּשֶׁל חֶרְדַּת הַשַּׁעַטְנֵז / הֻנַּחְנוּ / שֶׁלֹּא לְהִטָּווֹת // גְּזִירֵי לַהַט זָחַלְנוּ / לְהַפִּיל אֶת הַנֵּר וְלִשְׂרֹף אֶת בֵּית הַמְּלָאכָה // שְׂרֵפָה זוֹ תְּחַיֶּה אֶת הַטֶּבַע", מתחיל השיר משנאית ומפליג עוד אל שריפת עיבור.

כל אלה מגיעים לשיא במחזור השלישי, הפוליטי. ברמז אימים לחלוקת העבודה בין משפחות הלוי בתחילת ספר במדבר, הוא מספר בשיר 3: "לֹא הָיְתָה חֲלֻקָּה. / כֻּלָּנוּ קֹרָאנוּ בְּשֵׁם "מְרָרִי" / וְנָשָׂאנוּ אֶת הָאָרוֹן". התקופה נפרטת לתמונות זוועה. בימים ההם "הִתְהַלַּכְנוּ כְּרִטּוּשֵׁי אַחֵינוּ". שכן "וְרִידִים הָיוּ חֲרִיצֵי הַמִּדְרָכָה" (שיר 7). תמונות פלצות רודפות זו את זו תוך שבטלוויזיה מקשקשים על שלום. "מִי שֶׁסִּיּוּטָיו בְּעֵרוּתוֹ / יִהְיוּ עֵינָיו נְפוּחוֹת וּדְלוּקוֹת כְּבַלּוּטוֹת אֶרֶס / וּמוּטָב לֹא יֵרָדֵם" (שיר 8). שמו של מחזור שירים זה הוא "הוֹוֶה בֶּן תּוֹלְדוֹת", ושיר אחרון, קצר ולא ממוספר, היסטוריוסופיה של הרגע, אומר בלשון בראשית: "אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הוֹוֶה בֶּן תּוֹלְדוֹת / תּוֹלְדוֹת הוֹלִיד אֶת הוֹוֶה".